מגיד משנה על משנה תורה, הלכות זכייה ומתנה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ב · הלכה טז
(טו-טז)
היה משכון הגר ביד ישראל וכו' בד"א בשלא היה משכון בחצר של ראשון וכו'. גם זה מימרא מפורשת שם משכונו של גוי ביד ישראל. ופירוש
מ"ש אבל אם היה בחצירו [חצירו] קונה לו. בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצדה וכבר נתבאר חילוק זה פ' ט"ז מהל' גזילה ואבידה בביאור. וכתב בעל העיטור ז"ל ואם ישראל יש לו מלוה בשטר או בעדים על הגר ומת בתוך זמנו הרי הוא כמשכון של גר ביד ישראל ואם בא ישראל אחר והחזיק בנכסיו של גר אינו יכול להחזיק כשיעור החוב עכ"ל. ומ"ש ומת בתוך זמנו. אעדים קאי דאי בשטר אפילו לאחר זמנו וכ"כ הרשב"א ז"ל כדבריו דאמר דאע"ג דכשמת הגר נעשו כל נכסיו הפקר אין שעבודו של זה נפקע דלא עדיף הפקר מהקדש ובהקדש דמים קי"ל בערכין דמוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים הללו וכנ"ל אפי' אין לו אלא מטלטלין והא דקאמר משכונו של גר ביד ישראל משום דקא בעי למימר ובא ישראל אחר והחזיק בו קנה השאר וכו' עכ"ל ועוד האריך ועיקר. עוד כתב בעל העיטור ז"ל והמחזיק בנכסי הגר הרי הוא כיורש והבא ליפרע צריך שבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ע"כ. ויש לדקדק אם החזיקו שנים זה אחר זה אם יכול הראשון לומר לב"ח הנחתי מקום לגבות ממנו ושיגבה מן האחרון או חולקין ביניהם החוב וצ"ע. אח"כ מצאתי בתוספתא במי שהיה נשוי גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו ויצאו עליו כתובת אשה וב"ח גובין מן האחרון אין בהן גובין משלפניו וזה מבואר: