מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבנו וידאל די טולוזא
פרק ט · הלכה ח
הגוזל שדה מחבירו ומכרה וכו'. לשון הרב בזאת הבבא הוא קצת תמוה אצלי באמרו מחשבין עליו כל הפירות שאכל ומשלם לבעל השדה וחוזר וגובה אותם מן הגזלן לפי שהנראה מלשון זה הוא שמה שאכל באותם שנים שהחזיק בהם וכסבור שהוא שלו כיון שאחר מכן נמצא שאינה שלו שהוא משלם כל הפירות שאכל אע״פ שהגזלן גזלה ריקנית ומ״מ נותן לו הוצאתו וזהו לאכילת פירות ששנינו במס' גיטין פ' הניזקין (גיטין דף מ"ח:) ואינו נראה כן מלשון רש״י ז״ל שכן פירש שם ז״ל לאכילת פירות הגוזל שדה ומכרה לאחר וזרעה וצמחה ועשתה פירות ובא הנגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח, משמע שאם כבר אכל הפירות שאינו משלם אבל כשהן בעין בקרקע נוטלן נגזל ונותן ההוצאה והכין משמע קצת באוקימתא קמייתא דשנים אוחזין (דף י"ד:) גבי הא דלאכילת פירות דאמר הכא במאי עסקינן כגון שגזל שדה מלאה פירות וכו' ואם כדברי רבינו לימא כגון שגזל שדה ואכל פירות. ומכל מקום דבריו עיקר כדמוכח פרק הגוזל עצים (בבא קמא דף צ"ז) גבי התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואמר התם ואי ס״ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור (קרקע אינה נגזלת) וברשותיה דמריה קאי וכן פירשו בתוס' אע״ג דנחית ליה בתורת גזלנות וכתיב השב [את כל אשר] לה ואת כל תבואת השדה מיום עזבה את הארץ ועד עתה. ומבואר פ' חזקת הדרי ארעא והדרי פירי כשמחזיקין אותו שאכלה בגזל וכן ההיא דהדר בחצר של חבירו שנתבאר פ״ג אפילו נחית לה בתורת גזלנותא היא וכבר כתבתי שם:
ומ"ש ואם הכיר וכו'. מפורש פ"ק דמציעא (דף ט"ו:):