אור ברסלב

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה· רבנו וידאל די טולוזא

פרק ד

פרק ג

הלכה ב

(א-ב)

קנס קנסו חכמים וכו' כיצד הרי שנכנס וכו'. זה מפורש בשבועות דכיון שהעדים היו מעידין שהוא נכנס למשכנו ונטל דבר מתוך ביתו נאמן הנגזל כדאיתא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד:):

הלכה ג

במה דברים אמורים בטוען דברים וכו'. ג"ז מפורש שם (דף מ"ו):

הלכה ד

ראוהו עדים שנכנס שם וכו'. גם זה מתבאר בסוגיא ומה שיש מראש הפרק עד ולא גזל הוא מפורש בשלשה שערים בהלכות הרב ז"ל:

הלכה ה

היה עד אחד מעידו שנכנס וכו' הואיל ואינו יודע וכו'. לאו למימרא שאם היה העד מעיד כך וכך נטל והוא היה מכחישו שלא יהא נאמן בשבועה בנקיטת חפץ דהא קי"ל עד אחד אינו נאמן אלא קם הוא לשבועה, אבל כוונת הרב ז"ל לומר שאם מודה הוא שנטל אלא שאמר נטלתי שלי אינו נאמן וכמו שנתבאר זה בזה הפרק למטה ולפיכך כתב הרב ז"ל הואיל ואין העד יודע וכו'. והר"א ז"ל כתב א"א ואילו היה שם שני עדים וכו'. השיגו הרב בזה מפני שלא כתב למשכנו כי באמת חלוק יש בין הנכנס למשכן ומגלה דעתו כן מהנכנס סתם שזה פירש שגלה דעתו שלמשכן הוא בא אינו יכול לטעון טענת לקוח וזה מוסכם ובאמת שדעת רבינו ז"ל שהוצרך לפטרו מפני שלא היו שם שני עדים הוא בשנכנס למשכן ואצ"ל סתם וסמך לו על מ"ש למעלה ראוהו עדים שנכנס למשכן ואף זו כשהעד מעיד שנכנס למשכן:

הלכה ו

כשם שבעה"ב וכו'. מימרא שם:

הלכה ז

היה שם שכירו וכו'. שכירו ולקיטו בעיא דלא איפשיטא שם ולפיכך כתב אין אלו נשבעין ולא פסק שאם תפס הנגזל אין מוציאין מידו כדרכו ברוב התיקו האמורין בגמ' לפי שכל זה מן התקנה הוא ובמה שלא התקינו בפירוש אפילו תפס מוציאין מידו:

הלכה ח

וכיצד עושין בדין כו'. אלו דברי הרב ז"ל והחרם מתקנת הגאונים ז"ל שלא נזכר בגמרא:

הלכה ט

הגוזל אחד מחמשה וכו'. משנה ביבמות פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח:) ופסק כרבי עקיבא וכן כתב בהלכות פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ז):

הלכה י

אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו'. זה משנה פ' המפקיד במציעא ואוקימנא לה בגמרא בבא לצאת ידי שמים וכן כתב הרב ז"ל בהלכות:

הלכה יא

הטוען את חבירו וכו'. שבועת ההיסת מתקנת חכמים והיא בפ' שבועת הדיינין (שבועות דף מ':) ושבועת התורה גם כן פשוט בהרבה מקומות:

וכן הטוען את חבירו וכו'. מתוך המשנה והסוגיא מתברר דין זה דקתני ראוהו דוקא דאיכא עדים ופשוט הוא.

ומה שכתב הואיל והוא נשבע ונוטל הרי הוא נשבע וכו'. דבר זה מוסכם מן הגאונים ז"ל שאפילו מי שבידו משכון שהוא נאמן עד כדי דמיו הרי זה נשבע בנקיטת חפץ כדין הנשבעין ונוטלין:

הלכה יג

(יב-יג)

ראוהו עדים וכו' לפיכך מחזיר הכלים וכו' וכן אם היה שם עד אחד וכו'. הכל מפורש ומבואר בהלכות הרב אלפסי ז"ל פרק כל הנשבעין בארוכה ומה שהשיג הר"א ז"ל בעד אחד אחר שלא היה בעל הבית שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהא זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע. דע שיש סוברין ששבועת עד אחד אפילו על טענת שמא היא דבכ"מ ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה ואפילו תמצא לומר דלא כבר תירץ הר"א ז"ל עצמו הענין:

הלכה יד

מעשה באחד שחטף וכו'. עובדא דנסכא דרבי אבא בחזקת הבתים (דף ל"ג:) ובשבועות (דף מ"ז). ונראה מדברי הרב ז"ל שהגוזל את חבירו בעדים צריך להחזיר לו בעדים וכבר חלקו בזה חכמי הדורות:

הלכה טו

חטף ממנו זהובים וכו'. זה אינו מבואר מן הגמרא אבל הוא דין פשוט וכן זאת הבבא אמר החוטף וכו':

הלכה יז

נכנס לבית חבירו וכו'. דעת הרב ז"ל שנשבעין בעד אחד בטענת שמא ולא על מודה מקצת אלא בטענת ודאי וזה של מודה מקצת הוא מוסכם ובזה נסתלקה ההשגה:

תוכן העניינים

מגיד משנה על משנה תורה, הלכות גזילה ואבידה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה