מגיד משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ג · הלכה ה
כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר וכו' כיצד הכותב לחבירו קרקע מנכסי נתונה לך או שכתב כל נכסי קנויין לך פחות ממקצתן וכו'. בהשגות א״א זה הדרך הולך וכו'. ואיני יודע איך עלה בזה תירוץ לדברי המחבר שאם נאמר דהאומר בית בביתי כיון שידוע הוא שיד הלוקח על התחתונה הרי הוא כמסויים שהוא גרוע וכאילו סיימו בפירוש א״כ אף אנו נאמר באומר קרקע מנכסי נתונה לך שיקנה המקבל הגרוע שבכל קרקעות הנותן שהדבר ידוע שיד מקבל על התחתונה וה״ז כאילו סיימו בפירוש אלא ודאי לדברים אלו אין עיקר לפי סברא זו. ונ״ל שלא חשב הר״א ז״ל אלא לתרץ מ״ש האלפסי ז״ל בפ״ק דגיטין. ועתה אבאר מאין יצא זה. הביאו בגיטין פ״ק המשנה השנויה במסכת פאה וכך היא הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין וקא סלקא דעתין לאוקמה דטעמא דלא יצא לחורין משום דלא פלגינן דבורא הוא. וז״ל הרב אלפסי ז״ל בהלכותיו ת״ק סבר כיון דשייר קרקע כל שהוא סתם לא יכול עבדיה לברורי לההוא כל שהוא דלקני שאר נכסים הילכך לא קני בנכסים ולא מידי וכיון דלא קנה כלום עצמו נמי לא קנה דלא פלגינן דבורא עכ״ל. ואע״ג דהך אוקימתא לא קיימא למסקנא דגמ' כמו שביאר בפ' זה דקדק ממנה הרב ר' יהוסף הלוי וכתב דכל דלא סיים לא קנה ושמיע ליה מינה כיון דהכא דינא מאן דמקני מידי לחבירו אגב ד' אמות קרקע צריך לסיומי ליה להנהו ארבע אמות דאי לא סיים ליה ארבע אמות בפירוש לא קנה ואע״ג דאמרינן חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדה התם משום דסיים לו השדה, אלו דבריו בגיטין וזאת היא סברת המחבר תלמידו וחכמי הדורות נחלקו עליהם ואמרו שטעם זה לחלק בין מסיים לו השדה ואינו מברר החלק לאינו מסיים כלל אינו דכי היכי דכשאינו מסיים לו כלל יכול לדחותו ולומר לו בכל הקרקע לא זהו שנתתי לך ה״נ בחלקי השדה יכול לדחותו ולומר לו בכל חלק ממנו לא זהו אלא ודאי שמעת מינה דלא בעינן סיום כלל. ועוד ראיה לזה מדגרסינן פ' שני דייני גזירות (כתובות ק"ט:) ההוא דאמר להו דיקלא לברת אזול יתמי פלוג ולא יהבו לה דיקלא סבר רב יוסף למימר היינו מתניתין א״ל אביי ומי דמי התם כל חד וחד מצי מדחי ליה הכא דיקלא גבייהו הוא, אלמא קני ליה לדיקלא ואע״ג דלא מסיים ואמרינן נמי בשלהי גט פשוט גבי שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע א״ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך גדולה מכורה לך ואהדר ליה שאני התם דיד בעל השטר על התחתונה אלמא שדה גדולה הוא דאינה מכורה הא שדה קטנה מכורה ותנן נמי בית בביתי אני מוכר לך מראהו גרוע נפל מראהו נפול עבד מעבדי אני מוכר לך מראהו קטן [מת] מראהו מת וכבר פסק המחבר עצמו דין זה פכ״א מהל' מכירה אלו דברי האחרונים והם פירשו ההיא דגיטין בדרך אחרת וראיתי לרב בעל העיטור שכתב בדין האגב כדברי אבן מיג״ש ז״ל:
אבל אם אמר לו וכו'. כבר נתבאר זה ואפשר לומר שאלו המפרשים חולקים בין מתנה למכר והטעם שבמתנה המוציא מחבירו עליו הראיה וכיון שכן יכול לדחותו בכל הקרקע ולומר לו לא זהו אבל במכר נהי דיד בעל השטר על התחתונה מ"מ אין זה קרוי מוציא מחבירו כיון שדמים הוא נותן ואע"פ שכתב המחבר כשם שהמוכר וכו' לא להשוותן לגמרי אמר כן ועם זה לא נשאר עליהם תשובה רק מאותה דפ' שני דייני גזרות וי"ל בההיא דמתנת שכיב מרע שאני דאינו בא להוציא אלא מן היורשים אלא שנראה מדבריהם שאין דעתם לחלק בין מתנה למכר שאל"כ למה הוצרכו לחלק במסיים והלא ההיא דחצי שדה במכר היא ודבריהם צ"ע: