מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ה · הלכה טו
(יג-טו)
זרקו לה ברה"ר וכו'. (דף ע"ח) היתה עומדת ברה"ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת. ורבינו השוה רשות שאינה של שניהם לרה"ר וכן הן מוקשים בדיני ממונות וכן נראה כאן מן הירושלמי ובגמרא שאלו היכי דמי קרוב לה והיכי דמי קרוב לו א"ר ד"א שלה זהו קרוב לה ד"א שלו קרוב לו וכו' ר"י אמר קרוב לו שנינו אפילו מאה אמה וכו' מיפרשא לה מיניה דר"י הוא יכול לשומרו והיא אינה יכולה לשומרו זהו קרוב לו היא יכולה לשומרו והוא אינו יכול לשמרו זהו קרוב לה שניהם יכולים לשמרו שניהם אין יכולים לשמרו זהו מחצה על מחצה וכן אמרו שם משמיה דרבי יונתן ותניא נמי הכי ר"א אומר כל שהוא קרוב לה מלו (אילו) בא כלב ונטלו הוא יכול לשמרו והיא אינה יכולה אינה מגורשת א"ל שמואל לר' יהודה שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטה לידה א"ל רב מרדכי לרב אשי הוה עובדא הכי ואצרכוה חליצה. והנראה אלי בדעת רבינו שהוא מפרש הא דשמואל דבדין קרוב לה אתא לאפלוגי שהוא בגיטין כדי שתשוח ותטלנו ומצד החומרא אמרו כן ועוד רצה להחמיר שמואל ואמר שלא לעשות מעשה עד שיגיע לידה ממש ואנן קי"ל כר' יוחנן ורבי יונתן לענין דינא וזהו שכתב רבינו כן בדין הקדושין פ"ד מהלכות אישות ומיהו לענין גיטין קי"ל כשמואל שאינה מגורשת ודאית אלא כדי שתשוח ותטלנו ואפילו הכי הוי גט פסול עד שיגיע גט לידה דהא הוה עובדא וחשו לדשמואל ואצרכוה חליצה וכל שהוא אינו יכול לשמרו והיא יכולה לשמרו והוא רחוק מכדי שתשוח ותטלנו הויא לה ספק מגורשת לדעת רבינו ואע"פ שבקדושין הויא ודאי מקודשת כנזכר פרק ד' מהלכות אישות והטעם דשמואל פריש לה שחכמים החמירו בגט שלא לדונה בודאי מגורשת עד כדי שתשוח ותטלנו מיהו ודאי ספק מגורשת הויא דלא גרע משניהם אין יכולין לשמרו או משניהם יכולין לשמרו שכתב רבינו שהיא ספק מגורשת. והוצרכתי לדחוק בזה בדעת רבינו מפני שלא הזכיר כאן קרוב לה כל שיכולה לשמרו והוא אינו יכול כמ"ש בדין הקידושין וכאן כתב היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו ה"ז פסול עד שיגיע גט לידה ואם היה דעתו שכל שהוא קרוב לה בכדי שיכולה לשומרו והוא אינו יכול ה"ל גט פסול עד שיגיע גט לידה דקיי"ל כר' יוחנן ור"י לגמרי אלא דחיישינן להא דשמואל דאמר ואת לא תעביד עובדא עד דמטי גיטא לידה וכדרב מרדכי דאמר דאצרכוה חליצה היה לו ז"ל לבאר ולא לכתוב כאן כדי שתשוח ותטלנו שהרי אינו מעלה ומוריד כאן. ולפי שזה שכתבתי רחוק קצת יש לי לומר שאף רבינו סבור בדין קרוב לה בגט מ"ש בקידושין אלא דבגט חוששין עד שיגיע לידה ומ"ש היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו הוא אפילו בשניהם יכולין לשמרו ושמואל אמחצה על מחצה קאי ולא פליג כלל אדר' יוחנן ורבי יונתן אלא דין חדש קאמר וקיימא לן כוותיה וגם זה דחוק בעיני ולא נתברר לי כוונת רבינו בזה. וראיתי לרשב"א שכתב דברי רבינו ואמר שהוא ז"ל פירש הא דשמואל דמודה דכל שהוא אינו יכול לשמרו והיא יכולה לשמרו שהיא מגורשת גמורה כר' יוחנן ור"י ולא בא שמואל אלא לומר שאם באה היא ועמדה אע"פ שזכתה בתוך ד' אמותיה אם בא הבעל כנגדה ונכנס בתוך ד' אמות שלה וזרקו לה אם נפל הוא תוך כדי שתשוח ותטלנו הויא לה מגורשת אע"פ שהגט בתוך ד' אמות שלו נמי ולמעבד בה עובדא לא עבדינן הואיל והבעל בתוך ד"א שלה עד שיגיע גט לידה ע"כ דבריו, וכתב שעם זה הפירוש עמדו דברי רבינו שאין בהם נפתל ועקש ויצאה כל סוגייתנו בשלום והוא רחוק מאד מדעתי מצד הגמרא ויותר רחוק שיהיה דעת רבינו כן. מצד הגמרא דאם איתא דשמואל איירי דוקא בשניהם עומדים ברשות אחת ותוך ד"א אלא שהיא קדמה היה לו לבאר שהרי צד זה לא נזכר בגמרא כלל והיאך יאמרו בסתם שיננא כדי שתשוח ותטלנו ואנו נאמר דבכה"ג מיירי. ועוד דאם איתא דהכי הוא ודאי כל שהיא קדמה בתוך הארבע אמות אין ביאתו אחר כן מעכב מרשותה כלל לענין דינא וכדאמרינן לעיל מינה בההיא דרב היכי דמי מחצה על מחצה כגון שהיו שניהם בד' אמות והקשו וליחזי הי מינייהו קדים ומתוך כך עשו אוקימתא אחרת אלמא כל שקדמה היא אין ביאתו אחר כן מונעת כלל מדינא. וברור הוא ג"כ שאין דעת רבינו כמ"ש הוא ז"ל. חדא שרבינו לא כתב דין קרוב לה שתהיה מגורשת גמורה ולא הזכיר בכל דינין אלו מגורשת גמורה אלא א"כ הגיע הגט לידה. ועוד שבביאור כתב שאם היה קרוב לה כדי שתשוח ותטלנו שהוא פסול קודם שכתב דין עמדה היא תחלה ובא הוא ומבואר בדבריו ופשוט שאע"פ שאין הבעל תוך ד' אמותיה הוא פסול עד שיגיע הגט לידה. ואף הר"א ז"ל כך הוא סבור שזה דעת רבינו שכתב בהשגות אמר אברהם תמה אני אחר שהסכימו בסוף וכו'. ובודאי כוונת רבינו לפי הנראה הוא מ"ש תחלה ואל יקשה בעיניך מ"ש כאן שהוא פסול עד שיגיע לידה ולמעלה כתב בדין היתה ידה עשויה קטפרס שאם נפל לתוך ד' אמות שלה ונח שהיא מגורשת גמורה לפי שלמעלה כבר הגיע הגט לידה וכמ"ש רבינו וזרק הגט על ידה ואע"פ שהוא קטפרס כיון שנח תוך ד' אמותיה הרי הוא כנח בידה. ומ"ש רבינו בא הוא תחלה וכו', הוציאו ממה שהזכרתי שאמרו בסוגיא וליחזו הי מינייהו קדים וידוע שד' אמות של אדם קונות לו וכל הקודם בהן זכה הילכך אין חבירו הבא אחר מכאן מעכב מרשותו כלל לפיכך אם קדם הוא הרי היא שבאה לאחר מיכן כאילו לא באה (שאף הוא שבא לאחר מיכן הרי כאילו (לא) בא הוא שם) אע"פ שהוא יכול לשמרו והיה מן הדין שתהיה ספק מגורשת כדין מחצה על מחצה הרי היא מגורשת גמורה כל שהגט תוך ד' אמותיה אלא שהגט פסול עד שיגיע גט לידה מן החומרא וג"כ היה פסול אפילו לא בא הוא. וידוע שענין פסול בדברי רבינו הוא שלכתחלה לא תנשא ואם נשאת לא תצא כנזכר פרק י' ואין דין קדימה מועלת ברשויות אלא בארבע אמות בלבד מפני שלא הזכירוהו בגמרא אלא על ד' אמות. ועוד שידוע שבעלמא אין אדם קונה יותר ואע"פ שבגיטין תלוי הדבר בשמירה לענין קדימה לא נזכרה אלא ד' אמות. כך נראה לי בדעת רבינו. ודע שבמה שהזכירו בגמרא בשניהם אינם יכולים לשמרו שהוא מחצה על מחצה והויא לה ספק מגורשת הקשו בתוספות כיון שהיא אינה יכולה לשמרו אמאי מגורשת כלל וקושיא חזקה היא ומתוך כך פירשו דהכי קאמר שניהם אינם יכולים לשמרו כל אחד בפני עצמו אלא ששניהם צריכין בשמירתו. והרמב"ן והרשב"א ז"ל הקשו על זה ולא העלו תירוץ בדבר זה: