מגיד משנה על משנה תורה, הלכות יבום וחליצה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה יב
אמר הגדול איני רוצה. ג"ז מהיקש סברא שכיון שמצוה בגדול והוא אינו רוצה ליבמה אין כאן בחירה לאחד משאר האחין שהרי היתה מזומנת למי שהמצוה בו והעכוב בא מחמתו ולא
מחמתה וכתב רבינו מאחר שנסתלק הגדול שמצוה בו כולן שוין. ועל זה כתוב בהשגות: א"א ואיך יאמר שכולן שוין כו'. והאי דאביי קשישא היא בפרק כיצד (דף כ"ד) ויש שם גירסאות חלוקות וגירסת רבינו היתה מצוה בגדול לייבם לא רצה הולכין על כל האחים לא רצו הולכין אצל הגדול וכן נראה שהיתה גירסת ההלכות שלא הביאוה כלל וסמכו לפי שכתבו המשנה שבפרק החולץ הנזכרת למעלה אבל רש"י ז"ל גורס כגירסת הראב"ד ואמר דאם לא כן מתניתין דפרק החולץ היא ולמה לן הא דאביי קשישא ולגירסא זו הסכים הרשב"א ז"ל אם הגדול אינו רוצה בה ושני לו תובעה והיא תולה עצמה בשלישי הרי זו מורדת. ויש במקצת ספרי רבינו בכאן נוסחא משובשת שכתוב בהן והואיל והיא רוצה באחד מהם והוא אינו רוצה בה הרי זו לא מרדה וזה טעות מתבאר במ"ש רבינו למטה בא זה שתלה בו ולא רצה חוזרין אצל זה שתבע וכו' ועיקר הנוסחא כאן והוא רוצה בה ומה שחידש רבינו בכאן הוא שכיון שנסתלק הגדול אין לאחד מהם קדימה על האחר וכפי גירסתו שכתבתי אבל אם אותו שהיא תולה עצמה בו אינו רוצה בה כבר ביאר הוא ז"ל למטה שהרי זו מורדת:
ולא עוד אלא אם היה וכו'. דעת רבינו שכל שהגדול שהמצוה בו אינו רוצה לייבם הואיל ואין שם קדימה לאחד משאר האחין ושמא ירצה זה שהיא תולה עצמה בו לייבם אין דנין אותה כמורדת עד שיודע אם הלה רוצה בה אם לאו ואע"פ שנתבאר למעלה שאם הקטן כאן וגדול במדינת הים שאין הקטן יכול לומר המתינו על אחי שהמצוה בו והיה נראה שכל שכן בשוין שלא תוכל היא לומר הרי היא ממתנת אותו י"ל שכיון שהגדול כאן ועליו המצוה והוא אינו רוצה בה ונמצא שאין המצוה נעשית כתקונה הרי היא יכולה לטעון טענה זו אבל למעלה אין כאן אלא זה ועליו היא המצוה כיון שאין כאן אחר. זה נראה בדעתו ז"ל: