מגדל עוז על משנה תורה, הלכות שביתת יום טוב· רבנו שם טוב אבן גאון
פרק א · הלכה ה
כל מלאכה וכו' עד שאפשר לעשותה מערב יו"ט: כתב הראב"ד ז"ל אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביו"ט ומרבה הטורח ליום קדש עכ"ל: ואני אומר לתחלת דבריו איכא למימר דודאי יש לו טעם וריח וטעם עצו ופריו שוה דבכולא מכילתין חשו להו לטרחא יתירתא וכדמוכחא להדיא שמעתין דגמרא הבורר קטנית דאסיקנא אם פסולת מרובה על האוכל דברי הכל נוטל האוכל ומניח הפסולת וכדאוקמא בדנפיש בטרחא וזוטר בשיעורא, ופ"ב דביצה בשמעתא דאין אופין פת עבה אמרינן להדיא מכדי משום דקא טרח טרחא יתירא דלא צריך הוא בפשטא דתלמודא ובשמעתין דאין מזמנין את הכותי ביו"ט גמרא דמתני' דחל להיות אחר השבת אמרינן טרחא יתירא לא טרחינן ורבינו הראב"ד ז"ל עצמו בסוף לשון השגתו הוצרך לפרש מפני הטורח ומה שמיצע בדבריו מפני שמכוין מלאכתו ביו"ט זה הטעם לא מצאנוהו אלא למכוין מלאכתו במועד ואם איתא כי אמור רבנן גזירה שמא ישהא לגבי אין מטבילין כלים ביו"ט פ"ק דביצה גמרא דמתניתין דב"ש אין מוציאין אמאי לא אתמרא נמי בשאר מילי אלא ודאי דברי ר"מ ז"ל וטעמו נראה וכן קבלנו מרבותינו ז"ל:
כל מלאכה שאפשר לה להעשות וכו' עד שאפשר לעשותה מערב יו"ט. פ' אין צדין (דף כ"ח):
ולמה לא אסרוה עד אין עושין אותן ביו"ט: כתב הראב"ד ז"ל לא אמר זה וכו' אלא מפני שהוא כבוד היום יותר מאמש עכ"ל: ואני אומר זחלתי ואירא מחוות דעי בזאת ההשגה בהשכל רק האמת לא אוכל כלכל שאני רואה משלוח מנות ומשלוח כלים שכתב הראב"ד ז"ל כי כנגדן כתב ר"מ ז"ל זה הטעם בפסק זה ח"ו שהרי אותן הדינין כבר חקקן כולן פ"ה שבהלכות אלו על הדרך המסודר להן סוף פ"א דמסכת ביצה במשנה ובגמרא כמנהגו הנכון במשנה תורה הזה. ועוד אני תמה אם זה הדבור יצא מפה הקדוש רבינו הראב"ד שהרי ר"מ ז"ל פירש מיד פיסקא זו הסתומה וכתב כיצד אין קוצרין ואין דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין ביו"ט שכל אלו וכיוצא בהן אפשר לעשותן מערב יו"ט ואין בכך הפסד ולא חסרון אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביו"ט שהרי אם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד וחסרון טעם שאין לחם חם או תבשיל שבישל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש וכן כל כיוצא באלו, עד כאן בזה הפרק, ואילו פרק ה' כתב כל שנאותין בו בחול כו' עד הרי כיצד ששלח לחבירו בהמות כו' עד הרי זה מותר ע"כ. מעתה ראה בעיניך שכל אחת מהן בפני עצמה כתבה והבן עתה בזה הפסק כמה העמיק לדלותו מבארות עמוקים, שהרי קצירה ברורה ופשוטה היא, דישה כתבה מכח ההיא שמעתא דפ"ק דביצה דמוללין מלילות ומפרכין קטניות דמייתינן עלה אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה מערב יו"ט ובעינן למידק מערב יו"ט ביו"ט לא ואסיקנא לא ה"ה דאפילו ביו"ט ואיידי דתנא רישא מערב שבת תנא סיפא מערב יו"ט דשמעינן מינה דוקא מלילה ופירוק אבל דישה לא. וזרייה נמי מהתם דאסיקנא מנפח על יד על יד ואוכל דמשמע הא זרייה אסורה מכמה ק"ו. ברירה משמעתין דפ"ק דביצה גמרא מתני' דהבורר קטניות וגם באותה הלכה דמוללין מלילות מפורש. טחינה מפורשת בכמה מקומות ורמיזא במשנתנו פ"ב דביצה דתנן ושוחקין את הפלפלין בריחיים שלהן. הרקדה ס"פ משילין דת"ר אין שונין את הקמח ביו"ט משום ר' פפוס ור' יהודה בן בתירא אמרו שונין ושוין שאם נפל לתוכו קיסם או צרור ששונין ע"כ. דוק מינה דהרקדה אסירא ועוד מייתינן עובדי דהויין משנן למימהל אגבא דפתורא ואגבא דמהולתא כדאיתא התם ובמשנת פרק משילין כולל את הכל בהא דתנן אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכן במשנת פרק ראשון דמס' מגילה ואסיקנא בגמרא לענין שאר דברים זה וזה שוין ואילו במכשירי אוכל נפש אסיקנא להדיא גמרא מתני' דאין משחיזין כתיב הוא וכתיב לכם ולא קשיא כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יו"ט כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט ע"כ. אלמא כל האסורין מפורשין לו כל אחד במקומו. ועתה אפרש מה שהתיר לשון פרק ר' אליעזר גמרא מתני' דעושין כל צרכי מילה א"ל אביי לרבה מהו למגבן א"ל אסור א"ל ומ"ש מלישה א"ל התם אפשר הכא לא אפשר ומקשי והא אמרי נהרדעי גבינה בת יומא מעליא ומתרץ הכי קאמר אפילו בת יומא מעליא אלמא פת של אותו היום יותר טוב משל אתמול וקרי ליה לא אפשר. ופרק בתרא דמועד קטן רמיזא מדכתיב לחם חמודות לא אכלתי ובפ"ב דביצה גמרא מתניתין דעושה תבשיל איבעיא לן הוא נאסר וקמחו נאסר או דילמא הוא נאסר ואין קמחו נאסר מכלל דלישה מותרת. אופין מהני גופייהו דלישה דכתיבנא דהא לישה לאפייה קיימא ועוד דגרסינן להדיא בההיא שמעתא דפ"ב דביצה מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין ובמשנה ג"כ שנינו ואין אופין פתין גריסין אלא רקיקין וכהנה גרסינן נמי התם מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין וכהנה רבות. ושוחטין מתניתין היא פרק אין צדין דקתני אין נמנין על הבהמה לכתחלה ביו"ט אבל נמנין עליה מעיו"ט ושוחטין ומחלקין ביניהן וכהנה רבות במשנה דאין משחיזין ובגמרא מוכחן כולהו הכי. ומבשלין כמו שהוכחתי מכל אותן שהבאתי לגבי אפייה. ותבשילא דיומא דעדיפא צא ולמד מקדרה בת יומא במסכת חולין ובכמה מקומות ועיקר קרא דאך אשר יאכל בבישול קא מיירי. וחסרון טעם והפסדו בהעשותם מבערב מפורש סוף פ"ק דמסכת ביצה גמרא מתניתין דב"ש אומרים תבלין נדוכין כו' ויהבי טעמא למתני' רב הונא ורב חסדא וקי"ל כמ"ד כולן מפיגין טעמן ומלח אין מפיגה טעמא אלמא בהפגת טעם תליא מילתא הנה זה מבואר. ומה שכתב פה יתבאר במקומו בעז"ה: שוב מצאתי בהשגות הראב"ד ז"ל שכתב על פסק אבל לשין ואופין ושוחטין כו' עד כיוצא בזה שהעתקתי שכתב בכל אלה אין טעם למ"ד וכו' שהיא מלאכה בתלוש עכ"ל, ואני הוספתי להפלא על זה מה ענין זה לזה ואיך אאמין שיצא מפי רבינו הקדוש דבר זה: