מגדל עוז על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבנו שם טוב אבן גאון
פרק ו · הלכה ה
העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יצא ידי חובתו. פרק ג' דמס' חלה ופרק התערובות:
כתב הראב"ד ז"ל נ"ל והוא שיש בה דגן כזית בכדי אכילת פרס ויאכלנו עכ"ל: ואני אומר זו משנה שלימה היא פרק ג' דמס' חלה אות באות תיבה בתיבה כלשון ר"מ ז"ל דתנן העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ומייתי לה במסכת זבחים פרק התערובות גמרא מתני' דדם שנתערב במים ודייק מינה דנותן טעם ברוב דאורייתא וכן פירש רבינו שמשון ז"ל ובירושלמי גרסינן עלה מתני' דלא כרשב"ג דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה כשיעור ע"כ. וכבר כתבתי כמה פעמים כי ר"מ ז"ל מחזר לכתוב בזה החבור לשון הגמ' והרוצה לדקדק בו ידקדק בלשון התלמוד ולכך קראו משנה תורה שעשה ארוכה קצרה אבל מה אשיב שואלי דבר על דבר הראב"ד ז"ל שכתב כאן והוא בקי בכל היה. וכן כתב הר"ם מקוצי ז"ל כלשון ר"מ ז"ל אות באות:
עיסת הכלבים עד לשום מצה. פ"ב דביצה (דף כ"א):
מצה שלשה עד לא יצא ידי חובתו. פרק כל שעה (דף ל"ה):
כתב הראב"ד ז"ל אע"ג דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת וכו': ואני אומר כי הביאור הוא פ"ה וכבר רמזתי אני שם כי זאת הפיסקא היא מדריב"ל ור"ע פרק כל שעה וזאת התוספתא שחשב הראב"ד ז"ל כי ממנה תוצאותיו היא פסקת התבלין שכתב פ"ה תחלה כמו שכתבתי אני שם ומה שכתב כאן דמיירי ההיא בשתבלה משנאפית גם אני היה קשה לי לפי קבלתנו דהלשון ודאי הכי משמע לכאורה ואחרי שובי נחמתי אמרתי א"כ מאי קמ"ל פשיטא בכולי תלמודא דכיון שנאפה אינו בא לידי חימוץ דגרסינן להדיא בפרק כל שעה גמרא מתניתי' דאלו ירקות ת"ר דברים שאין באין לידי חימוץ האפוי והמבושל וכו' ואסיקנא אמר רב פפא אפוי שבשלו קאמרינן ועוד אמאי קא מייתי לה לגבי מצה עשירה דפרק ערבי פסחים גבי איסור חמץ הוה ליה לאתויי אלא ודאי דברי ר"מ ז"ל נראין וביום הראשון כתב כן ועל כן כתב כמו שביארנו פ"ה:
אין יוצאין עד לחם עוני. פרק כל שעה (דף ל"ו ל"ז):