מביט חלק ב· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
סימן צ
שאלה צ מי שהקניטתו אשתו ואמר אני מקבל נזירות שמשון בר מנוח בר דלילה שלא אשב תחת גג א' עם אשתי יורנו רבי' אם חל נזירות זה עליו כשישב עמה תחת גג אחד. תשובה. מה שאמר בר דלילה הוא שנכשל בלשונו מחמת הכעס והוי ככינויי נזירות נזיר פזיח נזיח וכו' אבל מה שיש להקל בנזירות זה הוא שהוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אשב ולא אמר אם אשב ויש כמה פוסקים שסוברים שאינו חל בלשון שבועה אלא בלשון נדר כמו שכתבתי בארוכה בתשובה אחר' זה כמה שנים אלא שאיני סומך על טעם זה לבדו מפני שיש חולקים על זה ואומר שאין להקל כשנדר בלשון שבועה ובהצטרף טעם אחר אני מיקל ומה שיש להקל בנזירות זה הוא שנראה כי נדר כזה לא חל אלא מדרבנן ובנזירות שמשון דלית ביה התרה במידי דלא צריך התרה אלא מדרבנן אם היתה שבועה או נדר הכא בנזירות שמשון לא בעי התרה ומה שלא חל נזירות אלא מדרבנן הוא מפני שיש לו פתח שנעקר הנדר מעיקרו והוי כעין טעות דהני ד' נדרים שגגה ואונס וכו' דלא בעו התרה אלא מדרבנן וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה בדפוס הראשון על מי שהקניטתו אשתו ומתוך כעסו קפץ ונשבע ואמר ואני מקבל בנדר ע"ד המקום ב"ה וע"ד רבים בלי שום פתח וכו' שלא אבוא עם אשתי בבית א' עד אחר חג הסוכות כתב דמסתברא שנשאל ומתירין לו אעפ"י שנשבע ע"ד רבים שאין עיקר זה נדר שהרי הוציאו בלשון שבועה שאמר שלא אבוא עמה וכל אעשה או לא אעשה הרי הוא כדבר שאין לו ממש כמו אישן וכו' אלא שאסור משום בל יחל דרבנן וכו' ומשום הכי פותחין לו וכו' אפי' לדעת ר"ת ז"ל וכו' כאן אנן סהדי דמסכימים רבים לפתחו של זה שלא עשה אלא מחמת כעסו וכיוצא בזה וכו' ועוד שהדבר קרוב כתשמישי עליך אעפ"י שיש לחלק קצת עכ"ל ובנ"ד נמי הוי כיוצא בזה שמתוך כעסו נדר ואמר בלשון שבועה וגם שזה נזירות שמשון הוא שאין לו התרה אית ביה פתח שנשבע בכעסו ולא זכר באותו עת הצער שהגיע לו בנדר וזה וכמו שכתב הריטב"א ז"ל על מי שנדר בשעת כעסו ולא הרגיש בצער של עכשיו ועבר כעסו ומתחרט על שנדר מפני הצער המגיע לו וזה הצער הראוי היה לבוא מ"ה חשיב פתח קל ומ"מ פתח הוא וכו' ע"ד דההוא דאתא לקמיה דרב הונא א"ל ליבך עלך וכו' א"ל לאו כלומר לא היה לי באותה שעה לב של עכשיו ועל ידי כעסי לא ידעתי בצער זה ולפיכך אני מתחרט מעיקרא ושרייה רב הונא עכ"ל והרשב"א ז"ל כתב בדפוס הא' תשובה רנ"ה על מי שאסר על עצמו בשר ויין אם יעבור עבירה פלו' שכל דבר שאוסר על עצמו שלא מחמת עצמו אלא קנס בעלמא כי האי קיל וכו' ואפי' בחרטה דהשתא סגי וכו' והר"ן ז"ל כתב אין חכם מתיר אלא כעין ד' נדרים הללו כלו' שאין לו להתיר בחרטה אלא בפתח דכשהוא ניתר בפתח מוכיח מתוכו שהוא נדר בטעות והוי כעין ד' נדרים אבל בחרטה לא וכמו שכתבתי בתשובה אחר' ובנ"ד איכא טעמי נזירות בלשון שבועה והוי כעין טענה דלא הוה ליה לב של עכשיו וגם שהוא שלא מחמת עצמו נאם המבי"ט: