מביט חלק א· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
סימן רלט
שאלה רלט ילמדנו רבינו ראובן יצא מביתו לדעת והניח את אשתו ואת בתו בירכתי ביתו שלולות מכל טוב וילך למרחקים ונשמע מפי הגוים שמת עדות המתירה להנשא ואחר שעברו ימי' ושני' שאבד זכרו הוצרכה האלמנה למכור חזקת הבית והחצר אשר היתה שם כדי לזון את עצמה ולארס את הבת הקטנ' והקונה עשה מכירתו בחוזק ולא רצה לקנות עד שעשו ב"ד הכרזה גמורה וקנה מיד האשה ומיד ב"ד ומיד האפטרופוס שהושם מיד ב"ד על המכירה ההיא בעד הבת הקטנה וב"ד עצמם חתמו בשטר המכר וכתוב בתוך השטר ומכירה זו היתה בהכרזה גמורה ועל פי ב"ד ע"כ ואחר שקנה הבתים בכל החזוקים הללו ירד לתוכ' ובנה בנין נאה והוצי' הוצאו' עליהן ועכשו הגדילה הבת ומערערת על המכירה שעשו ב"ד והאפוטרופוס ואמה באומרה שאין המכר מכר שב"ד טעו למכור נכסי רטושין ועוד אומרת שהמכיר' עצמ' היתה בטעות כי ב"ד מכרו חזקת הבתים על פי התקנה בחשבם שהבתים הללו היו הקרקע של גוי והחזקה של ישראל והאמ' הוא שגוף הקרקע היה של ישראל כי ממושכנות היו מיד אביה לגוי ובידה לפדותם וכיון שחזקה אין כאן מכירה אין כאן ורוצה לסלק את הקונה בלא דמים:
והקונה טוען שהוא קנה מן האשה ומן האפוטרפוס ומיד ב"ד וירד ברשו' ובנה שיפרעו לו דמי הבנין על פי שבועתו וילך לו כדין היורד ברשותו ועוד טוען שיש לו ראיה ברור' שגוף הקרקע מן הגוי שכך נמצא כתו' בשטר המכיר' שנעש' בערכאותיה' וכן כתוב בשטרות שלו מיד ב"ד ומיד האפוטרפוס ומיד האשה שמכרו לו חזקה והעדים שהעידו ששמעו מן הגוי שהיו ממושכנות אצלו ואין כח בעדות זה לבטל מה שנמצ' כתוב בערכאו' ומה שהו' ידוע ומורגל בפי הכל כ"ש שאפשר שהגוי אומר כן לפי שלא נכשר בעיניו הקניי' או לאיזו סבה אחר' ואין להאמין בהם אשר פיהם דבר שוא אלו הם דברי הקונה והמורה דן שהדין עם הקונה שלא לצאת מן הבתי' עד שיפרעו לו הקרן והשבח וההוצאה מכמה טעמים חדא דאי בעי האי קונה מצי אמר להאי ברתא לא בעינ' לאישתעויי דינא בהדך עד שתביא ראיה ברור' שמת מורישך וכמו שכתב הרמב"ם פרק שביעי מהלכות נחלות אין היורשים נוחלי' עד שיביאו ראיה שמת מורישן אבל אם שמעו בו שמת או שבאו גוים משיחין לפי תומם אף על פי שמשיאין את אשתו על פיהם ונוטלת כתובה אין היורשין נוחלין על פיהם ע"כ ודבר פשוט הוא גם כן שאין כח ביד האשה לערער על המכר מכח כתובתה ומטע' שנשארו הבתים בידה בעת שהלך בעלה שהרי הוא בעצמה מכרה והאחריות עליה ומלבד זה היא מושבעת בתוך השטר שלא לערער על מכירה זו:
ומטעם זה נמי פשיטא שאין כח ביד ב"ד לערער על המכר ולהוציאו מן הבתים שהרי הם בעצמם מכרו לו מצי אמר להו נהי דאחריות דעלמא לא קבילתון עלייכו אחריות דידכו מי לא קבילתו עלייכו ועוד מכח מי באין ב"ד לערער אי מכח הבת עדיין לא ירדה לנחלה ואי מכח האשה הרי היא מכרה והיא אינה צריכה לא לב"ד ולא לאפוטרופוס כי היא מושבעת ואי מכח האיש שהלך ולא שב לביתו הא אין ב"ד נזקקין לנכסי גדול וכ"ש לזה שיצא לדעת והניח נכסיו מדעתו ועוד אפילו את"ל שהיה כח ביד הבת לערער כאלו היתה יתומה מ"מ האחריות עליה דהא אמרי' בפרק האלמנה ניזונת אמר רב יוסף ארמלתא דזבינא אחריותה איתמי בי דינא דזבין אחריות' איתמי ופי' רש"י אם נמצאת השדה גזולה או משועבד' לאחר ובא הנגזל או הב"ח וטרפ' מן הלוקח (חוזר הלוקח היתומי' שהאלמנ' שליח של היתומי' וכן בי דינא וכו' הרי שאעפ"י שנתבטל המכר לא הפסיד הלוקח זכותו מן היתומים דהוי כאלו הם עצמם מכרו וחוזר וגובה הקרן והשבח וכדאמרי' בפ"ק דמציעא הלכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואף על פי שלא פירש לו את השבח דאחריו' טעות סופר הוא ואין לומר דשאני התם שלא היה הטעות בדין אלא שטעו שלא ידעו שהיתה גזולה או משועבדת אבל הכא בנדון דידן הטעות היה בדין שלא הי' להם למכור נכסין רטושין וטעו בדין והם טועים בדבר משנה וחוזרין וכל דאיכא פסיד' לבעל דין בחזרתן כגון בנדון דידן שסתר ובנה והוציא כמה הוצאות משלם הב"ד הפושע ואין ליתומים לשלם הא ליתא דהכא נמי אפילו תימא שידעו ב"ד שהיו נכסי רטושין בדין מכרו דנהי דלא היה להם רשות למכור למזון הבת שהיתה גדולה מבת שש מיהו יכולין למכו' למזון האשה כדין האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאה לב"ד לתבו' מזונותיה כ"ש שהאמת הוא שלא ידעו בשעת המכר שהיו נכסי רטושין אלא שחשבו שהיתה אלמנה שמת בעלה בעדו' ברור ויתומה שמת אביה ואין אלו טועין בדין ודמי ממש לההי' דנמצאת השדה גזולה או משועבדת לאחר שהאחריות על היתומים:
וגדולה מזו כתב הרא"ש בתשובת שאלה והביאה הטור באבן העזר סימן ק"ד זה לשונה וששאלת על קרקע של יתומים שהכריזו ב"ד עליו למוכרו להגבות לאשה כתובתה ומכרו ב"ד הקרקע וכתבו אחריות המכר על היתומי' ועתה רוצי' היתומים להוציא מיד הלוקח כי אמרו שלא כדין מכרוהו שכבר מחלה להם כתובתה תשובה מרמה עשו ולא תעשינה ידיהם תושיה כי ב"ד מכרוהו כי לא ידעו באותה מחילה טמירתא ואחריות המכר על היתומים ואי איניש דעלמא היה הבא להוציא הקרקע היו היתומי' חייבין לפרוע ועתה נמי שהם באים להוציא מיד הלוקח האחריות עליהם הילכך אינה מחיל' וישאר הקרקע ביד הלוקח עכ"ל הרי בפי' שאעפ"י שטעו בדין דקיימא לן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ ריבית אוכלת בהן או להגבות לאשה כתובתה א"ה כיון דבשעת המכר לא ידעו באותה מחילה האחריות על היתומים והכא נמי נראה דלא שנא ועוד אפילו נימא שהב"ד חייב לשלם ולא הבת מ"מ יש כח ביד הקונה שלא לצאת מן הבי' עד שיפרעו לו כל הוצאותיו בנדון זה שהוא ממון שאין לו תובעים כמו שכתבתי זהו מה שדן הדין בדין זה וקצת מהחכמים שהיו הב"ד בשעת המכר יעצו את התובע לאיים ולהגזי' את הקונה בערכאות הגוים עד שהוצרך הקונה לבא לפניהם לדון והעני הקונ' היה צועק לאמר מי הוא התובע שלי ואמרו הב"ד אנחנו התובעים שלך אמר להם והלא אתם עצמכם מכרתם לי אמרו לו טעינו בדין והרי אנו חוזרין אמר להם א"כ תפרעו לי מה שהפסדתם אותי אמרו לו אין לנו לשלם אמר להם א"כ לא אצא מן הבית אז גזרו עליו בכח חרם שיצא מהבית ועשו עם הבת שתפרע לו מה שיראה בעיניהם באופן שהם נעשו תובעים והם נעשו עדים להעיד על עצמם שטעו בדין והם נעשו דייני' והוציאוהו מן הבית ופרעו לו כדין היורד שלא ברשות יורנו מורנו ורבינו אם הדין כדברי הדיין הראשון או כדברי הב"ד הב' ושכרך כפול מן השמים:
תשובה יגעתי ולא מצאתי טעם למערערים על מכירה זו שנעשה על יד האלמנ' והאפוטר' וברשות ב"ד שאם אין בה מקח טעות ולא אונאה במכיר' אחד מהם היתה המכירה קיימת כ"ש בהצטרפות כלם ביחד:
אם מצד מכירת האלמנה הוא מבואר שמכירתה מכירה בלא ב"ד וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ח מהלכות אשות וכן אם מכרה למזונות בינה לבין עצמה וכו' מכרה קיים וכן כתב פי"ח לענין כתובה שמכרה לבינה ובין עצמה כו' וכתב המגיד ז"ל בינה לבין עצמה היא בלא שלשה היודעים בשומא וכן כתב פי"ח בדין המזונות וכו' אבל בדיעבד אפילו בלא הם כשמכרה שוה בשוה מכרה קיים ע"כ ואפילו שיש מי שחולק בזה כיון שכבר מכרה בדיעבד יאמר הקונה קים לי כרבינו משה והנלוים אליו:
ואפילו נאמר כי זאת האשה אינה אלמנה ונחשבת כאשה שהלך בעלה למדינת הים ג"כ יהיה מכרה קיים וכמו שכתב רבי' משה ז"ל פי"ב וכן אם לא עמדה בדין ומכרה לעצמה למזונות מכרה קיים וכו' וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל שמזונות אלו שוין למזונות האלמנה וכו':
ונראה לי דאפילו מכרה ליותר מששה חדשים מכרה קיים בדיעבד אם לא היתה מוצאת למכור מן הבית לשיעור ששה חדשים שאין מי שיקנה בית לשליש ולרביע ועוד דטעמא דמוכרת לו' חדשים ולא יותר נראה דהויא כשהי' אלמנה שמא תנשא דמהאי טעמא פרש"י ז"ל דאין נותנין לה אלא א' לשלשים יום אבל למי שהלך בעלה למ"ה ולא שמעו שמת דאינה יכולה להנשא לא ואם מצד מכירת האפוטר' ג"כ המכירה קיימת אם היה בעלה מת בין שיהיה אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים בין מנהו ב"ד יש לו למכור להאכיל ליתומים כמו שאמרו פרק הניזקין וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"א מהלכות נחלות ואם מוכרים להאכיל ליתומים ואפילו בנות דהוה בכלל יתומים ה"ה נמי לאלמנה וכ"ש הוא דבנות ואלמנה מתקנה קאכלי והיא קודמת למזונות הבנות אם אין מזונות לכולן:
ואם מצד מכירת ב"ד גם כן המכירה קיימת שהרי תביעת מזונות האלמנה הוא מב"ד והם מוכרים ונותנים לה למזונות כמבואר בכל הפוסקים ז"ל וב"ד רשאים למכור אפילו ליותר מששה חדשים וכמו שהביא בטור א"ה סי' צ"ג בשם ריש מתיבתא דאחר הו' חדשים מוכרה בב"ד אפילו לכמה שנים עד שתטול כתובתה וכו' ואף בנ"ד דלא מחזקי' ליה בודאי מת לענין ירושה אלא ולענין התר האשה כיון שנוטלת כתובתה על פי שמועה זו יהיה לה דין אלמנה גם כן לענין מכירה לגביות הכתובה או המזונות וכן מכירת אפוטרופוס או ב"ד למזונות הויא מכירה אפילו הוו נכסי רטושין כנ"ד דיצא לדעת וכתב הרמב"ם ז"ל ספ"ז מהלכות נחלו' מי שיצא לדעת וכו' שמעו בו שמת הרי ב"ד מוציאין כל המטלטלין וכו' וכתב הרב המגיד ז"ל דעת רבי' הוא שדין שמעו בו שמת ביוצא לדעת הוא כדין לא שמעו שמת כשבוי וכו' ובדין לא שמעו בו שמת כשבוי כתב הרמב"ם ז"ל למעלה שהמטלטלים יהיו ביד נאמן ומורידין לתוך הקרקעות קרובים וכו' ונלמוד זה ממימרא דשמואל פ' המפקיד שבוי שנשבה והניח קמה לקצור וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידים להם אפוטרופוס וכו' ואחר כך מורידין קרוב לנכסיו כמו שהביאה מ"מ הרי שמעמידים אפוטרופוס לפי שעה בנכסי רטושין ומסתמא ממה שיש ביד זה זנין את האלמנה ובנים ובנות ואם יצטרך למכור קרקע יהיה ע"י אפוטרופוס זה לפי שעה למכירת קרקעי כדי שיהיו בידו המעות ליתנם מדי חדש בחדשו או לששה חדשים דאין האשה מפסדת מזונות בנכסי רטושין או נטושין או שבוין ואם אין מעות בעין פשיטא שמוכרה היא ואפטרופוס כשאר נשים בין שתהיה אלמנה או אשת איש יש לה מזונות ואם כן אם נמכרה הבית למזונות המכירה קיימ' ולכתובה נמי כיון שגוב' כתובה בשמועה זו ומתירה לינשא וכ"ש ב"ד שמוכרין למזונות האלמנה והבנות ולכתובה. ואם כן טעה מי שלימד לבת לומר שטעו ב"ד למכור נכסי רטושין דאע"ג דהרמב"ן והרשב"א ז"ל חולקים על הרמב"ם בנכסי רטושין דאף כשמעו בו שמת אין מורידין קרוב לנכסיהם אלא שמורידין רחוק כמו שהביא מ"מ אפ"ה לענין מזונות האלמנה והבנו' פשיטא דלכ"ע מורידין מי שיהיה למכור קרקעות למזונות או לכתובה או ב"ד עצמ' ימכרו ומכירתם מכירה כיון שאין מטלטלים או דבר אחר למכור:
וגם מה שטענה שהמכירה היתה בטעות בחשבם שהחזקה לבד היא של ישראל וגוף הקרקע היה של גוי והאמת הוא שגוף הקרקע הוא של ישראל וכיון שחזק' אין כאן מכירה אין כאן נראה לי שאם אין כאן אונאה או מקח טעות בסך המכר אם היה הקרקע שלו שלא מכרה בפחות משויה מה שהיה שוה מאתים במנה אינה טענה דמה לי שתהיה חזקה מה לי שיהיה כולה שלו הרי קרקע זה שחשבו למכור נמכר וכ"ש לדעת הרמב"ם ז"ל ואחרים שכתבו דאין אונאה אפילו שוה אלף במנה כמו שכתב פרק י"ג וכי היכי דאין אונאה לקרקעות ה"נ לחזקות דנר' דחשיבי כקרקע ולא גרע משכירו' קרקע דהוי כקרקע ושלא הגיע הזמן כדמשמע פ' מציאה האשה ולענין אונאה נמי אמרינן דשכירות אין בו אונאה כמו קרקע עצמו:
ואם היה הענין שבחשבם שהיתה חזקה לבד מכרו אותה במאה ואם היו יודעים שהיתה כולה שלו לא היו מוכרים אותם כי אם בק"ן נראה דהוי כמקח טעות אפילו תהיה החזקה נחשבת כקרקע והוי כמוכר קרקע בסתם בחזקה שהוא בן חורין ונמצא שהיה חייב עליו המוכר סך מעות או שיש חק על הקרקע שיפרעו עליו מכס ידוע כל שנה שהוא פשוט שחייב לפרוע הוא מה שחייב עליו והחק של הקרקע וכן נמי אם מכרה בתנאי שיפרע הוא מה שחייב על הקרקע סך ידוע ואחר כך נזכר שכבר פרע או שאמר לו שהיה מוכרו לו בזה הסך לבד על שהיה חק על הקרקע בכל שנה ונמצא אחר כך שלא היה פשוט גם כן שיפרע לו מה שאמר שהיה חייב או מה שהיה שוה הקרקע יותר אם לא היה עליו אותו חק או יתבטל המקח וכן בנדון זה שמכרה בסך זה בחזקת שהיתה חזקה והיה חייב לישמעאל בעל הקרקע שכירות מה ונודע אחר כך שהיתה כולה שלו ולא היה מוכרה בזה הסך יהיה חייב לפרוע לו השכירו' שהיה צריך לפרוע לגוי אז יתבטל המקח בטענה שהיתה בטעו' כמו שטענה הבת אבל אין נראה כן מלשון זה שכתוב שכיון שחזקה אין כאן מכירה אין כאן נראה שאין הטענה מפני שמכרה בפחות אלא מפני שחשב שהיתה חזקה ולא היתה ואם אין אונאה ולא דררא דממונ' מה לי שתהיה חזקה או גוף קרקע וגם שנא' שכוונ' טענה זו הוא על זה מפני שמכרה בפחות משוויה שחשבו שהיתה חזקה אפשר שלא יתבטל המקח אלא שיתן הקונה תשלום מה שיש הפרש בין חזקה למכירה והיא תפד' הבית מן הגוי אם היתה ממושכנת כמו שטענה היא ולהרמב"ם ז"ל והנלוים עמו דאין אונאה לקרקעות אפילו שוה אלף במנה אין כאן דין אונאה כלל ומה שחשבו שהיתה חזקה ונמצא שהיה גוף הקרקע גם כן דהכל קרקע ואין בו אונאה:
ומ"מ אפשר לומר דיש כאן מקח טעות מטעם אחר שלא טענה היא שאם היו יודעים שהיה גוף הקרקע שלו אולי שלא היו מוכרין שאין אדם מוכר גוף קרקע אלא לצורך גדול ומפני שחשבו שהיה חזקה מכרוהו שאם לא כן אפילו שהיו צריכים מעות מזונות היו ממשכני' אותו או היו מבקשים מעות ממקום אחר והיו מניחים קרקע ליתומה שהוא נחלת אביה ולא מכרו אלא מפני שחשבו שהיתה חזקה בעלמא וכיון דבעל הקרקע מקפיד בכה"ג ב"ד ואפוטרופוס נמי היו מקפידים ולא היו מוכרים ומפני שחשבו שהיתה חזקה לבד הוא שמכרו ויהיה כמקח טעות אפילו שלא היה טעות בשווי דמי המכיר' ודמי להא דאמרי' בבתרא פר' המוכר ארעא ודקליי וכו' ואי לית ליה דקלי זבין לי תרי דקלי וכשאמר לו קרקע בדקלים אם לא היו בו שני דקלים הוי מקח טעות אפילו שיתן לו ב' דקלים במקום אחר כמו שכתב הרמב"ם פכ"ד מה' מכירה וה"ה נמי איפכא שטעה מוכר ואמר קרקע פלוני שאין בו דקלים אני מוכר לך ונמצא שהיו בו דקלים יהיה מקח טעות אפילו יחזור ויקנה ממנו הדקלים וכן בנ"ד מכרו חזקה בלא גוף קרקע ונמצא שהיה גם כן במכירה גוף קרקע יהיה כאן מקח טעות כמו אם מכר לו גוף קרקע ונמצא שלא היתה אלא חזקת קרקע שיכול לומר הקונה לא הוצאתי מעותי על חזקת קרקע בעלמא אלא על גוף קרקע וכל שהוא מקח טעות לגבי קונה אם טעה בו מוכר יהיה גם כן מקח טעות וכל זה הוא אם יתברר שהיה גוף הקרקע שלו כי מה שאמר הגוי אינו ראיה כמו שבא בטענות:
וכן יש טעם אחר שלא בא בטענות שיתבטלו בו מכר זה אם הוא בפחות משוויה בין שיהיה חזקה או גוף קרקע מצד מכירת אפוטרופוס וכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מה' מכירה דאפוטרופוס הוי כשליח דאם טעה כל שהוא אפילו בקרקעות חוזר ואפילו שכתוב בשטר המכר שהיתה המכירה מפי ב"ד היינו שב"ד נתנו רשות לאפוטרופוס למכור ולא שב"ד עצמם מכרו ואפילו היה אמת שב"ד עצמם מכרו אם טעו בשתות אפילו בקרקעות בטל המקח כמו שכתב הרמב"ם ז"ל והיינו במה שאין צריך הכרזה דומי' דמטלטלים דמייתי בהדייהו ומכירה למזונות כנ"ד לא צריך הכרזה ואפילו הכריזו אם טעו חוזר כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות מלוה דאלו הצריך הכרזה אפי' מאתים במנה אינו חוזר כמו שכתב שם. ולענין מה שהוציא בבנין הבתים נראה דהוי כיורד ברשות וידו על העליונה דאפילו קונה שדה ונמצא גזולה גובה מבעל השדה ההוצא' והקרן עם שאר השבח מן הגזלן כמו שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ט מהלכות גזלה וכ"ש זה שהמוכר עצמו לא ידע שהיה גוף הקרקע שלו ואפילו יהיה נכסי רטושין יכולה הבת לערער על המכירה ואפילו האלמנה והאפטרופוס והב"ד שמכרו יכולים לערער ולפרוע כיורד ברשות אם יתברר שהיתה גוף הקרקע שלו בין שיש מקח טעות כפי מה שכתבו למעלה כמו שהו' בכל מקח טעות שהמוכר עצמו יכול לחזור בו או אם יש במכר אונאה כמו שכתבתי ולא שייך הכא טעמא דאחריות דעלמא לא קבליתו וכו' אחריות דידכו מי לא קבליתו עלייכו כמו שכתב המורה. דהאי טעמא לא אתמר אלא אם היו באים המוכרים לטרוף כל הדמים מצד חוב וכיוצא בו אבל הכא דטענתייהו משום מקח טעות וחוזרים לו מעותיו וההוצאה והשבח לא שייך כלל האי טעמא לא לאלמנה אפילו נשבעה בשטר דהויא שבועה בטעות ולא לב"ד דב"ד נזקקין להוריד קרוב לנכסי רטושין כאריס שלא כדברי המורה שכתב דאין ב"ד נזקקין לנכסי גדול דבכה"ג נזקקין כדאמר וב"ד שטעו במכר הם עצמם חוזרים ולא לאפוטרופוס דמוכר עצמו חוזר בכה"ג כדאמר וגם אין הקונה יכול לומר לבת לא בעינא לאשתעויי דינא בהדך עד שתביא ראיה שמת מורישך כמו שכתב המורה דהא דכתב הרמב"ם ז"ל ריש פ"ז הוא להוריד' לנחלה אבל לאריסות יכולים להורידם כמו שכתב בסוף הפרק ומורידין הקרוב לשדות ולכרמים באריס וכו' וה"נ יורדים לבתים לחזק בדקם ולגבות שכירותם וכ"ש בנ"ד שלא הורידום ב"ד מקודם אלא הם היו שוכנים בבתים מזמן שהלך האיש דפשיטא דהשתא יכולים לחזור ולשכון בהם כבתחלה אין כאן שום טעות בדין שמכרו נכסי רטושין בטענת הבת והודאת הב"ד שהרי יכולים היו למכו' למזונו' כמו שכתבתי למעלה וכמו שכתב המורה גם כן וגם ענין מקח טעות שכתבתי היינו לכשיתברר בירור גמור בפני ב"ד שהיה גוף הקרקע שלו מה שלא נתברר עד עתה בטענות וגם אם היה טעות במקח שתות שכתבנו לא נתברר גם כן בטענות ולכן המקח יהיה קיים אם לא יתברר ענין אלא שראיתי בטענות הלוקח שהוא תובע הוצאתו ונראה שבע"כ עונה אמן כפי מה שנראה בטענות ולית דיין ישר שלא יחייב אותה לפרוע כדין יורד ברשות האלמנה והאפטרופוס וב"ד והם כג' רשויות שבת ר"ה לב"ד ג' ורה"י לאפוטרופס וכרמלית לאלמנה ואין כאן מקום פטור אלא חייב כיורד ברשות נאם המבי"ט: