אור ברסלב

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין· רבנו וידאל די טולוזא

פרק ג · הלכה ט

הלכה ח

המביא גט. פרק כל הגט (גיטין דף כ"ז) המביא גט ואבד ממנו (אם) מצאו לאלתר כשר וכו' מצאו בחפיסא וכו' ורמינהי מצא גיטי נשים וכו' לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות וכו' והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' רב אשי אמר כגון דאמרי נקב יש וכו' וכן כתב הרי״ף [אמר ר״י אמר שמואל הלכה כל שלא שהה אדם שם] אמר רבה בר בר חנה אמר רב יצחק בר שמואל הלכה כל שלא עבר אדם שם וכתב הרי״ף וראינו לגאון שפסק הלכה כל שלא שהה אדם שם וכו' (והכי מסקנא דשמעתא) ע״כ:

אבד במקום שהשיירות וכו'. דעת רבינו צ"ע שאינו נראה כן לא בגיטין (דף כ"ז) ולא בב"מ (דף י"ח) שנזכרה סוגיא זו. ויש לומר דר"ז לא פליג עלה דרבה אלא במקום שהשיירות מצויות שם דלא בעינן הוחזקו אבל בהוחזקו ואין שיירות מצויות מחזירין אפילו שלא לאלתר והטעם דיותר יש לחוש בשיירות מצויות שהוא מעבר כל העולם ואע"ג שלא הוחזקו שנים מלחוש לאדם אחד בשהוחזקו ואין שיירות מצויות וברייתא דאי זה הוא (שלא) לאלתר בשיירות מצויות הוא בין לרבה בין לר"ז אלא דלרבה דוקא בדאיכא תרתי ולר"ז אפילו לא הוחזקו ואין הוחזקו מעלה ומוריד בדבר זה אלא לחלק בדין לאלתר בין שהה לעבר כמו שיתבאר ולפי זה זהו שכתב רבינו בכאן שבמקום שאין השיירות מצויות מחזירין אפילו לאחר זמן ולא חלק בין הוחזקו שני יוסף ללא הוחזקו ולמטה כשכתב הוחזק באותו המקום איש אחר ששמו כשמו הוא דוקא במקום שהשיירות מצויות ונמשך הוא למה שכתב בסמוך למעלה ממנו וכן משמע לשונו שכתב הואיל ועבר אדם שם ולא כתב אם עבר אדם שם ונראה שהוא נמשך אל מ"ש בסמוך ועדיין לא שהה אדם שם מן העוברים ויהיה דעת רבינו שאם הוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות פסקינן לחומרא כדברי האומר שלא עבר אדם שם וטעם לדבריו, אני אומר מפני שאין לנו לפסוק כר' זירא ודלא כרבה אלא משום חומרא דאדרבה טפי הוה משמע למפסק כרבה חדא דאיכא לישנא בגמרא דאמר דר' זירא לא פליג עליה ונמצאו דבריו של רבה לההוא לישנא בלא מחלוקת ועוד דרבה עבד עובדא כשמעתיה ומעשה רב ועוד דמשמע בגמ' דרב חסדא ורב הונא קבלוה מרבה מכל אילין אנפי משמע דהלכתא כרבה וכן פסקו קצת הגאונים ז"ל ומ"מ משום חומרא דעת רבינו כדעת ההלכות לפסוק כר' זירא וכלישנא בתרא ובשיירות מצויות אפילו לא הוחזקו ודי לנו אם נפסוק כחומרא זו בששהה אדם שם אבל בשעבר אדם שם לא יפסוק כתרי חומרי דאי לא שהה אפילו ללישנא בתרא דר' זירא איכא למימר דס"ל כשמואל דאמר הלכה שלא שהה אדם שם ומסתייה אי פסקינן דלא כרבה דאמר דאפילו לאחר זמן מחזירין כיון דליכא תרתי ולדידיה ברייתא בדאיכא תרתי היא ולאו למנקט בכולהו חומרי דלא משכחינן אמורא דמחמיר כולי האי אבל בדאיכא תרתי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון ושיירות מצויות שאפילו לרבה פסול כל שלא לאלתר נקטינן בפירושא דלאלתר כדברי המחמיר ואומר שלא עבר אדם שם כללו של דבר חדא חומרא נקטינן כולי חומרי לא נקטינן דלא חזינן מאן דמחמיר כולי האי. ודע שזה דעת רבינו בלא ספק שאם היה דעתו כשכתב למטה הוחזק באותו המקום אפילו במקום שאין השיירות מצויות מה ראה לפסוק במקום שהשיירות מצויות כדברי האומר שלא שהה ובהוחזקו שנים כדברי האומר שלא עבר אלא ודאי דעתו כשפסק שלא עבר הוא באיכא תרתי ומן הטעם שאמרתי ואף דעת ההלכות נ"ל כן שכך כתבו פ"ק דמציעא גבי הא דר"ז ורבה הא מילתא כיון דלא אפסיק בה הלכתא בהדיא עבדינן בה לחומרא ולא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואע"ג דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו מקום כלישני בתרא דר"ז עכ"ל. ופרק כל הגט כתבו הילכתא לא מהדרינן גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו וכו' ולא הזכירו כלל בהוחזקו ואין שיירות מצויות שלא להחזיר אלא לאלתר, ואחרי כן כתבו שם גבי פלוגתא דאי זהו לאלתר וראינו לגאון שפסק שלא שהה אדם שם ומסתברא לן דבכי הא מילתא דהיא איסורא לחומרא עבדינן שלא עבר אדם שם אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכים אנו ליתן סימן מובהק ע"כ. הזכירו בכאן הוחזקו לומר דכל דאיכא תרתי פסקינן שלא עבר דודאי ברייתא בשיירות מצויות היא לכולי עלמא לפי מה שנתבאר דר"ז לא פליג אלא בשיירות מצויות דלא בעי הוחזקו אבל אי ליכא אלא חדא פסקו כדברי האומר שלא שהה ואע"פ שיש מן האחרונים שכתבו כדעת ההלכות דברים אחרים והפליגו ענינן לדעת אחרת דברי רבינו שהיה תלמיד תלמידו ז"ל יוכיחו. ועוד שהדבר בעצמו הוא כדאי לאמרו וכל כי האי מילתא לימא איניש קמי רביה ולא לשתוק ובין שיהיה דעת ההלכות כמ"ש בין שיהיה כדברי האחרונים ז"ל המתחוור לי מכלל הסוגיא בפסק ההלכה הוא כמ"ש בדעת רבינו. ובזה נסתלקה ההשגה הכתובה על מ"ש רבינו למטה הואיל ועבר אדם שם ואע"פ שלא שהה, אמר אברהם בלבול אני רואה בכאן וכו' גם הרב רשב"א ז"ל כתב שלא ידע טעם לדברי רבינו בזה (ולא ירד לסוף דעתו) וכשתדקדק בדבריו תמצא שכוונתי אל כוונתו וזכיתי דעתו. ונשאר לבאר בדברי רבינו מ"ש או מצאו בכלי שהניחו בו ויש לו טביעות עין באורכו וכו' והוא פירוש למה שאמרו במשנה מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר והוא ז"ל סבור דחדא קתני דתרתי בעי שימצא באותו הכלי שנאבד בו ושיהיה מכיר הגט אבל אם מצאו שלא בכלי אפילו מכירו פסול ולא סמכינן אטביעות עינא וזה דעת רש"י ז"ל אלא שכתב דלצורבא מרבנן מהדרינן בטביעות עינא וכן מוכיח בגמרא ורבינו לא רצה לכתוב זה לפי שאין צורבא מרבנן מצוי עכשיו בדורות הללו ויבא הדבר לכלל מחלוקת מי הוא צורבא מרבנן ורצה להחמיר באיסור ערוה, ומ"מ הרבה מן האחרונים ז"ל פירשו דמתני' תרתי קתני והכי קאמר אם אבד בכלי ומצאו שם כשר וכן אם מכירו כשר אע"פ שלא אבדו בכלי ואע"ג דמשמע בגמרא דלא מהדרינן בטביעות עינא אלא לצורבא מרבנן ה"מ בדאשכחיה אחר אבל אם מצאו מי שאבד ממנו ויש לו בו טביעות העין ה"ז כשר שעד אחד נאמן באיסורין בטביעות עין כמו שיתבאר פ' ח' מה' מאכלות אסורות, מדברי הרמב"ן ז"ל נראה שאפי' מצאו אחר מחזירו לשליח בטביעות העין ומפרש הגמרא בדרך אחרת. עוד יש לבאר במ"ש הוחזק איש אחר ששמו כשמו שכתב בהשגות הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחרת ר"ל באותה העיר הכתובה בגט יוסף בן שמעון דממתא פלונית וכמדומה לי שלא כיון הוא לזה הפירוש ע"כ. ואני אומר שדבר פשוט הוא זה שכיון שאין כותבין את הגט אלא אם כן מכירין כנזכר פרק ב' פשוט הוא שאותו מקום שהזכירו רבינו הוא המקום הנזכר בגט ומ"מ אפשר שאם אין כתוב בגט שם עירו ושם עירה כלל כשר ודין זה מחלוקת בין המפרשים ולמטה אכתוב בו:

תוכן העניינים

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גירושין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה