מגיד משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ו · הלכה ט
וכן הכותב כל נכסיו לבניו וכו'. שם ביש נוחלין הביאו המשנה שבמס' פאה ומסקנא דמילתא דא"ל רבא לרב נחמן מר כמאן ס"ל א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ופי' דוקא שמעה ולא מיחה הא לאו הכי לא אבדה כתובתה אבל לא בעינן שתקבל בפירוש ולשון המחבר בפירוש המשנה פ"ג ממס' פאה כך הוא, זה הענין הוא על שני תנאין. האחד מהן שכלל אותה בחילוק נכסיו עם בניו כגון שיכתוב להם לפלוני כך לפלוני כך ולפלונית כך והיא שומעת ושותקת ולא תערער כגון שתאמר כתובתי אני גובה והראיה על זה מה שאמרו אבדה כתובתה ולא אמר איבדה ר"ל כי בשתיקותא כשחלק לה עם הבנים אבדה מה שיש לה לקבל בכתובתה. ותנאי השני שיהיה שכ"מ אבל אם יהיה בריא תקח כל מה שיש בכתובתה אלא א"כ יוציא שטר (עליה) שהיא נתנה או קבלה עכ"ל. פירש דברי רב נחמן כת"ק ובשותקת ור' יוסי חולק אפילו לא כתבו בדבר צוואה. ור"ש ז"ל והר"י ן' מג"ש ז"ל פירשו ג"כ הא דרב נחמן בשותקת וכן משמע הלשון אבל בעל המאור ובעל העיטור ור"ח ז"ל פירשוה דוקא היתה שם וקבלה בתורת השותפות שאין קושרין שותפות אלא ברצון שניהם ודברי המחבר עיקר. אבל מ"ש כאן בין בריא הוא הפך דבריו שבפירוש המשנה והדין הוא בעיא דלא איפשיטא בגמרא ביש נוחלין ובפירוש המשנה סבר הרב ז"ל לומר דהעמד שטר על חזקתו ואינו נפסל אלא בראיה ברורה וכאן הסכים לאמת דאדרבה היא המוציאה דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי לדעת ב"ה כדאיתא ביבמות פרק החולץ וכן כתב ר"ש ז"ל וז"ל ובבריא אוקימנא בתיקו וכיון דמספקא לן המוציא מחבירו דהיינו אשה עליה להביא ראיה דבכל דין אמרי' מאן דתפיס תפיס ע"כ:
אבל מנכסים שיבאו לו וכו'. פשוט שם דאמרינן אילו הדר קני מי לית ליה וזה פשוט שלא כדברי אבן מיג"ש שפירשה דוקא בבריא דאי בשכ"מ אפי' קנה נכסים לאחר מכאן אינה גובה ובודאי שאין זה עיקר וכן פי' ר"פ ומוכרח בסוגיא: