אור ברסלב
מאורי אש על פרשת האזינו - כתנות אור

מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט

על פרשת האזינו - כתנות אור

על פרשת וילך - אור חדש

במדרש רבה פ' האזינו הלכה אדם מישראל שהיה חושש באזנו מה שהיה מותר לרפאותו בשבת כך שנו חכמים כל שספק נפשות דוחה את שבת וזה מכת אוזן אם סכנה היא מרפאים אותה בשבת ר' לוי אומר האוזן לגוף כקינקל לכלים שכן הקינקל כמה כלים נותנים עליו ואתה נותן מוגמר תחתיו וכולם מתעשנים כך מאתים וארבעים ושמונה איברים שבאדם הזה וע"י אוזן כולם חיים מנין שנא' שמעו ותחי נפשיכם ע"כ. המדרש הזה תמוה חדא יש לדקדק שהוא שואל מה שיהי' מותר לרפאתו והשיב לו כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה את שבת הוי ליה למימר אם מכת אוזן ספק סכנת נפש דוחה שבת התחיל בספק ופשט בודאי שמסיים וזו מכת אוזן אם סכנה היא ועוד דהל"ל אם סכנה מחללין עליו שבת וקאמר מרפאין אותו בשבת ועוד יש לדקדק למה שאל על אוזן ולא על אבר אחר ועוד דנקט לשון יחיד מי שחושש באזנו ולא נקט שחושש באזניו ועוד דברי ר' לוי אינם מקושרים ומחוברים בתשובה על שאלה זו ולישב כל הדקדוקי' אלו צריכין אנו להקדים גמ' דחגיגה דף ג' דילפינן חרש המדבר ואינו שומע או אלם ששומע ואינו מדבר שפטור מן הראי' דילפי' ראיה ראיה מן הקהל דכתיב התם למען ישמעון ולמען ילמדון ותני' למען ישמעו פרט למדבר ואינו שומע ולמען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר ופריך למימרא דכי לא משתעי לא גמור והא הני תרי אילמא דאיתסו ואשתכח דהוו גמירי ספרא וספרי וכולה תלמודא אמר מר זוטרא קרי ביה למען ילמדו פרט לשומע ואינו מדבר א"ר תנחום חרש באזנו אחת פטור מן הראי' שנא' באזניהם ופריך הש"ס והא האי באזניהם מבעי ליה באזניהם דכל ישראל ומשני ההוא מנגד כל ישראל נפקא ליה ופריך אי מנגד כל ישראל הא אע"ג דלא שמעו כתב רחמנא באזניהם והוא דשמעו ומשני ההוא מלמען ישמעו נפקא ע"כ הגמרא וכ' התו' ד"ה אע"ג שלא שמעו שהם רחוקים אבל אם הי' חרשין ממעטינן מבאזניהם ודברי התו' קשה להולמן דהא אכתי לא ידעינן מבאזניהם והרב בספר רצוף אהבה רוצה למחוק בדברי התו' ולהגי' וגם מהרש"א נדחק בדבריהם ונראה לי לישב דבריהם ואגב נבאר דבמאי פליגי מר זוטרא דתירץ לעיל קרי ביה למען ילמדו ורב אשי הכריח פי' זה מקרא גופא דודאי למען ילמדון לאחרים דאי ס"ד אילם לא גמי' האי מלמען ישמעון נפקא ופרש"י דאנן סהדי דטעמא דחרש משום דלא גמיר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו למה לי תו למיכתב למען ילמדו למעט למי שלא גמר אלא ע"כ דפירוש הוא למען ילמדו שיכול ללמד עם אחרים וכ' התו' ד"ה מלמען ישמעון נפקא פשטא דקרא משמע האזינה והבין שיבין מה שילמדהו הילכך מה לנו שישמע כיון דלא גמר ממעטי' ליה שפיר עכ"ל ולכאורה יש לדקדק מנ"ל דממעטינן חרש בשביל שאינו יכול להבין ללמוד דילמא הטעם דמצוה לשמוע דברי התורה אף שאינו מבין דהא אמר רבא פ"ק דאלילים דף י"ט ע"א לעולם ליגרס אינש אע"ג דלא ידע מאי קאמר ולכך פטרה התורה חרש שאינו שומע שאינו בר לימוד אבל אילם שהוא שומע ואינו מדבר שהוא בר שמועה אף דלא ידע ליגמור דילמא יתחייב במצות שמיעה כמו נשים וע"ה דיוצאים בשמיעה במגילה וא"כ איצטרך למען ילמדון ונראה דמר זוטרא ורב אשי מחולקים במאי דכתבו התו' ד"ה חרש באזנו אחת בירושלמי א"ר יוחנן בעי חרש באזנו אחת מהו א"ר יוסי בר אבין פלוגתא דר"י ורבנן דתני ר' יוסי ולבני אהרן תעשה כתנות רבנן אמרי שתי כתנות לכל אחד ואחד ר' יוסי אומר חד כתנות לכל או"א ה"נ באזניהם שני אזנים לכל א' ר"י אומר אוזן לכל או"א עכ"ל נמצא לר"י ילפי' חרש בשתי אזנים מבאזניהם ע"כ איתר לי' למען ישמעו וע"כ למען ישמעו פירושו ל' הבנה אבל מר זוטרי ס"ל כרבנן וכר' תנחום דחרש באזנו אחת פטור ויליף מאזניהם שתי אזנים לכל או"א ואיצטריך למען דלא נימא מנגד כל ישראל אע"ג דלא שמעי ואיצטרך למען ישמעו וע"כ איתר באזניהם נילף אפילו חרש באזנו אחת פטור וע"כ צ"ל דלא הקפיד התורה על הבנה דהא חרש באזנו אחת דבר הבנה אפ"ה פטור וע"כ מטעם בעל מום הוא דפטרה רחמנא א"כ ה"א אילם שאינו מדבר כיון דאין לו מום באזניו לחייב כתבה רחמנא למען ילמדון דבעינן נמי בר לימוד ואינו מוכח מקרא גופיה למען ילמדון לאחרים ולכך תי' מר זוטרי דממעשה דהני תרי אילמי' מוכרחים אנו לקרות למען ילמדון לאחרים שהקפידה התורה על אילם אף ששומע בשתי אזניו מ"מ פטור מחמת שהוא בעל מום שאינו יכול ללמוד עם אחרים:

והשתא יתבארו ג"כ דברי התוס' על נכון דזה הוא דבר אמת בתוס' בד"ה אע"ג דלא שמעי' דהתוס' אזלי לשיטת' שכתבו למעלה דחרש באזנו אחת פלוגתא ר' יוסי ורבנן דלרבנן הוי משמעות באזניהם חרש באזנו אחת פטור ולר' יוסי אוזן לכל אחד א"כ חרש באזנו אחת חייב בראי' דהא יש לו אוזן אחד א"כ לרבנן יש במשמעות אזניהם לפטור חרש באזנו אחת ולר' יוסי יש במשמעות לחייב באזנו אחת וזה דוקא אם אנו דורשים באזניהם למעוטי חרש דרשינן למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וא"כ ר' תנחום ס"ל כרבנן ויליף ממשמעות באזניהם למעוטי חרש באזנו אחת וע"ז פריך המקשה והא מבעי לי' באזניהם דכולה ישראל ולא אתי כלל למעוטי חרשין אלא שישמעו ישראל למעוטי שלא יקרא התורה שלא בפני ישראל ותירץ לו המתרץ האי מנגד כל ישראל נפקא ופריך המקשה אי מנגד כל ישראל הוי אמינא אע"ג דלא שמעי כתב רחמנא באזניהם והוא דשמעו וע"ז כתבו התוס' דפריך המקשה אע"ג דלא שמעו מחמת שהן רחוקים ואתי למעט באזניהם שיקרא באופן שהם קרובים שיכולים לשמוע ולא ממעטינן כלל חרש מאזניהם ואין לנו מיעוט על חרש באזנו אחת אבל ליכא למימר דפריך המקשה אע"ג דלא שמעו שהם חרשים אבל אם הי' חרשים ממעטינן מבאזניהם א"כ ממילא נמעט חרש באזנו אחת ממשמעות דבאזניהם כרבנן א"כ לא פריך המקשה מידי דהא ממילא נלמד למעט חרש באוזן אחת ממשמעות דבאזניהם אלא ע"כ פריך המקשה דאי מנגד כל ישראל הוי אמינא אע"ג דלא שמעו מחמת שהן רחוקים ואזניהם אתי למעט שיקרא משנה התורה בפניהם שישמעו אבל לא אתי למעט אוזן לכל אחד למעוטי חרשים וזה ברור ואמת לאמיתו של תורה:

והנה בקרא לא מסיימי אי כרבנן אי כר' יוסי ונ"ל להכריח כיון דלא שמעו לא גמר מלמען ישמעו נפקא כדמפרש רב אשי ואם אמרינן דטעמא דלא ישמעו משום דלא גמר הוא שלא יבין כל מה שאומרים לפניו א"כ ע"כ מוכרחים אנו לומר דחרש באזנו אחת חייב דאל"כ קשה איך מפרש הקרא מקרא התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם למען ישמעו שהוא לשון הבנה שיבין מה שילמוד והא חרש באזנו אחת אף שהוא שומע ומבין פטור אלא ע"כ חרש באזנו אחת חייב ולא אתי למעוטי אלא שלא תאמר מנגד כל ישראל אע"ג דלא שמעי קמ"ל למען ישמעון והוא דשמעו דמצוה לשמוע אף שאינו מבין וחרש ילפינן מבאזניהם וחרש באזנו אחת חייב שהוא יכול לשמוע והנה בפסוק אין הכרע אי למען ישמעו הפירוש שיבינו וילמדו או מצות שמיעה בלבד והנה אליבא דכ"ע מודו דהשתא דכתיב באזניהם ולמען ישמעו שלא עמדו ישראל מרחוק. ואיתא במדרש משה קודם מיתה הי' קרוב לשמים ורחוק מן הארץ היה אומר האזינו השמים ואדברה כמי שמדברים למי שקרוב לו ולארץ אמר ותשמע ארץ אבל ישעי' שהי' רחוק מן השמים וקרוב לארץ אמר שמעו שמים והאזינו ארץ ולפ"ז יקשה על משה איך הי' אומר לישראל שיהי' קרובים אליו למען ישמעו הי' לו לומר למען יאזינו אלא ע"כ האי למען ישמעו הוא לשון הבנה שילמדו וכן פי' רש"י בפ' מקץ תשמע החלום משמע לשון הבנה והאזנה כמו שומע יוסף אשר לא תשמע לשונו א"כ מוכח מזה דחרש באזנו אחת חייב בראיה ע"כ שאלה הלכה אדם מישראל משום דאמרתי דיש נפקותא רבה אם חרש באוזן אחת חייב בראייה או פטור מן הראייה דאיתא בפ' מפנין דף קכ"ט עי' שמרדה מותר לכחלה בשבת סבר מיני' הני מילי דשחיקי סמנים מאתמול אבל מישחק ואתויי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרש לי מיני' דר"י דאפילו מישחק ואתויי מר"ה נמי משום דשוריינא דעינא בליבא תליא ומזה למדו הפוסקים דאפילו בסכנת אבר אסור לעשות רפואה במלאכה דאורייתא אבל לרפאות בשבות דרבנן שרי לרפאות ולפ"ז מכת אוזן אפילו יש סכנות אבר אסור לרפאות במלאכה דאורייתא ובשבות דרבנן הוא מותר א"כ מאי מספקא להו אלא נראה דהא איכא למידק למה התירו שבות בסכנת אבר הלוא מצינו שהעמידו דבריהם אפילו במקום כרת למה התירו כאן אלא נראה דמצינו כל דתיקון דרבנן כעין דאורייתא תיקון וחילול שבת דהתירה התורה כדאיתא ביומא דף פ"ה ע"ב א"ר שמעון בן מנסיא ושמרו בני ישראל את השבת אמרה התורה חילל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה א"כ התורה התירה חילול שבת כדי לקיים מצות הרבה א"כ אי חרש באוזן אחת פטור מן הראיי' י"ל דהתיר' השבות כדי שיתחייב במצות ראיי' כמו גבי עין דסומא פטור מן הראיי' ה"נ אם נימא דטעמא דהתירו שבות משום קיום המצוה י"ל דוקא באבר שיש בו סכנת ביטול מצוה כמו דפיקוח נפש דוחה משום שישמור מצות אבל אם נימא דפקוח נפש דוחה את השבת משום דכתיב וחי בהם וצריכין אנו לומר הא דהתירו חכמים שבות משום צערא דבמקום צער לא העמידו דבריהם א"כ אין חילוק בין אבר שיש בו ביטול מצוה בין אבר שאין בו ביטול מצוה נמצא אם הי' חושש בשתי אזניו הי' מותר לרפאות אותו בדבר שבות דרבנן בין אם נימא דבמקום ביטול מצוה התירו שבות או אם נימא דבמקום צערא לא גזרו רבנן. והטור א"ח סי' שכ"ח כתב בחולי שאין בו סכנת אבר נסתפק אבי אדוני הרא"ש אם מותר לחלל עליו השבת בשבות דאית בי' מעשה דשמא לא התירו אלא אמירה לעו"ג אבל לא שבות דאית בי' מעשה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בחולה שאין בו סכנה עושי' בו כל צרכו ע"י עו"ג ואם הי' צריכין לדברים שאין בהם מלאכה עושין אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אזנים ואונקלי בשבת וכתב הב"י איכא למידק היכי מצי למימר דלהרמב"ם שרי שבות הנעשה ע"י ישראל שא"כ איך כתב שכוחל עיניו מן העו"ג בשבת מאי איירי מן העו"ג אפילו מישראל נמי שרי הרמב"ם כיון דכוחל לא מיתסרה אלא מדרבנן כדאיתא בסוף פ' המצניע והרב המגיד כתב וז"ל כבר נתבאר בדברי רבינו שכל שבות מותר בחולי שאין בו סכנה כיון שהוא חולי כולל כל הגוף בין שבות דעו"ג בין שבות הנעשה ע"י ישראל אבל באבר אחד כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפי' שבות וזה טעם שלא הותר לכחול אלא ע"י העו"ג אע"פ שאין במכחול אלא משום שבות אבל במלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר אחד אלא בסכנת נפשות מתוך דבריו נראה שנתישב ספק זה דהא דשרינן שבות הנעשה ע"י ישראל אע"פ שאין בו סכנה היינו דוקא בחולי הכולל כל הגוף ולפ"ז נראה דהעלות אזנים ואונקליהם לחולאים הכוללים כל הגוף שאל"כ לא הי' מותרים לעשות ע"י ישראל ע"כ והאחרונים האריכו בדבר זה לפרש דברי הרמב"ם איך הוא מיושב הברייתא דפ' מפנין עיין בט"ז לא"ח ואיתא בגמ' דיומא דף פ"ה מנין לפקוח נפש שדוחה שבת וילפינן כ"א לימודים וחדא מינייהו דכתיב לעיל ושמרו בני ישראל את השבת אמרה התורה חלל שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה ושמואל יליף מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואמרינן לכולהו אית ליה פירכא אשכחן ודאי ספק מנ"ל לבר מדשמואל לית לי' פירכא ופירש רש"י דשמואל לית לי' פירכא אשר יעשה אדם המצוה שחי בהם ודאי ולא שיבא בעשיתו לידי ספק מיתה אלמא מחללין על הספק נשמע מזה דאי ספק נפשות דוחה שבת ע"כ א"א למילף משום לימוד אלא מוחי בהם ואין הטעם בשביל שישמור שבתות הרבה וע"כ צריכין אנו לומר משום דבמקום צערא לא גזרו רבנן וכבר הקדמנו אי פשטי' דקרא דלמען ישמעו משמע שילמדו ויבינו ע"כ חרש באזנו אחת חייב. והש"ך על התורה כתב ותשמע הארץ תשמע לשון הבנה שיבינו בארץ וכל מה שבתוכה שלא ישנו מדותם:

ובזה נבין דברי המדרש הנ"ל האזינו השמים ותשמע הארץ וע"כ פשטי' דקרא לשון הבנה כמ"ש הש"ך על התורה ותשמע הארץ לשון הבנה שיבינו בארץ וכל מה שבתוכה שלא ישנו מדותם וא"כ ע"כ למען ישמעו נמי לשון הבנה וא"כ מוכרחים אנו לומר למען תקרא באזניהם ע"כ אוזן לכל אחד וחרש באזנו אחת חייב ע"כ בראי' ובהקהל ומספקא ליה הא דהתירו לרפאות בסכנת אבר משום שיקיים המצות והכא ליכא ביטול מצוה או דילמא טעמא דמשום צערא לא גזרו רבנן ולכך אמר הלכה אדם מישראל שהי' חושש באזנו ר"ל באוזן אחת בשלמא אי הי' חושש בשתי אזנים דבודאי חרש בשתי אזנים פטור א"כ בודאי מותר לרפאותו ר"ל רפואה שאין בו מלאכה ממש אי טעמא משום שישמור המצות או טעמא משום במקום צערא לא גזרו רבנן ושרי אבל עכשיו דס"ל דחרש באזנו אחת חייב א"כ מספקא לי' אי דהתירו שבות לרפאותו בשביל סכנת אבר משום שיקיים המצות או משום במקום צערא לא גזרו בי' רבנן לכך דייק באזנו מהו מותר לרפאותו ר"ל בדבר רפואה משום שבות אם מותר לעשות ע"י עצמו או לא פשיטא לחלל שבת במלאכה גמורה אסור אפילו בסכנת אבר אלא מבעי' לי' מה שמותר לרפאותו דבכלל רפואה משמע אפי' רפואה דאית בי' משום שבות והשיב לו כך שנו חכמים כל ספק נפשות דוחה את השבת וע"כ אין לנו לימוד על ספק אלא מוחי בהם ולא שימות בהם א"כ עיקר קפידא בשביל חי אדם לא בשביל שישמור מצות א"כ בודאי הא דהתירו שבות גבי סכנת אבר משום דלא העמידו דבריהם במקום צערא א"כ אין חילוק בין אבר לאבר ולכך קאמר ומכת אוזן אם סכנה היא ר"ל סכנת אבר מרפאין אותו בשבת ר"ל דבר שהוא משום רפואה מותר לעשות אפילו ע"י שבות דאית בי' מעשה ולא מלאכה גמורה אך שלא יקשה לו קושיית הרב המגיד הלוא אף בסכנת אבר אין מרפאין אותו בשבת אלא ע"י עו"ג א"כ למה התירו שבות דאית בי' מעשה וע"כ צריכין אנו לומר חילוק של הרב המגיד דחולה הכולל כל הגוף שרי אפילו שבות דאית בי' מעשה ולכך אמר ר' לוי האוזן הזה כקנקלי וכו' כך האוזן מחי' כל הגוף של אדם והוי כחולה הכולל כל הגוף ומותר לרפאות בשבת אפילו בשבות דאית בי' מעשה ולא מלאכה גמורה וק"ל:

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב וגו' ופי' רש"י תורה שנתתי לישראל שהוא חיים לעולם כמטר הזה שהוא חיים לעולם כשעירי' לשון רוח סערה מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבין ומגדלין אותן אף דברי תורה מגדלין את לומדיהן וצריכין אנו ליתן טעם לשבח למה המשיל התורה לטל ולמטר ולרוחות ואגב נבין גמ' דגיטין דף ל"א ע"ב רב הונא ורב חסדא הוי יתבי חליף ואתי גניבא לקמייהו אמר חד לחברי' ניקום מקמי' דבר אוריין הוא אמר ליה אידך ומקמי' פלגא' ניקום כי אתו לגבייהו אמר להם במאי עסקתם אמרו לו ברוחות ויש לדקדק הלא לא מצינו שאמרו איזה דבר או פילפלו ברוחות ונקדים גמרא דתענית דף ז' תניא היה ר' בנאי אומר כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים שנא' עץ חיים למחזיקים בה וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות שנא' יערוף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה שנא' וערפו שם העגלה בנחל וביומא דף ע"ב ע"ב א"ר יהושיע בן לוי מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם מיתה הרי שתורה היא טובה מאד אבל משתנות לפי מעשה בני אדם אם הוא לומד לשמה נעשית סם חיים ואם לומד שלא לשמה נעשית סם המות ובגמ' דתענית שם רבא רמי כתיב יערוף כמטר לקחי וכתיב תזל כטל אמרתי אם תלמיד חכם הגון הוא כטל וא"ל עורפהו כמטר ופירש"י עורפהו כמטר הורגהו ובדף ג' ע"ב שם דרוחות לא מעצרי דאמר קרא כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם נאם ה' כשם שאי אפשר לעולם בלא רוחות כך אי אפשר לעולם בלא ישראל ופריך ולא מעצרי והתניא ר' יוסף ועצר את השמים מן העבים ורוחות או אינו אלא מן המטר כשהוא אומר ולא יהיה מטר הרי מטר אמור הא מה אני מקיים ועצר את השמים מן העבים ורוחות קשיא רוחות ארוחות ומשני רוחות ארוחות לא קשיא הא ברוח מצויה הא ברוח שאינו מצויה ופירש"י בשאינו מצויה כתיב ועצר ואיתא שם תנא דעבים ורוחות שניות למטר היכי דמי אמר עולא ואיתימא רב יהודא זיקא דבתר מיטרא ופריך למימרא דמעליותא היא והכתיב יתן ה' מטר ארצך אבק ואפר ואמר עולא ואיתימא רב יהודה זיקא דבתר מיטרא לא קשיא הא דאתא ניחא הא דאתי' רזיא ופירש"י דאתא ניחא בנחת אינו מעלה אבק רזיא בכח הרי להדי' אם הרוח בא אחר המטר בכח הוא לקללה וע"כ הא דכתיב ועצר את השמים מן הרוח ברוח שאינו מצויה משמע דרוח שאינו מצויה הוי בכלל ברכה וע"כ צריכין אנו לומר קודם הגשמים הוא בכלל ברכה וזה שרמזה לנו התורה יערוף כמטר לקחי בת"ח שאינו הגון ותזל כטל אמרתי בת"ח הגון יהי' כשעירים ר"ל כרוח סערה (וכן פירש"י לשון רוח סערה כתרגומו כרוחי מיטרא מה הרוחות הללו מחזיקין את העשבים ומגדלין אותן אף דברי תורה מגדלי את לומדיהן) שהוא רוח שאינו מצויה וכרביבים עלי עשב ר"ל שמתחילה הרוח ואח"כ הרביבים הגשמים ובאים לברכה ורוח מחזיק את העשבים ומגדל אותן כן ת"ח הגון התורה מגדלתו משא"כ אם באו הרביבים ר"ל הגשמים תחילה ואח"כ בא הרוח סערה הוא לקללה נמצא אנו למידין דת"ח הגון נמשל לרוחות שמגדלות העשבים ומחזיקות אותן אף דברי תורה מחזיקות ומגדלות לת"ח: וזה הי' הויכוח בין רב הונא לרב חסדא דחד אמר ניקום מקמי' דבר אוריין הוא ר"ל שהוא בעל תורה וכמו שהרוחות מגדלות את העשבים כן דברי תורה מגדלות לומדיהן א"כ צריכין אנו לכבדו וחד אמר ומקמי' פלגא ניקום שהוא ת"ח שאינו הגון ות"ח מרבים שלום בעולם אבל כיון שהוא בעל מחלוקת כמו שהרוחות לפעמים מכלות את העשבים ואינו מגדלות אותם כמו זיקא דבתר מיטרא כן ת"ח שאינו הגון מכלות הבריות ומביאים רעה לעולם ולכן כשבאו לקמייהו אמר להם במה עסקתם השיבו לו ברוחות שדברי תורה נמשלו לרוחות שלפעמים מגדלות העשבים ולפעמים מכלות העשבים כן בת"ח אם ת"ח הגון הוא צריכין אנו לכבדו כמו הרוחות שמגדלות העשבים ואם ת"ח שאינו הגון הוא נמשל לרוחות רעות וטללים רעים שמכלות העשבים כן אין אנו צריכין לכבדו וק"ל:

ועוד נ"ל לתרץ וליישב במה שאמר משה כי שם ה' אקרא איך הוא מקושר בפסוק של מעלה האזינו וגו' ונקדים מ"ש בזוהר א"ר אבא באתוון גליפן דר"א האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ הכא איתרמזי שמא קדישא עילאה רבי יוסי אמר מה בין משה לישעי' משה אמר השמים השמים אינון דאשתמודעון ואקרון שמא דקב"ה ותשמע הארץ הארץ ההיא דאישתמודעי בישעי' כתיב שמעו שמים ולא השמים האזינו ארץ ולא הארץ ויש לדקדק מאי קושיא לר' אבא ולר' יוסי דמפרשי שרמז משה שמא קדישא ונ"ל לומר דהא רש"י פי' והוא במדרש למה העיד בהם שמים וארץ אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו את הברית מי בא ומכחישם לפיכך העיד בהם שמים וארץ עדים שהם קיימים לעולם עכ"ל ולכאורה איכא למידק דאיתא בברכות דף ל"ב זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך מאי בך א"ר אליעזר אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע אלמלא נשבעת להם בשמים ובארץ הייתי אומר כשם ששמים וארץ בטלים כך שבועתך בטלה ועכשיו נשבעת להם בשמך הגדול מה שמך הגדול חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך שבועתך קיים לעולם ולעולמי עולמים עכ"ל הרי להדיא דמשה אמר דשמים וארץ יהיו בטלים וכן במדרש ילקוט סוף ישעיה דשאלה מטרוניא אחת לר' יהושיע כתיב בתורתכם למען ירבו ימיכם וימי בניכם כימי השמים על הארץ הלא שמים וארץ עתידין להתכלות דכתיב כי השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה וכן במעשה דר"א בן דורדי' בפ"ק דע"ז השיבו שמים כן א"כ קשה למה העיד משה שמים וארץ הלא גם שמים וארץ ג"כ אינם קיימים לעולמי עולמים אבל נראה לומר דאיתא בזוהר פ' תרומה דהשמים וארץ הם שמו של הקב"ה דשלמא מלכא אמר ואתה תשמע השמים אטו שלמה מלכא לשמי' התפלל אלא לשמו של הקב"ה דאיקרי שמים עכ"ל והמקובלים קוראים אותו בשם ספירות ת"ת וארץ היא ספירה אחרונה שהיא מלכות: ולפ"ז ניחא דברי הזוהר דמשה אמר השמים וארץ אינון דאשתמודע דאינון שמי' של הקב"ה ושמו של הקב"ה חי וקיים לעולמי עולמים והעיד בהם בשמו של הקב"ה וזה דקשיא ליה להזוהר למה העיד בהם שמים וארץ אם בשביל שהוא ב"ו ולמחר הוא מת ואם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו את הברית מי יבא ומכחיש' הלא גם שמים וארץ אינם קיימים ולכך אמר ר' אבא באתוון דר"א האזינו השמים הכי אית רמיז שמ קדישא ושמו הגדול אינו בטל וקיים לעולמי עולמים וזה מרומז בפסוק האזינו השמים ואדברה וע"כ למה העיד בהם שמים וארץ מפני שהם קיימים לעולם ולעולמי עולמים וקשה הלא שמים וארץ נמי יכלו ויתבטלו ולכך אמר כי שם ה' אקרא מה שאני קורא לשמים וארץ הם שם ה' ובשמו הגדול אני ושמו לעולם קיים וק"ל:

ועוד נ"ל ליישב המשך הפסוקים ויתישב גם מה שפירש"י האזינו השמים שאני מתרה בהם בישראל ותהי' עדים בדבר שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים וכן ותשמע הארץ וכתב מהר"א מזרחי שכך אמרתי להם דכתיב בפ' ואתחנן העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ ופירש"י ג"כ העדותי בכם הנני מזמינים להיות עדים שהתרתי בכם ולכאורה איכא למידק למה הוצרך משה להזמינם שיהיו עדים בדבר זה ונראה לישב דהא איתא ריש פ"ק דע"ז דלעתיד יאמרו האומות רבש"ע ישראל שקיבלו היכן קיימו אמר להם הקב"ה אני מעיד בהם שקיימו התורה אומרים לפניו רבש"ע כלום יש אב שמעיד על בנו אמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידו בהם שקיימו כל התורה אומרים רבש"ע שמים וארץ נוגעים בעדותן שנא' אם לא בריתי חוקות שמים וארץ לא שמתי וכתבו תוס' בד"ה שמים וארץ נוגעין בעדותן וא"ת והרי ראי' גדולה שקיימו שהרי שמים וארץ קיימים הם ותירצו די"ל שהם קיימים ממה שקיבלו כדאמר אם ישראל מקבלים ופי' מהרש"א ואעפ"כ נוגעים בעדותן מצד הנאתם שהגיע להם כבר ע"י קבלתם של ישראל נמצא אנו למדין דאעפ"כ על הקבלה לא חשיבו נוגעי' דהא ראי' גדולה שהם קיימים וזה אפשר שנקט רש"י למה העיד בהם שמים וארץ הלא גם הם נוגעים בעדותן ולכך פי' אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם ולכך העיד בהם שמים וארץ שהם קיימים לעולם על קבלתן של ישראל וע"כ עדות גדול שקיבלו עליהם הברית: אבל עדיין יש לדקדק דלפי דאמרי' כלום יש אב שמעיד על בנו נמצא דחשיב הקב"ה כמו קרוב וא"כ אפי' אם נימא דאין שמים וארץ נוגעים בעדותן שהם עומדי' על הקבלה מ"מ עדותן בטילה מחמת שגם הקרוב ראה עדות זה ואיתא בח"מ סי' ל"ו עדים רבים שנמצא א' מהם קרוב או פסול בודקי' אותם ואומרים להם כשראיתם דבר זה באתם כדי להעיד או כדי לראות כל מי שנתכוון להעיד כל העדות בטילה אף שלא העיד בב"ד כן ס"ל להרמב"ם ורש"י ורשב"ם והכריעו הש"ך בס"ק ח' כמותם ופ"ק דמכות פליגי ר' יוסי ורבי בנמצא אחד מהם קרוב או פסול דעדותן בטילה דס"ל לר' יוסי אפילו לא בא אלא לראות מבטל עדות הכשרים ורבי ס"ל דוקא אי אתי לאסהודי ואיתמר אמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"י ור"נ אמר הלכה כר' וכ' הרא"ש וז"ל וא"ת לשמואל דפסק הלכה כר' יוסי וקרובין או פסולין פוסלין בראיה בעלמא אפי' לא כוונו להעיד איך תמצא קדושין וגיטין כשרין שנעשין בפומבי לפני הקרובין והש"ך בח"מ סי' ל"ו ס"ק ח' מישב קושית הרא"ש דמיירי שהזמין עדים כשרים ובזה לא נתבטלו עדות הכשרים ולפ"ז יש ליתן טעם למה שפירש"י העדותי בכם שמים וארץ הזמינה להעיד משום דיש לפקפק כיון שהקב"ה הוי נוגע בעדות דאיו אב מעיד לבנו והקב"ה הוי רואה דכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו אמר ה' ופשיטא לדעת דסברי דהקב"ה הוא עד שלנו דכתיב שובו ישראל עד ה' אלהיך וכן כתיב והייתי עד ממהר א"כ גם העדות הכשרים בטל א"כ איך העיד בהם שמים וארץ אף שאינם חושבים נוגעים בעדות מחמת שהם קיימים מ"מ מצד עדות וראיות הקב"ה נתקבל גם עדות הכשרים ומה שפירש"י העידותי בכם שמים וארץ הלא עדות שמים וארץ בטלים מחמת ראיות הקב"ה ולכך כתב הזמינם להעיד וכיון שהזמינם להעיד עדותן כשירה וק"ל:

בפסוק יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום חדשים מקרוב באו לא שערום אבותיכם רש"י נדחק בפי' שערום ע"ש ול"נ דאיתא בזוהר וירא דף ק"ג נודע בשערים בעלה דא הקב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכול לאתדבקא ברוחא דחכמתא ולפום מה דמשער בלביה הכי אתידע בלביה ובגיני כך נודע בשערים באינון שערים אבל דאתידע כדקא יאות לא הוי מאן דיכיל לאתדבק או למנדע ליה עכ"ל נמצא כל א' משער בלבי' אלהותו וכבודו של הקב"ה ומשה הוכיח לישראל יזבחו לשדים לא אלוה אלהים לא ידעום באמת הם אינם אלהות רק חדשים מקרוב באו ר"ל שלא שערום אבותיכם ר"ל שאבותינו הקדושים לא שערו בלבם אלהות כאלו רק שערום בהקב"ה וק"ל והוא אמת לאמתו של תורה:

שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו ובפ' בתרא דיומא אמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה ל"ת שבתורה כו' אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשית לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך האי עון מזיד הוא וקא קרי לי' מכשול ונראה לי לומר דדוקא ריש לקיש אית לי' הך דרשא ולא ר' יוחנן דהא בפ' כלל גדול פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בחייבי חטאת ס"ל לר"י אם הזיד בלאו ושגג בכרת וריש לקיש סבירא ליה עד שישגג בלאו וכרת אם כן לר"י לא קשי' קרי לי' עון וקריא ליה מכשול דהא יש עון שהוא מזיד ויש בעון שוגג כגון שהזיד בלאו ושגג בכרת אבל ריש לקיש לטעמי' דס"ל עד שישגג בלאו וכרת א"כ שפיר קשי' ליה האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול אלא ש"מ דגדולה תשובה שזדונות נעשית לו כשגגות וק"ל והרמב"ם בפ"א מהלכות שגגות פסק כר"י ועפ"ז נבאר דברי הנביא ואגב יבואר מה שאמר ונשלמה פרים שפתינו וילפינן שתפילה במקום קרבן הלא הושע הי' בזמן הבית ראשון והי' ראוים להקריב פרים ולמה לא הוכיחם שיקרבו פרים ועוד יש לדקדק שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' וכי מה ענין דברים אל התשובה ועוד מאי דאמר אמרו אליו כל תשא עון ופי' רש"י כל עונות ועוד יש לדקדק דקאמר ריש לקיש האי עון מזיד הוא וקא קרי ליה מכשול ולמה לא אמר האי מכשול שוגג הוא וקרי' ליה עון שהוא מזיד דמכשול נאמר תחילה ודבר זה נראה לי ליישב משום דאמרינן סוף פ' אלו מציאות דריש ר' יהודא בר עילאי מאי דכתיב הגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם הגיד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונים נעשות להם כשגגות ובזוהר נשא איתא על פסוק לו עמי שומע לי ישראל בדרכי ילכו לו עמי שומע לי אלו ע"ה וישראל בדרכי יהלכו אלו ת"ח ואין סותר דרוש גמרתנו דעמי נגד ישראל הם ע"ה שנכללו בכלל עמי משא"כ נגד בית יעקב ת"ח נכללים בשם עמי עכ"פ נשמע דישראל אינון ת"ח א"כ לא רצה ריש לקיש לדיוקי קרי לי' מכשול וקרי ליה עון דיש לומר בת"ח אף מכשול קרי' לי' עון והושע אמר שובו ישראל שהם בכלל ת"ח אבל איפכא שפיר איכא למידק קרי לי' עון וקרי ליה מכשול דאיך יהי' מעון מכשול אלא ע"כ דקאי שגדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות וזה דוקא לר"ל אבל לר' יוחנן דהילכ' כוותי' לא קשיא דאיכא למימר דיש עון שיש בו מכשול כגון שהזיד בלאו ושגג בכרת ונקדים גמרא דפ' בני עיר א"ר יוסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר ה' אלהים במה אדע אמר אברהם לפני הקב"ה רבש"ע שמא ח"ו ישראל חוטאים ואתה עושה להם כאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה א"ל לאו א"ל במה אדע א"ל קח לי עגלה משולשת כלומר הקרבנות יכפרו עליהם עי' פרש"י א"ל תינח בזמן שבה"מ קיים כו' ויש להקשות למה נחרב הבית כאשר באמת מצינו במקדש שני כשצרו בית חשמונאי זה על זה כו' היה שם זקן א' אמר להן כל זמן שעסקינן בעבודה אין נמסרים בידכם כדאי' בסוף פ' מרובה אבל מקדש ראשון למה חרב שהי' להם קרבנות והרב בעל יפה תואר דף רס"ג פ' מ"ד נתקשה בעון זה וז"ל ואין קושיא מאשר נחרב הבית ולא עמד להם זכות הקרבנות כי לא אמר אלא להאריך קצת אבל בבואם בחטא בשיעור מופלג לא יועילם כי החפץ לה' בעולה וזבחים ואין דברים אלו אלא דברי נביאות דמנ"ל דבר זה לחלק בין שיעור מופלא דסתמא אמר לו הקב"ה קח לי עגלה משולשת וגו' והראה לו הקרבנות להתכפר בהם ולי נראה דמעיקרא אין כאן קושיא דכל הקרבנות אינם מכפרים אלא עם תשובה דבלא תשובה הוי זבח רשעים תועבה דכתב הרמב"ם בפ"א מה' תשובה כל מצות שבתורה בין עשה בין ל"ת אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה וישיב מחטאו חייב להתוודות לפני האל ב"ה שנא' איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים וזה עיקר הוידוי שיאמר שלעולם אינו חוזר לדבר זה וכן בעלי חטאת ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדון אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתודו וידוי דברים שנא' והתודו אשר חטא עליהם ולפ"ז מיושב קושי' היפה תואר הנ"ל דאי' במדרש ילקוט בירמי' סי' ב' אר"ש בן חלפתא אמר הקב"ה לירושלים על מה הבאתי כל המשפטים הללו בשביל שאמרת לא חטאתי שנא' הנני נשפט אותך על אמרתך לא חטאתי ולכאורה מאי צריך הקב"ה להתנצל לפני ירושלים דמי יהרהר אחריו אלא משום דראויה הי' שיתכפר עליהם הקרבנות ולכך אמר הקב"ה על מה הבאתי כל המשפטים הללו הלא כבר הבטחתי לאברהם שבזכות הקרבנות שיתכפרו עליכם יהי' לכם תקומה ולכך אמר שבשביל שאמרת לא חטאתי ושום קרבן לא מכפר בלא וידוי דברים דהיינו שיתודה ויאמר חטאתי ולפ"ז אין מקום לקושית היפה תואר כיון דהם לא חזרו בתשובה ולא אמרו חטאתי לכך לא הועיל להם כפרה דקרבנות וק"ל. אך יש עוד לדקדק דהא הראו לאברהם כל הקרבנות כמו דאיתא במדרש פר י"כ ופר הבא על כל המצות ועז משולשת שלשה מיני' שעירים שעירי רגלים וכתב הי"ת ששעירי י"כ בכלל שעירי רגלי' ובשעיר י"כ מצינו שמכפר אליבא דרבי אסי בלא תשובה וכן י"כ גופי' מכפר אליבא דרבי אפי' בלא תשובה דהא אי' בשבועות במתני' ועל שאר עבירות שבתורה הקלות וחמורות הזדונות והשגגות הודע ולא הודה עשה ולא תעשה כריתות ומיתות ב"ד שעיר המשתלח מכפר ובגמ' דף י"ב האי עשה היכי דמי אי דלא עביד תשובה זבח רשעים תועבה ואי דעביד תשובה כל יומא נמי דתניא עבר על מ"ע ועשה תשובה לא זז משום עד שמוחלין לו א"ר זירא בעומד במורדו ורבי היא דתניא רבי אומר על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יו"כ מכפר ופרש"י האי קרא דזבח רשעים מוקי ליה בשאר יומא נמצא אליבא דרבי שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות כריתות ומיתות ב"ד מזיד אף דלא עביד תשובה וקרא דזבח רשעים תועבה מוקי לי' בשאר ימות השנה וא"כ הא תינח אליבא דרבנן אבל אליבא דרבי דס"ל די"כ ושעיר המשתלח מכפר בלא תשובה א"כ הדרא קושי' לדוכת' דקב"ה הראה לאברהם כפרות די"כ והם מכפרים אף בלא תשובה וא"כ למה לא הואיל לישראל י"כ ושעיר המשתלח ונוכל לומר דהם עבדו ע"ז ורבי מודה בע"ז דרבי ס"ל על כל עבירות שבתורה בין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה י"כ מכפר חוץ מפורק עול ומגלה פנים בתורה ומפיר ברית בבשר ויליף מדכתיב כי דבר ה' בזה הכרת תכרת כדאמרינן בשבועות אך מצינו למימר למאן דלא מוקי להאי קרא בדבור אנכי ולא יהיה לך והוא ר"מ ור' נתן ור' נהוראי דדרשו בחלק דף צ"ט ר"מ אומר הלומד תורה ואינו מלמדה זה הוא דבר ה' בזה ר"כ אמר כל שאינו משגיח על המשנה ר' נהוראי אומר כל שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק ור' ישמעאל סבר זה העובד עבודת אלילים מאי משמע דתני דבי ר"י כי דבר ה' בזה זה המבזה דבור שנאמר לו למשה מסיני א"כ להנך תנאי דפליגי אד"ר ישמעאל ודרשינן י"כ הוא אפי' אי לא עביד תשובה י"כ מכפר מצינו למימר די"כ מכפר על כל עבירות אפי' בלא עביד תשובה וא"כ הדרא קושי' לדוכתא למה לאתגין אל ה' י"כ מלכפר ונ"ל שהם היו חייבי חטאות ואשמות ותנן בכריתות חייבי חטאות ואשמו' ודאין שעבר עליה' י"כ חייבין להביא לאחר יו"כ וחייבי חטאות ואשמות כ"ע מודים דאינו מכפרי' אלא על השבים דכ' והתוודו את חטאתם וא"כ י"כ היה מכפר עליהם וקרבנות לא הביאו ואף אם הביאו לא התוודו שהם אמרו לא חטאנו גלל כן לא היה להם כפרה ומצאתי און לי שנתחייבו הרבה פרים שעברו כמה עבירות ע"פ הוראת ב"ד הושע הוכיחם סי' ד' וישכח תורת אלהיך אשכח בניך וגם אני כרבם כן חטאו לי כבודם בקלון אמור עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלהיהם ואמרינן במדרש ילקוט כרבם כן חטאו לי א"ר שמואל בר נחמני שכל מה שהגדולים עושים ם הם עושים כיצד הנשיא מתיר ואב"ד אומר הנשיא מתיר ואני אוסר והדיינים אומרים אב"ד מתיר ואנו אוסרים מי גרם לכל הדור שחטאו הנשיא שחטא תחילה עמי בעצו ישאלו ומקלו יגיד לו קרי עלה ר' יוסף כל המקיל יגיד לו ובוודאי לא התירו מה שהוא זיל קרי בי רב אלא מצינו כמה עונשים וכריתות דלא כתב בהדיא אלא דלמדין מג"ש כמו דאמרינן בכריתות א"ר ינאי לעולם אל תהי' ג"ש קלה בעיניך שהרי פיגול אחד מגופי תורה ולא למדו הכתוב אלא מג"ש וכן נותר וכן בתו מאנוסתו ורוב חייבי סקילה כגון הבא על האם ועל הכלה לא כתיב הקילה אלא דמיהם בם וילפינן מג"ש מאוב וידעונים ומסתמא התירו מה שלא היה מפורש בתורה והם עשו ע"פ ב"ד ונתחייבו בפרים אך צריך וידוי פה: ועוד מצאתי בילקוט פ' שלח לך גבי שגגת ע"ז וכפר הכהן על כל עדת ישראל ונסלח להם כי שגגה היא ר"א אומר בא הכ' לעשות זדון הציבור כשגגה שאפי' הן מזידין יהיה לפניו כשגגה לכך נאמר כי שגגה היא הרי למדין שאפילו מזיד של צבור נחשב לשגגה ואליבא דר"א אמרתי מיושב קושית הש"ס בתמורה דף ט"ו ע"ב דבני גילה בבית שני העלו פרים שנים עשר והיה ר"י אומר על עבודת אלילים הביאו שעשו בימי צדקיהו ופריך והיכי מקריב להו והא מזידין הי' א"ר יוחנן הוראת שעה היה וזה דלא כר"א אבל אליבא דר"א דמזיד הציבור הוי שוגג ואיתא פלוגתא אם עדים מחייבי' אותו קרבן תנן בכריתות עד אחד אמר אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור שנים אמרו אכל והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב דאם הביאו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי פטור ואבעי' להו מאי טעמא דרבנן משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים או דילמא משום דאמרינן מגו ופירש רש"י אדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה לא נהימנא לאתויי חטאת להתכפר בו נגד קונו. והנה לטעמא דרבנן דלא מחייבי עדים קרבן טעמא משום דהוא מהימן יותר הן מטעם מגו או משום דמסתמא הוא אומר אמת ועדים משקרים משום דאדם נאמן על עצמו בדברים שיש בהם כפרה דאי הי' חייב הי' מייתי כפרה וגבי עד אחד אפי' אליבא דר"מ אינו יכול לחייבו וכל זה דאנן ב"ד יכולים למשכן אותו אף דחייבי חטאת בלאו הכי אנן ממשכנן מ"מ הכי ס"ד דניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבור להיות פטור כמ"ד דממשכנן אותו וכמו כן כתבו התוס' אליבא דר"מ והנה קמי' שמיא גלי' שהוא חייב קרבן אם כן לא מהני ליה י"כ להתכפר וצריך להביא קרבן ובקרבן צריך תשובה דוקא דהיינו ווידוי דברים והנה הנביא הושע רצה להכריח להם שאין להם שום סמיכה על י"כ אף אליבא דרבי דס"ל י"כ הוא שמכפר אף לשאינם שבים וישראל שבאותו דור שמעו לכל המיקל להם כמו שהוכיחם ומקלו יגיד לו וישראל אמרו לא חטאנו ואף אם היה מביאים פרים היה זבח רשעים תועבה ובמדרש אמרו עד ה' אלהיך עד הוא לשון עדות שהקב"ה מעיד בזה ולזה התחיל הנביא לומר שובו ישראל שבהכרח מחוייבים אתם לשוב ולא סגי בלאו הכי דאף לרבי דס"ל י"כ מכפר בלא תשובה ואתם אומרים לא חטאנו הלוא עד ה' אלהיך והוא יודע האמת שאתם חייבין פרים שעברו על ל"ו כריתות כדאיתא במדרש כמנין איכה ואם כן אתם חייבים פרים לחטאת ובזה אין י"כ מכפר אף אליבא דרבי בשלמא אם היה עד בשר ודם או עדי בני אדם. יכולת היה בידכם להכרישם אבל לפני הקב"ה שהוא עד שלכם והוא יודע האמת ולא נבראו סהדי לשיקרא א"כ יוכל לחייב אתכם להביא חטאת וחייבי חטאות לא מהני י"כ וא"ת הא באמת מזידין אנו ואין אנו חייבי' בקרבן חטאת ואם כן יו"כ מכפר בלא תשובה לכך אמר כי כשלת בעוניך ר"ל אף עון מזיד של ציבור נחשב כשוגג ולפ"ז שפיר יוכל הקב"ה להעיד שאתם חייבים בקרבן חטאת פרים ולזה לא מהני י"כ אלא תשובה דהיינו ווידוי דברים לכך אמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' דהיינו ווידוי דברים דבלאו הכי אי אפשר לשוב ואמר אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתנו ופי' רש"י כל עונותינו יסלח וקח טוב קבל הווידויי' מאתנו שנאמר טוב להודות לה' ודוק:

תוכן העניינים

מאורי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה