אור ברסלב
מאורי אש על פרשת חקת - אור חדש

מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט

על פרשת חקת - אור חדש

על פרשת חקת - כתנות אור

גרסינן במס' חולין דף ט"ז ע"ב דתניא כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כו' ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להם בשר תאוה וכו' כי ירחק ממך המקום כו' ר"ע אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להם בשר נחירה כו' במאי קמפלגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל ר"י סבר בשר נחירה לא אשתרי כלל תוס' ד"ה ר"ע סבר כו' תימא מנ"ל הא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וי"ל אי לר"ע מיתסר בשר תאוה א"כ היאך מותר להם בשר נחירה דבקדשים מודה דבעי שחיטה כו' ויש לדקדק למה לא מציינם התוס' על המקשן דפריך במאי קמפלגי מאי פריך דלמא מר אמר חדא כו' ותו יש לדקדק על תירוצם דנקטי בלשונם לר"ע הלא כמו כן ג"כ צריכים אנחנו לפרש דר"י לא מצי סבר כר"ע כיון דנאסר לדידי' בשר תאוה לא אשכחן כלל היתר בשר נחירה וא"כ ה"ל לתוס' לפרש ג"כ לר"י ותו מדקדקים העולם דבמקום תימא לא שייך וי"ל ושלשה אלה הנפלאים אמרתי בקטנותי ליישב בחדא מחתא דאיתא במס' יבמות פ' הערל דף ע"ב ובמדבר מ"ט לא מהלו כו' ומקשים שם בתוס' א"כ איך אכלו ישראל בשר במדבר דהיינו אותן הנולדים שם כיון דנאסר להם בשר תאוה וערל אסור באכילת קדשים ותירצו כיון שלא הי' אפשר להם בענין אחר לאכול בשר הותר להם בשר תאוה ולא נאסר כ"א ליוצאי מצרים שהיו מולים והותרו באכילת קדשים עכ"ל יעש"ה ולפ"ז קשה דהדרא תמיהת תוס' דמכילתין לדוכתא דלמא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי דאף לר"ע אם נאסר בשר תאוה משכחת להיתר בשר נחירה להנולדי' במדבר שלהם הותר בשר תאוה כס' התוס' אח"ז שמעתי שנתכוונתי בזה לדעת הגדולים שהקשה זאת הגאון המפורסם מוהר"ר ברוך כ"ץ ז"ל שהי' אב"ד דק"ק פיורדא ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול ויש ליישב קושיא זו דהנה שם בתוס' רוצים לתרץ מקודם דמש"ה אכלו קדשים במדבר שהיו מלים רק שלא פרעו וסתרו זה דע"כ מל ולא פר אסור בקדשים דאל"כ איך ילפינן שם דערל מקבל הזאה מכח הקרא דויעשו הפסח ובעשור לחודש עברו הירדן כו' וע"כ קיבלו הזאה כשה ו ערלים דלמא משום שהיו מלים יעש"ה ולכאורה יש למידק מנ"ל באמת שם לר' בנאה להוכיח דערל מקבל הזאה. דלמא מל ולא פרע מותר בקדשים וההכרח לומר משום דקרא ויעשו ב"י כו' מיותר הוא וע"כ למידרש דערל מקבל הזאה דמל ולא פרע מהסברא חיצונה דשפיר דמי אעכ"ל להיפך דבאמת מורה קרא דמל ולא פרע אסור בקודש רק מחמת שערל מקבל הזאה ויעויין במס' זבחים דף קי"ח ע"א דפליגי בזה ר"ש ורבנן דמר מוקי לקרא דויעשו הפסח להורות דוקא דבר הקבוע זמן כו' ואידך מוקי לה קרא להורות דערל מקבל הזאה יעש"ה:

והנה תוס' הקשו במכילתן למה ליה למילף דערל מקבל הזאה מויעשו הפסח הא ק"ו הוא מטמא דמקבל הזאה כמו שאמרי' בזבחים שהרי נדה מזין עלי' וטהורה כ"ש ערל כו' ויש לתרץ קושי' תו' דבאמת פלוגתי דתנאי היא וסובר ר"ב דאין נדה מקבל הזאה. ומאן דסובר טמא מקבל הזאה באמת יליף דערל מקבל הזאה מק"ו דטמא ומוקי לקרא דויעשו הפסח לכדר"ש והנה אמרי' בזבחים דף צ"ג אמר רבה ר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה דנדה מקבלת הזאה יעש"ה א"כ ע"כ לר"ע מוכח דערל מקבל הזאה מק"ו וע"כ קרא דויעשו הפסח מוקי לכדר"ש ובהיות כן י"ל דמל ולא פרע הוה כמל ומותר בקדשים כיון דלא מוכח מידי מקרא דויעשו הפסח כנ"ל א"כ שפיר היו יכולין לאכול בקדשים אותן הנולדים במדבר ג"כ א"כ שפיר תירצו תו' במכילתן בדקדוק גדול דאי לר"ע מיתסר בשר תאוה לא אשכחן כלל היתר בשר נחירה דהא לכ"ע הי' אסור בשר תאוה כמו שהוכחנו לר"ע גופי'. אבל באמת לר"י שפיר נוכל לומר דלא פליג אר"ע כלל וסובר דהותר בשר נחירה להנולדים במדבר שהיו אסורים בקדשים ובהיות כן לא מתורץ קושי' תו' רק לחד צד דר"ע לא מצי סבר כר"י אבל ר"י שפיר יוכל להיות שסובר גם כר"ע והשתא לשון התוס' כך הוא דמציינים על התרצן והקשו בתימא דלמא מר אמר חדא כו' ולא פליגו. ובכדי שלא יקשה על דבריהם למה לא הקשו זאת בל"ז על המקשה לזה כתבו דעל המקשן לק"מ דבודאי ר"ע לא מצי סובר כר"י כהוכחתם ופריך שפיר במאי קמפלגי דאי שניהם שווין קשה לר"ע איך הותר בשר נחירה. אבל על התרצן התימא נשאר בתקפו דלמה לו לתרץ ולשנוי דר"י לא סבר כר"ע הלא לר"י י"ל שפיר דסבר כר"ע והותר בשר נחירה להנולדים במדבר וק"ל ואף שיש לפקפק בזה יתבאר אחר העיון ודו"ק: שם פ"ק דף י"ד ע"ב מתניתין השוחט במגל יד בצור ובקנה שחיטתו כשירה כו' בכל שוחטין כו' גמרא השוחט דיעבד אין לכתחילה לא בשלמא מגל יד דלמא אתי למיעבד באידך גיסא אלא צור וקצר לכתחילה לא. ורמינהו בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית בין בקרומית של קנה ומשני ל"ק כאן בתלוש כאן במחובר דתניא השוחט במחובר לקרקע רבי פוסל ור"ח מכשיר ע"כ לא קמכשיר ר"ח אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא. ופריך אלא הא דתני' בכל שוחטין בין בתלוש בין במחובר בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה בין שהסכין למעלה וצוואר בהמה למטה מני לא רבי ולא ר"ח אי רבי אפי' דיעבד נמי לא אי ר"ח ע"כ לא קמכשיר ר"ח אלא דיעבד אבל לכתחילה לא. ומשני לעולם ר"ח ואפילו לכתחילה מכשיר ר"ח והאי דקמפלגי בדיעבד להודיעך כחו דרבי וממילא אתי' ברייתא כר"ח ודקשיא מתני' מני אם רבי אפי' בדיעבד אסור אי לר"ח לכתחילה נמי כשר לעולם רבי היא וכאן במחובר מעיקר' פסול דיעבד וכאן בתלוש ולבסוף חברו עכ"ל הגמ' תו' ד"ה להודיעו כחו דרבי הא דלא אשמועינן כחו דהיתירא דר"ח דעדיף דכבר נשמע מברייתא דבכל שוחטין דאוקמינן כוותי' ובד"ה השני כאן בתלוש ולבסוף חברו כו' יע"ש וכוונתם רצויה דלמה לא משני ר"ח היא והא דקמכשר לכתחילה מיירי בתלוש בתלוש ולבסוף חברו ומתניתן דפסול בדיעבד מיירי ממחובר מעיקרא ז"א דלענין לכתחילה אין חילוק בין תלוש ולבסוף חברו למחובר מעיקרא דכמו יש לגזור לכתחילה גבי מחובר מעיקרא שמא ידרוס ה"נ יש לגזור בתלוש ולבסוף חברו משא"כ לענין דיעבד אליבא דרבי שפיר יש לחלק דמחובר מעיקרא פסולי' רחמנא מדכתיב ויקח את המאכלת לשחוט אבל תלוש ולבסוף חברו אינה אסור מן התורה רק חכמים אסרו לכתחילה יעש"ה ואמרתי בפלפול חברים ששני דיבורי' תו' הללו בדיבור א' נאמרו וליישב קושי' הגאון מוהרש"א ז"ל על הדיבור הראשון מכח דבריהם בדיבור הסמוך דאיתא לקמן בשמעתין דף י"ז ע"ב אמר מר בין שהסכין למעלה וצוואר בהמה למטה בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה וניחוש שמא ידרוס (ופירשו בתו' לאו דפריך דיהי' אסור לכתחילה אלא אפי' דיעבד נמי אסור) אמר ר' זביד לצדדין קתני כלומר דהא דתני בין שהסכין למטה וצוואר למעלה לא קאי כלל אמחובר רק אבבא דתלוש ר"פ אמר בעופא דקליל כו' יעש"ה:

ולפ"ז הדרא קושי' תו' לדוכתין למה לא אשמועינן כחו דהיתירא דר"ח וא"ל דכבר נשמע מברייתא דבכל שוחטין דאוקמינן כוותיה ז"א דהא התם מיירי מעופא די"ל משום שהוא קליל לשינוי' דר"פ יעש"ה בדברי מהרש"א ז"ל. ונ"ל דהנה יש לדקדק על הא דהביא המקשן בין שהסכין למטה כו' הוא לשפת יתר אך י"ל דהנה הקשה עוד מהרש"א ז"ל מאי פריך מברייתא דבכל שוחטין בין בצור כו' אמתני' דהכא הא אסקינן במכילתן ריש מפ' דאיכא הכל לכתחילה ואיכא הכל דיעבד וא"כ דלמא ה"נ בכל שוחטין דברייתא דיעבד הוא ותירץ דא"כ יקשה למה השמיט תנא דברייתא מגל יד דהא חשיב לזכוכית וקנה יע"ש ואפשר דמש"ה הקדים המקשן בשלמא מגל יד כו' אך לדידי קשיא טובא א"כ מאי פריך מברייתא שניה דבכל שוחטין בין בתלוש כו' דלמא בכל דהתם דיעבד הוא דכאן לא שייך תי' מהרש"א כלל אך זה טעות דאם בכל דהתם דיעבד הוא איך התחיל ואומר בין בתלוש אטו בתלוש בדיעבד אין לכתחילה לא בתמיה דודאי דלכתחילה שוחטין בתלוש אמנם עדיין י"ל דבכל דהתם מיירי בדיעבד ומיירי במחובר מעיקרא וכן הא דתני בין בתלוש פירשו מעיקרא אבל לבסוף הוא מחובר והכי קתני בין בתלוש ולבסוף חברו בין מחובר מעיקרא. אך י"ל דמש"ה הביא המקשן אריכת לשון הברייתא בין שהסכין למטה וצוואר בהמה למעלה א"כ א"ל כלל דתלוש דהתם מיירי בתלוש ולבסוף חיברו דיהיה קשה א"כ בסכין למטה וצוואר בהמה למעלה יהי' פסול אף דיעבד שמא ידרוס כפי' תו' וא"ל דלצדדים קתני דהך בין שהסכין למטה קאי אתלוש ז"א דהא גם תלוש דברייתא מיירי שהוא מחובר השתא ועדיין איכא למיחש שמא ידרוס דהא לענין ידרוס אין חילוק בין תלוש ולבסוף חיברו ובין מחובר מעיקרא כמ"ש התוס' הכא בדיבור השני נמצאת אתה אומר דעיקר פירכת הש"ס אינו כ"א לר"ז דמשני לצדדין קתני אבל לר"פ בלא"ה לק"מ די"ל דברייתא מיירי דיעבד והך דסכין למטה מיירי בעופא כנ"ל ור"ח מכשיר רק דיעבד ובלא"ה שפיר תני לשון דיעבד בפלוגתי' דרבי ור"ח ומיושב קושי' מהרש"א ז"ל באר היטיב דלר' פפא דמוקי' בעופא בלא"ה אין אנו צריכין לומר דר"ח מכשיר לכתחילה ודתני דיעבד להודיע כחו דרבי כנ"ל ומקושרים שני ד"ת הנ"ל כ"ז אמרתי זה יותר משמונה שנים וק"ל:

שם רש"י ד"ה דלמא אתי למיעבד באידך גיסא שמעינן מהא דאסור לשחוט בסכין פגום אף כששוחט במקום היפה שיש ממקום הפגימה עוד כר לשחוט אפ"ה אסור דלמא ישחוט במקום הפגימה ומדקדקים התלמידים מה בעי רש"י בזה ואמרתי דהנה מהרש"א ז"ל הקשה מאי פריך מברייתא דבכל שוחטין דלמא בכל דברייתא מיירי דיעבד ותירץ בשני פנים האחד כמש"ל בסמוך והשנית דפריך מכח מתני' דהכא דתני בסיפא בכל שוחטין ומרבינן בגמרא דבכל מרבה צור וזכוכית וקנה וקשיא רישא אסיפא דרישא תני דיעבד וסיפא לכתחילה דאי הסיפא מיירי דיעבד תרתי דיעבד למה לי יעש"ה ומאן יהב לן כו' להבין דבריו הקדושים דיקשה א"כ ה"ל למיפרך תיכף מתני' רישא אסיפא. ויגעתי ומצאתי לי און להבין דבריו הקדושים דממתני' לחוד לק"מ י"ל דסיפא דמתני' לא מרבה כ"א זכוכית דלא תני ברישא דמתני' כלל וא"ל למה לא כייל זכוכית ברישא בהדי אינך דצור כו' ז"א דרישא מיירי דיעבד ובסיפא באמת מיירי לכתחילה בזכוכית אבל השתא פריך גם מהברייתא דתני בכל שוחטין בין בצור בין בזכוכית כו' והשתא קשה מקודם מברייתא וצ"ל דברייתא מיירי דיעבד א"כ קשיא רישא אסיפא דמתני' כנ"ל וא"ל דסיפא מרבה זכוכית לכתחילה קשיא סיפא דמתני' מברייתא דלא מכשיר זכוכית כ"א דיעבד וא"ל דסיפא דמתני' מרבה זכוכית דיעבד קשה בכל שוחטין ל"ל וליתני כתנות פרשת בלק אור בגמרא דבבא בתרא דף ט' ע"א לא יפתח אדם לחצר השותפין פתח נגד פתח חלון נגד חלון מנה"מ אמר רבי יוחנן דאמר קרא וישא בלעם את עיניו וירא ישראל שוכן לשבטיו ומה ראה. ראה שאין פתחי אהליהן מכוונים זה לזה אמר ראוין הללו שתשרה עליהן שכינה וכתבו התוס' מסיפא דקרא דרשו דכתיב ותהי עליו רוח אלהים ורבים נבוכים להבין דברי התוס' ונראה דאי' בזוהר פ' בלק דף רי"א ע"ב ותהי עליו על ישראל קאמר כמאן דאפריש סודרא על רישא דינוקא בגין דלא ישלוט בהון עיני כדין שרי ואמר מה טובו אהליך יעקב וזה כוונת התוס' מדכתיב ותהי עליו רוח אלהים ר"ל על ישראל רוח אלהים ששרתה עליהם שכינה להגין מעין הרע ואמר ראוים הללו שתשרה עליהם שכינה שגם הם נזהרים שלא יזיקו זה לזה בהיזק ראיה ולכך הוא מדה כנגד מדה שהקב"ה פירס שכינתו עליהם כאדם הפורס סודרא על ינוקא שלא יהיו נזקים מעין הרע של אחרים וק"ל:

בפסוק ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ואיכא למידק מאי כי רב הוא הלא ישראל היו כובשים שלא כדרך הטבע א"כ למה אמר ויגר מהם מפני שהם רבים אפילו אם לא היו רבים כיון שכבשו סיחון ועוג בדין הוא להתירא מהם ועוד איכא למידק דבלק אמר לכה נא ארה לי את העם הזה אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ א"כ לא ביקש אלא לחסר מהם מעט ולגרשם מן הארץ שלא ביקש אלא להסיעם מעליו ובלעם הי' שונא יותר מבלק ואמר קבה לי וגרשתיו מן העולם ונראה דאי' בפ' שור שנגח דף ל"ח א"ר חיי בר אבא א"ר יוחנן אין הקב"ה מקפח אפי' שכר שיחה נאה דאלו בכירה דקאמרה מואב אמר הקב"ה למשה אל תצר את מואב ואל תסגור בם מלחמה מלחמה הוא דלא הא אנגריה שרי וצעירה דקאמרה בן עמי אמר הקב"ה למשה וקרבת מול בני עמון אל תצורם ואל תסגור בם כלל דאפי' אנגרי' לא תעבוד בהם ולדעתי זה שרמזה התורה ויגר מואב ובריש סנהדרין אמרי' בלשון לא תגורו לשון כינוס הוא וכן אי' במדרש ילקוט אין ויגר אלא לשון אסיפה כמה דאמר אוגר בקיץ בן משכיל מלשון אוגרה בקציר ולפ"ז יהיה מכוון בפסוק ויגר מואב ר"ל שאגרו נכסיהם לתוך ערי מבצר מפני העם כי רב הוא ר"ל בשביל שהוא בן בכור של לוט ובשביל שפירסמה אמו בלשון מואב הותר לישראל לשלול שלל ולכך ויגר מואב ואחר לומדי זאת מצאתי כתוב כן בחידושי אגדות ושמחתי שהייתי בר מזלו בזה:

ואיתא שם אמר ר' חייא בר אבא אמר ריב"ק לעולם יקדים אדם לדבר מצוה שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה קדמתו ארבע דורות לישראל עובד ישי ודוד ושלמה ואמרי' בחלק אמר רב יהודה א"ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפי' שלא לשמה שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק זכה שיצא ממנו רות ולפ"ז בלק היה יודע שממלכות של ישראל עתיד להשתלש ממנו ולכך לא רצה לעקור אותם לגמרי מן העולם רק לנסות מהם ולחסור מהם מעט כדי לגרשם ולהסיעם מעליו משא"כ ברישא זכוכית בהדי אינך כמו דחשיב בברייתא וקשיא על הבריי' ממ"נ או מרישא דמתני' או מסיפא דמתני' כנלע"ד ברור בדבריו אך לפמ"ש תו' דה"ה דהמ"ל קנה אקנה ל"ק כאן בקנה דאגמא כאן בשאר קנים כדמחלק הש"ס א"כ עדיין י"ל דבכל דברייתא דיעבד וסיפא דמתני' דתני בכל שוחטין מרבה קנה והיינו קנה דאגמא דכשר לכתחילה ורישא דמתני' מיירי משאר קני' דדוקא דיעבד אולם י"ל דיש הכרח דסיפא דמתני' מרבה זכוכית דאל"כ קשה באמת למה לא קתני ברישא דמתני' זכוכית וההכרח לומר דבכל דסיפא מרבה זכוכית וקשה שפיר ממ"נ כנ"ל אבל עדיין קשה דלמא בכל דסיפא מרבה קנה דאגמא וא"ל למה לא חשיב ברישא דמתני' זכוכית י"ל תני ושייר. רק דיקשה מאי שייר דהאי שייר אך י"ל דשייר נמי השוחט בסכין פגום באותו מקום שאין בו פגימה לכך פרש"י דזאת שמעינן מהא דייק דכבר ממגל יד גופי' מוכרח דאסור לשחוט בסכין פגום אף במקום יפה וכ"ש הוא ממגל יד דחיישינן שמא ישחוט באידך גיסא כ"ש בהך צד גופי' וכיון דכבר ממשנתנו מוכרח זה לא חשיב לשייר כלל והדרא קושי' לדוכתיה למה לא חשיב זכוכית ברישא ועכ"ל דסיפא דמתני' מרבה זכוכית א"כ פריך שפיר מהברייתא או מרישא דמתני' או מסיפא דמתני' ודוק היטיב: בלעם היה שונא אותם יותר וביקש לעקור את הכל וזה אפשר מרומז בפסוק לכה נא ארה לי ר"ל לחסר מהם מעט כמ"ש במדרש כאדם שאורה אל התאנים כי עצום הוא ממנו ר"ל לכך אין אני רוצה לעקור אותם כי עצום ר"ל עצומים של ישראל שהוא מלכות בית דוד יבוא ממנו אחר כתבי זאת מצאתי בילקוט ראובני שהביא דבר זה בשם הזוהר שרצה לומר שחזקתם ועצומם של ישראל יהי' ממני ולכך אוכל לנכה בו ואגרשנו מן הארץ אין אני חפץ לגרשם מן העולם אלא לנכות מהם מעט ולהסיעם מעלי משא"כ בלעם הי' שונא יותר וביקש לעקור את הכל:

בפסוק ויאמר בלק אל בלעם גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו ואיכא למידק בשלמא על הברכה הי' ראוי להקפיד אבל למה הי' מקפיד על הקללה הלא כל מגמתו שהביא לבלעם לקלל אותם ונראה ליישב ע"פ מה דאי' בפ' חלק וישם ה' דבר בפי בלעם ר' אלעזר אומר מלאך ר' יונתן אומר חכה אמר ר' יוחנן מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה הי' בלבו ביקש לומר שלא יהי' בתי כנסיות ובתי מדרשות מה טובו אוהליך יעקב שלא תשרה שכינתו עליהם משכנותיך ישראל עכ"ל ופרש"י ומהרש"א בד"ה מלאך שאותו מלאך הפך דיבורו של קללה בפיו לברכה ועל מה שאמרו וכולן חזרן לקללם פירש"י כפי מה שהי' בלבו ופי' מהרש"א שקללה אחת נהפכה לברכה אבל קללות רצה לומר שאר קללות שביקש לקללם היו קללות ר"ל לבסוף נמצא אנו למדין כל מה שרצה לקללם בא מלאך והפך בפיו לברכה ואם לא הי' רוצה לקללם לא הי' באים לכלל ברכותיו עיין בתענית דף ך' ע"א גבי ברכן כארז ופירש"י דבלעם אמר כארזים ומלאך השיבו עלי מים וזה הי' מרמז בלק גם קוב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו ר"ל שאני רואה כל מה שאתה רוצה לקלל נהפך בפיך לברכה א"כ גם הקללה אין אני רוצה כדי שלא תבא ברכה בפיך וק"ל: בפסוק כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור ויאר והקשה בזוהר אמאי איצטרך הכי ברכה דהא בגין קללה הוי אזיל מאי את אשר תברך מבורך עיין שם ול"נ ליישב ע"פ נגלה דהא איתא דבלעם הוא לבן ומצינו בלבן שבירך את רבקה ויאמר לה אחותנו את היי לאלפי רבבה וירש זרעיך את שער שונאיו נמצא לפי ברכה זו ראוי להתקיים בזרעה של רבקה לירש שאר שונאיו והי' מתירא שלא יאמר בלעם שהוא לבן שכבר ברכתי זרעה של רבקה שהם ישראל שירשו שאר שונאיו ולא יועיל קללה שלי לכך הכניס בדבריו כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואת אשר תאור יואר אף לאחר ברכה מ"מ מהני קללה שלך בכן לכן נא ארה לי את העם הזה וק"ל ועיין בפרשת ויצא במה שכתבתי על פסוק השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע וילפי' דטובתן של רשעי' רעה אצל צדיקים ע"פ הזוהר שלבן רצה לקללם כמו בלעם ע"ש ותמצא נחת: זוהר פ' בלק דף קצ"ג ע"ב סימן לשטות מילין ובזה יבואר הפסוק גם אויל מחריש לחכם יחשב משום שתיקה וזה סייג לחכמה שתיקה וק"ל:

זוהר דף קפ"ח ע"א דמואב ניצולו בזכות רות ולמה לא יצילו מדין בזכות יתרו וציפורה אשת משה ותירץ אינו דומה למאן דזמין למלקט תאנים למאן דכבר לקט ובזה אמרתי ליישב מדרש רבה ועתה לכה נא ארה לי את העם כאדם שאורה את התאנים ר"ל למי שרוצה ללקוט שעדיין לא לקט ומחויב לשמור התאנים ולכך לא בעינא למעקר כולה וק"ל:

תוכן העניינים

מאורי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה