מגיד משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק כב · הלכה ל
הרי שנמצאו מעות ביד האשה וכו'. דין זה שכתב רבינו בכאן שהיא נאמנת לומר על מעות שהם בידה שהם נכסי מלוג כן מוכיח בירושלמי פרק מציאת האשה שאמרו שם גבי מציאת האשה לבעלה אמר רבי יוסי לא אמרו כן אלא כדי שלא תהא אשה מברחת זהובים משל בעלה ואומרת מציאה מצאתי והקשו הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה פי' שהיא טוענת שנתן לה אחר במתנה שהיא נאמנת לומר ושמא תבריח משל בעלה ותירצו קול יוצא למתנה ואין קול יוצא למציאתה פי' ולפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שלא תהיה נאמנת לפי שלא תעיז פנים לומר נתנו לי אלא א"כ הוא אמת לפי שקול יוצא למתנה וכ"כ ז"ל. וכתב רבינו שהוא מחרים אם ירצה אבל היא אינה נשבעת היסת לפי שהוא אינו יכול לטעון טענת ברי ואין נשבעין היסת על שמא כנזכר פ"ח מהלכות טוען ונטען.
ומ"ש שאם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהן שאינה נאמנת. כך הוא דעת הרמב"ן ז"ל והביא ראייה מהדין שיתבאר בסמוך במי שקבל פקדון מן האשה ובשעת מיתה אמרה של פלוני הוא שאם אינה נאמנת לו יתן ליורשים ואם איתא דבחייה היתה יכולה להפקיען מבעלה לגמרי אפילו מתה יעשו כדבריה מיגו דבחייה היתה יכולה להפקיען ממנו אלא לאו ש"מ שאינה יכולה לומר שלי הם ע"מ שאין לבעלי רשות בהם ויש חולקין בזה ואומרים שהיא נאמנת ודוחין ראייה זו וזה דעת הרשב"א ז"ל וכבר כתבתי דעות אלו פ"ז מהלכות פקדון ובפ"ב מהל' מלוה: