מגדל עוז על משנה תורה, הלכות נזירות· רבנו שם טוב אבן גאון
פרק ב · הלכה יט
עבד שנדר בנזירות עד יצא ידי נזירותו. פרק בתרא דמס' נזיר:
אבל אם נדר ולא גלח ויצא וכו' עד במלאת ימי נזרו. פרק בתרא דנזיר.
ועל פיסקא ראשונה כתב הראב"ד ז"ל אין לזה שרש אלא בשכפאו רבו וכו': ואני אומר ר"מ ז"ל גלה עמיקתא ונהורא עמיה שרי ודברים חקוקים בלב ים התלמוד וצריכין תלמוד והבן במס' זבחים פ' איזהו מקומן (דף נ"ה) סוף גמ' מתני' דזבחי שלמי צבור שאיל אלא למאי הלכתא איתקש ומסיק רבא שאם גילח על אחד משלשתן יצא למדנו כי המגלח על אחד משלשתן של קרבנותיו אפילו בשחיטה לבד יצא מידי נזירותיו כאילו הקריב ונזרק דם שלשתן וכדאיתא פ' ג' מינין וכן כתב ר"מ ז"ל פ"ח מהל' נזירות ושנינו פרק בתרא דנזיר עבר מכנגד פניו ר"מ אומר לא ישתה ר' יוסי אומר ישתה ואסיק הלכתא כר"מ ומיהו נזיר לא הוי שלא אסרו עליו השתיה אלא כדי שיצטער ויחזור לרשות רבו כדאיתא התם וכן כתב ר"מ ז"ל בזה הפרק למעלה מזאת הפיסקא, למדנו שכשלא ידענו דעת רבו אם לכופאו אם לאו הרי הוא כמו שכופהו (אלא) וישתה ועוד שנינו זאת הפיסקא שם (דף ס"ג) נזיר שגילח ונודע שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר ואם טומאת התהום (אינו סותר) אם עד שלא גילח בין כך ובין כך סותר כיצד ירד לטבול במערה ונמצא מת צף על פני המערה טמא נמצא משוקע בקרקע המערה ירד להקר טהור ליטהר מטומאת מת טמא שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור שרגלים לדבר ואמרינן בגמ' מאן תנא אמר ר' יוחנן ר' אליעזר היא דאמר תגלחת מעכבת, ובירושלמי נמי אמרי' א"ר יוחנן מאן תנא אם גילח אם לא גילח ר' אליעזר ברם רבנן עד שלא נזרק עליו הדם משנזרק עליו הדם וקי"ל כרבנן בעד שלא גילח אבל אם גילח אין טומאת התהום סותרת בו והלכה היא בנזיר וכתב ר"מ ז"ל פ"ו מהל' נזירות למדנו כי הגילוח מועיל בספק טומאה. ובירושלמי גרסינן היה יכול למחות ע"י רבו אומר לו הלכה היא שמע לדברי רבך כפאו רבו ונטמא מהו שיביא קרבן טומאה וכי נזיר הוא לא את הוא שגזרת עליו שיטמא וכו' ואת אמר סותר וכה סותר פשיטא הדא מילתא נטמא ואח"כ יצא לחירות מביא קרבן טומאה מה בשכפאו רבו או בשלא כפאו רבו אין תימר בשכפאו רבו מביא קרבן טומאה אין תימר בשלא כפאו רבו ישלים כל זמן שהוא תחתיו א"ר יוסי בשכפאו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחירות תיפקע ממנו נזירות בטומאה לפום כן צריך מימר מונה לנזירות (בטומאה) ע"כ. ומדקאמר אין תימר בשלא כפאו רבו ישלים כל זמן שהוא תחתיו למדנו לנדון שלפנינו שאם לא ידע רבו כדי שיכפנו הרי הוא ככפוי שהוא משלים נזירותו כל זמן שהוא תחתיו בשלא גילח וע"כ דהא באם מביא קרבנותיו עסקינן ואין הגילוח בא אלא אחר זריקת דמים כדאיתא פ' ג' מינים ואפילו גילח מועיל אא"כ גילח על כל אחת מהן כמו שהוכחתי מההיא דפ' איזהו מקומן ולפיכך לא יצא באותו גילוח כמו שכתב ר"מ ז"ל ואע"פ שיצא לחירות כדמשמע מרבי יוסי הירושלמי דאוקמא לדינא לחירות בשכפאו רבו וגם הוכחתי מדר' מאיר ורבי יוסי דכשלא ידענו דעת רבו הרי הוא ככפאו ולכך כתב ר"מ ז"ל זה הלשון נדר והשלים נזירותו וגילח ולא ידע רבו ואח"כ יצא לחירות הרי זה יצא ידי נזירותו אבל אם נדר ולא גילח ויצא לחירות לא יצא עכ"ל. בוא וראה דקדוק לשונו ששתי בבות הללו פירושן בשהשלים נזירותו דהיינו הקריב קרבנותיו אלא שחילק בין גילח ללא גילח וכבר הוכחתי שהגילוח אחר הקרבנות הוא, מעתה ראה דעת ר"מ ז"ל שהגילוח מוציא אותו כשיצא לחירות מספק דעת רבו כדרך שמוציא מטומאת התהום שהיא ספק טומאה ויצא מידי נזירותו אבל אם לא גילח לא יצא מידי נזירותו דכיון שלא ידע הרי הוא כמי שלא כפאו ואף כי יצא לחירות משלים נזירותו כדר' יוסי וסתמא דירושלמי וכלשון ר"מ ז"ל ממש כמו שהוכחתי והבן בשכלך: