מביט חלק א· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
סימן צז
שאלה תלמיד א' שהיה לומד בישיבת חכם א' ובא חכם אחר יצ"ו ופתהו בחלקות שילמוד בישיבתו והשביעו שבועה חמורה על דעת רבים מפורשים שילמוד שנה א' בישיבתו והוא היה חושב שהיה לומד באותה הישיבה חכם א' ידוע כי כן אמ' לו תלמיד א' חשוב מאותה הישיבה ואומר כי עתה ידע שאותו החכם לא היה לומד לשם ושהוא לא נשבע אלא על דעת כך אעפ"י שלא פי' לו החכם ראש הישיבה בשעת השבועה אלא שנשבע סתם:
תשובה נראה דאם היה דעתו כשנשבע שהיה אותו חכם האחר לומד באותה הישיבה ולכך נשבע שאם היה יודע שלא היה אותו החכם לומד שם לא היה נשבע דאין השבועה חלה אלא א"כ אותו החכם ילמוד לשם ואעפ"י שלא פי' בשעת השבועה אלא נשבע סתם שילמוד בישיבתו שנה אחת רואין על דבר שנתכוון לו ודמי למתני' וברית' דפרק הנודר מן הירק דתנן טען והזיע והיה ריחו קשה אמ' קונם צמר ופשת' עולה עלי מותר להתכסות ואסור להפשיל לאחוריו ותני' בגמרא נמי כיצד אמר רבי יהודה הכל לפי הנדר היה לבוש צמר והצר ואמר קונם צמר עולה עלי אסור ללבוש ומותר לטעון היה טוען פשתן וכו' ופרש"י ז"ל עלה דמתני' דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסות הרי שאמר בפי' קונם צמר עולה עלי דמשמע בין בכסות בין בהפשלה ואפ"ה אמרינן דמותר להתכסות בצמר דאמדינן דעתיה דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון והכא נמי אע"ג דנשבע סתם שילמוד בישיבתו דמשמע בין שילמוד אותו חכם האחר שם בין שלא ילמוד שם כיון שהוא אומר בודאי שבשביל שהיה חושב ודאי שאותו החכם היה לומד שם נשבע אמדינן דעתיה כנשבע סתם דעל דעת כן נשבע וכי תימ' התם הוא דאנן סהדי בשעת השבוע' דעל דעת כן נדר כיון שנצטע' בטעינ' ולא בלבישה כמתני' או איפכא כבריתא אבל הכא דבשע' שנשבע לא פי' ואין הוכחה לשהיה דעתו שילמוד החכ' האח' שם לא אמרינן דעל דעת כן נשבע לא היא דהכ' נמי איכא הוכחה אם היה חושב שחכם אחר היה לומ' שם דיותר יהיה לבו חפץ ללמוד בישיב' כשיש חכם אח' שם שיכריע ביניהם אם יחלקו באי זה דבר או יפלפל יותר בהלכה וילמוד הוא יות' ממה שאם לא היה שם ואע"גב דאחריני לא קפדי בהכי כיון דאיכא חכם שהוא ראש ישיבה אם הוא הקפיד בכך בדעתו ועל דעת זה נשבע נראה דלא חלה השבועה אלא א"כ ילמוד שם אותו חכם דהא ע"כ מיירי מתני' כשהוא אומר שעל הטעינה היה דעתו שנצטער עליו אעפ"י שנדר סתם דאם הוא אומר שבסבת הטעינה. נדר על הכל פשיט' שאסו' בכל א"כ משמע דבתר דעתיה אזלינן ה"נ אזלי' בתר דעתיה שהיה על דעת שאותו החכם ילמוד שם וכ"ת אכתי התם הוא ידוע וניכר לנו שעל דעת כן נדר והכא אינו ידוע לנו וגם שנדר בסתם איכא למימר דטעמא לא הוי משום דהויא ידוע לנו אלא משום דגופא דמילתא הכי היא דעל דעת כן נדר וה"נ על דעת כן אומר שנדר ואיהו מהימן לנפשיה שכל אדם נאמן על עצמו כמאה איש וכמו שכתב ה"ר דוראן ז"ל בתשובת צ"ג על מי שאומר שהיה אנוס בשבועתו שהוא נאמן שאל"כ לא היה חכ' רשאי להתי' לו אלא אם כן יש לו עדים בפתחים ושיהיה מכיר בהם החכם ולא היו נדרים נתרים לעולם אלא כשם שהוא נאמן לומר אדעתא דהכי לא נדרי והחכם מתיר לו אעפ"י שנדר סתם ה"נ כל שאומר באונ' ובתנאי שבלב אסרתי אשה זו נאמן וכן כתב הרשב"א בתשובה ע"כ קיצור לשונו שם. ואם כן בנדון זה נמי כיון שהוא אומר שעל דעת כן נשבע מהימן ולא תחול השבועה אלא אם כן ילמוד אותו החכם לשם. וכ"ש אם אמרו לו קצת מתלמידי הישיבה קודם שאותו החכם היה לומד עמהם ועל זה הלך ונשבע דפשיט' דעל דעת כן נשבע והוי כי ההיא דמתני' וברית' דכיון דחזינן דקפידי בהכי נראה דעל דעת כן נשבע. וכי תימא כל הני מתני' וברית' לא הוו אלא בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו דאזלינן בהו אחר הכוונה דבעינן פיו ולבו שוים אבל כשהוא נשבע על דעת חבירו שמשביעו כי הכא אין הולכי' אחר אומדנא אלא אחר לשון השבועה שהמשביע סתם השביעו בין ילמוד אותו חכם לשם או לא ילמוד ואולי שהוא לא ידע שאמרו תלמידיו לזה שפלו' החכם יהיה לומד עמהם וא"כ בסתם השביעו על הכל ועל דעתו נשבע אלא אם כן יהא אומדנא דמוכח כי ההיא דמי שהלך בנו למ"ה בפ' מי שמת וכההיא דזבין נכסי אדעת' למיס' לארע' דישראל יש לומר דהא דמפלגי' בהכי היינו במילתא דאית בה דררא דממונא כי הני אבל כי ליכא דררא דממונא כי הכא אע"ג דהשביעו סתם אזלינן בתר אומדנא דהא דהשביעו לדעתו היינו לחוז' השבוע' כי היכי דהשביעו על דעת רבים דלא להוי הפרה אבל אי איכא אומדנא דעל דעת כן נשבע אזלי' בתר דעתיה כיון שעדין אפילו לדעתו יש מקום שתחול השבועה אם ילמוד אותו החכם לשם דכיון דבנדר ושבועה בעי' פיו ולבו שוים אם היה בדעתו כשנשבע אם ילמוד אותו החכם לשם ונכריח אותו מפני שלא היה כן דעת המשביע שיקיים השבועה אפילו לא ילמוד שם אותו חכם א"כ הרי שלא היה לבו שוה לפיו לדבר זה ובכי האי מלת' דליכא דררא דממונא למשביע מהימנן ליה דאפילו בממונא הא דלא אזלינן בתר דעתיה היינו משום דלא יהיב ליה חבריה הימנותא אבל במילתא דאיסורא הוא מהימן אנפשיה כדאמרן וכ"ש אם אמרו לו קוד' שאותו החכם היה לומד שם ומיד הלך ונשבע דפשיטא דעל דעת כן נשב' כדאמ' ואיפשר דבכי ה"ג אפילו בממונ' הוה אזלינן בתר דעתיה ומצאתי להריב"ש ז"ל תשובה על תקנה שעשו צבור לבל יתפללו בעשרה בבית תפלה שיבנה איזה יחיד כו' דיש לדון על סבת הענין שנעשית התקנה ולא על לשון התקנה וכו' כמו שהאריך שם וכל תקנה היא נעשית על דעת כולם והוי כנשבע לחברו ואפ"ה אזלינן בתר אומדנא כדפי' וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' נדרים כל הנודר או נשבע רואין דברים שבגללם נשבע או נדר ולמדין מהם לאיזה נתכוון והולכין אחר הענין לא אחר כל משמע הדיבור כיצד היה טעון משא וכו' כיצד היה טעון פשתן וכו' והרי כתבנו דעובדא דידן דמיא להני וכל זמן שאותו חכם אינו לומד שם אינו חייב מצד השבועה ללמוד לשם ואם פירש אותה שנה שילמוד עמו שתתחיל מיד אם תוך השנה ילך אותו חכם ללמוד לשם ישלים אותה שנה עמו ואם עברה השנה ולא הלך ללמוד לשם החכם אע"פ שילך אח"כ אינו חייב הוא ללמוד לשם אלא א"כ לא פי' אלא שנה אח' סתם דאז יהיה חייב ללמוד שם שנה א' כשילמו' שם החכ' הצעיר משה בר' יוסף זלה"ה מטראני יצ"ו: