מגיד משנה על משנה תורה, הלכות אישות· רבנו וידאל די טולוזא
פרק טז · הלכה ו
וכן מקולי כתובה וכו'. משנה בפרק שני דייני גזירות (כתובות דף ק"י:) נשא אשה בא״י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א״י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא״י נותן לה ממעות א״י. ופי' מעות א״י הם קלים משל קפוטקיא ואמרו בגמרא דמקולי כתובה שנו כאן ובחוב דעלמא הכל הולך אחר מקום כתיבת השטר כנזכר שם. ודע שכל זה הוא כשיש בשווי המטבע שהוא מגבה לה כדי מאתים ומנה שתקנו חכמים אבל פחות מכאן א״א לפחות ולא הוצרך רבינו לפרש זה שכבר נתבאר פרק עשירי שכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה הרי בעילתו בעילת זנות עוד נתבאר במשנה שהנושא במקום אחר ומגרשה באותו מקום נותן ממעות אותו מקום וגם כי לא הוצרך לבאר זה לפשיטתו. ובהשגות א״א והוא שכתב לה וכו' ואין כן דעת רבינו אלא אף בכותב סתם יש לה בפחות שבמטבעות שבמקום הנישואין והגירושין אע״פ שהוא יותר משיעור חכמים וכן הסכימו הרמב״ן והרשב״א ז״ל ודחו סברת הר״א ז״ל. וכתב הרשב״א ז״ל שאם כתב לה מאתים דינרים דחזו ליכי שהם מאתים של מדינה שהרי לא פירש אי אלו מאתים אותן דחזו לה עכ״ל. ודע שנכסי צאן ברזל לדעת רבינו הרי הן כדין החוב בדבר זה וכבר נתבאר דין החוב פרק י״ז מהלכות מלוה ולוה וכן דעת הרשב״א ז״ל בתשובה שכל מה שהוא מקולי כתובה אין נכסי צאן ברזל בכלל אלא הרי הוא כדין החוב:
במה דברים אמורים בשהיה בכתובתה מעות וכו'. זה פשוט שכל שכתב לה מטבע ידוע גובה היא מה שכתב לה ובלבד שלא יהיה פחות משיעור חכמים וכן נראה מן הברייתא והירושלמי. ומה שכתב רבינו כמו שיתבאר בהלכות הלואה הכוונה פ"ד מהלכות מלוה ולוה: