מגדל עוז על משנה תורה, הלכות שבת· רבנו שם טוב אבן גאון
פרק כט · הלכה ז
כיצד הוא עושה כו' עד בתחלה. ס"פ שלשה שאכלו ופרק כל כתבי הקודש:
ואחר כך מברך על היין וכו'. פרק אלו דברים במסכת ברכות:
ושותה מלא לוגמיו כו'. רואה אני שלא פירש אם לא שתה אם יצא אם לאו. ונ"ל שדעתו כדעת רבותינו בעלי התוספות שפסקו המברך צריך שיטעום כדאיתא בברכות וגם שתיה אינה מעכבת כדמשמע בפרק בכל מערבין בפשיטותא דתלמודא דליטעמיה ינוקא ומיהו ר"י אלפס ז"ל הביא בהלכות פרק חלון גמרא מתני' כיצד משתתפין הא דאמר רבא דאמרי סבי דפומבדיתא המקדש אם טעם מלא לוגמיו יצא ואם לאו לא יצא מכלל דהלכתא היא ובעל המאור לא השיגו בזה:
ואחר כך נוטל ידיו עד יטול ידיו ויסעוד: הכל פרק ערבי פסחים:
אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיקדש: כתב הראב"ד ז"ל בחיי ראשי כו' אי נמי דאי לא קדיש בליליא קאמר עכ"ל: ואני אומר יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא לימרון מן שמאי ואי משמא דנפשיה קאמר היה כותב נ"ל או לשון מברר דעתו מקבלתו כמנהגו הטוב אלא ודאי קבלה היתה בידו ותלמודא ערוך מפי רבותינו וגם אנחנו כך קבלנו מפי רבותינו בעלי התוספות ז"ל וכ"כ רשב"ם שקיבל מפי רש"י ז"ל והפריז על מדותיו שאפילו מים לא יטעום עד שיקדש דהא סתם טעימא קאמר ועד כאן לא אסיקנא פ' ערבי פסחים דלא קפדינן אמיא אלא באבדלתא אבל בקדושא אפילו אמיא קפדינן וכן הסכימו הגאונים מדאסיקנא שאני עיולי יומא מאפוקי יומא וכבר הוכחתי אני שהקידוש עיקר וההבדלה טפלה לו וכבוד יום עדיף ועוד דהא בההיא שמעתא דזכרהו על היין בכניסתו גרסינן מיד אין לי אלא בלילה ביום מנין ת"ל את יום ואיכפל ליה תנא לאלתר למישאל ביום מאי מברך אלמא קידוש יום עדיף מדחייש ליה ומדכר ליה להדיא ואי משום דאמרינן עיקר קידושא בליליא הוא היינו משום דהוא כניסת היום כדאיתא התם להדיא חביבה מצוה בשעתה ולאו משום דליליא עיקר טפי דאדרבה כבוד יום עדיף וקידוש עיקר והבדלה טפילה לו כדכתיב לעיל ומהשתא אתמהא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא הא אסיקנא התם דאמימר כי איקלע לאתרייהו דמר ינוקא ומר קשישא משום דלא הוה ליה חמרא לאבדולי בת טוות כלומר לן בתענית ולא טעם אפילו מים וכ"ש קודם קידוש, ואפילו לדברי המפרשים כי בת טוות חומרא היא שרצה להחמיר על עצמו מ"מ ראוי להחמיר ואף לדברי הראב"ד ז"ל שיעמיד כל אלה דוקא בקידוש הלילה ולא בקידוש היום מ"מ לימא לן מר כי בעי לקדושי אריפתא ותחשב המוציא במקום ברכת היין ויאכל כהשגת הראב"ד ז"ל מי לא בעי נטילת ידים תחלה והא אסיקנא דאם נטל ידיו לא יקדש ואין לחלק בין מי שנטל ידיו לקדש על היין למי שנטל ידיו לקדש על הפת ואע"ג דאמרינן דרב זימנין דחביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא וכדפירשב"ם ז"ל דהתם היא דוקא דמשום חביבותא דפת שכח ונטל ידיו כמי שמסרב לאכול מתוך תאותו וממהר ליטול ולכך אמרו שמקדש על הפת ולא על היין וגם ר"מ ז"ל הודה בזה וכ"כ בזה הפרק עצמו ויש לנו טעם גדול בדבר שלא לבייש את הפת כמו שאמרו פורס מפה שלא לבייש את הפת ומקדש על היין ואע"פ שיש טעמים אחרים זה טעם נכבד וחשוב שהרי הוא קודם בפסוק וקודם לברכה אבל היכא דליכא חביבותא ולא שכחה לא שבקינן זכירה על היין שתקנו חכמים ז"ל ואסמכוה אקרא ומקדשין אריפתא וכ"ש דלא אורינן למיכל מקמי קדושא דאיכא תרתי נטילה ואכילה ותרוייהו לריעותא ואין צ"ל לפי דעתנו שהוכחנו דכבוד יום עדיף שאין לטעום אפילו מים מלפני הקידוש ויעמדו דברי ר"מ ז"ל על מכונם:
וגם קידוש זה לא יהא וכו'. פרק ערבי פסחים דשמואל היה מקדש כי הוה נחית מאגרא לארעא וכן כתבו הגאונים ז"ל: