אור ברסלב
מאורי אש על פרשת בהר - אור חדש

מאורי אש· רבי מאיר איזנשטאט

על פרשת בהר - אור חדש

על פרשת בהר - אור חדש

גרסינן פ"ק דבכורות דף ה' ע"ב חלב מנ"ל דשריא דדלמא אסור משום אבר מן החי מדאסר רחמנא בשר בחלב ש"מ חלב לחודא שרי ופריך ודלמא חלב לחודי' אסור באכילה בשר בחלב אסור באכילה ובהנאה כו' ומקשים העולם אכתי מוכרח דחלב לא נאסר משום אבר מן החי דאל"כ יקשה ל"ל חד לא תבשל על איסור אכילה תיפוק לי' דאסור בלא"ה עכ"פ באכילה מחמת אבר מן החי ואנן דרשינן ג"פ לא תבשל חד על אכיל חד על הנאה חד על בישול. ואמרתי ליישב קושיא זו דרך חידוד הלכה דהנה כתב הרמב"ם בפ"ט מה' מאכלות האסורות דאם אוכל בשר בחלב לוקה אבל אם נהנה מבשר בחלב אינה לוקה והקשה הלח"מ מדוע פסק רבינו דאין לוקין על הנאת בשר בחלב דא"ל דאיהו ס"ל לפסק הלכה כאיסי ב"י דיליף הנאת בשר בחלב בק"ו מערלה ובהיות כן מש"ה אין לוקין דאין עונשין מן הדין ז"א דרבינו גופא במנין המצות שלו מנה ג"פ לא תבשל חד אכילה חד אהנאה וחד אבישול הרי דיש לו לימוד מפורש אהנאה כמו על אכילה ומדוע לא יבאר החילוק בין אכילה להנאה ולבסוף העלה הלח"מ דמש"ה פסק רבינו דאין לוקין אהנאת בשר בחלב משום דהוה לאו דאתא באם אין ענין דהא עיקר קרא נאמר על בישול רק דאם אין ענין אבישול מוקמינן על הנאה וס"ל לרבינו דלאו דאתי באם אין ענין אין לוקין עליו וא"ל א"כ למה לוקין על אכילת בשר בחלב הא הוה נמי לאו דאתי באם א"ע ז"א דכיון דיש נמי ק"ו דבראשית רבה אבל בהנאה אע"ג דאיכא נמי ק"ו ולא הוה כק"ו דבן ובת יעש"ה וסיים וכ"נ מתוס' ריש איזהו נשך. והנה יגעתי ולא מצאתי שום סיוע לזה מתוס' דשם ואדרבה משם משמע איפכא דאיתא שם אמר רבא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה למה לי צריכא כו' ומסקינן שם דעל גזל באמת לא צריכא קרא דיש למילף מריבית ואונאה רק דלא תגזול קאי אכובש שכר שכיר. ופריך שם כובש שכר שכיר בהדי' כתיב לא תעשוק שכר עני ואביון ומשני לעבור עליו בשני לאווין. והקשו תוס' שם א"כ לוקמי בגזל גופי' ולעבור עליו בשני לאווין וי"ל דאלאו דגזל לא לקי כיון דהוה לאו הניתק לעשה דכתיב והשיב את הגזילה אשר גזל אבל כי מוקמינן באם אין ענין אכובש שכר שכיר לקי שפיר יעש"ה הרי להדיא עינינו הרואות דעת התוס' דלאו דאתי באם אין ענין לקי שפיר דאל"כ מאי מתרצי' תו' דאין למוקמי' אגזל ולעבור בשני לאווין כיון דלא לקי הא גם עתה לא לקי דהא הוה בכש"ש לאו דאתא באם אין ענין והייתי רגיל לפרש בקטנותי בכוונת הלח"מ וכ"נ ודלא כנראה מתו' ריש איזהו נשך מחמת תירוצם הנ"ל וקושי' התוס' דריש איזהו נשך י"ל לשיטת הרמב"ם באופן אחר כאשר יתבאר במקומו בעזה"י ועיין נא בדברי זקיני הגאון האמתי ז"ל מה שנתווכח בתשובתו חלק ראשון סי' כ"ו וכ"ז עם מחותנו הגאון האמיתי חכם צבי אשכנזי ז"ל אח"ז הגיע לידי ספר פאר הלכה וראיתי שגם הוא ז"ל הרגיש בקושי' זו על סברת לח"מ דלאו דאתי באם אין ענין אין לוקי' מתו' דאיזהו נשך הנ"ל ובמקומו הארכתי ת"ל בזה וכאן לא באתי אלא לאהבת הקיצור מה שעלה במושכל הראשון זה שנים כבירים ליישב קושי' פאר הלכה הנ"ל דהנה הגאון מהרש"א ז"ל הקשה שם באיזהו נשך מאי תירצו התוס' משום הכי לא מוקמינן על גזל משום דלא לקי דהוה לאו הניתק לעשה קשה הא גם עתה דמוקמי' לה אכובש שכר שכיר לא לקי מטעם זה דהוה לאו הניתק לעשה דהא כתיב והשיב את הגזילה אשר גזל ומסיים קרא ואת העושק אשר עשק ותירץ הוא ז"ל דדוקא היכא דהלאו והעשק נאמרו בלשון אחד הוא דהוה לאו הניתק לעשה אבל היכא שהלאו מופרש ומובדל בלשונו מן העשה כגון הכא דהלאו נאמר בלשון לא תגזול והעשה נאמר בלשון עושק לא הוה ניתק לעשה יעש"ה ובזה ישבתי דברי התוספות ריש חולין מה שתפסו שם השליטים הלח"מ ומוהררש"ק ומהרש"א ז"ל יעש"ה ותבוא על המכוון:

ולפ"ז מיושב הדק היטיב קושי' בעל פאר הלכה שזכרנו דהנה הך מלתא שכתב הלח"מ דס"ל לרבינו ז"ל לאו דאתא באם אין ענין אין לוקים עליו הוא מלתא חדתא וצריך לתת טעם עליו משום דקשיא למה שינה התורה בלשונו וכתב הלאו בלשון אחר ולא כתב באותו לשון השייך בה כגון גבי בשר וחלב למה נאמר לא יהנה גדי בחלב אמו אלא ע"כ מש"ה שינה קרא לשונו כי היכא דלא ללקי עלי'. משא"כ הכא איפכא מסתברא דשפיר כתבו תו' דהשתא מוקמינן קרא באם אין ענין אכובש ש"ש לקי שפיר דא"ל דהוה לאו דאתי באם אין ענין ואין לוקי' קשיא מאי טעמי' וא"ל משום דלא נאמר בפירוש הלאו לא תעשוק ז"א דאדרבה אי הוה כתיב הכא לא תעשוק לא הוה לקי משום דאז הוה שפיר ג"כ לאו הניתק לעשה דיהיה ממש בלשון אחד הלאו עם העשה ואדרבה דוק לאידך גיסא מדלא כתב רחמנא הלאו בפירוש ע"כ דבעי דילקה ואי הוה כתב בפי' לא הוה לקי מטעם לאו הניתק לעשה לכך שינה קרא לשונו ונאמר בלשון אחר לא תגזול שיהי' מופרש ומובדל בלשונו מהלאו ולא יהיה ניתק לעשה וילקה וא"ל דעדיין ליכתוב בקרא להדיא לא תעשוק וא"ל דאז לא היה לקי מטעם דיהי' ניתק לעשה דיהי' שווין בלשונם ז"א דלכתוב להעשה בלשון גזל זה ליתא כיון דכבר אמר והשיב את הגזילה אשר גזל לאו אורחי' דקרא למיהדר וליכתוב עוד הפעם בקרא או את הגזל וכ"כ להדיא בתוס' עש"ה. ומיושב שפיר קושי' בעל פאר הלכה והצעתי דבר זה מכמה שנים לפני גדולים וישרו הדברים בעיניהם. אך לאחר שזכינו לדון בדבר החדש שהעיקר טעמו של רבינו בהך דלאו דאתי באם אין ענין אין לוקי' עליו היינו מטעם דקשה למה לא כתבה רחמנא בפי' להלאו ההוא בלשון השייך בו א"כ יקשה מאי הקשה שם הלח"מ וא"ל א"כ למה כתב רבינו דעל אכילת בשר בחלב לוקי' הלא אף גם הוא לאו דאתי באם אין ענין זה ליתא דהלא אי' בגמרא דחולין פ' כל הבשר נאמר בתורה ג"פ לא תבשל חד אאכילה וחד אהנאה וחד אבישול ומדאפקי' רחמנא לאכילה בלשון בישול ש"מ דוקא דרך בישול אסרה התורה א"כ שפיר לוקי' על אכילת בשר בחלב דלא שייך בו לומר אי בעי רחמנא דילקי לכתוב בפי' לא תאכל ז"א דקמ"ל קרא בזה דאין לוקי' אלא דרך בישול משא"כ גבי הנאת בשר בחלב שפיר לא לקי דאי בעי רחמנא דילקה לכתוב בפי' לא יהנה וא"ל דמורה לנו דהנאת בשר בחלב אינה אסור אלא דרך בישול ז"א דק"ו הוא מאכילה דמה אכילה אינה אסורה אלא דרך בישול כ"ש גבי הנאה ושפיר הוה מצי ליכתוב לא יהנה אלא עכ"ל משום דלא ללקי. גם זה יש ליישב על בעל לח"מ דקשי' ליה למה כתב רבינו דעל אכילה לוקי' הא הוה לאו דאתא באם אין ענין ובאמת קשה נמי מנ"ל דדרך בישול אסרה התורה באכילה דלמא הא דשינה התורה ולא כתב בפירוש לא יאכל משום דלא ילקה דיהי' לאו דאתי באם אין ענין ועיין בזה ותירץ דעל אכילה איכא ק"ו דב"ר ובין כך ובין כך עכ"פ לוקין מטעם דב"ר ע"כ לא תבשל בא להורות דדרך בישול אסרה התורה וגבי הנאה הוה שפיר ק"ו מאכילה דדוקא דרך בישול אסרה התורה וקשיא שפיר ליכתוב לא יהנה אלא ע"כ דיהא לאו דאתא באם אין ענין ללקי עליה ויאתיון על הנכון דברי הגאון בעל לחם משנה ז"ל. ובזה מתורץ קושי' העולם שזכרנו דשפיר אמרי' במכילתן ודלמא חלב לחודי' אסור באכילה מחמת אבר מן החי ובשר בחלב אסור בהנאה וא"ל למה לי ג"פ לא תבשל ז"א דחד קאי אהנאה וחד אבישול וחד דאותו הנאה דרך בישול אסרה התורה דהשתא א"ל ל"ל דהנאה אינה אסורה אלא דרך בישול הלא בלא"ה מוכח מק"ו דאכילה ז"א דהשתא קיימינן באמת דגבי אכילה גם שלא כדרך בישול אסור מצד אבר מן החי וא"ל לא לכתוב רק תרי לא תבשל ואנא ידענא דהנאה אינה אסורה אלא דרך בישול מדאפקי' רחמנא להנאה בדרך בישול זה ליתא דגבי הנאת מהכרח לאפקי' מלשון הנאה דאי הוה כתיב בהדיא לא יהנה הוה לקי ג"כ ובאמת על הנאה לא לקי מטעם דהוה לאו דעתא באם אין ענין לכך הוצרך התורה לשנות מלשון הנאה ללשון בישול ולעולם אף שלא כדרך בישול אסור לכך כתב עוד הפעם לא תבשל להורות דהנאת בשר בחלב אינה כ"א דרך בישול ודוק היטיב: הרמב"ם ז"ל פ"ז מה' תו"מ כתב בה"ז דהעומר מצוה לקצור בלילה בין חול בין בשבת. וכל הלילה כשר לקצירת העומר ואם קצרוהו ביום כשר ע"כ והקשה הלחם משנה דהוא נגד ש"ס ארוך דשילהי פרק ר' ישמעאל דאמרי' שם פלוגתי' דרבי ור"א בן שמעון דראב"ש ס"ל שכל העומר שנקצר שלא כמצותו פסול. אמר רבה בר חנה א"ר יוחנן ראב"ש בשיטת ר"ע רבי של אביו אמרה דתנן כלל אר"ע כל מלאכה שאפשר לעשותו מע"ש אינה דוחה את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דקצירת עומר מצוה דתנן רי"א מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהוא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרה מע"ש כו' ופריך ורבי לאו תלמידי' דר"ש הוא והתניא כו' ומשני סבר לה כאידך דר"ש דתני' אר"ש בא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה שהרי הקטר חלבים ואיברים כשרים כל הלילה ולא הי' ממתין להם עד שתחשך. ופריך וראב"ש לא שמיע לי' אלא שאני התם שכבר דחתה שחיטה את השבת ולרבי נמי כו' ועש"ה ועכ"פ מוכח מסוגי' זו דאי נקצר ביום כשר אינו דוחה שבת ואיך אחז רבינו החבל בתרין ראשין דפסק דנקצור ביום כשר ואפ"ה כתב דקצירת עומר ד"ש וכבר האריך בזה הגאון המפורסים מוהרש"ק בספרו בה"ז יע"ש שנתווכח בזה עם הגאון הקדוש זלה"ה ואמרתי גם אנכי ליישב דברי הרמב"ם ז"ל. ויתבאר ג"כ דברי רש"י ז"ל בד"ה וראב"ש לא שמיע ליה הא דחביבה מצוה בשעתי' אלא בע"כ שמיע ליה ולא גמיר מיניה דהתם וכו' שהרי דחתה שחיטה את השבת כו' נראה כוונתם לפרש הא דאמר הש"ס אלא שאני התם כו' הכל הוא מדברי המקשן בכדי לפרוך על רבי אח"כ ויש לדקדק מאי פשיטותא כ"כ דראב"ש שמיע ליה ומחלק משום דהתם כבר דחתה שחיטה את השבת לכך נלע"ד דהנה כתבו שם בתוס' ד"ה אמאי דחי שבת נקצרים מע"ש ואע"ג דלכתחילה מצותה בלילה כיון דדיעבד כשר לא הוה דומי' דתמיד דכתיב ביה במועדו דדחי שבת יעש"ה נראה כונתם דמסתברא דדומי' דתמיד דאמרה התורה דדחי שבת והתם ליכ' למיעבד באופן אחר התמיד כ"א ע"י חילול שבת ה"נ בכל דוכתי' דאמרה תורה דדוחה שבת היינו נמי באופן דליכא לתקן הדבר בלתי דחיית שבת ומוכח שפיר דנקצר ביום פסול ועיין ולפ"ז אף אנו ניקום ונימא בה מלתא דעדיין קשה מנ"ל לראב"ש דכל דבר הנעשה בעומר שלא כהלכתו פסול. וא"ל דא"כ מ"ט עומר דוחה שבת י"ל משום דמצותו בכך וא"ל דדומי' דתמיד בעינן ז"א די"ל דגם גבי תמיד גלי קרא דדוחה שבת אפי' היכא דאיכא למיעבד ולמיהדר להיות בלא חילול שבת אפ"ה דחי שבת דהיינו דהא אי' בריש מס' שבת שנים שעשו מלאכה אחת פטורי' ויע"ש דף צ"ב דאפי' בזה יוכל וזה יוכל פוטר ר"ש ולפ"ז כיון דר"א ב"ש בשחיטת ר"ש אביו קאי א"כ למה ידחה תמיד את השבת ויעשו כל המלאכות הצריכי' לגופי' שנים ויהיו פטורים ומדחזי' דכתב לן קרא במועדו דתמיד דוחה שבת אפילו היכא דאיכא למיעבד שלא ע"י דחי' שבת ש"מ שהותרה הכא שבת לענין דחי' עבודה ולאו דחויה היא ולא צריך לאהדורי א"כ ה"ה בעומר נמי אע"פ שאם נקצר ביום כשר אפ"ה יכולין למיקצר בשבת ג"כ דהותרה היא ובשגם דהכא גבי עומר מצותו בכך לכתחילה לקצור בלילה אך נלע"ד דראב"ש בשיטתו קאים דס"ל בשחיטת חולין פ"ב דבקדשי' אין שנים שוחטים זבח אחד יעש"ה ובהיות כן י"ל שאני גבי תמיד דגבי שחיטה הוכרח להיות דחית שבת משום דליכא למימר דשנים ישחטו דגבי קדשים אין שנים שוחטים זבח אחד ומאחר שלגבי שחיטה הכרח הוא לחלל שבת אין ראיי' מן העבודות שלאחרי' שדוחי' שבת די"ל שאני הכא שכבר דחתה השחיטה את השבת והואיל והותרה הותרה כדאמרי' (ויעויין לעיל בפ' ויקרא בדברינו ואולי יש לחלק בין דאורייתא לדרבנן ועיין) ולדברינו האלה א"כ מוכרחים אנחנו גם מכח קושי' זו לסברת הגמרא דס"ל לראב"ש שאני התם הואיל ודחתה שחיטה את השבת והואיל והותרה הותר' ושפיר פרש"י דהש"ס מפרש דרך שלילה לראב"ש לא שמיע לי' הא דחביבא מצוה בשעתיה וכו' אלא שאני התם הואיל ודחתה שחיטה את השבת א"כ לרבי מנ"ל דאם באנו לומר דעדיין לא ידע המקשה מזה החילוק הוה ליה טפי למיפרך מנ"ל לראב"ש הא דלמא באומר הוא דומי' דתמיד שנוכל לעשות כל העבודות שלאחרי' ע"י שנים ואמרה רחמנא דדחי ובאמת מותר גם באחד ודומי' דעומר דהותר שבת ועכ"ל דידע מהסברא דשאני התם דכבר דחה שחיטה את השבת ומש"ה פרש"י דהכל הוא מדברי המקשה וכיון דזכינו לדון בדבר זה דכל עיקר כוונת ר' יוחנן במכילתן לפרש דברי ראב"ש לשיטתו דסבירא ליה בקדשים אין שנים שוחטים זבח אחד דה"ק ר"י גופי' בחולין שם דברי ראב"ש ע"ש וכיון דהרמב"ם פ"א מה' פה"מ כרבנן דראב"ש רק דשנים שוחטים זבח אחד גבי פסח וגבי פסק פ"א מה' הט"ו דשנים שעשו מלאכה אחת היכא דזה יכול וזה יכול פטורים בהיות כן שפיר פסק דעומר דוחה שבת אע"פ שיוכל לקצור ביום אפ"ה דחי שבת והוה דומי' דתמיד דיוכל נמי לשוחטו שנית ואפ"ה הותרה להם דחי' שבת ה"נ בעומר וק"ל: בשם תלמידי הותיק הרבני המופלג בתורה החריף השנון ומהודר מוהר"ר אהרן בהרבני הנגיד מוהר"ר מאיר ר"ח ר"ש מבריסק דליטא גרסינן ריש פרק איזהו נשך ת"ר את כספך לא תתן בנשך כו' ומנין לרבות כל דבר ת"ל כל דבר אשר ישך וכו' וכתבו תוס' והרא"ש והר"ן כסף אוכל ל"ל ותירצו דאתי' לכלל ופר למעט קרקעות ופחות מש"פ והביאו ראיה מהאי דכתובות דף, מ"ו ע"א דבעי ר' ירמיה פחות מש"פ מהו שכרן בקרקע מהו ולא בעי למילף מרבית אלא ודאי ברבית אמרינן דקרקע ופחות מש"פ פטור דאתמעט מהאי פרטא דכסף אוכל וגם יצאו להם דין זה משמעתן דקאמר רבא לאו ברבית לאו בגזל ל"ל כו' דלמא צריך לפחות מש"פ דלא אתי' מגזל ואונאה וגם האיך ילפינן מיניה מה לריבית שכן אסור פחות מש"פ יע"ש אך הטור י"ד סימן קמ"א הביא דעת הרמ"ה דחולק על דברי תוס' אלו וכ' הגאון בעל משנה למלך דהרמ"ה אינו חולק רק על דין פחות מש"פ אבל בקרקעות מודה דאין ריבית וצריך להבין מאין יצא דבר זה להרמ"ה ז"ל דאינו חולק רק על פחות מש"פ ולא בקרקעות ממ"נ אי סבר הכלל ופרט למה אינו ממעט קרקעות ג"כ וגם היאך הוא מתרץ כל הראיות שהביאו הפסוקים הנ"ל ונראה לתרץ מקודם לזה נבאר קושיא עצומה על הרמב"ם פ"א מה' גזילה דחלק לאווין דגזל וכובש שכר שכיר לשני לאווין ואמר דלאו דגזל קאי לגופי' על גזל ממש ולא אכובש ש"ש והתמיהו עליו כל נושאי כליו שהרי מבואר בשמעתן דלא תגזול ולא תעשוק קאי אכובש ש"ש דקאמר הגמ' אא"ע לגזל כו' והאיך חלקן הרמב"ם ז"ל יעש"ה ונראה לתרץ דהנה המהר"ם שיף ז"ל הקשה דאי אמרינן אין אונאה לפרוטות האיך קאמר הגמ' דלא תגזל קאי אכובש ש"ש דהא צריך לגופיה דאיהו עובר בגזל על ש"פ יע"ש ובהזה' דנ"ד אך מה נמלצו לחכי מדבש לפי דברי האשל אברהם ז"ל דשפיר קאמר הגמ' למה לי לאו בגזל דפרוטה ילפינן מריבית ואף דמריבית לא ילפינן דחידוש הוא ודאי כולה מלתא לא ילפינן מהתם משום דחידוש הוא אבל כיון שכבר יליף מריבית ואונאה בעיקר הלמוד של גזל אלא בפרוטה דליכא למילף מאונאה בזה ודאי ילפינן מריבית לחודי' כיון שכבר ילפינן עיקר הלמוד של ריבית מבנייהו והביא שם כמה ראיות ברורות יעיין שם אך אי קשיא הא קשיא לי הא אי אמרינן כדברי הרמ"ה ז"ל דיש ריבית לפחות משוה פרוטה לפ"ז קשה מאי פריך לאו בגזל ל"ל דהא איצטרך לגופא דאי ילפינן מריבי' ואונאה והיה ילפינן אף בגזל דפחות מש"פ אסור דיהי' ילפינן מריבית ואף דמריבית לחודא לא ילפינן אך כיון דכבר ילפי' בעיקר הלמוד מתרווייהו ודאי ילפינן פחות מש"פ מריבית לחודא כנ"ל לכן כתב רחמנא לאו בגזל גופא להורות דדוקא ש"פ אסור דהשתא ליכא למילף מריבית לחודא כיון דלא ילפינן כלל מבנייהו בודאי ליכא למילף מהתם משום דחידוש הוא וכן פסק הרמב"ם ז"ל פרק א' מה' גזילה דאין גזל לפחות מש"פ אמנם די"ל דהנה הקשה הגאון בחדושו ר' שלמה הכהן על רבא דקאמר למה חלקן הכתוב לעבור בשני לאווין הא הברייתא לא סבר סברא זאת מדקאמר נשך אוכל מנין כו' ויליף מג"ש ולמה לא נילוף הברייתא מג"ש אלא ודאי דלאו סברא דמדחלקן להוכיח לעבור בשני לאווין יע"ש והניח בצ"ע אך המהרמ"ש הקשה באמת על הברייתא למה לא נילוף מדחלקן ותי' דמזה אינו מוכרח די"ל דהתורה רצה דבכסף יעבור משום לאו דנשך וצריך להתרותא בלאו זה ובאוכל צריך להתרותא בלאו דריבית יעש"ה אמנם הרמב"ם פסק פ"ד מה' מלוה ולוה דין ג' דאין לוקין על לאו דריבית מפני שניתן להשבון דיוצא בדינא ולפ"ז קשה קושית המהר"ם שיף הנ"ל דלא שייך תירוצו כיון דאינו לוקין על לאו זה אין שייך התראה כלל אמנם די"ל דאי אמרינן כסברת הרמ"ה ז"ל דיש ריבית לפחות מש"פ ופחות מש"פ אינו ניתן להשבון וכמו שהביא באמת הטור בשם הרמ"ה דאף דאסור מן התורה אבל אינה יוצאה בדינו יע"ש ואיתא בכתובות דף ל"ב ע"ב ובמכות דף ט' ע"א אמר ר' יוחנן המכה הכאה שאין בו ש"פ לוקה והטעם הואיל שאינו בר תשלומין ולפ"ז שפיר י"ל התירוץ של המהר"ם שיף דאפשר מש"ה חולקין כדי להתרותא ואי קושיתנו הנ"ל דכיון דיש ריבית לפחות מש"פ שפיר לוקין על פחות מש"פ כיון דאינו ניתן להשבון כמ"ש בגמ' גבי עבד אמנם על רבא קשה שאמר למה חלקן לעבור בשני לאוין דלמא מש"ה חלקן כדי להתרותא ומנין להוכיח דמש"ה חלקן ומוכרח לומר דרבא ס"ל כמו סברת הפוסקים הנ"ל דאין ריבית לפחות מש"פ וגם סבר דאינו לוקין על לאו דריבית ובודאי מוכח דקאי לעבור בשני לאווין והשתא חל עלינו חובת הביאור לבאר כל חמירא עד מקום שידי מגעת לתרץ הקושיא הנ"ל דשפיר קאמר לאו בגזל ל"ל ואי להורות כנ"ל דהא רבא לשיטתו אזיל והוא דאין ריבית לפחות משוה פרוטה כנ"ל ולפי זה מתורץ גם כן הרמב"ם הנ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל שפסק פ"ד מה' מלוה ולוה כלשון הברייתא ולא כרבא ע"ש ובלחם משנה ממילא סבר דיש ריבית לפחות מש"פ כהברייתא הנ"ל ולפיכך קאי לאו דגזל לגופא דלא לעבור על גזל פחות מש"פ דלא יהא ניליף מריבית כנ"ל והבן ולפ"ז י"ל דברי הרמ"ה ז"ל במה שפסק דיש ריבית לפחות מש"פ דהנה מוכח מהברייתא כמ"ש לעיל וגם מה שמביאין ראיה מכתובות כבר מדחה אותו אא"ז הגאון מהר"ם זצ"ל בשתי ידים אך במה שעיקר יסודם ובניינם מסוגיא דהכא ולפ"ז ג"כ אינו ראיה דהסוגיא קאי אליבא דרבא ורבא לשיטתו אזיל כנ"ל אך על קרקעות לא רצה לחלק על הפוסקים שמוכח מהראיה שמביאים שאין ריבית לקרקעות אבל אפשר לומר דהתוס' לשטתייהו אזלי דסברי דלוקי' על לאו דריבית כמו שפי' בד"ה אין ה"נ יע"ש והשתא נסתרה בניינו הנ"ל די"ל אפי' אין ריבי' לפחות מש"פ אפ"ה קאמר הברייתא שפי' מנין די"ל דקאי להתרותא כנ"ל כיון דלוקי' על לאווי דריבית לכן פסקו דאין ריבית לפחות מש"פ וק"ל וא"ל על דברינו איך אפשר לומר דרבא סבר דאין לוקין על לאווי דריבית דהא רבא סבר דף ס"א ע"ב דריבית קציצה אינו יוצאה בדיניה כמ"ש תוס' הכא בשמעתין בד"ה רבא אמר מגופי' דקרא כו' די"ל דהנה מוכח מגמ' דתמורה כ"ו ע"ב ומשמעתין דרבא סבר ריבית קצוצה יוצאה בדיניה ולקמן אי"ה אאריך בזה ובאמת מקשי' המפרשים אהדדי משמעתין דהכא על גמרא דתמורה ודוק:

תוכן העניינים

מאורי אש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה