מאמר שפוני טמוני חול· הרב גרשון חנוך העניך ליינר מראדזין
הסימנים לפי חז"ל
סימן א; לבאר מקום מציאות החלזון
לבאר מקום מציאות החלזון
אם כי כפי הנראה בהשקפה ראשונה מקום מציאותו של החלזון הוא בהרים, כדאמרינן במסכת סנהדרין (צא.), עלה להר וראה שהיום אין בו אלא חלזון אחד למחר ירדו גשמים ונתמלא כולו חלזונות יעו"ש. ובאמת במנחות (מד.) דאמרינן ועולה אחד לשבעים שנה פירש"י ז"ל ועולה מן הארץ יעו"ש. ורק בהרים שבחלקו של זבולן דאמרינן במגילה (ו.) כולן צריכין לך על ידי חלזון שנאמר עמים הר יקראו יעו"ש. וכן משמע בספרי ברכה (פסקא שנד) מקום בים שמוטל בהרים וכו' יעו"ש. משמע שמקומו הוא בהרים ובחלקו של זבולן הוי דבזבולן וירכתו על צידן כתיב (בראשית מ״ט:י״ג) וצור וצידון סמוכים הם, כדאמרינן במס' שבת (יט.) אין מפליגין בספינה וכו', מצור לצידון אפילו בערב שבת מותר יעו"ש. והיינו נמי דאמרינן (שבת כו.) ומדלת עם הארץ השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים וכו' ליוגבים אלו ציידי חלזון מסולמות של צור ועד חיפה, דהנך דוכתי מצור ועד חיפה בחלקו או סמוך לחלקו של זבולן הם:
אכן רש"י ז"ל גופיה במסכת מגילה (ו.) פירש חלזון עולה מן הים להרים וכו' וכן פירש במקומו במסכת סנהדרין (צא.) וכן פירש במסכת חולין (פט.) אהא דאמרינן שהתכלת דומה לים ופירש"י ז"ל וז"ל, שהחלזון מן הים הוא עולה וכו' יעו"ש. וכן מפורש ברמב"ם ז"ל (ה' ציצית פ"ב ה"ב) וזה לשונו ובים המלח הוא מצוי יעו"ש, ונראה שלמדו לומר כן מלשון הספרי גופיה מקום בים שמוטל בהרים וכו' משמע שעיקר גידולו בים רק שעולה מן הים להרים שבים, והיינו כמו שנתבאר בדברינו לעיל (בביטול טענה הד'), שמקומו בכל ים מערבי וים התיכון, אלא שבחלקו של זבולן היה עולה מן הים להרים שלו הנכנסין תוך הים ומתרבה שם, ומה שפירש"י במנחות ועולה מן הארץ היינו שם כשעולה מן הים להרים מתרבה:
ותורת אמת היתה בפיהם, שכן הוא מבואר להדיא בזוה"ק (בשלח מח:) זבולן לחוף ימים ישכון והא ימא חד כו' וים כנרת הוה בעדביה ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא ועיין עוד בזוה"ק (בהעלותך קנ.) בחלקיה דזבולן ימא וכנסת ישראל אקרי ים כנרת והכי אתחזי בגין דהא תכלת נפיק מתמן ואוקמוה יעו"ש, הרי מבואר להדיא שמוצא החלזון הוא בים:
אלא שבדברי הזוה"ק שהחלזון נפיק מים כנרת יש לעיין, הרי ים כנרת לא היה כלל בחלקו של זבולן, שהרי זבולן ירכתו על צידון ושם ים המערבי. אכן נראה כמו דאיתא בירושלמי מגילה (פ"א ה"א) וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת (יהושע י״ט:ל״ה) הצדים כפר חיטייא צר דסמיכא לה חמת חמתה רקת טבריא כנרת גינוסר, התיב רבי לוי והכתיב והערבה עד ים כנרת מעתה שני גינוסריות היו או לא היו אלא שני אבטוניות כגון בית ירח וצינבריי שהן מגדלות כינרים ע"כ. וביארנו שם דהך וערי מבצר וגו' וכנרת אמור בגבול בני פתלי ולזה הקשה לו לרבי לוי מקרא והערבה עד ים כנרת האמור בחלקו של הראובני והגדי, ומסיק דבקושטא תרי מקומות נינהו, ותרווייהו נקראו כנרת על שם שהן מגדלות כינרים, והוא מין אילנות טובים וחשובים כהאי דמסכת בבא בתרא (מח:) טאבא תלא לפאפי אכינרא, וכן בפסחים (קיא:) טולא דכנדא וגירסת הערוך דכנרי, והיינו דכנרת אינה שם העצם אלא על שם הכינרים הגדלים שם, וגם שאר מקומות שמגדלין כינרים נקרא ג"כ כנרת כגון בית ירח וצינבריי. וכן איתא להדיא במדרש בראשית רבה (פ' צח) אמר ר' ברכיה כל חוף ים של טבריא נקרא כנרת יעו"ש. ומעתה נראה דגם בחוף ים המערבי בחלקו של זבולן ג"כ היו מגדלין כינרים והיה ג"כ נקרא כנרת על שם זה:
אכן לשון הרמב"ם ז"ל ובים המלח הוא מצוי יעו"ש בכסף משנה שלא העיר מקורו והניחו חלק. ובאמת צ"ע דסתם ים המלח ימה של סדום הוא, וידוע דימה של סדום היו מחזיקין שלא נמצא שם שום ברואים כלל, ועכ"פ לא שכיח שימצא שם, ומלבד זה הרי ימה של סדום לא היה בחלקו של זבולן:
אכן נראה שהרמב"ם ז"ל דרכו לקרוא ים המלח כל הימים שאין מימיהם מתוקים, כנראה מלשונו ז"ל בתשובותיו (סי' קנ"ד) על שאלה אם מותר להפליג בספינה בשבת, והשיב בזה הלשון: אין הפרש בין ההליכה בימים המלוחים ובין אלו הנהרות שמימיהם מרובין. וכן באגרותיו כתב בה הלשון, ולפעמים אני רושם ואני עולה בספינה בים המלח יעו"ש. והרי באמת ידוע שאותו ים המלח, דהיינו ימה של סדום, לא תלך בו אנית שיט, אלא ע"כ כוונתו על שאר הימים ים המערבי והתיכון קורא אותם ים המלח, לפי שיש ימים קטנים כגון ימה של סובכי וימה של טבריה שמימיהם מתוקים וראויים לשתיה, והימים הגדולים כולם מימיהם מלוחים, לזה קורא הרמב"ם ז"ל כל הימים שמימיהם מלוחים ים המלח, לאפוקי הימים הקטנים שמימיהם מתוקים, ובאמת החלזון נמצא רק בימים מלוחים:
וראיתי להרב תפארת ישראל ז"ל בהקדמתו לסדר מועד (קונטרס בגדי קודש) שתמה על רש"י ורמב"ם ז"ל שפירשו דחלזון מן הים הוא, דא"כ מה ראיה מייתי הש"ס בסנהדרין (צא.) מברייתו לתחית המתים שמתהוה בריה חדשה מעפר, הרי כיון שעולה מהים דלמא מקמי הכי הוה בים רק שעל ידי הגשם יצא מהמים יעו"ש. ובמחילת כ"ת שגה מאד, שהרי ומטונך דהחלזון מן הארץ הוא תקשה טפי, מה ראיה מייתי מברייתו לתחית המתים דלמא ממקום אחר בא לכאן, וע"כ לומר ששמר את ההר וידעו שודאי לא בא ממקום אחר, א"כ לרש"י ורמב"ם ז"ל ג"כ מיירי ששמרו את ההר וידעו שלא עלה לו מן הים אלא אחד:
סימן ב; בסימני החלזון
בסימני החלזון
א. מראה גופו הוא מראה תכלת דומה לים. דתנו רבנן (מנחות מד.) חלזון זהו גופו דומה לים, ותניא (מנחות מג: סוטה יז. חולין פט.) מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו', שמעינן מינה שמראה גופו של החלזון הוא מראה התכלת כדמפורש מלשון רש"י ז"ל בחולין (פט.) שעל הא דאמרינן שהתכלת דומה לים כתב רש"י ז"ל, כאלו טעמא קא יהיב למילתא, וזה לשונו, שהחלזון מן הים הוא עולה וכו' יעו"ש, כלומר דלהכי התכלת דומה לים, שהרי הוא צבע הבאה מחלזון שהוא עולה מן הים, משמע שהים שהיה מצוי בו ועולה ממנו גורם מראיתו, והגם שבמדרש במדבר רבה (פרשה י"ד בנשיא לבני אפרים) איתא מפני שהתכלת דומה לעשבים והעשבים דומים לים והים דומה לרקיע והרקיע דומה לקשת והקשת דומה לענן וכו' יעו"ש, מיהו בירושלמי ברכות (פרק א' הלכה ב') איתא שהתכלת דומה לים וים דומה לעשבים וכו' יעו"ש וסמי חדא מכמה תרתי:
ב. חומר החלזון דהיינו רכות בשרו והילוכו במים ע"י סנפיריו דומה לדג. דתנו רבנן במס' מנחות (מד.) וברייתו דומה לדג, והא ודאי דאין לומר דוברייתו דומה לדג על דמות צורתו קאי, דאטו צורה אחת יש לכל הדגים, הרי כמה מיני דגים משונים בצורתם יש שאין צורתו של זה דומה לצורתו של זה כלל, וכבר כתב הגר"א ז"ל בספרו הבהיר אליהו רבא מסכת כלים (ר"פ י') דכל מה שבים דג שמו. ואנן בעניתין בחיבורנו סדרי טהרות מסכת כלים (קי: סוד"ה ועצמות) כתבנו סעד לדבריו ז"ל מפירש"י ז"ל במסכת חולין יעו"ש. וא"כ איזה דמות תערכו לו, אלא נראה כנ"ל דקאי על תבנית חומרו ותכונתו שנמצא בו כעין סנפיר ששט בו מעין תבנית ותכונת דגי הים, וממשפחת דגי הים יחשב ולא ממשפחת חית הים, מיהו ודאי שאינו כדג ממש, שהרי יכול לחיות ולהשריץ גם ביבשה, כדמוכח מהא דסנהדרין (צא.) כמו שנתבאר בדבריו לעיל (סי' א). וכן מבואר מדברי התוס' במסכת שבת (עה. ד"ה הצד) שאינו כמו דג ואינו חייב בצידה שלו משום נטילת נשמה יעו"ש.והגם שהתוס' (שם עג: ד"ה מפרק) כתבו וזה לשונם, דדוקא חלזון שהוא דג וכו' יעו"ש, היינו לומר דחלזון הוי יותר שאינו גידולי קרקע מבהמה וכלפי בהמה בכלל דג הוא, אבל אינו דג ממש, כמו שנתבאר והכא נמי לא קאמר אלא וברייתו דומה לדג, אבל לא שהוא דג ממש. וזה ג"כ כוונת רש"י ז"ל במס' מנחות (שם) במ"ש תבנית דיוקנו יעו"ש, והוא פירוש על וברייתו אלא שבשגגת המעתיק נשמט מלשונו ז"ל הציון וברייתו יעו"ש:
ג. חלזון יש בו גידין ועצמות. כדמוכח מירושלמי מסכת שבת (פ"א ה"ג) חזקיה אמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל וכו', א"ר שמעון בן חלפתא ולא מחלזון שמענו וחלזון יש לו גידין ועצמות, ולא כן תני כל דבר שאין לו גידין ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים וכו' יעו"ש. ופי' הקרבן עדה דחוק ותמוה מאד, שפי' ולא מחלזון שמענו שמותר להרגו בשבת דגרסינן בבבלי שבת (ע"ה.) הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת רבי יהודה אומר חייב שתים, וסבר רבי שמעון בן חלפתא דאינו חייב אלא משום צידה אבל לא משום נטילת נשמה, והכי קאמר ולמה קאמר ת"ק ואבא שאול ובלבד שלא יהרוג והלא מחלזון שמענו דמותר להרגו ומ"ש כינה מחלזון ע"כ, ואנן בעניותין דבריו ז"ל שגבו מאתנו וכמה שבושים ותמיהות אנו רואים בפירושו, חדא דשיטת הירושלמי להדיא (שבת פ"ז ה"ב) בהך ברייתא דצד חלזון ופוצעו, דלכ"ע חייב משום נטילת נשמה, ופלוגתייהו דת"ק ור' יהודה אינה אלא אי מחייב עליו משום צידה וכמו שנתבאר באורך בדברינו לעיל (ביטול טענה השניה). ואפילו לפי שיטת הש"ס דילן (שם) דלת"ק דאינו חייב אלא אחת היינו משום צידה ולרבי יהודה דחייב שתים הוא משום צידה ומשום מפרק, הא פרכינן עלה התם וליחייב נמי משום נטילת נשמה ומפרקינן בשפצעו מת, אי נמי בשפצעו חי אלא דמתעסק הוא אצל נטילת נשמה יעו"ש. אבל פשיטא לכ"ע דכשמתכוין להרגו חייב, ומה שסיים בהמשך לשון הירושלמי לפי פירושו, וזה לשונו, ופריך וחלזון יש לו גידים ועצמות בתמיה, דלמא שאני חלזון שאין לו גידים ועצמות ולא כן תני וכו' דכינה יש לה גידים ועצמות וכו' יעו"ש מלבד שאין מקום לזה מאחר דאידחי ליה עיקר פירושו כנ"ל, אפילו כי יהיבנא ליה עיקר פירושו דברים הללו כבדים ודחוקים לומר דכינה יש לה גידים ועצמות, וחלזון פשיטא ליה כל כך שאין לו גידים ועצמות, עד שמתמיה וחלזון יש לו גידים ועצמות הא ודאי דחיק ואין מתקבל על הלב כלל:
גם מה שפי' הפני משה וז"ל ולא מחלזון שמענו, כלומר דמייתי סייעתא להא דקאמר חזקיה ההורג כינה בשבת כהורג גמל, ואע"ג דלאו בריה חשיבא שהרי אין לה גידין ועצמות, מ"מ וכי לא שמענו זה מחלזון דתנינן הצד חלזון והפוצעו חייב שתים, וחלזון יש לו גידין ועצמות בתמיה, הרי מין תולעת היא, ואפ"ה ההורגו בשבת חייב והוא הדין בכינה יעו"ש. וגם פירושו ז"ל דחוק דמהיכן פסיקא ליה כל כך דחלזון אין בו גידים ועצמות, ומה דאסבר לה הרי מין תולעת היא, אמת שרש"י ז"ל כתב במסכת סנהדרין לשון זה תולעת שיוצא מן הים יעו"ש, אבל ודאי לשון זה לאו דוקא שהרי להדיא אמרינן וברייתו דומה לדג, ורק דרש"י ז"ל קרי ליה תולעת כהא מלתא שיכול לחיות ולהשריץ על הארץ ביבשה ג"כ כדאמרן לעיל (סעיף ב), שרק דומה לדג ואינו דג ממש, מיהו כיון שדומה לדג מהיכן פסיקא ליה שאין בו גידין ועצמות, והגם שאין זו קושיא כל כך, דהרי חכמי הש"ס ודאי הכירו את החלזון וראו אותו ושפיר יש לומר שידעו שאין בו בחלזון גידים ועצמות, אבל א"כ הוי ליה למימר להדיא ולא מחלזון שמענו והרי חלזון אין בו גידים ועצמות, אבל הרי קאמר וחלזון יש בו גידים ועצמות, ורק דאנן מפרשינן דבלשון תמיה קאמר וחלזון יש בו גידים ועצמות בתמיה, ולשון זה משמע, דמסברא הוא שודאי אין בו בחלזון גידים ועצמות, והא ודאי דחוק דאמאי יהיה כל כך פשוט מסברא שאין בו גידים ועצמות, ובפרט לפי מה שיתבאר דהחלזון נושא עליו לבוש קרני עצמיי, אם כן באמת יש בו עצמות, ועל כל פנים אין הדבר פשוט כל כך לומר מסברא שאין בו גידים ועצמות. ובזה נדחה נמי פירוש ידידי הגאון המפורסם מהרי"ש ז"ל האב"ד לבוב בגליון הש"ס בירושלמי (שם):
והנראה לע"ד ביאור הירושלמי פשוט, דרבי שמעון בן חלפתא פריך עלה דחזקיה דאמר ההורג כינה בשבת כהורג גמל, והיינו דגם בבריה קלה יש בה משום נטילת נשמה, והרי אנו צריכים לאשכוחי נטילת נשמה דכוותה במשכן ולזה פריך ולא מחלזון שמענו, כלומר מאילים מאדמים לא נוכל לילף נטילת נשמה דבריה קלה, ורק מנטילת נשמה דחלזון שהיה במשכן דזו הבריה קלה ביותר שהיה במשכן, והיה בה נטילת נשמה, מזה אתה רוצה לחייב ג"כ בנטילת נשמה דכינה. ומה ראיה היא זו, וחלזון יש בו גידים ועצמות בניחותא, כלומר הרי אנו יודעין שחלזון יש בו גידים ועצמות, ומנלן דליחייב בנטילת נשמה דכינה שאין בה גידים ועצמות, ושמא תאמר ומה נפקא מינה בין יש בה גידים ועצמות לאין בה גידים ועצמות, שיהיה סברא דלא למילף נטילת נשמה דבריה שאין בה גידים ועצמות מנטילת נשמה דבריה שיש בה גידים ועצמות, לזה סיים לאלומי הקושיא, ולא כן תני, כל דבר שאין בו גידים ועצמות אינו חי יותר מששה חדשים, וכיון שבריה שאין בה גידין ועצמות אין בה כל כך חיות, סברא הוא לומר דנטילת נשמה דידה לא הוי מלאכה כל כך כנטילת נשמה דבריה שיש בה גידים ועצמות שחיות שלה הוא חיות יותר, וליכא למילף לחייב בנטילת נשמה דכינה מנטילת נשמה דחלזון שהיה במשכן. ועל זה משני דמר רבי יוסי בר רבי בון בשם רב זביד אחת לשבע שנים וכו' מומיתא דרישא וכו', להכי הגם שאינה חיה יותר מששה חדשים חשיב חיות שלה כחיות בריה שיש בה גידים ועצמות, כיון שאינה מתבטלת לגמרי ונעשית אח"כ עקרב יעו"ש. הנה נתבאר שהחלזון הוא בריה שיש בה גידים ועצמות, וכך היא מסקנת הירושלמי לפי פירוש הגאון מהרי"ש ז"ל יעו"ש. והרב תפארת ישראל כתב בפשיטות שהחלזון אין בו גידים ועצמות ונמשך בזה אחר פירוש הק"ע ופ"מ ז"ל שלא בדקדוק יעו"ש:
ד. שהחלזון נושא עליו קליפה ולבוש הגדל עמו. כדאמרינן במדרש דברים רבה (פ' ח) וכן הוא במדרש תהלים, החלזון הזה כשהוא גדל מלבושו גדל עמו ועיין בערוך ערך חלזון, וכן מלשון הש"ס שבת (ע"ה.) הצד חלזון והפוצעו משמע שהוא קשה וצריך פציעה, דלשון פציעה שייך רק בדבר שהוא קשה, וכהאי דשבת (קכב:) קורנס לפצע בו את האגוזים, ובמסכת גיטין (נו:) וכשמת פצעו את מוחו. אבל בדבר שאינו קשה לא שייך לשון פציעה אלא קריעה, כהאי דמסכת חולין (כא.) קרעו כדג:
ה. החלזון יוצאין מן ראשו פתילים כפופים כמין אונקלאות ויתדות כפופים, העשוים בראש שלשלת הכלים לתלותן על הכותל. ולהכי נקראו אלו האונקלאות שבראש השלשלת חלזון, כדתנן במס' כלים (פי"ב מ"א) שלשלת של סיטונות טמאה של בעלי בתים טהורה א"ר יוסי אימתי בזמן שהוא מפתח אחד אבל אם היו שנים או שקשר חלזון בראשו טמאה ע"כ. והיינו דכיון שעשה חלזון בראשו מוכחא מילתא דלשימוש עבדי לה ולא לנוי יעו"ש בר"מ ור"ש. ובחיבורנו סדרי טהרות והערוך (ערך חלזון) כתב על זה וז"ל פי' זה הוא צורתו ונקרא חלזון כמו החלזון שהוא מוקף ע"כ. והעיד (שם) ה"ר בנימין בהגהותיו שהערוך בספרו הראשון שכתב צייר צורת החלזון יעו"ש. ומתבאר מזה שהערוך הכיר החלזון לציירו, וידע שפתילי ראשו הם כאונקלאות כפופים שבראש השלשלת:
ו. החלזון צריך שימצאו בו אברים או פתילים בדמות נחש. דתנן במסכת בכורות (לח.) גבי מומי אדם ובהמה חלזון ונחש, ובגמרא (שם:) איבעיא להו חלזון הוא נחש או דלמא חלזון או נחש, ומסיק דחלזון הוא נחש יעו"ש, והרמב"ם ז"ל בה' ביאת מקדש (פ"ה ה"ה) כתב מי שיצא בשר יתר מעינו עד שחיפה מעט מן השחור של עין, והשיגו הראב"ד ז"ל וזה לשונו הקדוש: א"א לא ידעתי אם עשה זה כנגד חלזון האמור במשנה בצד עיניו, ואינו נראה כן שאם היה בו בשר יתר הוא יבלת בעינו האמור למטה במשנה, וחלזון הוא שורת אדמימות העוברת בשחור ע"כ יעו"ש בכסף משנה. והנראה בישוב דברי הרמב"ם ז"ל, דיש לחלק דיבלת אינו במראה בשר, כדפירש"י ז"ל בנמוקי תורה (ויקרא כב) או יבלת ורוא"ה בלע"ז יעו"ש. והיינו וואורצלען, ואין להם מראה בשר שהם לבנים, אבל חלזון הוא בשר יתר בתואר בשר וכן נקראו באמת אלו היבלות בתואר בשר גם בלשון יון (חאלעזין), ומדמסיק הוא נחש הוא חלזון נראה שהחלזון יש בו אברים או פתילים בדמות נחש, וע"ז האבר ישנו כיון יבלות אדומים בתואר בשר, ולכן נקראו היבלות האדומים שבעין בשם חלזון ונחש:
ז. הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית (פ"ב ה"ב) מסמן את החלזון וזה לשונו הקדוש: והוא דג שדומה עינו לעין התכלת ודמו שחור כדיו וכו' יעו"ש. הנה מה שכתב והוא דג שדומה עינו לעין התכלת, מקורו מש"ס דמנחות (מד.) חלזון זה גופו דומה לים וברייתו דומה לדג כמו שנתבאר לעיל (סימן א' ב'), אכן מה שכתב ודמו שחור כדיו לא מצאתי לזה מקור בש"ס, ומזה נראה כמו שבארנו בריש דברינו שהרמב"ם ז"ל אחר שעשה פירושו על המשנה טרח ויגע ומצא את החלזון על פי הסימנים הנזכרים מדברי חז"ל, וקיים מצות תכלת, והוסיף לסמנו בעוד סימנים שמצא בו שדמו שחור כדיו, שאולי ישכח יהיה בנקל להרוצה לחפש אחריו למצוא אותו ולא יתיאש ממנו, כי אם לא הודיע לנו הרמב"ם ז"ל את זאת והיינו מחפשין רק על פי הסימנים שבש"ס, אפילו היינו מוצאים ומשיגים אותו היינו מתיאשין ממנו, ונאמר כי ודאי אינו החלזון כיון שדמו שחור והרי אנו רוצין לצבוע צבע התכלת, ולכן הודיענו זאת שבאמת דמו שחור כדיו ורק על ידי הסממנים נוכל לצבוע בו צבע התכלת. ומצאתי לזה מקור נאמן שדם החלזון הוא שחור מתיקוני זוהר הקדוש (מ"ט:) נשמתא נר ה' נשמת אדם (משלי כ׳:כ״ז) אדם דאיהי אור נר בהיר ביה אורייתא דבכתב ונשמתא דאיהי נר נהיר בה מצוה, ובזמנא דלא נהירין בה אור ונר אתמר בנשמתא אל תראוני שאני שחרחורת (שיר השירים א׳:ו׳) ואתמר באדם אלביש שמים קדרות (ישעיהו נ׳:ג׳) ומאי נר נפשא רוחא נ' נפשא ר' רוחא, לקבל ג' קטרין אלין אינון תלת גווני אשא, אוכמא חוורא ותכלתא וכו' כבד אשא סומקא מרה אשא ירוקא טחול אשא אוכמא יותרת הכבד כללא דכלהו תכלת חשוך ותכלת דציצית מצוה וכו' גוון אוכם דאיהו טחול כד מתלבשת תמן נפשא בחובין איהי אמרת אל תראוני שאני שחרחרת וכו' יעו"ש. וכן מתבאר עוד (שם נב:) ובאלין תלת גוונין נהרא שרגא דאיהו נר ה' נשמת אדם כו' גוון אוכמא איהי קדרותא דלהון, ועלה אתמר אלביש שמים קדרות ובהון מתלבשין וכו' תכלת לבושא דאת י' דאיהו תכלית דכלא יעו"ש. מבואר דהתכלת היא באה בלבוש שחרות, וע"י הסממנים נעשית מראית התכלת דומה לכרסיא יקירא:
אמת שלכאורה משמעות לשון רש"י ז"ל במס' חולין (פט. ד"ה שהתכלת) הוא נגד זה שכתב, וזה לשונו הקדוש, שהתכלת דומה לים שהחלזון מן הים הוא עולה אחת לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים וים אנו רואין שדומה לרקיע וכו' יעו"ש, והגם שיש לומר שרש"י ז"ל לא הכיר ולא ראה את החלזון כדמשמע באמת מלשונו ז"ל וים אנו רואין שדומה לרקיע, משמע שדם חלזון לא ראה עינו הקדושה ורק מסברא כיון שהתכלת דומה לים שפט על דמו שהוא כים, אבל בכל זה דבר תימה הוא לומר ח"ו שרש"י ז"ל בסברתו לא כוון אל האמת. אכן נראה שבאמת אין כוונת רש"י ז"ל על דמו אלא על מה שצובע בדמו, והיינו שדקדק בלשונו הקדוש ומראית דמו ולא כתב סתם ודמו דומה לים, כי באמת דמו שחור כדיו ואינו דומה לים:
ח. כבר נתבאר, שדרך החלזון שעולה מן הים להרים, וכתב בספר הקנה הקדוש ה' ציצית שתיכף כשיוצא נתקע בארץ ומשמש, ומסיים שם, ונשרש שם וראשו בחוץ יעו"ש מתבאר מזה שהחלזון דרכו לחפור ולתקוע עצמו בארץ, ובאמת שכן הוא משמעות פשטא דקרא (דברים ל״ג:י״ט) ושפוני טמוני חול דנדרש על החלזון במסכת מגילה (ו.), ופירש"י ז"ל בנמוקי תורה, כסויי טמוני חול טרית וחלזון וזכוכית לבנה יעו"ש, שזה הפסוק כולל אלו השלשה ביחד שדרכן להמצא בחול. חלזון, כמו שנתבאר מספר הקנה שדרכו וטבעו כשעולה מן הים להרים לחפור עצמו ולתקוע בארץ. וגם טרית דרכו להיות טמון בחול שבקרקעית הים ואינו שט תמיד על פני המים כדרך כל דגים השמנים ורכים (טאהן פיש) להיות מונחים בקרקעית הנהרות והימים. ורק במסכת מגילה (שם) שרש"י ז"ל רצה לפרש דרשות הש"ס על כל מלה כסדר הפסוק פירש שפוני לשון חשיבות יעו"ש:
ט. החלזון נמצאו בו תרתי מיני דמים אחד אשר מיפקד פקיד ואחד אשר מבלע בלועי באיבריו ועורקיו. כדמוכח מש"ס שבת (עה.) שאני הכא דכמה דאית ביה נשמה טפי ניחא ליה כי היכי דליצול צבעיה. וכתבו התוס' ז"ל (שם ד"ה כי היכי) וקשה לר"י דמ"מ על נטילת הדם ליחייב משום נטילת נשמה וכו', והשיב לו ר"ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליצול צבעיה יעו"ש:
י. החלזון עיקר גידולו בים ועולה נמי ליבשה על ההרים שבים ויכול לחיות שם. וכשהוא בים צריך צידה וכשעולה ליבשה ניצוד ועומד הוא, וזה מתבאר ממה שבארנו בביטול טענה השניה והרביעית ובסי' א' יעו"ש:
סימן ג; במראה התכלת
במראה התכלת
כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות ציצית (פ"ב ה"א) תכלת האמורה בתורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כפתוך שבכחול, וזו היא דמות הרקיע הנראית לעין בטהרו של רקיע ע"כ. וכן כתוב בהל' כלי המקדש (פ"ח הי"ג) ותכלת האמורה בכל מקום הוא הצמר הצבוע כעצם שמים שהוא פתוך מן הכוחל ע"כ. והנה מה שכתב שהתכלת הוא הצמר הצבוע כעצם השמים מקורו מהש"ס מנחות (מג:) שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע וכו'. אכן מה שכתב שהוא פתוך מן הכוחל, נראה מזה שמראה התכלת נוטה ומעורב קצת עם מראה שחרות הדיהה שהרי הכחול שחור הוא אלא שדיהה מן שחרות החרת, כדמפורש במס' נדה (יט.) שחור כחרת, עמוק מכן טמא, דיהה אפילו ככחול טהור. ופרש"י דיהה מכן אפילו הוא שחור ככחול טהור, הואיל ואינו שחור כחרת יעו"ש. הרי שהכחול שחור הוא אלא שהוא שחרות אמוץ ודיהה (גראה שווארץ) מעורב בלבנונית, וכיון שכתב שהוא פתוך מן הכוחל מבואר דעתו ז"ל שהתכלת נוטה ומעורב קצת עם שחרות דיהה. ובאמת שכן מתבאר נמי מפירש"י ז"ל בנמוקי תורה (פ' שלח) שכתב וז"ל, פתיל תכלת על שם שכול בכורות תרגומו של שכול תכלא ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב וכו' יעו"ש הרי שדעתו ז"ל ג"כ כהרמב"ם ז"ל שמראה התכלת צריך להיות נוטה ומעורב בשחרות קצת, ואם כי לא מצאתי לזה מקור מהש"ס. ואם כי הרמב"ם ז"ל כפי מה שנראה מדבריו ז"ל כמו שבארנו הכיר וראה ונהג במצות התכלת, יש לומר שידע מציאות מראה התכלת שכך היא שנוטה ומעורב בשחרורית דיהה קצת, ומסמן לנו לידע כמו שנתבאר שכל עיקרו בהלכה זו בהל' ציצית לסמן לנו החלזון לדורות הבאים שמא ישכח מהם שידעו לחפשו, כי אין דרכו ז"ל בחיבורו להעתיק אגדת הש"ס מה שאין נפקא מינה לדינא. תדע שהרי (שם ה"ב) בהעתיקו האגדה דמנחות (מד.) חלזון זה גופו דומה לים וכו' השמיט הך דועלה אחת לשבעים שנה משום דלא נפקא לן מינה לדינא, ולא העתיק אלא הנצרך לסמן לנו את החלזון, והוסיף לסמנו כפי מה שהיה ידוע לו כמו שנתבאר. אכן רש"י ז"ל שנראה שלא נהג ולא ראה התכלת, כדמוכח מלשונו ז"ל במס' חולין (פט.), כמו שכתבנו לעיל (סימן ב' סעיף ז'), נראה ודאי שמקור דבריו ז"ל הוא ממדרשי חז"ל, ותהלה ושבח לאל ית', כי מצאתי לזה מקור נאמן במדרש רבה (פ"ב) באותות סימנים וכו' כל שבט ושבט נשיא שלו צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו וכו' יששכר ספיר ומפה שלו צבוע שחור ככחול וכו' יעו"ש. הרי שמראה הספיר נוטה קצת לשחרורית הכחול, שהרי צבע מפה שלו היה דומה לצבע אבנו, ומוכח מזה שמראה התכלת נוטה ומעורב קצת משחרות הכחול, שהרי התכלת דומה ג"כ לספיר כדאיתא במס' חולין (פט.) וכן הוא במדרש במדבר רבה (פ"ד) יעו"ש. ועיין תוס' מנחות (מג: ד"ה ה"ג רקיע דומה לספיר), ומזה תבין שהרב תפארת ישראל ז"ל בפתיחתו לסדר מועד (קונטרס בגדי קודש) הגם שדבר נכונה כמצוה וכחובה למידחי שיחה בטלה שלהם, אבל גם הוא ז"ל לא עמד על עיקרן ושרשן של דברים, ועיין זוה"ק (תרומה קלט.) תכלת דא איהו כרסייא דכתיב ביה (יחזקאל א׳:כ״ו) כמראה אבן ספיר וגו' ונגה לו סביב בגין דעבדין ביה כריכין לציצית וכד נגה לו אתהדר לגוון ירוק כגוון כרתי מההיא שעתא ואילך אשתרי זמנא דק"ש וכו' יעו"ש, ומזה ג"כ מקור מוצא לפירש"י ורמב"ם ז"ל, ובאמת עיקר פירש"י ז"ל הוא מספרי (פ' שלח):
והנה אחרי אשר עזרנו השי"ת לברר הסימנים שעל ידם יוכר החלזון, ודברתי עם הרבה חכמי התורה וגדולי ישראל והסכימו לדברי, מצוה על כל מי שיש בכחו לחפש אחריו לזכות את ישראל במצוה זו הנשכחת מישראל זה כמה מאות שנים. וכל מי שיזכה בזה יתברך מה' אלהי ישראל. וגם אנכי בעניי החלותי בה, ושלחתי לגלילות ים התיכון, והובא לי הבריה, והיא ממינים הנקראים דגי הדיו ובלשון אשכנז (טינט פיש) שיש בהם כתשעה עשר מינים, ונראה לי שבמין אחד מהם נמצאו כל הסימנים הנ"ל שנתבארו מדברי חז"ל, וגם דמו השחור כדיו הוא תחת ידי, אכן אין בכח כל האומנים במלאכת ההפרדה (כימיקער) להפרידו, ואם יעזרני ה' לבא לגלילות ים התיכון ואשיגהו בעודנו חי אי"ה אנסה ואשתדל בעזהש"י להוציא ממנו את צבע התכלת. ואתפלל להשי"ת כאשר זכני ה' לזכות את ישראל בדברי תורה, שדורשיה מעט הם, השרידים העוסקים בסדר טהרות, ובעזהש"י בזכות אבותי סדרתי סדר הזה כולו, ובעזהש"י הוצאתי לאור מסכת כלים אשר החזיקו בידי גדולי גאוני ישראל וחכמי התורה, כן אבקש ואתפלל אל ה' שיעזרני לגמור כל הסדר להוציאו לאור עולם, ואגורה באהלו עולמים. וגם במצוה זו שאין לה דורשין, יעזרני ה' לזכות את הרבים, ויעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי שלא ימושו דברי תורה מפי ומפי זרעי ומפי זרע זרעי אמר ה' מעתה ועד עולם. השלמתי זה המאמר הנכבד י"א מרחשון ג' וירא תרמ"ז פה ראדזין:
בהל"כ ואע"י
סוף הספר