אור ברסלב
מביט חלק ב סימן ריג

מביט חלק ב· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]

סימן ריג

סימן ריב

שאלה ריג על דבר מה שחייבו חכמי הבית דין יצ"ו את כר' יצחק אמיגו שיחזור שקי הצמר למי שמכר' קודם כתבתי אני סי' תקפ"ו פ"ד שלא היה חייב להחזיר מן הטעמי' שכתבתי בפ"ד ושני חכמים מן הב"ד חזרו ועשו סניגרון לדבריהם אחר שראו הפסק ונתחפשו לסתור הראיות וכתבו קודם כי מהכח המסור להם מהרבני' נר"ו ומהקהלות יצ"ו מוטל עליו לקיים גזרתם ועל הרבני' נר"ו להחזיק למנוד' לעובר על נידוי שגזרו דלא ציית דינא ככתו' וחתום מיד' כי הוא כעובר על נידוי שלה' כי שלוחיה' הם ע"כ: ואני אומר כי הכח המסור להם מאת הרבנים נר"ו והקהלו' יצ"ו אינם יכולי' להתחזק בו ולגזור נידוי כ"א אחר שידונו הם על הדין ועל האמ' כי לא נתנו להם כח במה שיעל' על דעת' כמו שעשו מקוד' כשגזרו עליו מבלי ראי כלל ואח"כ שראו פסק שלי הוא שדחו דחיו' כקש והביאו ראיו' למה שגזרו קודם ועתה שנראה להם שיש להם כח מראיותם ובזה יהיה להם כח מהרבנים נר"ו כתבו נבא יחדו למשפט: וכתבו כי אחד מהפינות שהפסק שלי בנוי עליו הוא שחשבתי שהשטר חוב כתוב בו שהוא מדמי הצמר ואינו כן אלא שהודה שחייב חוב גמור ארבע מאות פרחים ואין הצמר נזכר כלל ועד כאן לא כתב הרמב"ן ז"ל שחייב המלוה להלוות אלא מפני שבשטר ההוא מתחייב ומשעבד נכסיו על ההלואה הנז' אבל כאן אין כתוב ששעבד נכסיו על הצמר כדי שנאמר שעל השעבוד נקנ' המקח: ואני אגלה להם למה הסתירו הצמר בשטר כי נראה שהלו' בעל הצמר ללוה מאתי' פרחים כדי שיקנה הצמר במאתי' פרחים שלא היתה שוה כל כך ויש צד איסור במקח זה משום רבית או מן התור' או מדרבנ' כי זה הרבה שנים שכתב החכם השלם כמה"ר יצחק ן' לב פסק על מי שהלו' מעות על מנת שיקנ' ממנו סחורה ידוע' ביותר משוויה במעות בעין כמו נ"ד ורצה להכריע כי הוא רבית קצוצה ואני כתבתי והוכחתי לפי דעתי כי לא היה אלא רבית דרבנן וחז' הוא ז"ל להשיב לי ולחזק סברתו בין כך וכך מפני ענין זה הסתירו הצמר מן השטר וכיון שהוא ידוע לכל בפרט לעדים שהמאתי' מן הארבע מאות הם של הצמר הרי שעבוד השטר הוא על הצמר גם כן כי גם בשטר ההלוא' שכתב הרמב"ן שחייב להלוות אינו חובה שיכתוב בשטר שמשעבד נכסיו על ההלוא' ההיא כמו שכתבו הם שהרי בטור אורח חיים סימן ל"ט הביא תשובת הרמב"ן ז"ל כך ראובן שהתנדב להלוות לשמעון מנה ואמר לו לך לסופר לכתוב ולעדים שיחתמו שאתה חייב לי מנה ומסור לי השטר והלך והביא לו השטר וכו' הרי שאינו כתוב אלא שחייב מנה ואינו ידוע אם מהלוא' או מסחורה שקנה ממנו ואפי' הכי חייבו הרמב"ן להלוות והחכמי' יצ"ו כתבו דעד כאן לא קאמר הרמב"ן אלא דכתיבת השטר מחייב את המלו' להלוות אלא משום דבשטרא ההוא משתעבד לזה נכסיו על ההלוא' הנזכר שם ואינו כן אלא על מנת סתם כתבו שחייב להלוות ואם כן הוא ממש כדין הרמב"ן ז"ל והם כתבו והאריכו בענין זה כי כשאי' נזכר בו רק חוב עם שידו' ע"פ שמחמת המכר הזה היה החוב ודאי לא קנה וזה ברור כשמש ע"כ והרי הוא ברור בהפך לכל רואי השמ' יראו הרואי' ומזה ילקח ראיה על כל מה שכותבים נגד דברי שאינו כמו שנראה להם וכמו שאכתוב בע"ה: כתבו עוד כי מה שכתבתי כי מפני שכתוב בשטר הצמר שקנה ממנו שנרא' שהקניה היתה בדין בקנין גמור אחרי שלא נזכר בשטר הצמר כלל ובזה הטעם היה להם דין לחלוק עלי כי אני חשבתי שכיון שאמרו שכתב לו שטר מסתמא היתה נזכרת בין הצמר כמו שהוא מנהג הסופרי' לכתוב שטר החיוב על איזה דבר הוא אלא מפני חשש צד איסור הרבית הוא שלא רצו להזכיר הצמר כמו שכתבתי למעלה אבל מפני שנתבטלה טענה זו מפני שלא היה כן לא נתבטל הטעם האחר שבכתיבת השטר נתחייב כמו בתשובת הרמב"ן ז"ל שבכתיב' השטר נתחייב להלות אע"פ שלא נכת' ההלוא' אלא מנה סת' כמו שהוכחתי למעל' עוד כתבו שאפי' הרמב"ן יודה בענין זה שלא קנה הצמר שעד כאן לא כתב הרמב"ן שחייב להלוות אלא ללוה ההוא בעצמו אבל אם לא הספיק להלוות עד שמת לוה לא ינוחו בעלי חובות שלו לחייב את המלוה שילוה ליורשיו ובנדון דידן נמי אחרי שלא נקנה גופו של צמר אינו חייב לתתו אחרי מות לוה ואני אומר כי כמו שאם הלוה מכר ומת הלוה אינו יכול לחזור בו כן כשמכר הצמר כבר לקונה אינו יכול לחזור בו והם כתבו שלא נקנה גופו של צמר וזהו הדרוש שאנחנו חולקים בו שאני אומר שנקנה הצמר בכתיבת השטר חוב ומכירתו למלוה והם אומרים שלא נקנה והם מקשים עלי כפי סברתם ועושים מערכה על הדרוש: עוד כתבו שאפילו הרמב"ן ז"ל לא כתב אלא לכפות למלו' שילונו אבל שישליך ממונו לאיבוד לא עלה על דעתו שלא נתחייב אלא להטיב לו אך לא להפסי' ממונו אחר שלא נקנה אלא גופו של ממון וכן נראה פשוט מלשונו ואני אומר גם זה מן הדרוש שהם אומרים שלא נקנה אלא גופו של ממון ואני אומר שנקנה לו כבר במסיר' השטר חוב בידו ומה שכתבו שכן נראה פשוט מלשונו הוכיחוהו ממה שכתב הרמב"ן ז"ל קודם אף חייב ליתן לו וחזר לכתוב כלומר שחייב להלוואתו עד זמן שקבע ויקנה נכסיו לשעבודן והקשו חדא אי זה קושי היה באמרו חייב ליתן לו דמים שאמר כלומר שחייב להלוואתו להבין שיתן אותה במתנה שבא לתקן הלשון ועוד למה חזר ואמר ויקנה נכסיו לשעבודן שזולת הייתור קשה שאם על ידי מה ששעבד נכסיו נקנו המעות הרי כבר קנה ואיך אמר ויקנה אלא ודאי שלא קנה גופו של ממון אלא חיובא בעלמא ובהלוותו יקנה נכסיו לשעבודן ע"כ ואני אומר שאין כאן קושי כלל כי לשון הרמב"ן ז"ל הוא מדויק ותופס לשון המשנה והגמר' דתנן במתניתין פ"ק דקידושין כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו כיצד וכו' ומפני שכתב הרמב"ן ז"ל קודם זה שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפיו מעכשיו כתב מיד אך חייב ליתן דמים שהוא לשון הנמשך מן החליפין במשנה ופירש אחר כך כלו' שהוא חייב להלוותו שהוא ענין השאלה לא לתקן הלשון כמו שכתבו הם שיש קושי בדבריו כי לא היה לו להרמב"ן לכתוב ליתן דמים מקודם אלא להלוותו וכו' וגם זה הוא ידוע לחכמים יצ"ו שהם בקיאים בפלפול הלכה כי אנחנו מפלפלי' על לשונו' של רש"י ז"ל כשאמר כלומר על אי זה לשון מן הגמ' שהיה נראה אי זה קושי או משמעו' אחר בלשון ובא רש"י ז"ל לתקן הלשון אבל הפוסק או המפרש שכותב לשון אחד ואומר מיד כלומר לפרש אותו לשון יותר טוב שיכתוב מתחלה מה שכותב אחר כלומר ולא יצטרך לכתוב כלומר ובמקום שכותבים כלומר הוא לאי זה סבה כמו שכתבתי בכלומר זה וכ"ש כי בטור הביא נוסח התשובה של הרמב"ן ז"ל בלי כלומר זה: ומה שכתבו למה חזר ואמר ויקנה נכסיו לשעבודן שזולת היתור קשה שאם על ידי מה ששעבד נכסיו נקנה המעות הרי כבר וכו' אלא ודאי שלא קנה גופו של ממון כו' ואני אומר כי אין כאן יתור לשון שאעפ"י שכתב למעלה שנשתעבדו גם נכסי לוה בחליפין אחר שאמר שחייב להלוותו עד זמן שקבע לו חזר וכתב ונקנה נכסיו לשעבודן כי מה שכתב למעלה יש לדון שכיון שנשתעבדו לו נכסי לוה בחליפין מעכשיו אף חייב ליתן דמים לשון זה הוא על דין חליפין בעלמא שכיון שנשתעבד חייב ליתן דמי' ומזה יוצא הדין בענין ההלואה כמו שכתב כלומר שחייב להלוותו ויקנה נכסיו לשעבודן בענין ההלואה ואין כאן שום יתור עליו שלמדו מיתור זה שודאי לא קנה גופו של ממון אלא חיובא בעלמא ובהלוותו יקנה נכסיו לשעבודן ע"כ וכיון שכתב הרמב"ן ז"ל שחייב להלוותו מה ר"ל חיובא בעלמא אחר שהוא חייב להלוותו חיוב גמור הוא לתת לו גוף המעות ובנדון דידן נמי חיוב גמור היה על בעל הצמר לתתה לו וטרפה לוי על חוב שהיה לו והוא גם כן אם היה טורף ומוליך לביתו לא היו מוציאין אותו מתחת ידו כיון שמת קונה הצמר והיה מפסיד צמרו עוד כתבו דאם איתא דלדעת הרמב"ן ז"ל כי היכי דבהלואה חייב להלוותו הכי נמי היכא דמכר מטלטלין וכתב שטר על הדמים נקנו המטלטלים אם כן מצינו מטלטלין נקנין בשטר לדעת הרמב"ן ז"ל ואם כן נמצא חולק על הגמרא כלה וכו' ואני אומר כי מה שנקנין המטלטלין בשטר זה היינו מפני הקנין שכתוב בו שנשתעבדו נכסי לוה בחליפין מעכשיו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל בענין ההלואה וכמו כן בענין המכר הוא נקנה מדין חליפין שכתוב בשטר ששעבד זה הלוה נכסיו למלוה ונקנו לו המטלטלין ואינו חולק על כל הגמרא ולא על פרט ממנו שקנין שטר בקרקע כעת הוא שדי קנויה לך ובמטלטלים אפילו יכתוב מטלטלי קנויים לך אינם קנויי' לו והכא הוא מדין חליפין כמו שכתבתי ואין כאן יציבא בקרקע וגיורא במטלטלין במה שהאריכו הם. גם מה שכתבו שאם מדינא נקנו המעות ועל ידי כן נעשה ק"ו במטלטלי' הקושי יהי' כפול ומכופל שמעות שאין חליפין קונה אותם וקונים בפירות איך יקנה אותם שטר הבלתי קונה לו במטלטלים ואפילו בקרקע אם לא במוכר שדהו מפני רעתה זו היא כונת קושייתם אפילו שכתבו הלשון מבולבל ואני אומר כי זה הוא בכלל מה שכתוב למעלה שאין שטר זה קונה מדין שטר שדי קנויה לך אלא על מה ששעבד לו נכסיו כמו שכתוב למעלה ואין כאן קושי כלל בלשון כפול ומכופל. עוד הביאו לשון הרמב"ם ז"ל פ' שלישי וכתבו שמשמעו שכתיבת השטר לא מהני כמכירת המטלטלי' אפילו יהיה נזכר המקח בשטר והלשון הוא המוכר שמכר קרקע או מטלטלים וזכה בהם ללוקח שלא מדעתו יד הלוקח על העליונה ואם רצה הלוקח אין המוכר יכול לחזור בו ואם לא רצה תחזור לבעליה לפיכך כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין הלוקח עמו ע"כ וכתבו משמע דטעמא משום דזיכה ללוקח הא לאו הכי אין הכתיבה לבדה מועלת וחוזר בו מוכר ע"כ: ואין הנדון שלנו דומה לראיה זו שנדון שלנו הוא שהלוקח כתב שטר חוב עליו בשעבוד נכסים מדעת המוכר שהיה חייב לו סך המקח ובראיה זו הוא בהפך שהמוכר כתב שטר שמכר ללוקח שלא מדעתו של לוקח הוא פשט כותבין שטר למוכר אף על פי שאין לוקח עמו שאין הכותבי' יודעים אם הוא מדעת הלוקח יכולים לכתבו אפילו שלא מדעתו ומפני זה יכול הלוקח לחזור בו ואם זיכה לו קרקע או מטלטלין זכה מדעתו כגון שאמר לאחד החזק בקרקע זה וזכה בשביל פלוני או משוך מטלטלי' אלו בשביל פלוני שיזכה בהם יד הלוקח על העליונ' ואם רצה אין המוכר יכול לחזור בו ואפילו שכתב השטר שמכר לו וזיכה לו בקרקע או המטלטלין כיון שהוא שלו מדעת הקונ' ידו על העליונ' אם לא ירצה בזכותו ואם ירצה אין המוכר יכול לחזור בו אפילו שהוא שלא מדעת הלוקח שזכין לו לאדם שלא בפניו אם ירצה לזכות אבל אם אמר לו הלוקח זכה לי בקרקע או במטלטלין ע"י אחר וזיכה לו גם הלוקח אינו יכול לחזור בו ובין לדעת הרמב"ן ז"ל אם אמר לו הלוקח כתוב לי שטר שמכרת לי מטלטלין או קרקע וכתב לו שהקנם לו בקנין חליפים לא יוכל גם הלוקח לחזור בו וכ"ש המוכר כשמסר השטר ללוקח והרמב"ם ז"ל לא דבר אלא כשכתב השטר המוכר שלא מדעת הלוקח כמו שאמרו כותבין שטר למוכר שהוא שלא מדעת הלוקח ואם היה מדעת הלוקח אפשר שלא יוכל גם הלוקח לחזור בו כדעת הרמב"ן ז"ל ואין מכאן שום משמעות ושום ראיה: כתבו עוד על מה שכתבתי שהרשב"א יחיד אצל רבים הרא"ם והראב"ד שהוא תימא למה לא חששתי אל הטור שכתב שאינו נראה לו שבכתיבת השטר יתחייב להלוות לו בעל כרחו ע"כ האמת כי כשכתבתי זה לא ראיתי עדיין או לא זכרתי מה שכתב הטור ועדיין קים לי כהרא"ם שהוא ן' מיגאש והרמב"ן במקומו עומד אבל מה שכתבו שהם רבים כו' מכל מקום אין בזה שום הכרח שהוא הביא השני סברות אע"פ שכתב אבל אין זו הורא' שעושה עיקר מהרשב"א ז"ל: כתבו עוד וכן דרכינו תמיד לפסוק כהרשב"א כנגד הרמב"ן ואני לא ידעתי מאין להם כלל זה ויראו לי בכמה פעמים הלכה למעש' בא לידם שפסקו כהרשב"א גם מה שכתבו שהרב הכריח כהרשב"א מתוך ראיות עצומות שמביא הרשב"א הראיות העצומות אינם אלא ראיה אחת מכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולדעת הרמב"ן ז"ל אין מכאן שום ראיה שמה שאמרו כותבין שטר ללוה לא מפני זה יתחייב המלוה לפרוע כיון שהוא שלא מדעת המלו' שחייב להלוות אלא כשכתבו מדעתו וצריך הלוה להביא ראיה שמדעת המלוה נכתב ואם כן יכולים לכתוב לו ואין המלו' חייב אלא אם הביא ראיה או הודה המלו' כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמני ז"ל: עוד כתבו ומה גם כי סברת הרמב"ן דחוקה עד מאד על פי הסברא ע"כ והרי הרמב"ן ז"ל כתב וזהו דעת כו' ודעת צלתא היא הרי שקלס סבר' זו ואני סומך על הרמב"ן ז"ל שהיא דעת' צילתא יותר מסברת': עוד כתבו ומה שכתוב כי מסירת המפתח היא כמו משך וקנה והרי משך אחר כך על פי רשות מסירת המפתח זו אינה טענה כלל שהרי האומר לך משוך וקנה לא מהני משיכה. בתר הכי אלא היכא שלא חזר בו המוכר בנתים והכא חזר בו והטיל מנעול שני על הפתח והוא עומד וצווח וכו' ואני אומר כי כיון שמסר לו המפתח והוי כאלו אמר לו לך משך וקנה ומשכו כבר קצתה או רובה קודם שהטיל הוא המנעול מועיל מסירת המפתח ג"כ למה שמשך אחר כך שלא מדעתו כי מה שיכול בעל המקח לחזור בו במה שלא גמרו למשוך עדיין היינו משום שאין ללוקח שום יד ורשות אלא במה שמשך ולא במה שלא משך אבל בנדון דידן שעדין הכח שנתן להם למשוך והוא המפתח עדיין הוא בידם כל שמשך אחר כך גם יהיה קנוי לו אעפ"י שהוא הניח מנעול אחר בהצטרף לזה כי כל הצמר מכר בבת אחת לא כל שק ושק בפני עצמו וכיון שנתן לו המפתח למשוך כלה ומשך כלה אפילו שמשיכת קצתה היתה שלא מדעתו קנה כן נראה לי מסברא ולא אסמוך על זה למעשה עד שימצא איזה סמך בפוסקים אבל הטעם הא' מתשובת הרא"ם והרמב"ן אני סומך עליו למעשה כל שכן שאין כאן מעשה אלא בשב ואל תעשה והתובע ממנו הוא רוצה לעשות מעשה להוציא מחברו ועליו הראיה עוד כתבו ומה שכתב שמשכו מקצתה כששקלוה הרי שני הכתות מודים בבית דין שלא שקלוה: ואני אומר כי על כי היה לי ספק אם שקלוה כתבתי כששקלו' או כשהרא' להם סך המשקל הכוונה היתה כי כבר היה ידוע המשקל ובפניו משכו כל אחד והוציאוה מן המאגזין להוליכה לביתם והם עשו עצמם כאלו לא הבינו זה וכתבו כי לא ראו איך היתה משיכה זו כאלו חשבו כי אני כתבתי כי בהראות סך המשקל היתה משיכה וצדדו בזה צדדין איך היתה המשיכ' למצוא עליה דברי חפץ לחלוק ולשוני מובן לכל כמו שכתבתי ומה שכתבו אחר כך כבר נזכר התירוץ למעלה: ואגב מה שהשיבו עלי ממסירת המפתח בינותי בספר ונתחדש לי טעם אחר הידוע להם והעלימוהו כי במסירת המפתח נעשה כאלו אמר חזק בבית וקני מה שבתוכה והחזקה בבית לדעת הרמב"ם ז"ל ורוב הפוסקים ז"ל היא נעילה ופתיחה כמו שהוכיחו בההיא דהזורק גבי עובדא דגיטא בשבתא תיזיל איהו ותיחוד ותפתח כדתנן נעל גדר וכו' ועל מה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ראשון המוכר בית לחברו ומסר לו המפתח הרי זה כמי שאמר לו חזק וקנה וכשהחזיק קנה ע"כ ובהג"ה כתב ראבי"ה וכן הדין בשוכר או במוכר סחורה ומונחת בבית ומסר לו המפתחות דנקנית הסחורה אגב הבית כאלו שכר את מקומה ע"כ וכיון שמסירת מפתח הוי כאלו אמר לו בפירוש לך חזק וקני כשנעל הקונה גם כן או עשה אי זה תועלת בקרקע אעפ"י שלא פירש דלהחזיק עשה מסתמא הויא חזקה וכמו שכתוב בח"מ סימן ער"ה מחזיק בנכסי הגר שצריך שיהיו מעשיו מוכיחים שמכוין לקנתה כתב רב האיי ז"ל דלוקח יקנה בכל ענין דלעולם איכא הוכחה דארעתא למקני עבד דאי בפניו כל זמן שעסוקים באותו ענין ודאי אדעתא למקני עבד ואי שלא בפניו ואמר ליה לך חזק וקני מסתמא שלחותיה דמקנה עביד ואדעתא למקני עבד ע"כ וכן כשמסר המפתח דהוי נמי שאמר לו לך חזק וקני כשפתח ונעל אדעתא למקני עביד וכתב הרמב"ם ז"ל גבי חזקת נעילה הרי זה החזיק וקנה שהרי משתמש בה שמוש המועיל משמע דבמה שנשתמש שמוש המועיל הויא חזקה דאדעתא למקני עשה בה דבר המועיל או נשתמש שמוש המועיל ובנדון דידן אמר המצר' כי שכירות הבית היה כל חדש שיפרעם. ומקודם טען התופס כי זה המוכר גם כן נטל קנין על המכירה ונסתלק המחלוקת כי הוא נאמן מההיא דאמר למערער על שדה שקנה מפלו' אמר קמי דידי זבנה מינך והתם איכא מאן דאמר בעי חזקה שלש שנים והכא מוחזק הוא בצמר ואם מכחיש לו המוכר בטענה ודאי ישבע המחזיק גם הגדול מן השלשה הכי נכבד של בית דין לא נראה לו לחתום עמהם במה שכתבו על הפסק שלי וכתב הוא בפני עצמו מה שנראה לו והביא תשובת הרי"ף ז"ל על מי שקנה שדה ויצאו עליו עסיקין וחושש שיאבד ממונו ואומר למוכר קנה באותו קרקע כדי שאטרוף אותו ששומעין לו וכן בנ"י פ' י"ד תשובת הרי"ף גם כן על מבזבז נכסיו או רוצה ללכת שיכול לעכב עליו כדי שיניח כדי פרעון החוב וכו' גם הביא תשובת הרא"ש ז"ל על שטר חוב שלא הגיע זמנו וירא שמא יבריח נכסיו ולא ימצא ממה יגבה חובו שאם רואה הדיין שום אמתלא לדבריו או שלא יכול לגבות חובו מצוה על הדיין לעכב הממון ובתשובות כלל צ"ו כתב שכן דעת הגאוני' אעפ"י שיש חולקים הרמב"ן ורב יהודאי גאון ואומרי' שלא נתנה מלוה ליתבע קודם זמנה נקטינן כרי"ף והרא"ש ז"ל: ועל סמך אלו התשובות כתב הרי כאן אפילו בהלואה שהיה בידו מכמה זמן ולא הגיע הזמן נזקקין לו ב"ד שיהיה חובו בטוח כ"ש כשעדיין לא הלוהו אלא שכ' שטר וביני ביני נודע לו שהוא מבזבז ואינו בטוח שבודאי יכול לחזור בו ולא נאמר מאחר שנכתב השטר חייב להלוותו והוא הדין לנדון דידן שלא נאמר שישליך ממונו לאיבוד בעבור שעשה השטר מאחר שלא נקנה גוף הממון שלא נתחייב אלא להטיב לו לא לאבד ממונו עד כאן טופס דבריו בזה: ואני אומר כי תשובות אלו הן כדין וכן אנו דנין בכל יום למבזבז או למי שהולך בדרך רחוק' שיניח כאן נכסים לב"ח לכשיגיע הזמן וכן בנדון דידן בענין ההלואה פשוט הוא שיכול לעכב המעות בידו ולא ילוום לשיקחו אותם בעלי חובות כיון שרואים שנכסיו נתמוטטו או שהולך למות ולא ימצא ממה יגבה הלואתו וכן בזה שמכר הצמר היה יכול לטרוף אותה ולהוליכה אל ביתו כשראה שהיה מסוכן המלוה ולא יהיה לו ממה יגבה כמו שאר הב"ח שהיו טורפין ממה שהיו מוציאין מביתו כל זה מדין התשובות הנז' למעלה לא מדין חזרה שיהיו יכולים לחזור בהם מן הקנין או המכר שעשו אלא שאעפ"י שהמכר או ההלואה שעשו קודם היתה קיימת יכולים לטרוף כל אחד מה שיוכל אפי' קודם זמנם והחכם יצ"ו כתב בזה שבודאי יכול לחזור בו שנראה שחוזר בו מן הקנין או מן המכר כאלו לא היה ואינו כן אלא שיכול לטרוף ולהחזיק בנכסי המלוה מה שיוכל וזה שנכתב עליו השטר להלוות אינו תופס מה שבידו מדין חזרה אלא מדין טריפה ותפיסה אפי' שהיה חייב להלוו' עתה שקרה ענין התמוטטו' הנכסי' תפס מה שבידו וגם אם נתן כבר המעות של ההלואה היה יכול לתפוס מה שיוכל מנכסי הלוה אפי' תוך זמן ההלואה וכל זה שמכר הצמר אחר שהמכר קיים לדעת הראם והרמב"ן ז"ל כמו שכתבתי הרי היא ברשות הקונה ואפי' הכי אם היה טורף ותופס הצמר הנשאר במגאזי"ן היה לו זכות אבל הנחת המנעול שהניח בפתח אינו מועיל כיון שקדם בעל חוב אחר ותפס הצמ' עצמה והוליכה לרשותו מרשות הקונה כי ברשות הקונה היו משעה שכתב ומסר השטר ליד המוכר כדעת הרא"ם והרמב"ן ז"ל ואם כן לא כיון החכם יצו במה שכתב יכול לחזור בו כי לדעת הרא"ם והרמב"ן ז"ל לא היה יכול לחזור בו אלא כמו ששאר בעלי חובות תופסים תוך זמנם כן יתפשו אלו מכח התשובות שהביא והחכם כנראה שהוא כותב על הקדמה שיהיה נדון דידן כמו תשובת הרמב"ן של הלואה לנדון דידן של צמר ומהו שכתב שיכול לחזור בו אינו נלמ' מן התשובו' אלא שיכול לתפוס כמו הבעלי חובות האחרים והרי לא תפס כי עדיין היתה הצמר כמו שכתבתי והארכתי וחילוק זה מובן למי שיודה על האמת: כתב עוד ואי לאו דמיסתפינא הוה אמינא אפי' שהיה בקנין סודר להקנות לו הצמר הוא קנין בטעות מאחר שבין לילה ובין לילה אבד וזה שתפס אינו מועיל תפיסתו ע"כ: ואני אומר כי אם זה היה קנין בטעות גם כל בעלי חובות שעליו יהיו קנין בטעות שאם היו חושבין שימות לא היו נותנים נכסיה' לו וכמן שהמית' מצויה והילודים למות משעת לידה הם מתים לפעמי' אין כאן קנין בטעות אפי' היה מת בשעתו כל שכן שעברו כמה ימים משמכר הצמר עד שנסתכן בחליו בפתע פתאום ומת ז"ל: ועל מסירת המפתח שהיא כמו אם אמר לך משוך וקני כבר כתבתי למעלה שהי' מועיל אפי' למה שתפס האחר אחר כך וחדשתי גם כן טעם אחר הכתוב בספרי' בדפוס בענין מסירת המפתח שהוא כמו לך חזק וקנה כי כשנעל ופתח הפתח לדעת הרמב"ם ז"ל וחבריו קנה וכתוב בהגהה פרק ראשון כתב ראבי' וכן הדין בשוכר או במוכר סחורה ומונחת בבי' ומסר לו המפתחו' דנקני' הסחורה אגב הבית כאלו שכר מקומה ע"כ והיינו נדון דידן: גם במה שטען כי לפניו בטל קנין נסתלק כל המחלוקת שבינינו כי הוא נאמן מההוא דקמי דידי זבנה ממך ואם מכחיש מוכר הצמר ישבע זה המחזיק נאם המבי"ט: חזר החכם וכתב כי תשובות הרי"ף שרשם על ההיא מיצאו עליו עסיקין וכו' והתם הוא שיכול לחזור בו ובתשובת הרי"ף כתב ששומעין לו שיקנה קרקע שימצא ממה לטרוף הרי שאינו מזיק חזקה אלא טריפה ועל מה שכתב הרמב"ן שמא יש לדון כדין הרי"ף כתבתי אין שמא מוציא מידי ודאי ועל מה שכתב הוא שבהלואה לא שייך מקח טעות כתבתי אני דשייך הלואה בטעות אלא מה שיוכל שלא להלוות אם רואה הלוה מתמוטט הוא מדין תפיסה לא מדין חזרה: ועל מה שכתב הרמב"ן וכ"ש היכא דאיתנהו לזוזי וכו' כתבתי ואי ליתנהו שפרעם כבר לב"ח פשיטא דלא מפקינן מיני' ובנדון דידן נמי כבר תפס אחר הצמר ועל מה שכת' הרמב"ן קרוב למקח טעו' עשה ודאי: ועל מה שכתב שיכול לחזור בו בדין עסיקין כתבתי דווקא התם שבאו עסיקין בגוף הקרקע ולא כשיצאו עליו ב"ח שאינו בגוף הצמר שמכר כמו שכתב נ"ט בשם הרשב"א: ועל מה שכתב שתפס בעל הצמר בששם מנעול והיה השכירו' מקודם עליו כתבתי כי שימת המנעול אינו תפיסה כלל והשכירו' היה על הקונה מאחר שמכר ועל מה שכתוב שבב"י דחה הגהת ראבי"ה כתבתי כי אינו כדאי לחלוק על ראבי"ה כי דעתו הוא שכיון שמסר המפחות הוה ליה כאלו אמר לו לך חזק וקנה וכשהחזיק בבית בנעילה ופתיחה נקנית הסחורה אגב הבית כאלו שכר מקומה והיה צריך לעיין בעל ב"י זה ולא להקשות ולהניחו בצ"ע ותו לא מידי: נאם המבי"ט:

תוכן העניינים

מביט חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה