מביט חלק א· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
סימן רפט
קדמו עיני אשמורות לשיח באמר' החכמים שחלקו עלי במה שפסקתו סי' קמ"ט בין ב' אנשים אשר להם הריב אשר עמדו לפני ובדקתי אחר ב"ד יפה אשר הושם דין זה לפניהם זה חמש עשרה שנה וחייבו אז את הנתבע לשלם ואני פטרתיו עתה בשבועה ונתתי טעם לשבח למה חייבו אותו אז ולמה היה נפטר עתה בשבועה כמו שכתוב בפסק דין שכתבתי ואלו היו הם בחיים בעולם הזה והיו חוזרי' ומביאים דין זה לפניהם היו פוטרים אותו ג"כ בשבועה וחיי לרבנן אשר חסו על כבודם שלא יהיו כב"ד טועים ושליחא הוא דעוית שאמר להם כי אני שמתי אותם ב"ד טועים ואלו היה מראה להם מה שכתבתי שהי' ביד לא היו כותבים מה שכתבו כי הם מרגישים חולשא ודוחק בדבריה' באמר' כי היה הענין בעדים וראה כי היכי דלא ליהוי שום מגו ועם היותו מציאות דחוק העמידוהו על מתכונתו דלא להוו ב"ד טועים וכדעת' ידעתי גם אני דלא חיישי' לב"ד טועים ונתתי טוב טעם ודעת בדבריהם ולא עלה בדעתי להטעותם שנעלם מהם מגו הידוע לב"ד הדיוטות אלא אפי' שראו שהיה לו טענות מגו חייבו אותו להביא ראיה על המאה פרחים או ישלם כיון שאמר שחמיו צוה כך היה ידוע שהיה בעדים וכיון שיש רוא' אין שבוע' כההיא דאיסי כמו שכתבתי בפסק ואחר שלא תבע עוד האפוטרו' בשנים שהיה אפוטרופוס אח"כ שישלם או יביא ראיה נראה שידע בודאי שהיו עדים בצוואה זו כמו שטוען הר' שלמה שהיה או' לו פלו' ופלוני הם העדים ושנתקבלו עדותם בפני ב"ד הגדול שבאותם הימים הוא מורנו הר' הר"י ב"ר ז"ל וגם אחר שגדל היתום זה ו' או ז' שנים לא גלה לו האפוטרו' שהיה לו תביעה זו ופסק דין זה מחיוב ממון בלי שום טענה נר' שסמך על העדים והצוואה שאמר רבי שלמה שהיתה מצויה והיו נזכרים בה אלו המאה סולט' אלא שלא היתה בידו מפני שהיה בה זכות ג"כ לאחרי' באותה צוואה בפרט לא' מאלמנותיו של אלחנן נ"ע שגבתה ג' מאות סולט' יותר מסך כתובתה מצד עדות אותה צוואה כמו שמפורסם לכל אלא שהוציאו קול אחר זמן שנתקבל העדות בפני ב"ד הגדול הנז' כי אחד מן העדים חזר בו ואמר על כלל כל הצואה שלא היה בדעתו ה"ר אלחנן כשצוה כך או שלא שמעו הדברים כמו שהעידו ואין ממשות בדבריו אפילו דבר כך דכיון שהגיד אינו חוזר ומגיד וכ"ש שלא נודע דבר אלא בקול בעלמא ואם כן עתה שעברו כל אלו השנים ומתו אותם העדים שהיו ידועים אז בשם פלו' ופלו' והצוואה ג"כ נסתר' וחושש הוא שמא היא ביד היתום חזר הדין לאין רוא' שבוע' ה' תהיה בין שניהם דאפילו למה שכתב הר"ן דלאו דוק' שבועה השומרי' אמרה איסי אלא אפילו בעלמא באתר' דשכיח סהדי לא מיפטר בשבועה השתא דהדר אתו קמן לדינ' לא שכיחו סהדי דאטו שומר שטען שנאנ' במקום שעדים מצוי' דמצרכינן ליה להביא עדים שם נשתהא התובע זמן רב שלא תבעו בב"ד ואחר כך תבעו וטען השומר שמתו אותם העדים שהיו מצויי' אז או ידוע לנו שמתו או שהלכו להם למ"ה כל האנשים שהיו מצויים באותו שוק או מקום שאירע בו אותו אונס נאמר לשומר שישלם אין סברא לזה כיון שהוא ידוע שאין עדים מצויים בשע' העמדה בדין אפי' היו מצויים בשעת האונס הרי אין רואה ואע"ג דבנ"ד כבר חייבוהו ב"ד דאמר שיבא כיון שהיו אז מצויים או ישלם הרי נתנו לו זמן עד שיבא מן הדרך אשר היה הולך בה ואפילו כשחזר עדיין היה יכול להביא עדים או ראיה שהיו מצויים והאפוטרופוס לא תבע עוד שום דבר כי ידע שהיו עדים וראיה ותה"ל בתי דיני' מצויין לעולם בעיר הזאת מהם קבועים בכל יום ב' וה' ולא נודע שהאפוטרופוס זימן אותו עוד לב"ד שיביא ראיה זו ולא הביאה כי היה יודע שהיה יכול להביאה ובכל אלו השנים היה יוצא ובא לב"ד לגבות נכסי היתו' ומעולם לא הוזכ' פסק דין זה לא בידו ולא ביד היתום אחר שגדל אלא עתה לסבה מה והוא ברור כי לא ידע כ"ר שלמה מפסק דין שנכתב עליו שהרי כתוב בו שבאו לפני ב"ד ביום א' בה' לתמוז שעת הבקר ושאותה העת היה נחוץ כ"ר שלמה ללכת לדרכו לסב' סחורתו שהיתה בדוגיאות ואח"כ כתוב חתמנו שמותינו ביום ד' בז' לאב הרי שנשתהא כתובה וחתימה בפסק כמה ימים אחר שהלך ונשתהא שם קרוב לב' שנים ולא הוז' עוד פסק דין זה. ונראה לי להביא קצת ראיה לשומר שטען אונ' במקום שיש רואים ונשתה' התובע לתבוע עד שנודע שאין העדים מצויים עתה שיפטר בשבוע' ממ"ש הרי"ף ז"ל הא דתניא איתא חזינא בי תרי טעמי איכ' מ"ד לאפטירו נתבע משבוע' כו' ואיכ' מ"ד אטו אנן לא ידעינן דמאן דאיתליה ראי' מייתי ראיה ומיפטר וכו' אלא הא אתא איסי לאשמועיני' דהיכא דיש רואה ליכא שבועת וכו' משמע דליכא בין תרי טעמי אלא כי איכא עדים כההיא דלטעמא קמ' לאפטור' משבועה לחוד קאתו דמשמע דאפי' איכא עדים ולא אייתינהו משתבע ולטעמא בתרא אי לא אייתינהו משלם ולא מפשינן פלוגתייהו לומ' דאפי' ליכא עדי' השת' משו' דהוו מעיקר' דלשל' ולא לישתבע כי האי גוונא דאמרן וכן ממה שכתב הרמ"ה ז"ל דאפי' בשומר דוקא במילתא דשלטה ביה עינא כהאי עובדא אבל בלאו הכי אפילו רבים מצויים שם מפטר בשבועה כמו שכתוב בח"מ סי' רצ"ד משמע דלא דייקי' כולי האי בהאי טעמא וכ"ש הכא דליכא עדים השתא אפילו היו עדים קודם. ועל הכ"ה סולט' שחייבו אותו ב"ד היפה מפני שלא היה לו דרך ליפרע מהם מנכסי היתומים נתתי להם טוב טעם ודעת אע"גב דהיה לו טענת מגו משום תפיסה דלאחר מיתה דאיתא למ"ד דבמלוה ע"כ לא תקנו הגאוני' שיגבו ממטלטלי דיתמי שהביא בח"מ סי' ק"ז וסמכו על זה לזכות היתו' הקטן דאין גוביינא ממנו אפי' ממקרקעי אלא באחד מן הדרכי' וכמו שכתבתי בפסק דין ובנדון זה אפי' לדעת התובע היתה כמלוה על פה ואוקמו' אדאורייתא ומדאורייתא לא גבי וא"כ לא מהני תפיסה לאחר מיתה ואפילו איכא מגו טובא כיון דטענה דטעין השתא הוא מחמת אביהן ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב מן התורה ואפי' לדעתם אחר שגדל היתום ונשאר תפוס מטלטלים מהני ליה כמו שכתבתי שם בפסק דכיון דמזדקיקי' השתא למגבי מיניהו גבי נמי ממטלטלי' כתקנת הגאונים דלא חשו הב"ד לזכות היתום לדון לו כי"א אלא בעודו קטן אבל השתא דגדל לא וכדאמר בהאשה שנתארמלה שמואל בשטרא דיתמי לעיין בתקנתם כמו שפי' רש"י ז"ל עוד כתבתי שם דהם לא חייבו את כ"ר שלמ' אלא מפני שלא פרע עדיין יוסף מודינ' כי לא היה במכיר' אותו השט' דין מכר בכתיבה ומסירה ואחר שנודע שנפרע האפוטרופוס אפילו מיורש מדינא לא נשאר עליו שום חיוב הרי שזכיתי אני את הב"ד ולא הטעיתי אות' כמו שציירו לחכמים יצ"ו והיו סבה שדחקו עצמם לכתוב מה שכתבו כי לא היה כאן מיגו מה שאין המציאו' מסכים עליו אפילו לדעת האפוטרופוס:
ונתחיל בראש הוא הגדול בחכמה ומנין הרב ה"ר דוד ן' זמרה נר"ו שכתב ז"ל אם הבגדי' והמטלטלים והמעות אשר נמצאו ביד שמעון מנכסי חמיו יש עליו שטר בהם או עדים שאמרו עדיין הם בידו באופן שאין לשמעון שום מגו יפה פסקו וכו' אבל אם אין שטר ואפילו יש עדים שנכנסו הנכסים האלו בידו אלא שאינ' יודעים אם עדיין הם בידו נאמן בכל מה שיטעון וכו' ולא שייך למימר הכא אין נפרעין מנכסי יתומים ע"כ והדבר ידוע כי לא היה שטר ולא עדים וגם לא בגדי' ולא מטלטלי' והו' נר"ו כתב אם הבגדים והמטלטלי' והמעות אשר נמצאו ביד שמעון שחושב שהיו אז בגדי' בעין ולא כן היה אלא שתבע האפוטרופו' את ר' שלמה הבגדי' שנתנ' לו אמו של ה"ר אלחנן אח' שמת בנה והוא השיב שהיה אמת שקבל ממנה בגדי' וקריזי' שמכר אותם בחליב ועלו לסך קע"ו סולט' ולקח הק' לנדוניא והנ"ה לחוב כ"ר יוסף מודינ' כי לזה נתנתם לו האשה הנז' והאפטרופוס לא יוכל להכחיש שלא היו אז בגדי' בעול' ושלא היה בזה שטר אלא ע"פ האשה ועל פיו שהוד' שקבל' ולחוב כמו שנז' וא"כ הוו ליה מגו טוב' ולא חייבוהו אז אלא על מה שכתבתי כדי שלא יהיו ב"ד טועי' והרב הנז' המליץ בעד' הוא המטע' אות' במה שכתב אחר זה וז"ל ועל הפסק הב' לא היו צריכים לטעם שאמרו שאין בהם דרך ליפרע כו' שלא יהיו אלא גדולים דעלמא אי לית ליה מגו אמאי נאמן ואי אית ליה מגו אפי' יהיו נכסי יתומים מה בכך הרי אינו בא להוצי' אלא להחזיר וכו' ע"כ וסליק לה בקשיא והרי לדעתו טעו במה שכתבו ובמ' שכתבתי אני מיושב טעם זה ושאמ' שאין בהם דרך כו' עוד כתב והאריך להוכיח מתוך לשון הפסק דין שלא היה לשמעון טענת מגו וא"כ כדי' פסקו ע"כ וגם כי יהיו הראיו' מוכיחו' מש"כ המציאו' לא היה כך כמו שהוא ידוע כמו שכתבתי' למעלה כתב עוד וכל הרוצ' לבטל דבריה' אין שומעי' לו וכו' והלא יחוש לעצמו שמא יבטלו הבאי' אחריו את דבריו ע"כ והרי כתבתי כי לא אמרתי שטעו ח"ו אלא אדרב' אני חזקתי זרועות' ואיך אלי יחשבו רע ולא היה לו לרב נר"ו להאמין כי יסופ' לו ולגנו' ולומ' שמא יבטלו וכו' יש לי תרעומ' בזה אלא שאין מתרעמים על הגדול עוד כתב איך אפשר לדון דין עתה וכו' דלמא דבאותו זמן היו שם עדים וראה וכו' וכבר כתבתי כי הוא ידוע שהיה מגו אפי' לדעת האפוטרופוס כי לא יוכל להכחיש בפניו את כ"ר שלמה ובגדים לא נמצאו במציאות אלא הודא' פיו שמכר' וא"א להיו' עדים ורא' על המטבע שנמצא ביד' כשעמדו לדין כי מטבע אין בו סי':
עוד כתב ואם ירצה לפוטרו מטעם שהי' יכול לומר פרעתי אח' מעשה ב"ד כו' לא מבעי' לדע' רוב הפוסקי' שכתבו שאין יכול לטעון כו' וכן הוא דעתי וכן נהגתי וכו' אלא שאני אומר שאפי' לדעת האומר דנאמן אין זה מגו טוב להאמינו דכיון שהוא מחלוקת בין הפוסקים אינו טוען כך ברצון וכו' ע"כ ואנחנו נהגנו פה שיכולין לטעון וא"כ בעיר הזאת הוי מגו טוב וברצון טוב יטעון אותו וכ"ש שאינם רוב הפוסקים המסכימים שאינו נאמן וכמו שנשא ונתן בזה על דברי החכם ה"ר יוסף נר"ו תלמיד מובהק לרב הנז' אשר כתב והאריך ג"כ לקיים פסק דין הראשון והאמין גם הוא כי אני חששתי לב"ד טועי' וכת' בתחלת דבריו וז"ל קושטא דמלת' מאי דשייך לעיקרא דדינ' הוא שאם בגדים ומעו' אלו שתבע האפוטרופו' היו בענין שהיה כ"ר שלמה יכול לכפו' בהם וליפטר מהם וכו' שהוא נאמן לטעון יש לי כנגדם וכו' ע"כ וקושטא דמלתא הכי הוא שיש לו מגו כמו שכתבתי למעלה ונמצא כל מה שכתב והאריך הם דברים שאינם צריכים ועכ"ז אכתוב במה שיש תפישה בדבריו אחד שהקדים מה שהוא מוסכם ושהו' דבר ברור שמה שעשה הבעל עשוי בנצ"ב מה שלא נפל פה שום מחלוקת כתב כי מה שיש לטוען לטעון נגד פסק דין זה הוא אחד משלש טענות ראשונה להיות פסק דין של שנים לבד ורוצה לדון אותו בב"ד שלשה שנית שיאמר שטעו בדין שהרי כפי הנראה מהפסק דין היה נאמן במגו והם לא דנו אותו בדין מגו שלישית שגם אם אז לא היה נאמן ולא היה לו מגו עתה נתחדש לו נאמנות במגו שהיה יכול לומר פרעתי ע"כ ואני אומר כי אין שום טוען שיטעון נגד פסק דין זה שום אחד מאלו השלש הטענות ואין אחד מהן מכרעת ולא מספקת לבטל פסק דין זה כמו שכתב הוא אבל הרביעית אשר היא אמיתית לא ידע מה היא והיא הטענה שאמרתי אפילו יש שם מגו וכל הנביאים פה אחד נבאו בסגנון אחד שאין כאן מגו מה שלא היה במציאות שהיה צריך הוא פסידת קאריזי' בידו העדים שראום עתה כשעמדו בידו כמו שכתב בטור סימן ס"ד ובלאו הכי נאמן במגו ולא עלה בסגנון אחד מהם לומר כי היה שם מגו ויהיה מחייב אותו מטעם אחר כמו שכתבתי אני ואני חושב כי אם המגיד להם לא היה מספר ומרא' להם הפסק שכתבתי שהיה בידו אולי לא היו כותבים שום דבר על זה כי אני דן אותם לכף זכות כמו שראוי כי חשבו לעשות מצוה רבה להציל את הב"ד הראשון מן הטעות שהייתי אני מטעה אותם ואם היו רואים מה שכתבתי אפילו שהיה נראה להם דחוק לא היו משתדלים עוד לומר שלא היה שם מיגו כי הם עצמם רואים שהוא דבר רחוק בענין ומפני זה לא רצה המגי' להראות הפסק דין נחזור לטענ' הראשונ' שכתב והאריך בביטול טענה זו מה שלא היה צריך ובכלל כתב על לשון הרמב"ם ז"ל שבפרק ז' של הלכות סנהדרין עמד בדין והוציא הממון על פי זה הפסול אינו יכול לחזור בו וכתב כי כל הפוסקים שהשיגה ידו אין גם אחד מהם שיסבור סברא זו והנה הסמ"ג שהוא פוסק שיד כל אדם משגת אותו וסובר סברא זו והביא בלשונו כמנהגו עם הה"א ובעל צרור הכסף שאין יד כל משגת אותו הביא גם כן דברי הרמב"ם ז"ל ככתב' ומפני שלא מצא חבר להרמב"ם ז"ל הכריח עצמו לפרש פי' זר על לשונו ועייל פילא בקופא דמחטא ולא עאל. עוד כתב וז"ל וטענה שנית שכיון שטעו בדינם חוזר הא נמי ליתא דהא קי"ל פרק יש נוחלין דלב"ד טועין לא חיישינן ע"כ זה הלשון אינו מדוקדק שאם הוא ידוע שטעי כמו שנראה מלשון שכיון שטעו בדינם חוזר איך כתב הא נמי ליתא דקי"ל דלב"ד טועין לא חיישינן איתא ואיתא כיון שטעו כדאמר בעלמא טעה בדבר משנה חוזר וכו' והא דקי"ל דלא חיישינן היינו כשאינו ידוע שטעו והכי הוה ליה למכתב שכיון שטעו בדינ' חוזר הא נמי ליתא דלא טעו ויביא ראיה על דבריהם שלא טעו או הוה ליה למכתב בטענה השנית שמא טעו וחוזר הא נמי ליתא דלב"ד טועין לא חיישינן והשתא במה שכתב לא רישא אית לה סיפא כו' כדאמ' גבי טעות' תקיע'. עוד כתב דיש לדון הזכות בכל מה שנוכל והם ידעו מאיזה טעם חייבו כו' וכב' כתבתי כי לא היה כאן עדים וראה ולא שטר על הבגדים כי לא נמצאו בגדי' בעול' בשעת עמדם בדין אלא הוא מסיפור רבי שלמה שמה שנמצא בידו היה מן הבגדים שניתנו לו אז לאותו ענין והם בודי' מה שלא היה ולא עלה בלב הב"ד וגם אינו נשמע מלשון הפסק כמו שכתב אעפ"י שהדיינים סתמו בפסק שלהם אין לתמוה על זה ואין לסמוך על סתם זה כי פסק דין זה לא נכתב להורות מהיכן דנו שיצטרכו לכתוב כל הטענות וכו' והנה שכתבו טעם לדעתם על כל מה שפסק על הק' סולט' כתבו שיביא שטר צוואה וכו' ואם לאו שהוא חייב כיון שאינו מביא ראיה ועל הנז' סולט' כתבו שחייב בהם ליתומים אחר שאין בהם דרך ליפרע מהם מנכסי היתומים ועל תביעת הסוס כתבו שאח' שהסו' הוא מדברי' שיש להם חזקה שישבע וכו' ואם כן איך כתב החכם הזה כי לא נכתב להורות מהיכן דנו וכו' אלא להודיע מה שגזרו ומי היה זכאי וכו' אין זה אלא חפץ להפיק רצון השואל מבלי הבטה לכת שכנגדו ואין כאן הוכחה מתשובת הרשב"א ז"ל בתוך כדי דיבו' כי לא נאמ' אפש' שכך הי' לאפוקי ממונ' וכן מה שכתב אם טוען מפי אחרים וכו' והדבר שכך הוא בנושא שלפנינו לא כן הוא כי הוא נמצא בשעת הצוואה משע' שחלה עד שמת כמו שהוא מפורסם לכל עוד כתב על מה שכתבו בפסק דין אח' שאין דרך לפרוע מהם מנכסי היתומים שיש קושי בזה שאין הפרש בין אם הם יתומים או לא ותירץ על זה כי כוונתם הייתה דבר שאין במשמעו הלשון והביא ראיה מהא דיתומים וסירכא דהא ה"א נקטה כה"א דהממון הכתוב למעלה גם הטענה הג' שגם אם אז לא היה נאמן ולא היה לו מגו עתה נתחדש לו נאמנות במגו שהיה יכול לומר פרעתי כתב עליה שאינה כלום שאינו נאמן לומר פרעתי כל זמן שהפסק דין בידו ואני אומר כי בלאו הכי אינ' כלום כי מתחלה גם כן היה לו טענה מיגו כמו שכתבתי למעלה אבל מה שהחליט וגמ' אומ' שאינו נאמן לומ' פרעתי כל זמן שהפסק דין בידו אינו נראה לי וראייתו איני יודע שכת' וז"ל וראיה לדבר מההיא דפ"ק דמציעא והבי' הרמב"ם פ"ז דטוען וז"ל אבל שנים שבאו לדין ותבע א' מהם כו' ואמ' פרעתי נאמן לפי' אם בא בעל דינו ואמ' כתבו לי הודיתי אין כותבי' שמא פרעו ע"כ מוכח בההוא שאם כתבו ונתנו לו אינו נאמן לומ' פרעתי ולכך אין כותבין וכתבו ל' הודייתו היינו פסק דין וכן כתבה ר"י בעל הטורים וז"ל לפיכך אם בא הזכאי לב"ד ושאל שיכתבו לו ב"ד שפלוני נתחייב לו כך וכך אין כותבין שמא פרעו ויבוא לגבות פעם שניה בב"ד שכתבו לו ע"כ והרי זו ראיה מבוארת אינה צריכה לפנים ואח' שכתבתיה מצאתי בתשובות מיימוניות לס' משפטים סימן ש"ו שכתב בשם מהר"ם וז"ל פסק מורי ר"מ שאם יש לזה פ"ד על חברו אינו נאמן לומר פרעתי וראייתו ממה שכתבתי למעלה עוד מצאתי במרדכי כת' בש' הר"מ וז"ל אין הנתבע נאמן לומר פרעתי כשפסק דין ביד התובע וכו' עכ"ל ויש לתמוה עליו שהביא סברת מי שאו' בפי' שאינו נאמן לומר פרעתי ועל מי שלא פי' כתב דמוכח בהדיא ושאינה צריכה לפנים והעלים הפוסקים שהביאו שהוא נאמן לומ' פרעתי והכחיד' תחת לשונו ואפשר שלא ראם שהביא לשון הר"י בעל הטורי' שהוא בסימן ע"ט ולא חפש על מה שלפניו ונעצר לפניו סי' ט"ל שכתב בו וז"ל אבל אם טוען שפרעו נאמן בין אמרו לו צא תן לו וכו' לפי' אין ב"ד כותבין לו אעפ"י שהודה בפניהם אלא אם כן ידוע שהוא לא פרע ע"פ עדים או על פיו ואפילו אם כתבו לו פסק דין ועודנו בידו וטוען האחר שפרע כתב אבי העזרי שנאמן וכן כתב הרמב"ם שנים שבאו לדין ותבע א' מהם את חברו כו' ע"כ ובתשובו' מהרי"ק סימן קי"ח כתב על שמעון שהיה לו פסק דין על ראובן אם יהיה ראובן נאמן לומר פרעתי דבר זה מחלוקת דראבי"ה ז"ל בשם אביו רבי' יואל ז"ל וכן ריב"א ורבי' מאיר דראבי"ה כתב וכן העיד בשם אביו וקבלת ריב"א שהוא נאמן לומר פרעתי ואע"ג שפס' דין יוצא מתחת יד התובעים ומהר"ם פליג והביא ראיה מפ' גט פשוט וכו' ואפי' לדברי מהר"ם היינו דוקא וכו' ע"כ ומצאתי בצרור הכסף שכת' ד"א שער ששי וז"ל ולפי זה פסקי דינים שנוהגים הדיינים לחתום בהם ומחייבי ממון עד זמן ידוע ובקנס אין יכול לטעון פרעתי דמצי למימר אידך שטרך בידי מאי בעי דהואיל ויש בו קנס היה לו לקרעו ע"כ משמ' דדוקא משום שיש בו קנס היה לו לקרעו אבל כל שאר פסקי דינין דעלמא דאינו כתוב בהם קנס נאמן לומר פרעתי ונחזור למה שכ' מדעתו שכיון שכתבו פסק דין ונתנו ביד התובע הרי הוא כמלוה בשטר ואינו נאמן לומר פרעתי כ"ז שהפ"ד בידו וראיה מההיא דפ"ק דמציעא והביאה הרמב"ם פ"ה מהל' טוען וז"ל אבל שנים וכו' מוכח בהדיא וכו' וכן כתב ר"י בעל הטורים וכו' והרי זו ראיה מבוארת וכו' הראיה שהביא מפ"ק דמציעא שהביאה הרמב"ם פ"ו דטוען אין משם שום ראיה לא מן הגמר' ולא מהרמב"ם כמו שאפרש ואם היה משם ראיה והוכחה כמו שכת' הו' איך לא חשו ראבי"ה והנלוים עמו לראיה הגלויה ומבוארת מן הגמרא שאין יכול לטעון פרעתי כשיש פסק דין ביד התובע שהם כתבו שיכול לטעון פרעתי ומה שיפרשו הם בלשון הגמרא כדי שלא תקשה להם שאומר שנאמן לומר פרעתי יתפרש גם כן על דברי הרמב"ם והר"י ונאמר כי הם גם כן סוברים דנאמן לומר פרעתי והא דאמר רב זביד דהלכתא כוותיה בין חייב ובין צא אמר פרעתי נאמן בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו ה"פ דאם יצאו מב"ד וחזר התובע לדיינים שיכתבו לו אין כותבין לו דשמא פרעו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ויחזור ויתבע ממנו עם הפסק דין ואם לא יתנו לו הפ"ד לא יהיה לו לב לחזור ולתבוע אם פרע לו אבל אה"נ דאפילו שיתנו פ"ד יהיה נאמן לומר פרעתי אלא שישביע אותו וכן קודם שיצאו מב"ד שעדין לא פרעו ונתנו לו פ"ד יהיה נאמן לומר פרעתי א"נ נוכל לפרש דאם יכתבו לו אחר כך לא יהא נאמן לומר פרעתי קודם משום דמסתמא נאמר כשנתנו לו ב"ד פ"ד בזמן הכתוב בו או יש לו עדים שנתנוהו היום עדין לא פרע ומשום הכי אין כותבין ונותנין לו שמא פרע כבר ויוציא פ"ד אחר אבל כשנתנו הפ"ד קודם שיצאו מב"ד ודאי שלא פרע עדין ונאמן לומר פרעתי אחר כך ועל אחד מאלו הפירושים סמכו כל הסוברים שנאמן לומר פרעתי אפי' הפ"ד ביד התובע והרי הר"י סימן ט"ל שכתב מימרא דרב זביד וכתב דנאמן לומר פרעתי אפי' הפ"ד ביד התובע עדיין ולדברי החכם הזה יש קושי על בעל הטורים מדידי' לדידי' שכתב מימרא דרב זביד אשר ממנה מביא הוא ראיה שאינו נאמן ושכח בעל הטורים וכתב דאפי' הפ"ד בידו נאמן וחזר אח"כ בסי' ע"ט וכתב לפיכך אם בא הזכאי לב"ד וכו' אין כותבין דשמא פרעו ויבא לגבו' ממנו פעם שנית אם לא ירצה לישבע או לא יוכל לישבע כפי הפ"ד שכתוב למעלה אשר מזה הוכיח החכם הנז' וכתב והרי זו ראיה מבוארת ואינה צריכה לפנים לענין שאינו נאמן ואם היה כך הרי כתב הוא למעלה סימן ט"ל דנאמן והיה קשה מדידיה לדידיה אלא ודאי נראה דבעל הטורים נמי סבירא ליה דנאמן אפי' הפ"ד ביד התובע וכן הרמב"ם ז"ל שכתב אין כותבין לו שמא פרעו נראה שר"ל אין כותבין לו אחר כך שמא פרעו קודם ולא יוכל לומר פרעתי או אין כותבין שלא להחזיקו בתביעתו דשמא פרע כמו שכתבתי בפי' מימרא דרב זביד וכן נראה מלשון בעל הטורים שכתב אחר דברי אבי העזרי דנאמן וכן כתב הרמב"ם ז"ל והביא כל לשונו וכן נראה ג"כ מלשון הרי"ף ז"ל שאחר שהביא מימרא דרב זביד כתב ואע"ג דקי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה בשטר דמיא וכו' ה"מ היכא דלא צאית לדינא ואיתברר דלא פרע אבל היכא דצאית לדינא ונפי' וכו' וחזר ואמר פרעתי נאמן ואם בא לכתוב אין כותבין ונותנין לו דחיישי' דילמא פרע ליה ע"כ משמע דדוקא דלא ציית דמסתמא לא פרע וא"נ איתבר' דלא פרע הוא דאינו נאמן אפי' בלא פ"ד ביד התובע אבל אי לאו הכי נאמן אפי' פסק דין בידו דכיון דציית לדינא וקבל עליה מסתמא פרע בין פסק דין בידו או לא וכן כל שאר המפרשים סמ"ג רבי' ירוחם בעל צ"ה כולם הביאו מימרא דרב זביד כלשון הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה שסוברים דנאמן אפי' פ"ד בידו ומהר"ם שהביא ראיה סי' ס"ו מההיא דרב זביד דאינו יכול לומר פרעתי רפיא בידיה ראיה זו משום דאיפשר לפרש כמו שכתבתי ומ"ה כתב דאם איחר הפ"ד בידו נאמן וכן אם הדיינים אמרו לו שנתנו פ"ד דנאמן לומר פרעתי ומה שהביא החכם הנז' ממרדכי בשם הר' רבי' משה דאין הנתבע נאמן לומר פרעתי כשפסק דין ביד התובע לא רצה להביא מה שכתב קודם דברי ראבי"ה כמו שהביאה בתשובת מהרי"ף ושכן הוא הלכה למעשה דנאמן לומר פרעתי אפי' הפ"ד בידו ומה שכתוב שם רבי' משה אינו אלא מהר"מ עצמו כמו שהביאו דמה שהביא החכם חבר למהר"מ אינו אלא מהר"מ עצמו כמו שהביאו מהרי"ק שורש קי"ח שהביא ראיה מפ' גט פשוט והוא מה שכתוב במרדכי ועד עתה לא נמצא בפי' מי שיאמר שאינו נאמן אלא מרדכי ז"ל והוא עצמו כתב דנאמן בתרי גווני כדאמרן לעיל ומהרי"ק אשכח גווני אחריתי כששלח הדיין בכתב דוק ותשכח ונמצא מהר"ם ז"ל בלא חבר כי הוא הוא כמו שכתבתי אלא שאני מצאתי לו חבר לכאורה והוא הר"ן ז"ל פ"ק דמציעא שהביאו נמקי יוסף והוא כתב אח"כ שהרמב"ם ז"ל ורבים עמו סוברים שאין נאמן לומר פרעתי וכוותיה נקטי' וכי ניים אמרה דלא הרמב"ם ולא רבים סוברי' כמו שכתבתי למעלה ואדרבא הלכה למעשה הויא דנאמן לומר פרעתי אפילו הפ"ד ביד התובע כמו ראבי"ה וכן הביא בשבולי הלקט סימן קל"ב דנאמן לומר פרעתי וכן אנחנו נוהגי' פה כי אין מועיל הפ"ד ביד התובע אלא לראיה בעלמא שעמדו לדין ונתחייב או הודה ואם אומר פרעתי ישבע ונראה כי אף לדעת מהר"ם ז"ל היינו כשהוא פ"ד שנעשה על חוב ידוע אלא שהוא משתמיט מלפרוע כההוא דגט פשוט דמייתי מינה ראיה דהוי' טירפ' כתוב בה קרענא לשטרא אבל פסק דין שלא היה ידוע שהוא חייב וחייבוה ב"ד לא נכתב אלא להודיע שהוא חייב לא משוו ליה לההיא חוב בתורת שטר ומצי למימר פרעתי וכשהפסק דין כתוב טירפא אחר קריעת השטר והאדרכתא נראה דלכ"ע הוי כשטר אבל כשאינו עשוי כדין טירפא והוא כתוב על חוב שהוא ידוע לדעת מהר"ם הוי כטירפא דלא מצי למימר פרעתי ולראביה לא הוי כטירפא דאי משום דהטוען אחר מעשה ב"ד דלא אמר כלום אפילו בלא פסק דין נמי לא אמר כלום כגון מזון האלמנה והבת וכל שהוא תנאי ב"ד אינו נאמן לומר פרעתי כמו שהביא במשרים נתיב ג' וההוא דמציעא פ"ק אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"ט כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי והביאה הרי"ף ז"ל וכתב נמי נמקי יוסף כגון עיקר כתובה ותנאי כתוב' אע"פ שאינו כתוב וכן שטר מעשה ב"ד שעשו בפסק דינם הטוען אחריה' פרעתי לא אמר כלום כן כתוב הרנב"ד ז"ל בחידושיו הרי כל מעשה ב"ד דלא אמר כלום היינו אפילו אינו כתוב כלל ובצא תן לו או חייב אמר כלום דנאמן לומר פרעתי אלא כשנעשו שטר בפסק דין דכתב הר"ן דאינו נאמן והיינו כשהוא כטירפה כמו שכתבתי לדעת מהר"ם ובזה נתישב ג"כ מה שהקשה הרב ה"ר דוד שכתב ואם ירצה לפוטרו מטעם שהיה יכול לומר פרעתי וכו' לא מבעיא לדעת רוב הפוסקים שכתבו שאין יכול לטעון אחר מעשה ב"ד וכו' ע"כ השוה צא תן או חייב לטוען אחר מעשה ב"ד ולא דמי כלל דהתם הטוען אחריהם אפי' בלא כתובה כלל לא אמר כלום ובצא וחייב נאמן לומר פרעתי כרב זביד וכדאמר גם החכ' השלם ה"ר דוד ורנק נר"ו לא כיון אל ההלכה במה שהטריח עצמו להבי' לישנא דגמרא בעובדא דמלוגא דשטרא דבפ' הכותב ודיבו' התוס' הארוך כולו מראשו ועד סופו להוכיח דמגו למפרע לא אמר' וכתב דה"נ הוי מיגו למפרע משום שאין לו מגו עתה כשעומד לדין שב"ד הא' הם עדים כנגד מיגו שלו ואם נאמר יהא נאמן עתה מגו דהוה מצי למטען בפני ב"ד הראשון לקוח או להד"ם ולא טען אלא שהיו חייבים לו עליהם דהוי מגו למפרע ולא מהני ואני אומר דמי שיאמר שטעו הב"ד הוא כי היה לו מיגו בשעה שעמדו לפניהם לדין דאז היה יכול לומר לקוח ולהד"מ ולא אמרו ולכן נאמין אותו על מה שאמר אז שהיו חייבים קנ"ו סולט' וליכ' הכא מיגו למפרע ומה שהביא ראיה מפ' האשה שנתארמלה דלא חיישי' לב"ד טועים מההוא שטרא דיתמי דחש שמואל לב"ד טועים שיסברו דהלכה כר' ואפילו מחביריו לא היא דשמואל חייש לב"ד טועין שיסברו הלכה כר' אפי' מחביריו בכל שטרי דעלמא נמי אלא דבשטרא דיתמי הוצרך לעיין בתקנתם שאם יטעו הב"ד לא יהיה נזק ליתומים אבל בשטרי דעלמא לא יעשה להם תקנה ואם הטעוהו אתם תלין משוגתם כי הבעל דין יתבע ויברר טענתו ובס' צרור הכסף דרך א' שער ז' כתב דבזמן הזה רוב הדיינים אינם בקיאים ולפי' יש לחוש וכו' עוד שכתב רש"י שאין לחוש לב"ד טועין אחר שכבר מתו כדאיתא פר' המגרש דאמ' רבי יהושע אין משיבין את הארי אחרי מותו ופי' רש"י שאם היה קיי' שמא יחזיר לכם תשובה ואני אומר כי לא מפני זה נמנע רבי יהושע גופיה למפרך נמי לדברי רבי אליעזר ורבא קאמר דלכולהו איכא פירכא לבד מר' אלעזר בן עזריה ותני רבי יוסי כוותיה דרבא והרי דאסיקנא מילתא דרבי אליעזר בקושיא מדר' אלעזר אע"ג דהשיבו לו לאחר מיתה ונתבטלי כל ראיו' שהביא החכם הזה למה שלא היה צריך כי אני לא אמרתי על הב"ד שטעו אלא שיישבתי דבריו כפי מה שהשיגה ידי ויש לי תרעומת על כולם כי כמו שחשו שלא טעו הב"ד הראשון היה להם לחוש גם כן עלי שלא טעיתי ביחס עליהם טעות בדבר ידוע לכל דנאמן במגו אלא מטעם אח' שכתבתי שלא היה חייב אלא שבועה נאם המבי"ט: