מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט
על פרשת חיי שרה - אור חדש
גרסינן ריש מסכת קידושין במתניתין האשה נקנית בשלשה דרכים כו' בכסף ושטר וביאה כו' ב"ש אומרים בדינר ושוה דינר ובה"א בפרוטה ושוה פרוטה כו' רש"י ד"ה האשה נקנית לבעלה. וד"ה וקונה את עצמה בשתי דרכים גרסינן. וד"ה בכסף מפרש בברייתא בגמרא נותן לה כסף ושוה כסף ואומר לה הרי את מקודשת לי בשטר כותב לה על הנייר ואומר לה כו' בביאה בא עליה ואומר הרי את מקודשת לי בביאה זו וכולהו ילפי מקראי טעמא דב"ש מפרש בגמ' וד"ה פרוטה של נחושת. ובלומדי מס' זו עם תלמידים חריפי לב הקשו לי בריש מס' על דיבורי רש"י הללו אשר רובם ככולם לשפת יתר וכדי שלא להשיב את פניהם ריקם אמרתי לחדדם בדברי' הקרובים אחר שנשים לב לדקדק בלשון הגמרא לקמן דף ע"ב תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי כו' ופירש"י שם ה"ה אף לכתחילה והאי דנקט לשון דיעבד נתן לה כו' איידי דסיפא יעש"ה והנה איך שיהיה הוה לשון הברייתא דלקמן בלשון דיעבד ולמה שינה רש"י ז"ל כאן אותו הלשון יכתבו דמפרש בברייתא נותן כו' דהוא לשון לכתחילה. ותו קשיא לי מנ"ל לרש"י לפרש דלשון דיעבד דנקיט בברייתא משום סיפא הוא דלמא משום רישא גופא נקיט לשון דיעבד דהנה כתב הגאון בעל בית שמואל ז"ל בש"ע א"ה סי' מ"ד בשם המרדכי דאסור לקדש לכתחילה במטבע משום דדעתה אצורתי' וצורתא עבידא דבטלה ובהיות כן כיון דבברייתא קתני בכסף ושוה כסף ע"כ האי כסף היינו מטבע דאל"כ היינו שוה כסף וא"כ י"ל דמש"ה תני לשון דיעבד משום מטבע דאסור לקדש בו לכתחילה. ולכאורה נראה דהי' לרש"י ז"ל הוכחה גדולה דלא כדעת המרדכי שזכרנו דהנה הקשו הגאונים הר"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל לפי מה דילפי' בגמרא קניני אשה מקראי דהיינו כסף מכי יקח וביאה מובעלה ושטר מויצאה והיתה קשה למה שינה תנא דידן סידורם כמו שהם כתובים בקרא והוה ליה למיתני בכסף ובביאה ושטר ותירץ הריטב"א מש"ה תנא ביאה לבסוף משום שאסור לקדש בו לכתחילה כדאי' לקמן רב מנגד מאן דמקדש בביאה ובהיות כן יש הוכחה גדולה ממשנתנו דלא כדעת המרדכי שזכרנו דאם נאמר דאסור לקדש לכתחילה במטבע הדרא קושי' הגאונים לדוכתיה למה הקדים התנא שטר לביאה ואי משום דאסור לקדש לכתחילה בביאה א"כ הו"ל להקדים לכסף ג"כ דהא גם בכסף אסור לכתחילה לקדש וכיון דנסתר דעת המרדכי ע"כ הוכרח רש"י ז"ל לפרש דמש"ה קתני לשון דיעבד בברייתא דנתן לה כסף כו' איידי דסיפא כנזכר והן הן דברי רש"י ז"ל בריש מס' דהי' קשה להם קושי' הגאונים למה לא חשיב התנא כסידורים שהם בקראי לזה מפרש"י בכסף כיצד נותן לה כו' היינו לכתחילה בשטר כותב לה על הנייר והיינו לכתחילה אבל בביאה בא עליה ואמר כו' זה דוקא בדיעבד אם בא ואמר כן דלשון זה מורה אלשעבר ומש"ה נקיט ביאה לבסוף כס' הריטב"א הנ"ל וכדי שלא תקשה מנ"ל לרש"י דבברייתא הפירוש נותן לה כסף וש"כ דהיינו לכתחילה דלמא אין מקדשי' לכתחילה במטבע כס' המרדכי לזה מיישב רש"י באמרם וכולהו ילפי מקראי וקשי' הוה ליה לתנא לסדורו כסדר הקרא והכרח לומר משום דאין לקדש לכתחלה בביאה אבל בכסף מותר לקדש לכתחילה דלא כדעת המרדכי שזכרנו וזה ברור בכוונת רש"י לאמתה של תורה לכל מעיין בצדק:
אך עדיין יש לדקדק מנ"ל לרש"י להוכיח דלא כדעת המרדכי דלמא לעולם אימא לך דאסור לקדש לכתחילה במטבע וא"ל דא"כ למה לא הקדים התנא דידן שטר גם לכסף י"ל דכסף דחשוב במשנתנו גבי שלשה דרכים לאו היינו מטבע אלא כסף סתם דבשלמא בברייתא דתני בכסף ושוה כסף ע"כ כסף לאו היינו סתם כסף דא"כ הרי הוא ש"כ אלא ע"כ דכסף היינו מטבע משא"כ במתני' דידן י"ל דהתחיל ואומר בכסף היינו סתם כסף דבו מותר לקדש לכתחילה ומש"ה הקדימו לשטר איברא נראה דגם זה לק"מ דאי' לקמן דף ה' ע"א אמר ר"ה חופה קונה מק"ו כו' אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא שלש תנן וארבע לא תנן ומשנינן מלתא דכתיבא בהדיא קתני לה מלתא דלא כתיבה בהדיא רק דאתא בק"ו לא קתני לה עכ"ל. והנה תוספ' כתבו כאן במתני' להקשות מנ"ל דשוה כסף ככסף באשה ותירצו דילפי' במה מצינו מעבד עברי יעש"ה. ובהיות כן י"ל דשפיר הי' הוכחה לרש"י דלא כדעת המרדכי מדלא הקדים שטר לכסף וא"ל דכסף דהכא לאו היינו מטבע קשה א"כ למה לא קחשיב חופה במתני' וא"ל דהוה מלתא דלא כתיבא בהדיא מאחר שמק"ו נפקא קשה א"כ איך תני שוה כסף דהוה ג"כ מלתא דלא כתיבא בהדיא כיון דממה מצינו מע"ע ילפינן ומה מצינו גרע מק"ו אלא ע"כ כסף דתני ברישא היינו מטבע דהוה כתיבא בהדי' ומה דפליגו ב"ש וב"ה ואומרים בש"ד וש"פ זהו רק לפרש פלוגתינהו וכיון דכסף דמשנתנו דחשיב בהדי שלשה דרכים היינו מטבע קשה שפיר הו"ל למיתני בשטר קודם בכסף דהא אסור לקדש לכתחילה במטבע אלא ע"כ מוכח בהוכחה ברורה דלא כדעת המרדכי ומותר לקדש לכתחילה גם במטבע ושפיר צדקו דברי רש"י ז"ל אבל עדיין י"ל כסברת המרדכי הנ"ל וכסף דמתני' היינו סתם כסף וא"ל א"כ היינו ש"כ וקשה ליתני חופה ג"כ דכמו דחופה לא כתיבא בהדיא כן הוה ג"כ ש"כ מלתא דל"כ בהדיא. ז"א דהנה הר"ן ז"ל כתב על קושי' תו' דמנ"ל דש"כ ככסף מחמת סברא החיצונה כיון דהשוה כסף חביב עליה ככסף אין לחלק כלל בין כסף ממש לש"כ. וכ' הגאון בעפ"י ז"ל ע"ז דתוס' לא ניחא להו לפרש כדברי הר"ן ז"ל משום דקשי' להו התינח בפשטה ידה וקיבלה זה הוה ידעינן מהסברא דהוה ככסף כנ"ל אבל קידשה בלילה או ע"י שליח נ"ל ע"כ הוצרכו תו' לפרש ע"ז דיליף ממה מצינו מע"ע יע"ש היטב ובהיות כן י"ל דבכסף דתני התנא היינו ש"כ ובאופן דפשטה ידה וקבלה דזה הוה מלתא דכתיבא בהדי' דלאו ממה מצינו ילפינן לה אלא מהסברא החיצונה כמו שכתב הר"ן ז"ל והדרא הקושיא לדוכתא מנ"ל לרש"י להוכיח דלא כדעת המרדכי הנ"ל. אולם עדיין אנו צריכים למודעי דמוכח שפיר דלא כדעת המרדכי דאי' לקמן די"א ע"א בפיסקא בש"א בדינר וש"ד מ"ט דב"ש אמר ר' זירא שכן אשה מקפדת על עצמה ואינה מתקדשת בפחות מש"ד ופריך שם אלא מעתה בנתי' דרבי ינאי דקפדי אנפשייהו אתרקבא דדינרי ה"נ ומשני פשטה ידה וקבלה לא קאמינא כי קאמינא כשקדשה בלילה או ע"י שליח יע"ש ולפ"ז ע"כ בכסף דמתני' דעלה מפרש דבש"א בדינר וש"ד דלא מיירי מפשטה ידה וקיבלה דא"כ קשה מ"ט דב"ש וא"ל שמקפדת קשיא אלא מעתה בנתי' דר"י כנ"ל והכרח לומר דמיירי כשקדשה בלילה או ע"י שליח א"כ בדרך זה הוה ש"כ שפיר מלתא דלא כתיבא בהדי' דהא ע"כ ממה מצינו מע"ע ילפינן לה וצ"ל דבכסף היינו מטבע מדלא תני ג"כ חופה וקשה ליתני שטר קודם לכסף ועכ"ל דלא כדעת המרדכי ומותר לקדש לכתחילה במטבע. וזה שדייק רש"י במתק לשונו וטעמא דב"ש מפרש בגמ' דהיינו משום דקפדי אנפשייהו כנ"ל וקשה אלא מעתה בנתי' דר"י וצ"ל דמיירי שקדשה בלילה או ע"י שליח וע"כ בכסף דמתני' היינו מטבע ומוכח דלא כדעת המרדכי הנ"ל. אבל עדיין יש להעיר דלמא לעולם אימא לך דאסור לקדש לכתחילה במטבע ואפ"ה הקדי' כסף לשטר דלא בהא תליא מלתא וא"ל א"כ ליתני ביאה ג"כ קודם שטר כקושי' הגאונים שזכרנו י"ל כמ"ש העט"י משום דכסף ושטר אירוסין עושה תני מקודם ואח"ז ביאה דגומר ועושה נישואין. לכך כתב רש"י ז"ל מקודם האשה נקנית לבעלה וכתב הר"ן ז"ל דכוונת' בזה דאינה נקנית לגמרי ליורשה ולטמא לה רק להיות בעלה להצריכה גט ממנו יע"ש וגם לדבריו אין טעם מספיק לפרש"י ולפמ"ש מיושב היטב דהיה קשה לרש"י כנ"ל דלמא מש"ה איחר ביאה לבסוף דנשואין עושה לזה הקדים דאינו דאשה נקנית רק לבעלה להצריכו גט ממנו דביאה אירוסין דהלכתא ביאה אירוסין עושה וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ז"ל. והנה תוס' הקשו לב"ה ליתני ש"פ וכ"ש פרוטה. ותירץ הגאון בעפ"י משום דה"א דאינה מקודשת גם דיעבד במטבע דדעתה אצורתא כסברת המרדכי הנ"ל קמ"ל יעש"ה. ולפי פירוש רש"י דהוכחה שלהן הכל לסתור דברי המרדכי א"כ הוה הדרא קושי' תו' הנ"ל לדוכתא ליתני רק ש"פ אך כתוב בספר דברי נבו"א ליישב קושי' תוס' בדרך פשוט משום דמטבע היינו של נחושת שהיו כן פרוטות שלהן וה"א דומיא דשדה עפרון בעינן דשם היו מטבע כסף שקלים קמ"ל יעש"ה וזה שכתבו רש"י אחר שהוכיחו לסתור דעת המרדכי יקשה קושי' תו' ליתני ש"פ לב"ה לזה פירשו פרוטה של נחושת וי"ל דקמ"ל כמ"ש בעל ד"נ ויש לעיין בזה:
איברא עדיין קשה דלמא לעולם כדעת המרדכי דאסור לקדש לכתחילה במטבע וכסף דמתני' היינו שוה כסף דהיינו לר"ה דאמר חופה קונה מיירי כגון שפשטה ידה וקיבלה קידושין דזהו מסברא הוה ככסף ובאמת ר"ה לא מוקי כר"ז דטעמי' דב"ש שכן אשה מקפדת על עצמה אלא כאידך שינויא דאמוראי דף י"א ע"ב דמפרשי טעמי' דב"ש בע"א ור"ז דמוקי טעמא דב"ש משום שמקפדת ע"ע ס"ל דמתני' מיירי אף ממלתא דלא כתיבא להדיא והא דלא קתני חופה משום דבאמת אין חופה קונה דלא כר"ה וכאשר באמת פסקי' הלכתא דלא כר"ה ואטו גברא אגברא קרמית להו אבל אם באנו לדון בדבר חדש אשר ממקומו יהי' מוכרע דהכל מודים בהאי סברא דמלתא דלא כתיבא לא קתני שוב אתי שפיר דתקשה לר' זירא ואמרתי מזקיני אתבונן דבר זה. ומחמת שגם אנכי ת"ל כוונתי בזה לדבריו אמרתי טוב לפרש שיחתו איתא דף ג' ע"א מנינא דרישא למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משד"ע כו' מנינא דסיפא למעוטי באינה יוצאת בחליצה כו' והקשו תוס' אמאי לא קאמר מנינא דרישא למעוטי חזקה דה"א תיתי משדה. תו הקשה הריטב"א ז"ל למה לא קאמר מנינא דסיפא למעוטי כסף דה"א נילוף מיציאה להוי' כדאי' דף ד' ואמר פה הקדוש זקיני הגאון אמתי ז"ל דאי' בדף ה' ע"ב אמר ר"ה חופה קונה בק"ו ופריך אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא שלש תנן וארבע לא תנן כו' יעש"ה. וצריכים אנחנו להבין הפשט בגמ' הא דפריך שלש תנן אי כוונתו מכח המנינא דע"כ ממעט חופה ז"א דהא כבר פרכינן לה לעיל לר"ה מנינא ל"ל למעוטי חליפין ומההכרח לפרש דפריך בפשטות למה לא קחשיב גם חופה במתני' לר"ה. ובהיות כן חל עלינו חובת הביאור בהא דקאמר מנינא דרישא למעוטי חופה קשה בלאו מנינא ידענו דאין חופה קונה מדלא קחשיב להו במתני' ועכ"ל דסמך א"ע על שינויא דהכא מלתא דלא כתיבא בהדיא ל"ק וא"כ ה"א שפיר דחופה קונה והאי דלא חשיב לה במשנתנו משום דהוה מלתא דל"כ בהדיא רק קשה מאי קאמר ולר"ה דאמר חופה קונה למעוטי חליפין סד"א גמר קיחה קיחה כו' קשה מנינא ל"ל ואנא ידענא למעט חליפין דאי קונה ליתני במתני' מאי אמרת דהוה מלתא דלא כתיבה בהדי' ז"א דהא מג"ש ילפינן לה כמו כסף אפס לפמ"ש הר"ן ז"ל בהך דסד"א דחליפין קונה היינו מטעם כסף אייתינן עלה שוב י"ל שפיר דה"א דכמו דכסף קונה כך חליפין והאי דלא קתני חליפין משום דהוה בכלל כסף דבכבר תני לה ולפ"ז לא מצי לומר למעוטי חזקה דהוה קשה בלאו מנינא ידענו לה דאינה קונה מדלא קחשיב במתני' דהא הוה מלתא דכתיבא בהדיא וגם אינה קונה משום טעמי' דכסף והוכרח לומר למעוטי חליפין ובזה מיושב ג"כ קושי' הריטב"א דלא מצי למימר מנינא דסיפא למעוטי כסף דה"א נילוף בהיקשא דויצאה והיתה הוה קשה מנינא ל"ל בלא"ה ידענא דאין יוצאת בכסף מדלא קחשיב לה במתני' דהא הוה מלתא דכתיבא בהדי' דילפינן בהיקשא דויצאה והיתה כמו שטר לכך אמרי' למעוטי חליצה דה"א תיתי בק"ו מיבמה שאינה יוצאת בגט כו' והשתא שפיר איצטרך מנינא למעט' דה"א דיוצאת שפיר בחליצה והאי דלא קחשיב להו משום דהוה מלתא דל"כ בהדי' דמק"ו גמרינן לה ויע"ש שהאריך בנ"ט לשבח ודפח"ח:
א"כ מוכח ממנינא דסיפא דע"כ כ"ע ס"ל מלתא דלא כתיב' בהדי' לא קתני לה דאל"כ מנינא ל"ל ואנא ידענא דאינה יוצאת בחליצה מדלא חשיב לה במתני' בשלמא על מנינא דרישא לק"מ די"ל דאתא למעט חליפין דה"א דקונה והא דלא קחשיב לה משום דהוה בכלל כסף אבל ממנינא דסיפא קשה וצ"ל דמלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני לה ושפיר ה"א דיוצאת בחליצה ולא חשיב לה משום דהוה ל"כ בהדיא וזה שדייק רש"י וקונה א"ע בשתי דרכי' גרסינן וקשיא מנינא ל"ל למעוטי חליצה בלא"ה ידענו מדלא חשיב לה וצ"ל מלתא דל"כ ל"ק הרי דכ"ע ס"ל להאי כללא א"כ קשיא לר"ז דמוקי מתני' שקידשה בלילה איך קתני ש"כ הא הוי מלתא דלא כתיבא בהדיא וע"כ דבכסף דמתני' היינו מטבע וקשה א"כ ליתני ביאה קודם שטר ואי משום דאסור לקדש לכתחילה בביאה קשה ליקדם גם לכסף דהא אסור לקדש לכתחילה במטבע אלא ע"כ דלא כדעת המרדכי כ"ז אמרתי לחדד לב התלמידים בהלכה וק"ל: שם בגמ' האשה נקנית מ"ש הכא דתני האשה נקנית ומ"ש התם דתני האיש מקדש משום דקבעי למיתני כסף כו' ויש לדקדק למה שינה ש"ס כאן מה שאין דרכם בשארי מקומות דהא ממשנתנו קא סליק ולא הוצרכו לציין האשה נקנית ותו יש לדקדק על כפל הלשון מ"ש הכא ומ"ש התם (לכך נלע"ד דרך פלפול דהנה מקשים העולם מאי פריך הש"ס וליתני הכא האשה מתקדשת דלמא מש"ה תני כאן לשון נקנית משום דביאה נשואין עושה ואי הוה קתני מתקדשת לא הוה משמע כ"א אירוסין אבל שם בפ"ב דתנו בו ובשלוחו לא מיירי מביאה שפיר קתני לשון אירוסין וכן הביא הרב בעל תא"י הקושי' הלזו. ונ"ל דהנה תוס' הקשו במתני' ה"א בכ"מ תני בלא ה"א כגון בתולה נישאת ולמה קתני כאן בה"א האשה נקנית. ותירץ העט"י דבא להורות דדוקא אשה נקנית בכסף ושטר אבל לא יבמה וכבר כתבתי בחידושי לדקדק דלפמ"ש הקול הרמז דבבא דהיבמה נקנית בביאה לגופא לא איצטרך דכ"ש הוא מאשה רק לדיוקא דדוקא בביאה ולא בכסף ושטר הדרא קושיא לדוכתי' ל"ל ה"א דהאשה אך אי אמרינן ביאה אירוסין עושה גבי אשה א"כ לא מיותר כלל בבא דהיבמה נקנית בביאה ולגופא איצטריך דאי מאשה ה"א דאירוסין עושה קמ"ל דגבי יבמה לגמרי איצטרך דקונה וא"כ אכתי איצטרך ה"א דהאשה למעט יבמה מכסף ושטר וי"ל דלזה נתכוונו הש"ס וציינו האשה נקנית בה"א ודייק מ"ש הכא דתני האשה בה"א וכ"מ תני בלא ה"א וצ"ל למעט יבמה מכסף ושטר וקשה מסיפא דיבמה נקנית בביאה נשמע למעט דלגופא לא איצטריך דנשמע מאשה כנ"ל וצ"ל ע"כ דביאה אירוסין עושה א"כ קשה מ"ש התם דתני האיש מקדש ליתני גם הכא האשה מתקדשת כיון דביאה אירוסין עושה ויש לכוון ע"פ מ"ש בסמוך לקמן דברי המתרץ באופן נאה דיהי' לשון נקנית שפיר חדא אטו תרתי והמבין יבין) ואגב דאיירינן בזה אכתוב ליישב עוד באופן אחר מה שאמרתי בפתיחתי למס' זו ובסיומא מס' גיטין מה שהוא בדרך דרוש ובקשתי מכל מעיין לעיין מקדם היטב בהלכה. וזה החלי בעזרת צורי וגואלי: דכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות וזה"ל. ויש לשאול כאן למה סידר קידושין באחרונה הי' עכ"פ נצרך לסדרו קודם גיטין כדי שיבוא על הסדר בראשונה קידושין ואחרי' גיטין ויהא סידורם נכון. ויהיה התשובה בזה. שסידורם נעשה כך מפני שהיה רצונו לילך ע"ד הפסוק שהקדים גירושין קודם קידושין והוא מ"ש הקב"ה וכתב לה ספר כריתות ויצאה מביתו והלכה לאיש אחר ומתוך דברו שאמר והיתה לאיש אחר למדנו פרק מפרקי קידושין כמו שנתבאר בגמ' עכ"ל הרצון מאחר שלמדנו קידושי שטר מהא דכתיב ויצאה והיתה אחר שאמר וכתב לה ספר כריתות בגלל זה סידר ג"כ קידושין אחר גיטין ובעפ"י ז"ל תמה בזה על דברי רבינו דהא והלכה והיתה קאי אנשואיה השני' יעויין בפתיחתו ולדעתי ברור כמ"ש מאחר שילפינן שטר מזה ובאמת לא העתיק בעפ"י דברי הרמב"ם מה שסיים ומתוך דברו כו' למדנו פרק מפרקי קידושין אבל באשר העתקנו כל לשונו של הרבינו ז"ל הפשוט כמ"ש לעיל אך אי קשיא לי הא קשיא לי דאיתא בדף ג' מנינא דרישא למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל פריך ואימא ה"נ ומשני חליפין איתני בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה כך הוא גירסת רש"י ז"ל ופירשו דגנאי הוא לה ולא מקניא נפשה. ובתוספות הרבו להקשות ע"ז וחד מקושיתם הוא א"כ שטר נמי נילוף בג"ש דקיחה קיחה משדה יעש"ה וכתב מהרש"א ז"ל ליישב לשיטת רש"י משום דהיקש דויצאה והיתה אינו מיותר דאיצטרך אכמה דרשות וא"כ שפיר אמר סד"א הואיל וגמר קיחה כו' חליפין נמי וא"ל א"כ ל"ל ויצאה והיתה י"ל דקאי אשארי דרשות ובאמת ילפינן שטר ג"כ מקיחה קיחה והש"ס דיליף לקמן שטר מויצאה והיתה היינו לפי המסקנא דהכא דאין חליפין קונה מטעם דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה א"כ שטר נמי איתא בפחות מש"פ ואין ללמוד מקיחה קיחה לכך הוצרך למילף מויצאה והיתה אבל לפי מה דס"ד דחליפין קונה מג"ש דקיחה קיחה ה"ה שטר נמי ילפינן מהך ג"ש ומוקמינן ויצאה והיתה אשאר מילי יעש"ה ובהיות כן קשיא לשיטת רש"י ז"ל למה הוצרך רבינו הקדוש למיתני במתני' מנינא למעט חליפין דאשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה בלא"ה נדע זה מדחזינן דרבינו הקדוש קבע מס' קידושין אחר מס' גיטין וקשה קושי' רבינו הרמב"ם ז"ל דה"ל לסדרו עכ"פ קודם גיטין וההכרח לומר שסידר על סדר הכתוב דכתיב שטר אחר וכתב לה ספר כריתות דהא ילפינן מויצאה והיתה וקשה הא יש ללמוד שטר מג"ש דקיחה קיחה משדה וא"כ לא אשכחן שום פרק מפרקי קידושין שנאמר בתורה אחר גירושין ושוב ה"ל להקדים קידושין לגיטין ועכ"ל דאין ללמוד שטר מג"ש דקיחה קיחה משדה מאחר דשטר איתא בפחות מש"פ ולא מקניא נפשה. וכיון דנשמע הך סברא דבפחות מש"פ לא מקניא נפשה ה"ה דגם חליפין אינה קונה מהאי טעמא וכיון דמסדור רבינו הקדוש מוכח דאין חליפין קונה למה הוצרך עוד ללמוד מנינא דרישא וההכרח לפרש עכ"פ בדעת הרמב"ם דלא ס"ל כגירסת הקונטרס לא מקניא נפשה דבדידה תליא מלתא אלא כגירסת התוס' לא מקניא סתם ואין למילף כלל שטר מג"ש דקיחה קיחה אף לפום ס"ד דחליפין ילפינן מג"ש דקיחה ובהיות כן אין הכרח כלל דאין חליפין קונה מדהוצרך לילף שטר מויצאה והיתה דאין להם שום שייכות זה לזה כנ"ל ושפיר הוצרך רבינו הקדוש ז"ל למיתני מנינא דרישא למעוטי חליפין כנ"ל ואולי אפשר ליישב בזה מ"ש הרא"ש ז"ל במכילתן סימן טו"ב בהך דינא דאמר שמואל קידשה בתמרה אע"פ שעומד כור תמרים בדינר מקודשת משום דחוששי' שמא ש"פ במדי וכתב הרמב"ם פ"ד מה"א מטעם דחיישינן שמא ש"פ במדי ותוליכנה לשם התמרה ושם יהי' ש"פ והקשה הרא"ש ז"ל הא אמרינן אשה בפחות מש"פ לא מקניא נפשה דגנאי הוא לה א"כ העיקר תלוי שיהי' ש"פ במקומה יע"ש אבל לפמ"ש בסמוך דהרמב"ם ז"ל לא גרס נפשה ולאו בהקפדה דידה תליא מלתא כלל רק מחמת חשיבות הקנין צריך להיות ש"פ כמו גבי שדה שפיר חייש' שמא תוליכנה למדי ותהנה ממנו ש"פ ושם אקרי כסף ויעויין עוד מ"ש בלחם משנה פ"ד מהלכה הנ"ל ועיין בזה ועדיין לא פלטינן ליישב לשיטת רש"י ז"ל דגרסי לא מקניא נפשה ובהכרח לפרש לשיטתם כמ"ש מהרש"א ז"ל דהא דילפינן שטר מויצאה והיתה היינו במסקנא דאין חליפין קונה אבל אי חליפין קונה גם שטר יש למילף מקיחה קיחה א"כ נסתר סברת הרמב"ם דמש"ה איחר רבינו הקדוש לסדר קידושין אחר גיטין ע"ד הפסוק דיקשה א"כ מנינא למה לי והדרא לשיטתם קושית הר"מ לדוכתי' למה סידר קידושין באחרונה ה"ל לסדרו קודם גיטין כאשר הוא מן הראוי כנ"ל:
אמנם ראיתי להגאון בעפ"י ז"ל בשיטתו כתב בהפתיחה ליישב קושי' הר"מ ז"ל דרך פלפול הנוהג בזמנינו וזה הדרך ישכון אור. דוקא לשיטת רש"י ולא לשיטת תוס' והרמב"ם ויהיו בזה ג"כ הני דיעות של הגאונים לשיטתייהו. דהנה קשה לב"ש דאמרי בדינר וש"ד ומפרשי טעמי' בגמרא דמקפדת על עצמה או שארי טעמים עדיין מנ"ל הא כיון דאין ילפינן לה בג"ש דקיחה קיחה משדה ממילא אמרינן כשדה דנקנית בפרוטה ומנ"ל להקל באיסור אשת איש ולאוקמי' אדינר אבל אם נאמר דב"ש לא ילפי כלל קידושי כסף משום קרא אלא מסברא חיצונה ממילא ג"כ אמרינן כסברא הנותנת דיהי' בדינר כנ"ל ואיתא בסוף מסכת גיטין במשנה ב"ש אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה דבר ערוה והקשו בתו' בשם הירושלמי א"כ ל"ל דכתב רחמנא מחזיר גרושתו דאסור תיפוק לי' דהא אסור לגרש' רק מחמת ערות דבר והוה זונה ואסורה ממילא עליו יעש"ה בדברי תוס' וי"ל קושי' זו דאיתא במס' כתובות דף ט' ע"א אר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו. ולפ"ז אשכחת לה בכה"ג שטען הראשון פ"פ מצאתי וגירשה דהא אסורה עליו אח"ז נישאת לשני ומצא דמים ואגלי מלתא למפרע שהראשון לא הי' בקי בהטי' כדאי' במכילתן בסוגי' טובי ואח"ז מת השני או גירשה וה"א דמותרת לחזור לראשון כיון דלא היתה זונה מעולם קמ"ל קרא דאסורה לחזור לראשון מחמת מחזיר גרושתו (ולפ"ז ע"כ דלא כר"י הקיפר דא"כ ל"ל דדוקא מן הנשואין ולא מן האירוסין הלא לא משכחת לה מחזיר גרושתו כ"א דוקא מן הנשואין ומצא דמי' לשיטת בעפ"י) אך הקשה ע"ז דהא אמרינן שם בכתובות ואמאי ספק ספיקא הוא ספק תחתיו ספק אינה תחתיו ספק באונס ספק ברצון ומשני לא צריכא כגון באשת כהן ואב"א באשת ישראל וכגון שקיבל בה אביה קידושין בפחותה מבת ג' שנים ויום אחד יע"ש ובהיות כן קשה אי מיירי קרא דמחזיר גרושתו כגון שטען פ"פ מצאתי כו' קשה הא הוה ס"ס ולא היתה נאסרת עליו כלל וא"ל באשת כהן קשה ל"ל דאסורה לחזור מטעם מחזיר גרושתו בלא"ה גרושה אסורה לכהן אע"כ דמיירי שקיבל אביה קידושין כשהיתה פחותה מבת ג' שנים ויום א' וקשה במאי קידשה אותו הפעם אי בביאה הא פחותה מבת ג' שנים ויום א' בתולי' חוזרת ואינה מקודשת כלל בביאה ואי בשטר קשה הא ג"כ אינה קונה פחות משתגיע לעונת הפעוטות כמבואר בפ' האומר דכתבו התוס' לשיטת רש"י דאינה מגורשת פחות משתגיע לעונת הפעוטות ה"ה דאינה מקודשת פחות משתגיע לעונת הפעוטות בשטר דאיכא למילף מויצאה והיתה וע"כ דקידשה בכסף דלא מצינו קנין חשוב מזה וממילא מוכח לב"ש דיש קנין כסף מדאיצטרך מחזיר גרושתו ושוב אוקמי' מהסברא אדינר ולית לי' לביש ג"ש דקיחה קיחה כלל יע"ש בפ"י שהאריך בזה וזה הדרך נכון לשיטת רש"י ז"ל דקטנה אינה יכולה להתגרש כנ"ל וע"ז לק"מ מנינא ל"ל מדאמרי' דלב"ש קטנה אינה מתקדשת דילפינן מויצאה והיתה מגירושין וקשה נילף מקיחה קיחה וכנ"ל ז"א דהא לב"ש לית להו כלל ג"ש דקיחה רק דאיהו יליף כסף מהסברא וסתם מתני' אתי' כב"ה ואתי' שפיר משא"כ לשיטת תוס' פ' האומר דקטנה יכולה להתקדש בשטר אף פחות משהגיעה לעונת הפעוטות ונסתר החיבור של בעפ"י שזכרנו אך לשיטתם דגרסי לא מקניא ולא גרסי נפשה י"ל כמ"ש הרמב"ם ז"ל כנ"ל וכן פסק באמת הרמב"ם פ"ב מה' גירושין ה' כ"א כדברי תוס' דבפ' האומר דקטנה יכולה להתקדש בפחות משהגיעה לעונת הפעוטות ונסתר סברת בעפ"י בגלל זה פירש רבינו כדרכו הנ"ל ובחיבורי על מס' זו מאוד הארכתי להעמיק הענין אולם על דברי בעפ"י הנ"ל כתבתי כמה קושיות בספרי ואיך יתכן להמציא קנין חדש מכח מדאיצטריך טפי יש לנו לומר מכח קושיא זו דקטנה יכולה להתקדש בשטר ולסתור בזה הקישא דויצאה והיתה מדנמציא קנין חדש לומר שיש עוד קנין. ותו דהא בדף ז' ע"ב אמרינן שם ואיצטריך למכתב כי יקח ואיצטרך ויצאה חנם דכי יקח מורה היכי דיהבה איהי לדיד' אינה מקודשת כו' יע"ש ויקשה לב"ש מנ"ל הא כיון דלית לי' שום פסוק על קנין כסף לדבריו ואין להאריך בזה שהגאון הנ"ל לא כתב אלא לחידוד כאשר כתב בעצמו שם רק להמתיק הדבר יש לי לומר דהנה תו' הקשו למה קתני האשה בה"א ידועית ותירצו דאקרא קאי פירש האשה המבוררת בקרא כו' יע"ש וכתב הרב בעל חדות יעקב דהתנא קמ"ל בזה דקידושי כסף הוה ג"כ מפורשים בקרא דלא כהרמב"ם ז"ל דכתב דקידושי כסף מד"ס יעש"ה והנה צריכים אנחנו להביא דברי הרמב"ם ז"ל שכתב קידושי כסף הם מדברי סופרים ואיתא במגילת אסתר ששאלוהו לרבינו מנ"ל זה והשיב שברור אצלו שכל דבר הנלמד באחת מי"ג מדות הוה נקראים מן הסופר' באופן שאינו מבורר בקרא וע"ז סמך וכתב דקידושי כסף מד"ס וא"ל א"כ למה כתב דקידושי שטר הוא מן התורה הא אף גם הוא ילפינן בהיקשא דויצאה והיתה דהוה ג"כ מי"ג מדות ותירץ דע"כ הוה חד מן התורה דאל"כ נערה מאורסה דאמר רחמנא להדיא בסקילה היכא משכחת לה ועכ"ל בשטר וא"ל דלמא להיפוך דקידושי שטר הוה נקראים מד"ס וקידושי כסף הוה מן התורה ואשכחן נערה מאורסה בכסף ז"א דע"ז סמך את עצמו על מה שאמרו בגמ' דף ט' ע"ב משכחת לה כגון שקידשה בשטר הואיל וגומר ומוציא גומר ומכניס מש"ה עדיף לי' למימר דקידושי שטר הוה דאורייתא וקידושי כסף מד"ס ויעש"ה ולבסוף העלה הרב בעל ח"י הא דקידושי כסף הוה דאורייתא היינו לב"ש ולא לב"ה יעש"ה ובהיות כן יש לנו לפרש כך הואיל וסיים בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה. א"כ קשה מחזיר גרושתו היכא משכחת לה וצ"ל שטען פ"פ מצאתי כנ"ל וקשה הא הוה ספק ספיקא וצ"ל דקידשה בפחותה מבת ג' שנים ויום א' וקשה במאי קידשה ביאה לא שייך קודם ג' שנים ושטר לא שייך פחות משהגיעה לעונת הפעוטות וצ"ל דמיירי שקידשה בכסף א"כ גם קידושי כסף הוה מפורשי' בתורה דהא לא אשכחת לה במחזיר גרושתו אלא בכה"ג ושפיר אומר האשה המפורשת בקרא דקידושי כסף הם מד"ס וכמ"ש בעל ח"י כמ"ש לעיל. אך עדיין אנו צריכן למודעי למאי נ"מ אם קידושי כסף הוה מפורשים בקרא או לאו כיון דבין כך ובין כך ממיתין עלי' כאשר כתב הרמב"ם ומג"א דמ"מ על קידושי כסף סוקלי' א"כ למאי נ"מ השמיענו התנא דקידושי כסף מן התורה: ונ"ל דדבר גדול השמיענו תנא דידן דהנה הקשה הל"מ לשיטת רבינו דקידושי כסף מד"ס א"כ קשה פירכ' הש"ס דף ה' למה לא חשיב חופה במשנתנו וא"ל משום דהוה מלתא דלא כתיבא בהדיא קשה איך תני בכסף דכל עיקרו מד"ס יע"ש ולפ"ז י"ל דהתנא מורה לנו דחופה קונה והא דלא תניהו משום דלא כתיבא בהדי' ושלא תקשה הא גם כסף ל"כ לכך שונה האשה המפורשת בקרא רצונו דלא מיירי כ"א מן המפורשים בהדי' משא"כ אי לא הוה תני בה"א ה"א דקידושי כסף מד"ס וממילא אין חופה קונה מדלא תניהו כמו שתני כסף כנ"ל ובהיות כן יהי' המשך לשון הש"ס כך דבל"ז לק"מ ליתני האשה מתקדשת ה"א דביאה נשואין עושה ולא מצי למיתני לשון מקודשת וכמש"ל לכך כיון א"ע האשה נקנית וקשה למה תני בה"א וצ"ל להורות דקידושי כסף הוה מד"ת וקשה מאי נ"מ בזה וצ"ל דהשמיענו דחופה קונה כנ"ל וקשה מנ"ל דחופה קונה וצ"ל בק"ו וקשה הא יש למיפרך מה להני שישנו בע"כ וצ"ל כסף באישות לא אשכחן וקשה עכ"פ פירכא כ"ד יהי' ומהכרח לומר דעל ק"ו לא שייך פירכא כל דהו דס"ל ביאה אירוסין עושה ואיכא ק"ו ג"כ מביאה שאינה גומר כמ"ש בעל מעשה חייא ז"ל הבאתיו לעיל וכיון דמוכח דביאת אירוסין עושה קשה שפיר ליתני האשה מתקדשת אבל עדיין י"ל דביאה נשואין עושה והא דנקיט האשה בה"א י"ל לאו להורות דקידושי כסף מפורשת בתורה אלא כמ"ש הגאון בעל תוספת יו"ט ז"ל עיין עליו לכך התחיל המקשן מקודם ואומר מ"ש הכא דתני האשה נקנית כלומר מ"ש הכא אחר מס' גיטין הי' עכ"פ נצרך לסדרו קודם מס' גיטין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ומההכרח דה"א דהאשה מורה דכסף הוה מפורש בתורה דזהו מוכח ממתני' דסוף מס' גיטין כמ"ש לעיל והשתא קשה שפיר ומ"ש התם דתני האיש מקדש ליתני הכא ג"כ בלשון הזה האשה מתקדשת ובחילוקי הארכתי בזה ועוד לאלקי מילין ליישב באופן שלישי אשר בו יתורץ כמה מאמרים ויעויין בפרשה כי תצא מזה:
שם בגמ' וניתני האיש קונה ומשני משום דקבעי למיתני סיפא וקונה את עצמה בדידיה תני נמי רישא בדידה ואי בעית אימא אי תנא קונה ה"א בע"כ תני האשה נקנית מדעתה אין שלא מדעתה לא. והנה זה לי כשמנה שנים אשר נשאלתי כאן קושי' עצומה מחכם מופלג א' ע"פ הא דאי' לקמן מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי חליפין סד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משד"ע מה שדה מקניא בחליפין אף אשה נמי מקניא בחליפין קמ"ל. ופריך ואימא ה"נ ומשני חליפין איתנהו בפחות מש"פ ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה ופירש"י משום דגנאי הוא. ולפ"ז קשה ליתני האיש קונה וא"ל דה"א בע"כ ז"א דאי כוונת התנא דקונה בע"כ א"כ תיקשה מנינא דרישא למעוטי מאי וא"ל למעוטי חופה קשה מהיכי תיתי דיהי' קונה וא"ל בק"ו מכסף ושטר וביאה י"ל מה להנך שכן ישנן בע"כ וא"ל כסף מיהו באישות לא אשכחן ז"א דהא עכשיו קיימינן דכל הקידושין הם בע"כ וא"ל ג"כ למעוטי חליפין ז"א דתקשה ואימא ה"נ דחליפין קונה וא"ל כיון שהוא בפחות מש"פ לא מקני' נפשה דגנאי הוא לה ז"א דכיון דנקנית בע"כ הרי דלאו בהקפדה דידה תליא מלתא הא מקדשה אף בע"כ וכיון דמכח מנינא דרישא מוכח דדוקא מדעתה אין כו' א"כ קשה וליתני האיש קונה כפירכת הש"ס עכ"ל. והשבתי בשלשה אופנים והנה קושיא זו מבואר בספר לוית חן ומ"ש דא"ל למעוטי חופה מהיכי תיתי דקונה אי מק"ו דכסף ושטר וביאה י"ל דישנו כולהו בע"כ דהא קיימינן השתא דאשה נקנית בע"כ זה טעות גדול דאי כולהו קונים בע"כ תיתי גם חופה דיהי' בע"כ קונה כוותייהו ואיפכא איכא למיפרך לפום הך סברא דאשה נקנית בע"כ איך י"ל דמנינא דרישא אתי למעוטי חופה קשה דלא יהיה קונה באמת דהא איכא למילף מהני מאי אמרת שישנו בע"כ נילוף שגם חופה יהי' בע"כ וא"ל שכן עיקר הדין בחופה מה שבאנו למיליף מיניה ק"ו הוא מדעתה דהיינו גמר שאנו באנו למידין מה חופה שגומר י"ל שאינו גומר בע"כ גם זה ליתא לפמ"ש הגאון מוהררש"א והגאון מוהר"ם שיף ז"ל דאי אשה נקנית בע"כ כ"ש דנישאת בע"כ דמה תחילה הקנין הוא בע"כ כ"ש וק"ו וגמר קנין שהוא בע"כ יע"ש א"כ לפי מה שנאמר דאשה מתקדשת בע"כ בודאי ה"ה דחופ' גומר בע"כ כו'. וכן הקשה בעל תא"י הקושיא באופן אם נאמר בע"כ שוב אין למעט חליפין דהקשה ואימא ה"נ כנ"ל רק די"ל למעוטי חופה ורוצה להעלות מזה כיון דבשינוי' בתרא הזה ע"כ ליכא למעט כ"א חופה מש"ה פסקי הרי"ף והרמב"ן דאין חופה קונה דבכ"מ שינויא בתרא עיקר יע"ש ולפמ"ש ליכא למימר כלל למעוטי חופה ג"כ בהך סברא דנקנית בע"כ דליכא שום פירכא על ק"ו דר"ה ע"כ נלע"ד ליישב הקושיא הלזו בשלשה אופנים. בדברים נחמדים והגונים:
אופן הראשון צריכים אנחנו לבאר מקודם דברי הירושלמי בריש מס' וז"ל מתניתין או בכסף או בשטר או בביאה תנא ר"ח לא סוף שלשתן חד הוא כו' וכתב הגאון בעפ"י דמבואר מלשונו דמנינא דרישא דמתני' מורה דלא תימא שלשתן חד הוא לכך תני בשלשה דרכים להורות או בכסף או בשטר או בביאה וקשה למה לא אמרי' גם בש"ס דילן הכי יעש"ה וביותר יש לתמוה איך ס"ד למימר דשלשתן חד הוא ומההכרח לפרש ע"פ הא דאיתא בדף ט' ע"ב אר"י בעולת בעל כו' א"ל ר"ל לר"י כעורה זו שנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל מתקיף לה ראב"י א"כ נערה מאורסה דאמר רחמנא בסקילה היכא משכחת לה כו' ולכאורה יש לדקדק וכי לא ידע המקשן די"ל בשטר דבשלמא גבי כסף כי יקח ובעלה אבל בשטר מהי תיתי לומר עד דמקדש והדר בעיל (וחוץ לדרכנו אמרתי ע"פ מ"ש לעיל בשם מהרש"א ז"ל דהא דילפינן שטר מויצאה והיתה לא מג"ש דקיחה קיחה משדה משום דשטר אי' בפחות מש"פ ולא מקני' נפשה לפ"ז י"ל לפי הך ס"ד דאמרי' גבי כסף עד דמקדש והדר בעיל י"ל בשטר ג"כ הכא דילפינן מכי יקח בג"ש דקיחה קיחה וג"כ עד דמקדש והדר בעיל ושוב א"ל דבפחות מש"פ לא מקני' נפשה ז"א דשפיר מקניא נפשה בביאה דהא קיימינן השתא בסברא דהא דכתיב בתר' ובעלה פירש עד דמקדש והדר בעיל וזהו פשוט והארכתי בנדון זה בחידושי) וצ"ל כמ"ש המפרשים בזה דאתקש הויות להדדי וממילא מקשינן שטר לכסף כמו דכסף לא מהני בלי ביאה כך שטר לא מהני בלי ביאה. ובהיות כן שפיר ה"א לטעות במשנתנו דיליף ביאה מובעלה ואמרי' עד דמקדש כו' ושטר מקשינן לכסף דלא מהני בלי ביאה וכמו כן י"ל דמקשינן לביאה מה ביאה לא מהני בלי כסף ה"ה שטר דלא מהני בלי כסף וממילא שלשתן חד הוא כך יש מקום לטעות וא"ל מי מצי למימר כלל עד דמקדש בכל הני שלשה קנינים נערה מאורסה דאמר רחמנא והמפורשת בכמה משניות היכא משכחת לה י"ל דעדיין יש מקום לטעות דמשכחת לה כגון שבא עליה ארוס שלא כדרכה וכאשר באמת אמרוהו רבנן קמי' דאביי דף ט' ע"ב יעש"ה כנלע"ד ליישב דעת הירושלמי דיש מקום לטעות שלשתן חד הוא אך דע"ז קשה מי מצית למימר שלשתן חד הוא משום דאתקיש הויות להדדי קשה א"כ נימא דילפינן נמי קיחה משדה דאשה תהי' נקנית בחליפין כפירכת הש"ס ואימא ה"נ מאי אמרת כיון דאיתנהו בפחות מש"פ לא מקניא נפשה ז"א דכיון אי יהי' גם חליפין קונה תו בעינן ארבעה קנינים דהא אתקיש הויות להדדי דיהיה כל הקנינים חדא וא"כ לא שייך לומר לא מקני' נפשה דהא עכ"פ היא מקניא נפשה בהני תלתא קנינים הנשארות ויקשה מהיכי תיתי ללמוד מהג"ש כסף יותר מחליפין כי שלשתן חד הוא וא"ל דבאמת לפום האי טעות גם חליפין קונה ובעינן ארבעה קנינים ז"א דאטו יהיה שונה התנא שלשה חלקי קני' ויהי' שייר חלק רביעי דבשלמא אי אמרינן כל חדא באנפי' נפשיה קונה שפיר י"ל דחליפין קונה ושייר משא"כ חלק מחלקי הקנין איך יתכן לומר דשייר זאת אמנם י"ל קושי' זו דהנה הקשו בתוס' מאי קאמר דסד"א הואיל וגמר קיחה קיחה משדה עפרון ה"א דחליפין קונה ניליף בהיקשא דואחרת יקח לו דאין אשה נקנית בחליפין כמו אמה עבריה ותירצו דילפינן מהיקשא ריבוי קנינים כמו שטר באמה לרבות אבל מיעוט קנינים שאין אשה נקנית בחליפין לא ילפינן מהיקש. ובהיות כן שפיר י"ל דה"א שלשתן חד הוא וא"ל נבעי ארבעה קנינים דתיתי גם חליפין דקונה מג"ש דקיחה קיחה י"ל דילפינן מהיקש דואחרת דאין קונה חליפין מאי אמרת כתי' התוספות דהוה מיעוט קנינים זה ליתא דאדרבה עתה הוה ריבוי' קנינים הא דאמרי' דאין חליפין קונה דאי חליפין יהיה קונה בעינן ד' קנינים והשתא דאמרי' דאין חליפין קונה בג' קנינים סגי ואדרבה דוק לאידך גיסא דמה דנילוף דאמה נקנית בשטר הוא עכשיו מיעוט קנינים דהא גבי אשה אינה נקנית כ"א בשלשתן כסף שטר וביאה וממילא בלא היקש דואחרת נשמע באמה דכסף לחוד קונה ואת ההיקש למעט קנינים ולומר דבעי גם שטר כמו גבי אשה והוה זאת מיעוט קנינים טפי יש לנו ללמוד דאין חליפין קונה בהיקש דואחרת ויהי' ריבוי' קנינים כנ"ל, אולם בכ"ז אתי שפיר למאן דדרש לקמן היקשא דואחרת אבל למאן דלא דרש היקש דואחרת כלל שוב א"ל שלשתן חד הוא דתקשה נבעי גם חליפין מאי אמרת דילפינן בהיקש דואחרת ז"א דהא לא ס"ל האי היקשא דאיתא לקמן ובשטר מנ"ל א"ק ואם אחרת יקח לו כו' הניחא למ"ד שטר אמה עבריה אדון כותבה אלא למ"ד אב כותבה מא"ל א"ק לא תצא כצאת העבדי' אבל נקנית היא בקנין עבדים ומאי ניהו שטר ופריך ואימא אבל נקנית היא בקני' עבדים ומאי ניהו חזקה א"ק והתנחלתם כו' ומאי ראית כו' מסתברא ואב"א להכי מהני היקש דואחרת. ולפ"ז כיון דשאין לשון הירושלמי מביא שינוי' בתרא לחוד ודרשינן לכ"ע היקש דואחרת שפיר אמר דמנינא אתי דלא תימא שלשתן חד הוא מאי אמרת א"כ תבעי נמי חליפין ז"א דילפינן בהיקשא דואחרת דלא בעינן חליפין דהוא ריבוי' קנינים כמו שכתבתי בסמוך ולכ"ע אית להו היקש דואחרת כנ"ל אבל הש"ס דילן דמפרש מנינא דרישא למעוטי מאי היינו לשינויא קמא דהתם דלית להו כלל היקשא דואחרת ובהיות כן אין סברא לומר כסברת הירושלמי דבא מנינא להורות כדי שלא תימא שלשתן חד הוא דבלא"ה מוכח זה דתקשה מאי פסקי' למילף כסף מג"ש דקיחה יותר מחליפין ע"כ הוכרחו לומר דמנינא דרישא אתי למעט ועדיין יקשה ע"ז מאי קאמר ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי הא לר"ה ודאי י"ל כס' הירושלמי כיון דר"ה ס"ל שטר אמה עבריה אדון כותבה ואית ליה היקש דואחרת ז"א דלר"ה בלא"ה נסתר סברת הירושלמי כמו שיתבאר לקמן באופן השני ובהיות כן שפיר מיושב קושי' בעל לוית חן שזכרנו די"ל הני תרי שינוים דהכא אזלי להני תרי שינוי' דדף י"ז דלשינויא קמא דהתם דלית ליה היקש דואחרת כלל וממילא נסתר ס' הירושלמי כנ"ל ומההכרח לומר דמנינא אתי למעוטי חופה וחליפין לכך קאמר דתני נקנית איידי דסיפא דא"ל דה"א בע"כ דיקשה קושי' ל"ח שזכרנו ושינוי' בתרא דהכי קאי לשיטת שינויא בתרא דהתם דלהכי מהני היקש דואחרת וממילא י"ל שפיר כס' הירושלמי הנ"ל דמנינא אתי דלא תימא שלשתן חד הוא לכך משני שפיר דה"א בע"כ ולק"מ קושי' ל"ח מנינא ל"ל די"ל כמ"ש הירושלמי ודו"ק:
אופן השני ויתבאר ג"כ במה שתלמודא דידן חולק על הירושלמי ולא מפרשי דמנינא אתי דלא תימא שלשתן חד הוא כנ"ל דהנה הקשו הגאונים קשישאי הר"ן והריטב"א והרשב"א ז"ל למה שינה התנא הסדר ומה שהם כתובים וסדורים בקרא דהיינו מקודם כסף ואח"ז ביאה ואח"ז שטר ויעוין מ"ש מזה לעיל ריש הפרשה: ונ"ל ליישב קושיתם דהנה איתא לקמן דף ט' ע"ב אר"י בעולת בעל מלמד שנקנית בביאה א"ל ר"ל לרבי כעורה זו שנה רבי ובעלה מלמד שנקנית בביאה ומשני אי מהתם ה"א עד דמקדש והדר בעיל. והקשה הריטב"א א"כ במסקנא מנ"ל לרבי דלא אמרינן עד דמקדש כו' ותירצו דס"ל דמסתמא או הא או הא משמע עד שפרט לך הכתוב יחדו יעש"ה ובהיות כן י"ל אי הוה נקיט התנא בכסף בביאה ובשטר לא הוה ידענא דמנינא דרישא אתי למעט חופה וחליפין אלא דה"א דמנינא אצטריך לגופי' דאי לא הוה תני מנינא במשנתנו ה"א דליכא כ"א שני קנינים דהיינו בכסף וביאה חדא היא ושטר נמי חדא דנימא עד דמקדש והדר בעיל כר"י וכיון דזה עד דפרט לך הכתוב יחדו פלוגתי' דר"י ור"ל היא בסנהדרין ואיכא מקום לטעות עכ"פ דמתני' כאידך תנא לכך תני מנינא לחלק ולומר דכסף וביאה קונים כ"א באנפי' נפשיה ועדיין לא הוה ידענו למעט מידי לכך הפסיק התנא בשטר בין כסף לביאה ושוב ע"כ מנינא למעט אתי דא"ל לחלק כסף וביאה ז"א דבלא"ה אין להם אחדות לומר דנתכוון התנא דבעי שניהם כיון דהפסיק ביניהם. והשתא שפיר לא מצי הש"ס לפרש כשיטת הירושלמי דמנינא דרישא אינו ממעט כלום ולא בא כ"א לחלק הדרא קושי' לדוכתי' ליתני ביאה קודם שטר כסדרם בקרא מאי אמרת דה"א אין מנינא אתא למעט כלום כ"א לחלק קשה הא באמת אין המנין ממעט כלום. (ובזה יתבאר מה שכתבנו באופן הראשון להקשות מאי פריך ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו למעוטי מאי הא לדידי' י"ל כמ"ש בירושלמי כיון דס"ל אדון כותבה ואית ליה היקשא דואחרת. דהנה עדיין י"ל לשיטתנו כסברת הירושלמי ולא תקשה א"כ ליתני ביאה קודם שטר י"ל משום דביאה נשואין עושה לכך אחרו לבסוף. אך לפי ההלכתא דביאה אירוסין עושה קשיא שפיר והנה ר"ה בודאי ס"ל ביאה אירוסין עושה דאל"כ איכא למיפרך מה להני שישנו בע"כ אלא ע"כ דסבירא ליה אירוסין עושה וי"ל כמ"ש המעשי חייא לעיל דאיכא ק"ו משלשתן וזה דייק ולר"ה דאמר חופה קונה מק"ו וס"ל ביאה אירוסין עושה וממילא בלא"ה נסתר סברת הירושלמי למעוטי מאי) ובזה מיושב נמי קושי' הריטב"א מה שהקשה אמאי לא קאמר מנינא דסיפא למעוטי כסף דסד"א תיתי מויצאה והיתה אקיש יציאה להוי' יע"ש ובמ"ש מיושב היטיב דבהיות כן הוי קשה קושי' הגאונים ליתני ביאה קודם שטר וא"ל דה"א דמנינא אתי לחלק דלא תימא כסף וביאה חדא היא קשה הא בלא"ה ידענו דכסף לחוד קונה דאל"כ מנינא דסיפא ל"ל וא"ל למעוטי כסף קשה מהי תיתי אי מהוי' הא בהוי' גופיה כסף אינה קונה כלל כ"א עם ביאה וביציאה לא שייך ביאה דהא להתרחק ממנה הוא מגרש כמ"ש תוס' בזה לקמן ובזה אמרתי ליתן טעם לשבח ליישב כמה דקדוקים א' שאמר מנינא דרישא למעוטי מאי הול"ל מנינא ל"ל ותו למה כייל מנינא דרישא למעוטי מאי מנינא דסיפא למעוטי מאי אסתגר בקמייתא גם ליישב היטיב הגירסא אחר שסיים ואשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה מנינא דסיפא למעוטי חליצה ול"ג מנינא דסיפא למעוטי מאי הלא דוכתין סגיאים בש"ס אע"פ שכבר פריך לה איהדר לי' בתירצו על פירכא קדמייתא ויעויין במהרש"ל. ולפמ"ש יהיה המשך לשון הש"ס כך דידע המקשן דמנינא אתי לחלק כסברת הירושלמי רק דקשה ע"ז א"כ ליתני ביאה קודם שטר מאי אמרת דה"א דאין המנין דרישא בא למעט אלא לחלק בין כסף לביאה לזה דייק מנינא דרישא למעוטי מאי כלומר מאי ממעט לה דאמרת דמש"ה תני ביאה לבסוף. אך עדיין י"ל כס' הירושלמי והא דתני ביאה לבסוף ר"ל משום דאסור לקדש בו לכתחילה כמ"ש הריטב"א רק דע"ז קשה א"כ למה לא הקדים שטר גם לכסף דהא אסור לקדש לכתחילה ג"כ במטבע אך עדיין קשה דלמא כסף דתני במשנתנו היינו כסף סתם רק דא"כ היינו ש"כ וש"כ הוה מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני רק מנ"ל זה ויעויין לעיל ריש פרשתן מ"ש ליישב לשונות החמורות בדברי רש"י ז"ל לזה כייל ואמר מנינא דסיפא למעוטי מאי וע"כ לומר למעוטי חליצה וקשה בלא"ה ידענו שאינה יוצאת בחליצה מדלא תני במתני' כמש"ל ומההכרח לומר משום מלתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני א"כ קשה מנינא דרישא למעוטי מאי כנ"ל דא"ל דלא תימא שלשתן חד הוא א"כ ליקדם ביאה לשטר וא"ל משום דאין לקדש בו לכתחילה א"כ ליקדם לכסף ג"כ וא"ל דהיינו סתם כסף א"כ יהיה מלתא דלא כתיבא בהדיא וכבר בררנו מכח מנינא דסיפא דמלתא דל"כ לא קתני לה וא"כ כבר ידע המקשן למעוטי חליצה רק דפריך ממ"נ או על מנינא דרישא כו' וכיון דמשני מנינא דרישא למעוטי חופה וחליפין שוב ממילא י"ל מנינא דסיפא למעוטי חליצה:
ולפ"ז מיושב קושי' בעל לוית חן שזכרנו דהנה תוס' הקשו בכאן איך קאמר דה"א חליפין קונה דתיתי משדה עפרון א"כ גם שטר נילף בג"ש דקיחה קיחה וכתב הגאון מוהרש"א ז"ל דקושי' תוס' ליתא דהא היקשא דויצאה והיתה אינו מיותרת דאיצטרך אכמה דרשות והש"ס דיליף שטר מויצאה והיתה ולא יליף מג"ש דקיחה קיחה משום דקאי במסקנא דאשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה כמש"ל כ"פ א"כ הרי להדיא דהא דאנחנו מוכרחים למילף שטר מויצאה והיתה היינו במסקנא דאשה בפחות מש"פ לא מקני' נפשה אבל לפום ה"א דחליפין קונה גם שטר ילפינן שפיר מג"ש דקיחה קיחה כנ"ל וא"כ משני שפיר אי תני קונה ה"א בע"כ וא"ל א"כ מנינא דרישא למעוטי מאי דא"ל למעוטי חליפין קשה ואימא ה"נ כו' כיון דקיימינן דאשה נקנית בע"כ ז"א דעכשיו דקיימינן דאשה נקנית בע"כ ממילא בלא"ה לק"מ מנינא למעוטי מאי די"ל כמ"ש הירושלמי לחלק דלא תימא שלשתן חד הוא וא"ל א"כ ליתני ביאה קודם שטר כנ"ל ז"א דהלא עתה קיימינן בסברא דאשה נקנית בע"כ ובאמת אשה נקנית בחליפין דילפינן מג"ש דקיחה קיחה אף שהוא פחות מש"פ כנ"ל א"כ ממילא גם שטר יכולים אנו למילף בג"ש דקיחה קיחה כנ"ל א"כ בלא"ה סידר התנא כראוי שטר קודם ביאה כמו שהוא מסודר בקרא דשטר ילפינן מג"ש דקיחה קיחה ג"כ לפום סברא דהשתא וביאה מובעל' דכתוב אח"ז וממילא שפיר י"ל כאותו ה"א כס' הירוש' וק"ל והוא כפתור ופרח: אופן השלישי יתבאר ע"פ מה שנבוא ליישב מקודם קושי' מורי זקיני הגאון אמיתי ז"ל דהנה הוא ז"ל הקשה בחידושיו על מס' זו מאי פריך הכא וליתני האיש קונה כמו דתני בפ"ב האיש מקדש ז"א די"ל דבמשנתנו תני שלשה קנינים ואיכא נמי ביאה דאסור לקדש בו לכתחילה מש"ה קתני האשה נקנית דלשון האיש קונה מורה לכתחילה ובאמת בביאה אסור כנ"ל משא"כ בפ"ב דקתני ובשלוחו ממילא לא מיירי מביאה לכך תני שפיר לשון לכתחילה יעש"ה וא"ל ולדחות קושיתו דאיך יהיה שונה תרתי אטו חדא י"ל דכולהו צריך ביאה נינהו כמה שאמרי' בשמעתין (וחוץ לדרכינו י"ל לפמ"ש בשם הריטב"א דמש"ה תני ביאה לבסוף משום שאסור לקדש בו לכתחילה א"כ הוה קשה שפיר וליתני האיש קונה וא"ל דה"א אפילו לכתחילה דיקשה ליתני ביאה קודם שטר רק יוצדק דבריו דאיפשר דלא שייך הלשון דלכתחילה בו וגם לשיטת המרדכי דאסור לקדש לכתחילה במטבע י"ל א"כ למה פסיק ותני לה בפ"ב האיש מקדש לשון לכתחילה אף שלא מיירי שם מביאה כיון דתני ובשלוחו עכ"ז עכ"פ מיירי מקידושי כסף מטבע דאסור לקדש לכתחילה וע"פ מ"ש לעיל י"ל ותן לחכם כו' ועיין) ולדרכינו נאמר ליישב קושי' זקיני הגאון ז"ל וליישב ג"כ מה שמדקדק העולם למה פריך מקודם אתיבת נקנית למה לא קתני מתקדשת והדר פריך אתיבת האשה וליתני האיש ה"ל למיפרך אמוקדם קודם למה לא תני האיש ע"כ נלע"ד דהנה כתבנו בסמוך באופן השני ליישב קושי' הגאונים דמש"ה לא הקדים ביאה לשטר כדי שלא נימא מנינא דרישא אתי לחלק דלא נימא דכסף וביאה חד הוא כמש"ל ועיין שם ואי' במכילתין דף י"ב ע"ב נהרדעי אמרו לא מנגיד רב מאן דמקדש בביאה אלא אם קידש בלא שידוכים יעש"ה ולפ"ז פריך הש"ס הכי למה להתנא לשנות מסדר המקראות ולמיתני ביאה לבסוף ה"ל למיתני כסדר שהם כתובים בתורה בכסף בביאה ושטר ואנא ידענא דמנינא דרישא אתי למעט חופה דאל"ה קשה מנינא ל"ל וא"ל דה"א דליכא כ"א שני קנינים דכסף וביאה חד הוא קשה בלא"ה מוכח דהא דתני כסף וביאה חדא חדא נקיט לה דאל"כ קשה וניתני האיש קונה וא"ל כסברת זקיני הגאון ז"ל דכיון דאיכא ביאה אשר אסור לקדש בו לכתחילה. זה ליתא דעתה קיימינן בהסברא עד דמקדש והדר בעיל באמת מותר לקדש לכתחילה בביאה דמאי פריצותא איכא הכא שעושים תחילת הקנין בביאה ז"א דהא איכא כסף מקודם וזהו תחילת קנינו ולא גרע משידוכין שעושים קודם הביאה וק"ו הוא וא"כ מדלא תני האיש קונה מוכח דכסף וביאה חדא חדא נקט לה וע"כ מנינא למעוטי אתא וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' וליתני ביאה קודם שטר כקושי' הגאונים שזכרנו לעיל ובהיות כן כיון דעיקר פירכת הש"ס הוא דליתני ביאה קודם שטר א"כ שפיר פריך מקודם ליתני מתקדשת ואח"ז פריך על סידור לשון התנא דנקיט ביאה לבסוף ולמה לא הקדים לשטר כנ"ל. וא"כ יהי' המשך לשון המתרץ כך דהוכרח לשנות בשטר קודם ביאה דאי הוה קתני בכסף בביאה ושטר ה"א דאין מנינא דרישא ממעט כלום רק דאי לא הוה תני מנינא דרישא ה"א דליכא כ"א שני קניני' כסף וביאה דעד דמקדש והדר בעיל ושטר. וא"ל דע"כ כסף לחוד וביאה לחוד קונה מדלא תני האיש קונה דאיכא למימר אי הוה תני האיש קונה ה"א בע"כ מאי אמרת מי מצית למימר דאשה נקנית בע"כ מנינא דרישא למעוטי מאי כקושי' לוית חן הנ"ל זה ליתא דהא באמת קיימינן עתה דלא מתנייא מנינא דרישא כל עיקר כמו שבארנו דבמסקנא לק"מ וניתני האיש קונה די"ל כמ"ש זקיני הגאון ז"ל משום דאסור לקדש לכתחילה בביאה הרי דלק"מ רק דלא ליקדם שטר כו' ובה"א דלא יהי' תנא מנינא ג"כ ידענו לחלק בין כסף לביאה מדלא תני האיש קונה ז"א דבאותו ה"א שפיר י"ל בע"כ כיון דלא תנינא מנינא. ובדברי רש"י ז"ל קשיא לדברינו דכתבו וליתני האיש קונה בג' דרכים ולפי מה שבארנו לק"מ פירכ' הש"ס רק לפום הס"ד דלא מתנייא כל עיקר מנינא דרישא ודוק היטב ובספרי על מס' זו הארכתי: