אור ברסלב
מביט חלק א סימן קפג

מביט חלק א· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]

סימן קפג

סימן קפב

קפג מלא קומתי דמתה לי לאזובי קיר חרש' בלא ניב וארשת ומחשבה ועשת כי אם בשפלות ובשת ירא אנכי מגשת להביט בחלון ונברשת אור תורה צוה לנו משה מורשה ואם יצוא יצא ונשמע שמי בין החכמים הריני כננס בצאורי הענקי' הקמים מפי סופרים ומפי ספרים רמים כי לא מלבי כי אם מנבונים ותמימים עם רבים וכן שלמים מלא רוחב לבבי כמחט סדקית אף כי פומי מגרסא לא פסקית לבלבין לא אפקית ואם אמור יאמרו עבדי ה' שם משה עבד ה' לא אזלינן בתר שמא אלא בתר טעמא טעם זקני' ונדיבי עמים יחדו יהיו תמים מלא קומצי מסלת הבא בדלי דלות גרמה לי שהיתה בי עצלות מלשמע חכמים בכח ואיילות ואם באבן יד וקולמוס יהלל זר ולא פי דברי כדברי עמוס שפי כגן יחמוס בלי חק ונימוס כי אני יודע שאיני יודע באורים ותומים ואם טעמתי מעט דבש ומטעמים מלא רועי' יקרא עלי כי לא הגעתי לרועה בקר במעגלי ומי יכזיבני וישים לאל מלי ואם המקדיש ומגדיל ישיב בי כסף מקום בדיל בין האור ובין החושך להבדיל אמרתי לו טובתך בל עלי אל תפן אל פעלי אל תעלני במרומים וקח לך סמים מלא בגדי פקועות לא תוכלנ' לאכול פרות רועות תחת כל עץ רענן צועות אף כי אנשי שם ותהלה האוכלים למעדני מלילה לא יעלה על שלחנם חרבה ובלולה ואם משדה אחוזתו איש יקדיש מקמה ועד גדיש להוסיף לי תבואה חדשה מבוכרת ונאה עליו זבחי השלמים נגד היושבים ונגד זקני עמים:

מלא כל הארץ ינועו אמות הספים בחזיונות לילה ובשעפים בהעלות אותי על גג רעפים בלי חקירה ובחינת סרעפים ואם לא ישמעו לי ואף גם זאת ילכו למולי אבחר דרכם ובראש אשב ולפני מלכים אתיצב להורות בדת שעשועי יום ימים אשר פקודה פתאים מחכימים:

ו' תנועות מי הוא זה ואי זה. מזה הוא כן מזה:

שקרא לי חוזה. האורים ותומים:

יהי נא חסדו לי. צועק אל בגילי:

חלקי יאמר אלי. קולי בין חכמים:

ובזה יש לי די. לישר מעבדי:

וכבוד מכבדי. לנגד כל אומים:

וצועק יענה. ברצון שוכני סנה:

מה' מענה. ויחלק עצומים:

והאיש המביט. ברוך ולא הביט:

ובידו השרביט. ליסר הקמים:

מלאת אותי משפט וצדק בחצי אבני המלואים שש המערכת והפלת בנעימים חבלי בתחל' חרוזיך בשיר המעלות כפולות חסר אחד כמנין אותיות ראשי שורו' חרוזיך ראשונה ואחרונה שתים שהן ארבע והארבע ואני פרקתי מעל צוארי שביצת המלואים בששה מלאי' אשר בשלשה נשיאים ובששה ואם זה אחר זה כפרשת ערכים ושיר המעלות נקל לנטותו אחורנית יען כי המעלות אשר אחז היו כמנין כז"ב והצבתי אני על ה' בתורה ובמצוה וששת מעלות המלוכה נאם המבי"ט ומשיב השואל דבר. ראובן ושמעון שהיו שותפין והלך שמעון בסחורה לעיר אחרת ואחר שהלך לוה ראובן סך מעות מלוי בשטר והלך כמו כן ראובן בסחורה לשלוניקי וקרהו אסון בדרך אחר זה חזר שמעון מדרכו ובא לוי ותבע ממנו בב"ד דמי השטר שיש לו על ראובן שותפו באמרו שהמעות שלוה ממנו היה לתועלת השותפות ושמעון השיב לאו בעל דברים דידי את ואין לך עלי דין ודברים ועוד שמעולם לא אמר לו ראובן שלקח מעות בהלוואה לצורך השותפות ואם לוה לעצמו לוה ופסק החכם השואל שדעת הרמב"ם ז"ל דכל שלו' או קנה אחד מהשותפין אפילו שלא בפניו לשם השותפות הרי חבירו מחוייב כמוהו ונתחייב שמעון ללוי דמי השטר שנתחזק לו על ראובן לפי פסק הרמב"ם עכ"ל:

תשובה פסק הזה צריך להוסיף בו ג' תיבות במקום רגלי כירה להעמידו שיאיר כמנורה והם כל שלוה או קנה אחד מהשותפין אפילו שלא בפניו לשם השותפות וידוע שהוא בשותפות הרי חבירו מחוייב וכו' וזה מתבאר ממה שכתב הרמב"ם ז"ל סוף ההלכות אבל אם טען שמעון שראובן יודע בודאי שזה החוב שעלי מחמת השותפו' הוא והחוב אצלו הוא ישבע ראובן הסת או ע"י גלגול שאינו יודע שחוב זה אצלנו וכו' הרי שאם הודה ראובן שזה החוב הוא מחמת השותפות והוא עדין בממון השותפות או שהוא ידוע לנו שאין יכול להכחיש שהו' מחוייב לפרוע עם שמעון ואינו נפטר בשבועה אלא כשאינו יודע ואינו ידוע לנו גם כן וכן בתשובת הרא"ש ז"ל שהביא בח"מ סימן קע"ו נר' שבדבר ידוע שנכנס לשותפ' שחייב חבירו שלא נתחייב בשטר בכל מה שנתחייב הוא:

ואף גם זאת שהעמדתי סניפין לפסק זה אינו עולה יפה מה שכתב אחר זה ונתחייב שמעון ללוי דמי השטר שנתחזק לו על ראובן לפי פסק הרמב"ם ז"ל כי נדון זה שדבר הוא עליו אינו דומה לראי' שהבאנו מהלשון הרב ז"ל שהרי כתב הרב ז"ל בתחל' לשון זה טען שמעון שיש ללוי חוב עליו בזה השותפו' וכו' אם אין בידו ליתן אינו נאמן להוציא מיד חברו החוב שיש עליו אפי' שהוא בשטר והוא אומ' שהיה לצורך השותפ' אלא א"כ היה בידו שהוא ידוע שנכנס בשותפות כמו שהוכחתי מסוף לשון זה שהבאתי למעלה ובנדון זה אין בידו וגם אינו ידוע שנכנס בשותפות אפי' היה ראובן בחיי' והיה תובע היה יכול שמעון לטעון שיברר שנכנס בשותפות וכ"ש שאין ראובן בחיים ושמעון יכול לטעון אלו היה ראובן חי היה מודה הוא שלא נכנס חוב זה בשותפו' והיה אומר שלעצמו לוה ואין על שמעון אלא חרם סתם שאינו יודע שחוב זה נכנס בשותפות וכשהוא ידוע שחוב שלקח א' מהם נכנס לשותפות חבירו ג"כ חייב כדמשמע מלשון הרב ז"ל וזהו שכתב פ' כ"ה מהלכות מלוה ב' שלוו בשט' א' או שלקחו מקח א' וכן השותפין שלוה א' מהם או לקח בשותפות הרי הן ערבאין זה לזה אע"פ שלא פירש ע"כ השוה שותף א' שלוה או לקח לשחבירו חייב ג"כ לב' שלוו או שלקחו שהן ערבאין זה לזה אעפ"י שלא פירש דנראה סוף הלשון שכתב אעפ"י שלא פירש שחוזר לשני' שלוו סתם שהם אחראים זה לזה אעפ"י שלא פירש שהם אחראים דבשותף אחד שלוה אפילו פירש שחבירו יהיה ערב הוה ליה כאלו לא פירש דאין בידו לחייב את חבירו אפי' פירש אלא דמדינא חבירו נמי חייב במה שלוה חבירו לצורך השותפות דשותפין הוו כשלוחין זה לזה כל מה שעוש' א' ואינו משנה מן המנהג הוי כשליח חבירו וזהו שכ' הרב שלוה או שלקח בשותפות שהוא ידוע שהוא לצורך השותפות אז חייבים שניהם אפי' מי שבידו כל נכסי השותפים חייב לפרוע ממה שבידו על מה שלוה חבירו ואין בידו שום דבר אלא שידוע שלוה לצורך השותפו' שנכנס לשותפו' ואם לא היה ידוע ענין זה לא היה מחיי' שותף א' שאין בידו לפרוע חיובו מדמי השותפות לחבירו שבידו נכסי השותפות שמא לצרכו לוה או לקח וקנוני' עושי' על האחר כמו שכתב בסוף הלכות שלוחין ושותפין בלשון שהבאתי למעל' ובח"מ סימן ע"ז הביא דברי הרמב"ן ז"ל בפי' השותפין שלוה א' מהם השני משתעבד אפילו שלא היה עמו בקנין כשהוא מודה שהיה לצורך השותפות משום דהוו כשלוחין ומה שכתב שאביו הרא"ש ז"ל לא כן כתב בתשובה שכתב שאין חבירו משתעבד במאמר חבירו כל זמן שלא נשתעבד הוא בעצמו הרי כתב שאם יש בידו ממון השותפות שינכה חובו ממנו מחלקו של ראובן אבל אם אין בידו אין ללוי שום דבר על שמעון לפי פשט דברי הרא"ש ז"ל ואפשר שבנדון של תשובה זו של הרא"ש ז"ל לא נתבר' שנכנס בשותפות מה שלוה ראובן מלוי ששמעון משיב לו ולאו בעל דברים דידי את כלו' שלא נכנס בשותפות מה שלוה ממך ואפי' שהוא ידוע שאמר ראובן שמה שלוה היה לצורך השותפות או שכתוב כן בשטר לא מפני זה יתחייב שמעון כיון שלא נודע שנכנס לשותפות ויכול לטעון לאו בעל דברים דידי את ולא חל עליו שעבוד לדעת הרא"ש ז"ל ולדעת הרמב"ן ז"ל כיון שנודע שהי' לצורך השותפות מתחייב חבירו אפילו שלא נודע שנכנס בשותפות משו' דהוו כשלוחין זה לזה ואם ידוע שנכנס בשותפות אפי' הרא"ש ז"ל יודה שחבירו חייב לפרוע לו וכמו שכתב בתשובה אחר' הרא"ש ז"ל בכלל פ"ח על יעקב ובנו שמעון שהוו שותפי' בחנות ויעקב לקח מראובן ממון להתעסק בסחורה שכתב שכל דבר שיקנה אחד מן השותפים מן הדברים הנמכרים בחנות בחזקת שניהם הוא קונה וגם נותנו בחנות וכו' שנר' שנכנס בשותפות דאם לא כן יקשה מדידיה לדידיה שכתב בתשובה האחרת שאין חבירו משתעבד במאמר חבירו אם לא שנחלק חילוק אחר כי מה שכתב שכל דבר שיקנה א' מן השותפין מן הדברים הנמכרים בחנות וכו' הוא דוקא כשקונה מה שהוא רגיל להסתחר בו בשותפות ומה שכתב שאין חבירו משתעבד במאמר חבירו יהיה בדבר שאינם מסתחרי' בו שלוה ממון א' מהשותפי' ולא נודע שנכנס הממון בסחורה הידועה לשותפות הכלל כי בנדון פסק זה אינו חייב שמעון לפרוע ללוי אלא א"כ יתברר לב"ד שמה שלוה ראובן מלוי היה לצורך השותפות ונכנס בשותפות ולדעת הרמב"ן ז"ל אפי' אינו ידוע שנכנס אם היה לצורך השותפות חייב חבירו וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל כן שכתב שם שראובן יודע שחוב זה מחמת השותפות הוא כמו שכתבתי למעלה. הרי שנשאנו ונתננו בפסק החכם השואל ועתה נלך לדברי החכם הנשאל ומשיב וסוף דבריו מסכימי' אל האמת ששמעון אינו חייב אלא שצריך לפרט כל שלא נתבר' שהייתה הלואת ראובן לצורך השותפות או שנכנסה לשותפות כפי מה שכתבתי למעלה אבל ראיותיו ודבריו איני מכיר כתב קודם שהם ג' מיני שותפי' ואינ' אלא ב' כי הג' הוא כולל שניהם בין בסתם בין בתנאי אינם יכולים לחלוק כשיש עליהם חובות לאחרים והם אחראי' זה לזה כי התנאי שכתב אלא א"כ התנו בתחלה היינו שיוכל לעשות כל א' מהם מה שיראה לו בשותפות להקיף או להשתתף או לילך למקום אחר ואפילו הכי לא יוכל לחלוק אם הם אחראי' בחובו' אלא א"כ התנו ג"כ על זה שיוכל כל א' לחלוק אפי' יהיו אחראים בחובו' ואפילו בשותפות שהוא בתנאי שמה שיעשו כל א' יהיה עשוי אם לוה א' מהם ולא נודע שהיה לצורך השותפות אין חבירו חייב שאין הפרש בשותפים בסתם ושותפות בתנאי בענין זה וכל מה שכתב מהנה יצאתי לקראתך עד קמתי אני אין בו שום קימה גם מה שכתב משם והלאה עד שמעינא בין אחי טוב על לשון הרב ז"ל שבפר' כ"ה מהלכות שותפות שנים שלוו כו' וכן השותפין שלוה אח' מהם וכו' שאין הדברים אמורים אלא כשנמצאים שניהם בשעת ההלואה והביא ראיות שאינן ראויות כי האמת הוא כי א' מן השותפין שלוה הוא שלא בפני חבירו ואפ"ה חייב חבירו כשהיה לצורך השותפין וכמו שכתבנו למעלה וכן מה שכתב על לשון ח"מ סימן ע"ז שהרמב"ם ז"ל לא סבירא ליה כהרמב"ן ז"ל יש טעות בדבר זו בפרט בראיה שנית שכתב שבדברי הרמב"ם כתב וכן היא מסקנת אא"ה ז"ל ובדברי הרמב"ן ז"ל כתב וא"א לא כתב כן בתשובה וכו' וזה אינו כי מה שכתב על דברי הרמב"ם ז"ל וכן היא מסקנ' א"א הוא על שנים שלוו כמו שהתחיל בסי' הנז' אחר שהלוה לב' יכול לגבות מא' מהם הכל וכתב בעל העטור דוקא שאינו מוצא לגבות מהשני וכו' אבל הרמב"ם ז"ל כתב שנים שלוו וכו' וכן היא מסקנת אא"ה ז"ל הרי כי מה שכתב וכן היא מסקנת הוא על דין שנים שלוו דסבירא ליה כהרמב"ם ולא כבעל העטור ואחר כך כתב בדין השותפין מה שכתב הרמב"ן ז"ל שהשני משועבד במה שעשה חבירו ועל זה כתב וא"א לא כתב כן בתשובה וכבר כתבתי למעלה שהרמב"ם ז"ל סובר גם כן כהרמב"ן בזה שהא' משתעבד בחוב חבירו כשהוא לצורך השותפות אלא שהרמב"ן כתב כן בפירוש ולכן הביא דבריו:

אחר כך הסכים על האמת באת"ל שהרמב"ם כהרמב"ן ז"ל סבירא ליה וכתב דכל שכפר שלא לקח חבירו לצורך השותפו' אינו מחוייב (אלא) (לא) ממון ולא שבוע' ואפילו חרם סתם שכך כתב הרב ז"ל אבל אם כפר השותף ואמר שמעולם לא נכנס דבר זה בשותפות וכו' וזה אינו כי הכפיר' אינה מועילה לו אלא שלא יהיה חייב ממון בהודא חבירו אבל שבועה יהיה חייב אם יטעון עמו חבירו ויאמר אתה יודע שנכנס בשותפות חוב זה ואפי' לא יטעון ברי יוכל להטיל חרם סתם על מי שיודע שחוב זה היה לצורך השותפות ולא יודה ולא כתב הרמב"ן ז"ל שאין הודאת שותפו מזיקו אלא לפוטרו מממון לא לפוטרו משבועה או חרם כי זה כבר הוא ידוע דכל שמודה וחייב ממון אם כופר חייב שבועה בטענת ברי וחרם בטענ' שמא דדוקא כשכופר בדבר שאם היה מודה בו לא היה חייב ממון אינו חייב שבועה ולא חרם סתם כמו שכתב הרב ז"ל ספ"ח מהלכות טוען אבל אם בהודאה היה חייב ממון פשיטא דבכפירה חייב שבועה בטענת ברי וחרם בשמא וכמו שהביא פ"ב שם הגהה בהדיא משערי שבועות לרבי' האי ז"ל נאם המבי"ט:

תוכן העניינים

מביט חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה