מגיד משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ד · הלכה ג
זיכה לו ע״י אחר וכו'. בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו ע״י אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב״ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכל בתרומה רשב״ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן זכו בהן יורשי (ראשון) , פי' בשכיב מרע שמת הוא והוא הדין בבריא שחזרו לנותן. והוינן בה לת״ק אפילו עומד וצווח ואמר רבא הכל מודים בצווח מעיקרו דברי הכל לא קנה פירוש וזכו בהן יורשי ראשון שתק ולבסוף צווח דברי הכל קנה פירוש ואם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה כי פליגי בשזכה לו ע״י אחר ושתק ולבסוף צווח ת״ק סבר מדאישתיק קננהו והאי דצווח מהדר קא הדר ביה ורשב״ג סבר הוכיח סופו על תחלתו ומאי דלא צווח סבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ע״כ שם. ובחולין פ' השוחט (חולין דף ל"ט) ובכריתות (דף כ"ד) הקשו מזו דת״ק לשמואל דכיון דכי אמר אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן הוו להו עבדים אלו הפקר והם כזרים והיאך אוכלין בתרומה ותירצו קסבר האי תנא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו וקסבר צריך לגט שחרור אוכל בתרומה. הנה בכאן מבואר דלדעת ת״ק הרי צד זה דזכה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח הן כהפקר ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יחזרו לראשון והמחבר פסק בדין ספק מכח סוגיא דהשוחט דאמרינן התם לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב״ג ולא איסור משום כבודו דת״ק והביאו זאת דהכותב נכסיו כדאיתא התם ואם הם נסתפקו מי יכריע ובעיטור ורבותינו הגאונים פסקו דספק הוא ע״כ: