מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ו · הלכה יד
שליח שהביא גט וכו'. זה פשוט לפי מה שכבר נתבאר פ"א שהבעל צריך לתת הגט בפני שנים ולא עדיף שלוחו ממנו. ובירושלמי עשה שליח להוליך את הגט (לאשתו) צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה לו משום שנים ע"כ. ומ"ש רבינו שצריכין לקרותו הוא מבואר מהיקש השליח לבעל ודין הבעל נתבאר פ"א. ומ"ש לפיכך אם נתנו השליח וכו' הוא ג"כ מהטעם הנזכר. ובהשגות א"א דברים בגו שאם הביאו השליח ממקום שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם הרי אותן השנים כב"ד של קיום שטרות שאין צריכין לקרותו והשליח כב' עדים המעידים על החתימות ועל עיקר הגט ע"כ. ורבינו סתם דבריו לפי שהוא סבור שבכל שליח הדין כן וכ"נ עיקר שאע"פ שהדיינין חותמין הקיום אע"פ שלא קראו השטר היינו לפי שבעל השטר כשיוציאנו לגבותו או לראיה שלו יקראו אותו ויעשו כפי הכתוב בו ואף כאן אם לא קראוהו בשעת הקיום שאמר השליח בפני נחתם והיא מוציאה את גיטה אח"כ אף היא מגורשת גמורה וזה פשוט ומבואר בדברי רבינו. אבל בשנטלתו וזרקתו לים ולא נודע מה נתן לה מי עדיף שליח שאמר בפני נחתם מבעל עצמו הנותנו לה ואמר לה ה"ז גיטך שנתבאר פ"א שהיא ספק מגורשת וכבר אמרו שהבעל ג"כ אינו מצוי לקלקלה ועוד דאפילו הן מכירין החתימה צריכין לקרותו דסתם אמרו הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה שצריכין הם לדעת אם הוא גט אם לאו ואם לא ידעו ואבד הויא ספק מגורשת אלא ודאי בעינן או גט מקויים בחותמיו יוצא מתחת ידה או עדים שראוהו כשנתן לה ואם השליח אומר בפני נחתם הרי הוא כמקיימו והוא שיתברר שיש גט בידה כך נ"ל: