מגדל עוז על משנה תורה, הלכות נזקי ממון· רבנו שם טוב אבן גאון
פרק ד · הלכה ח
שאלו בחזקת תם ונמצא מועד כו' ואם לא ידע השואל שהוא נגחן עד נ"ש: כתב הראב"ד ז"ל הא דלאו כהלכתא וכו': ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפי קולמוסו דהא כי דייק בה בהא שמעתא פ' שור שנגח ד' וה' (דף מ') סוף גמרא מתני' דשור של פקח שנגח לשור חרש משכחת ברייתא מפורשת כלשון ר"מ ז"ל ת"ר שאלו בחזקת תם ונמצא מועד בעלים משלמין חצי נזק ושואל משלם חצי נזק וכו' והקשה תלמודא ואמאי כלומר אמאי משלם לימא ליה תורא שאילי אריא לא שאילי ומהדר רב הב"ע כגון שהכיר בו שהוא נגחן והדר מקשי ולימא ליה תם שאילי מועד לא שאילי ופריק משום דא"ל סוף סוף אי תם הוה (לאו) פלגא ניזקא בעית לשלומי השתא נמי זיל שלים פלגא ניזקא וזהו כדברי ר"מ ז"ל בעיקר הדין וכטעמו אות באות ומה שהקשו בשם הראב"ד ז"ל הם דקדוקי התלמוד דקאמר ולימא ליה אי תם הוה משתלם מגופו ומהדר משום דא"ל סוף סוף את לאו תורא בעית שלומי לדידי והדר בעי ולימא ליה אי תם הוה מודינא ומיפטרנא ואפילו למ"ד פלגא ניזקא ממונא לימא ליה אי תם הוה מעריקנא ליה לאגמא אלא הב"ע כגון דקדום בי דינא ותפסוה ומקשינן אי הכא בעלים אמאי משלמין חצי נזק נימא ליה (את) אתפסתיה לתוראי בידא מאן דלא מצינא לאשתעויי דינא בהדיה ומהדרינן משום דא"ל אי אהדרתיה ניהלך לאו מינך הוו שקלי ליה ומקשינן ונימא ליה אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא ומהדר משום דא"ל סוף סוף לאו מעלייה הוו משתלמי כלומר ומאי דנפקא לן מינה בשתפסוהו ב"ד הא לא מפסדת ולא מידי בהכי דאפילו לא תפסוהו נמי מיחייבת לשלומי מן העלייה ומקשינן הניחא היכא דאית ליה נכסי היכא דלית ליה נכסי מאי איכא למימר כלומר טענה דבעלים טענתא מעלייתא היא אי אהדרתיה ניהלי הוה מעריקנא ליה לאגמא והייתי נפטר וא"כ הדרא קושיין לדוכתא בעלים אמאי משלמין חצי נזק ופריק משום דא"ל כי היכי דמשתעבדנא (לך) לדידך ה"נ משתעבדנא להאיך כלומר לניזק שאתה חייב לו מפני נגיחת שורך מדר' נתן דא"ר נתן מניין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה שנאמר ונתן לאשר אשם לו פירוש ומתרגמינן למאן דחב ליה כלומר וגם כי החזרתיו לו כאילו החזרתיו אליך ועכשיו שתפסוהו ב"ד אין לך עלי טענה לפטור עצמך מח"נ מאחר שלא הודעתני שהיה מועד דוק השתא מטעמא דבעלים לטעמא דשואל שהקשה דאי תם הוה מעריקנא ליה דלאו טעמא משום ב"ד וכ"ש לדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאמרו שזה הטעם אינו מועיל אלא להשמטה בעלמא מעתה מאי נפקא לן מינה לענין דינא בין תפסוהו ב"ד ללא תפסוהו ואפילו ההוא טעמא גופיה לא קאי אלא למ"ד פלגא ניזקא ממונא אבל למ"ד קנסא וקי"ל כוותיה פ"ק לא צריכין לאוקומה בשתפסוהו ב"ד דהא אית ליה טעמא אחרינא דקאמרת אי תם הוה מודינא ומיפטרנא וכפירוש רבותינו בעלי התוס' ז"ל הוה מודינא קודם שיבאו עדים. הנה זה פשוט ועיניך רואות ע"כ אמרתי כי לא יצא דבר זה מתחת קולמוסו אלא אחד מן התלמידים ותלה עצמו באילן גדול: