מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק יג · הלכה יח
ראוהו צלוב. במשנה אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואפילו ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו ובגמ' א"ר יהודה אמר שמואל לא שנו אלא ממקום שאין נפשו יוצאה אבל ממקום שנפשו יוצאה מעידין. ורבינו לא הזכיר בדבריו דין מגוייד כלל ובגמ' הקשו למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפי' מגוייד ואפי' גוסס טמויי (הוא) דלא מטמא הא מחיי לא חיי ותירץ אביי לא קשיא הא ר' שמעון ב"א הא רבנן דתניא מעידין על המגוייד ואין מעידין על הצלוב רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על המגוייד אין מעידין מפני שיכול לכוות ולחיות וכו'. רבא אמר בסכין מלובנת ודברי הכל והרשב"א כתב והיכא דראוהו מגוייד ואיני יודע אם נתגייד בחרב מלובנת אם לאו אזלינן לחומרא ואין מעידין עליו וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם אפילו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכווה וחיה, עכ"ל. ואני אומר שאין נראה כן מן הברייתא מדקתני מעידין על המגוייד ואם בסתם מגוייד אין מעידין עד שידעו בודאי שלא היה בחרב מלובנת לא הוה ליה למימר מעידין על המגוייד סתמא ורבא נמי הוה ליה למימר מתניתין בחשש סכין מלובנת ודברי הכל אלא משמע דלרבנן מעידין על המגוייד בסתמא כל זמן שלא נודע שנתגייד בחרב מלובנת אבל בידוע אין מעידין, והירושלמי פליג אגמרא דידן כנ"ל ומתוך לשון ההלכות נראה כדברי הירושלמי שכתבו משנה כפשטה ולא הביאו דברי רבא כלל משמע דמסתמא אין מעידין ויש תמה על רבינו למה לא כתב מזה כלום: