מגיד משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יא · הלכה ב
שכיב מרע שאמר נכסי לטוביה וכו'. בכתובות בהכותב (כתובות דף פ"ה ע"ב) ההוא דאמר להו נכסי לטוביה שכיב אתא טוביה אמר ר״י הרי בא טוביה אמר לטוביה ואתא רב טוביה לטוביה אמר לרב טוביה לא אמר ואי איניש דגייס ביה הוא הא גייס ביה אתו שני טוביה שכן ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם איבעיא להו שכן וקרוב מאי תא שמע טוב שכן קרוב וכו' [שניהם קרובים] שניהם שכנים שניהם תלמידי חכמים שודא דדייני ע״כ בגמרא. ובהלכות סתם המחבר ואמר תלמיד חכם קודם ופי' אפילו במקום קרוב או שכן כמו שנזכר בגמרא. ומה שפירש שודא דדייני כמו שיראה להם כל מי שדעתן נוטה שעל זה אמר כך פירש רש״י כדבריו והקשו עליהם ז״ל מדאמרינן שניהם קרובים שניהם שכנים וכו' משמע שהם בכל ענין שוין. ואין זה כדי קושיא אבל הם פירשו מה שירצו הדיינין יעשו וכדמוכח ס״פ דגיטין דלשון שודא דדייני הוא מה שירצו מבלי השגחה אי זה מהם ראוי ליטול לפי ששניהם שוין וכאן אין בו הוכחה וקשיא אשמעתין היכי אזלינן בתר אומדנא וקרובי דעתא והא תניא בתוספתא בפרק גט פשוט האומר עשו טבי עבדי בן חורין אם היו שם שני טבי אין דורשין לשון הדיוט לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא שניהם בני חורין ונוטלין משניהם דמי אחד מהם וכן האומר תנו מאתים דינרין ליוסף בן שמעון והיו שם שני יוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט לומר לזה היה אוהב ולזה לא היה אוהב אלא חולקין בשוה ותירצו דמשחרר שאני דכיון דעובר בעשה לא מחזקינן להאי גברא דמשחרר עבדיה אלא מימר אמרינן דאחרים פדאוהו ממנו בכסף א״נ הם עצמן בכסף של אחרים והילכך אין כאן מקום לתלות הדבר באהבה ובקורבת הדעת וסיפא נמי לאו דאמר תנו מתנה אלא באומר פקדון או מלוה יש לו בידי לפיכך אין דורשין בו לשון הדיוט שאדם מצוי ללוות או לקבל פקדון ממי שאינו רגיל אצלו. זה כתבו ז״ל וכתבתיו מפני שדין התוספתא אמת על הצד שכתבתי: