מביט חלק ג· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
שאלה קסה
על מי שקרא לחבירו עבד ששנו בבריתא הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו יש מי שהורה דדוקא כשקרא אותו עבד כנעני דאי לאו הכי היה יכול להשמט ולומר כי לעבד עברי נתכוון ומביאים ראיה מלשון רש"י ז"ל שכתב עבד כנעני וכן הר"ן ז"ל תפס לשון רש"י ז"ל ואין הוראה זו נכונה כי מה שכתב רש"י ז"ל הוה פי' כי כשקרא אותו עבד סתם משמעותו הוא עבד כנעני משום דהדר מסיק גמרא אהא דקאמר עד היכן גלגול שבועה עד שיאמר לו השבע לי שלא נמכרת לי בעבד דלא קאמר אלא בעבד עברי בפי' משמע שאם לא אמר בפי' עבד עברי אלא עבד סתם משמעותיה עבד כנעני ולהכי פי' רש"י זה עבד משמעותו הוא כנעני וכמו שכתבו כל הפוסקים הקורא לחבירו עבד מנדין אותו ואם לא היו מנדין אותו אלא כשקרא עבד כנעני היו כותבים הקורא לחבירו עבד כנעני אלא כמו שהבריתא שנה סתם עבד שיהא בנידוי משמע דעבד סתם הוא כנעני וכן משמע מדתני בבריתא ממזר סופג את המ' ופי' ר"ת דעבד יהא בנידוי משום דכתי' ארור כנען וממזר סופג את המ' משום דממזר הוא בלאו דלא יבא ממזר וכו' ויש חיוב מלקות ואם בעבד סתם בלא כנעני יכול לומ' לעבד עברי נתכוונתי גם בממזר סתם יכול לומר לממזר דרבנן נתכוונתי דאיכא טובא ממזר דרבנן דאינו סופג מ' וכן ממה ששנה בבריתא רשע יורד עמו לחייו היה יכול להשמט לומר רשע בדינו קאמר כמו שכתו' וצדיק אל תהרוג דמשתעי במאן דיצא מב"ד זכאי ואמר א' יש לי ללמד עליו חובה שלא יחזירנו לב"ד ת"ל וצדיק אל תהרוג וזה שנצטדק בבית דין כי לא אצדיק רשע כי אם יצא מידך זכאי יש לי שלוחים הרבה להמיתו וכו' כמו שפי' רש"י ז"ל הרי שקורא הרשע צדיק שנצטדק בדינו וכן יקרא רשע מי שנתחייב בדינו אעפ"י שלא היה רשע וכמו שכתוב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע דהיינו צדיק ורשע לאותו דבר כמו שפי' רבינו ישעיה מטראני ז"ל על צדיקים גמורים ורשעים גמורי' של ג' ספרים הנפתחי' בראש השנה צדיקים שזכיותיהם מרובים מעונותיה' כיון שהם מתחייבים בדין ואפי' מפני עביר' קלה שעשו לגבי דין זה רשעים מיקרו וכן פי' הרמב"ן ז"ל בשער הגמול גם כן ואם מי שקורא לחבירו עבד היה יכול להישמט ולומר כי על עבד עברי נתכוון גם הקור' לחבירו רשע יכול להישמט ולומר כי על מה שיצא באיזה זמן רשע בדינו נתכוון אפי במה שחייבוהו ב"ד לשלם קראו רשע וכן מי שקרא לחבירו בן השפחה אעפ"י שאביו הוא כשר הבן הולך אחר האם כדכתיב האשה וילדיה וכו' וחייב עונש יותר שמזלזל בו ובאמו שנראה שהוא עבד ואמו שפחה כי כשקראו עבד אע"פ שנראה שהוא בן שפחה כיון שלא הזכיר אמו שהיא שפחה אפשר שהוא עבד עתה שלא נשתחרר ואמו היתה שפחה כשנולד זה ואחר כך נשתחררה אבל כשקראו בן שפחה כיון שהזכיר שפחה משמע שפחה כנענית בלי שחרור כמו עבד וכיון שקראו בן השפחה ר"ל שהיה בנה בהיותה שפחה בלי שחרור ומצינו כמה פעמים במקרא ועבדי' ושפחות ואתונות וגמלים ובמלכים וצאן ובקר ועבדים ושפחות ובירמיה לעבדים ולשפחות כל אלו השפחות הם כנעניות בפרט של אברהם אבינו ע"ה כי לא היה אז ע"ע א"כ סתם עבד ושפח' הם כנענים ומה שכתוב שפחה מצרית הוא ללמוד שלא היתה כנענית אבל דינם שוה ולא מצינו במקרא שפחה אלא כנענית אבל בעברית כתוב וכי ימכור איש את בתו לאמה והכנענית נקראת אמה ושפחה ויצא מכל זה כי סתם עבד או שפח' הם כנעני' ואינו יכול להשמט בעבד עברי ומלבד כל זה אי אפשר להשמט ולומר לעבד עברי שהוא ידוע לכל אפי' לעמי ארץ כי אין עבד עברי נוהג בזמן הזה משנתבטלו היובלות כדילפינן בגמר' מדכתי' כי טוב לו עמך ואעפ"י שהארכתי בראיות שאינו יכול להשמט ולומר לע"ע נתכוונתי עכ"ז יש לי ללמד איזה זכות על זה שקר' לחבירו בן השפחה שאם היתה כוונתו לקרותו עבד היה לו לקוראו עבד ולא בן השפחה וכיון שכן לא נתכוון אלא לפגום את אמו וחשב כי בנה לא היה עבד ולא ידע כי הוולד הולך אחר האם דלאו כ"ע דיני גמירי ואפי' היה קצת לומד אולי לא למד זה הענין שהוולד הולך אחר האם דלאו כ"ע דינא גמירי ושכח וידע שאביו היה כשר אלא שטעה ונכבש בשפחה ועל זה לא קראו עבד אלא בן השפחה גם כל החירופין הולכים אחר לשון בני אדם כמו הנדרים והשבועות וכשקור' א' לחבירו בן רשע או בן זונה או לאשה בת זונה הוא ידוע כי על אביו לבד הוא שאמר וזהו צדיק בן רשע וכן בן או בת זונה הבת היא כשרה וכן זה שקרא את חבירו בן שפחה חשב שהיה הוא כשר כיון שאביו כשר ולא חירף אותו אלא את אמו והברייתא שאומרת הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי היא כשקורא אותו כך בפניו שהוא מצטע' בשם רע שקרא עליו אבל כשקורא ש"ר על אביו או על אמו אביו ואמו שלא נאמר בפניהם אינם מצטערים כל כך כששמעו הש"ר וגם כי האד' מצטער על חירופי אביו ואמו מפני זה לא יהיה חייב נידוי המחרף כיון שלא ביישו בפניו כמי שבייש את הישן שחייב בדמי בושת אם מת בתוך שינתו ולא הקיץ ולא הרגיש בזה שאין גובין בושת זה וכו' שנראה כשאינו מרגיש המתבייש בבושת שאינו חייב המבייש וזהו בבושת בפועל אבל בוש' דברי' כבר כתב הרמב"ם ז"ל כי כל בושת דברים אינו חייב אלא אם הוא חכם שקצבו חכמים ליטרי"ן על מי שמביישו בדברים וא"כ אמו של זה אם מת' לא היה חייב המבייש' מעו' אפי' על בושת שהוא בפועל וכ"ש בבוש' דברים שאפילו בפניו שמרגיש בבושת אינו חייב אלא על חכם ולא קנסו חכמי' עונש לכל אדם בבושת דברים כי אם באלו הג' השנויים בבריית' עבד ממזר רשע ודוקא כשאומר לחבירו עבד או ממזר או רשע וכו' ואם לא קרא לחבירו אלא לאמו כנ"ד לא נצטערה על דבר זה אם מתה היא ואפי' היא בחיים וכשתשמע תצטער דוקא בבושת שחייב ממון יתחייב לא בבושת דברים דבשלשה דברים אלו דוקא קנסו חכמים ולא בדברי' אחרי' ואפי' בשלשה דברים אלו כיון שהם דברים לא קנסו אלא כשאומר לו בפניו כמו שכתבתי דדוקא במבזה ת"ח החמירו אפי' שלא בפניו משום כבוד התורה נאם המבי"ט: