אור ברסלב
לקח טוב כלל טז › ז

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

כלל טז · ז

ו

הנה דוגמת הך ספיקא דרבה הנ"ל מצינו ג"כ פלוגתא דר' יהודה ורבנן בתרומות פ"ב מ"ד אי מוטב לתרום מן היפה אע"פ שאינו מתקיים זמן רב או מוטב לתרום מן המתקיים זמן רב יותר אע"פ שאינו יפה כל כך עש"ה:

והנה בכלל הקדום ביארנו אי ריבוי הכמות מכריע וכו' וכאן ביארנו אי ריבוי הזמן מכריע וכו' והנה צריך לדעת עוד בב' הנושאים האלה דהיינו ריבוי הכמות וריבוי הזמן הי מינייהו עדיף וכעת אין על זכרוני בזה רק הך דעירובין ק"ד ב' במשנה שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו (באבנטו) שלא לשהות את הטומאה (דעד שיחזור להביא צבת של עץ שהיא פשוטי כלי עץ שאינה מקבלת טומאה ויוציאנו בו הרי תשהה הטומאה בנתיים במקדש וע"כ מוטב שיטמא האבנט ויוציאנו מיד מלשהות את הטומאה במקדש) ר' יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה (לטמא גם האבנט ונוח לו להשהותה שם ולחזור אחרי הצבת מלרבות הטומאה) ועש"ה בגמ' דמר סבר שהויי טומאה עדיף ומ"ס אפושי טומאה עדיף ומבואר דנחלקו בריבוי החפצים (דהיינו ריבוי הכמות) וריבוי הזמן הי מינייהו עדיף:

וי"ל עוד דזהו ענין הפלוגתא בש"ס בבא בתרא ג' א' דמייתי שם קרא גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון וקאמר רב ושמואל ואמרי לה ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר בבנין (שבית שני הי' גבהו מאה אמה ובית ראשון רק ל' אמה) וחד אמר בשנים (שבית שני עמד ת"כ שנים ובית ראשון רק ת"י שנים) עכ"ל הגמ'. וי"ל ג"כ דפליגי בספק הנ"ל אי ריבוי הכמות עדיף מריבוי הזמן או להיפוך וזה דתיבת גדול דקרא ראוי שיתפרש על דבר שהוא גדלות ביותר כיון דבא הכתוב להגיד שבח הבית שני וע"כ ודאי דלא נקט גדלות הזוטר ושביק גדלות היתר וע"כ מ"ד דגדול דקרא קאי אבנין ס"ל דריבוי הכמות עדיף מריבוי הזמן וע"כ מה שהי' הבית שני גבוה ע' אמה יותר מבית ראשון שזהו ריבוי כמותי זהו גדלות יותר מריבוי הזמן במה שעמד עשר שנים יותר ואידך מ"ד ס"ל להיפוך דריבוי הזמן עדיף מריבוי הכמות וע"כ פי' דגדול דקרא קאי אשנים. והנה כהך פלוגתא דב"ב בענין גדלות הבית דכתי' בקרא דפליגי אמאי קאי איכא נמי פלוגתא במגילה (כ"ז א') בפירושא דקרא דואת כל בית גדול שרף באש דפליגי שם ר' יוחנן וריב"ל אי קאי אביהכ"נ מקום שמגדלין בו תפלה או קאי אביהמ"ד מקום שמגדלין בו תורה עש"ה. ולפי דרכנו י"ל דפליגי ג"כ בסברא הנ"ל דתורה על תפלה יש לה מעלת ריבוי הזמן ע' שבת ד"י ע"א רבא חזיי' לר' המנונא דקא מאריך בצלותי' אמר מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ותפלה דביהכ"נ על תורה דביהמ"ד יש לה מעלת ריבוי הכמות מפאת מקיימי המצוה דתפלה דביהכ"נ הוא בעשרה וחשיבא מצוה המתקיימת מרבים כיון דתפלה צריכה מדינא צירוף עשרה וע"כ יש להם מעלת רבים ביותר מפאת הצירוף משא"כ תורה אפי' אם רבים לומדים בביהמ"ד יחד עכ"ז כיון דא"צ בת"ק צירוף מדינא ואין שם ענין צירוף עשרה ע"כ חשיבי כל אחד ללומד בפני עצמו ונהי דת"ת דרבים ג"כ עדיף מת"ת דיחיד כמבואר בכמה דוכתי ובכל המצות כן הוא דאינו דומה מצוה המתקיימת מרבים וכו' וברוב עם הדרת מלך עכ"ז אין זה דומה לתפלה דצריכה מדינא צירוף עשרה ויש אל המתפללים מעלת רבים ביותר מפאת הצירוף וכמובן. ואולם מעלת צירוף דמקיימי המצוה נראה דאין זה נחשב למעלת ריבוי הכמות לבד כ"א מעלה איכותית ועצמותית היא במצוה דהמצוה עדיפא טפי בעצמותה אם היא מתקיימת מרבים בצירוף וכמובן וכן בהך דב"ב יש לדחות ולומר דגדלות הבנין איננו ריבוי כמותי לבד רק מעלה איכותית היא דגם הל' אמה שלצד הקרקע מפוארים יותר אם הבית גבוה מאה אמה דגבהות הבית היא נוי ופאר לכל הבית ואם נאמר כ' אזי הנך פלוגתי דבבא בתרא ודמגילה הנ"ל שייכי לכל הנך דוכתי דמייתינא לעיל אם ריבוי הזמן עדיף ממעלה איכותית ועצמותית:

והנה ראיתי עוד באוה"ח עה"ת ויקרא י"ד ז' שהביא ת"כ דדריש מיעוט בטמא מת לשלא יוצרך ז' הזאות מק"ו ומה מצורע שאין טעון הזאה שלישי ושביעי טעון ז' הזאות ט"מ שצריך כו' ומיעוט במצורע לשלא יוצרך הזאות שלישי ושביעי מק"ו ומה ט"מ שאין טעון ז' הזאות טעון הזאה שלישי ושביעי מצורע שצריך כו'. והקשה האוה"ח דהא ה"ל תרי קלים וחמורים דסתרי אהדדי ותי' וז"ל ונראה כי להיות שראינו שד' צוה בטומאת מת הזאה שלישי ושביעי ולא הזכיר כמה הזאות והזכיר בטומאת צרעת ז' הזאות ולא הזכיר שלישי ושביעי יש סברא לומר כי טהרת ריבוי ההזאות (ז' הזאות דמצורע) היא טהרה גדולה יותר מהזאת שלישי ושביעי שאינם אלא ב' הזאות ולפי"ז הצריך הכתוב תיקון לטהרת מצורע יותר מתיקון טהרת ט"מ ויש סברא לומר דטהרת מספר הימים היא יותר גדולה וכו' וא"כ מה שמצינו שד' הצריך בט"מ הזאה שלישי ושביעי היא הדרגה גדולה יותר מז' הזאות ביום אחד דמצורע כו' ומעתה יתחייב הכתוב לומר ב' המיעוטים להסיר טעות כל סברא וסברא וכו' עכ"ל בקצרה. והרי ב' הסברות האלה הם ממש הספק שלנו הנ"ל אי ריבוי הזמן עדיף מריבוי הכמות או להיפוך וכמובן:

והנה המקומות אשר הבאתי לעיל באותיות אבג"ד נתיישבתי דיש לדחות ולומר דלא שייכי בספק הנזכר לעיל אי ריבוי הזמן עדיף ממעלה עצמותית דספק זה י"ל דשייך רק אם יש לראובן מעלה גדולה ל' יום ולשמעון מעלה קלה ס' יום דמעלת שמעון הרי היא ג"כ מעלה פוסקת כמעלת ראובן אלא שבזמן היותה היא נמשכת ושוהה יותר ממעלת ראובן וע"כ יש להסתפק אם ריבוי הזמן מה שמעלת שמעון שוהה יותר עדיף א"ד גדלות מעלת ראובן עדיף אע"ג דזמנה מועט משא"כ בהני דוכתי דמייתינא דאיירי בקדושת עולם ואיסור עולם ואהבת עולם ע"כ כיון שהדבר הוא לעולם אין זה מעלת ריבוי הזמן לבד רק הוא מעלה איכותית ועצמותית במה שהדבר הוא דבר של קיימא ואין לו הפסק וביטול כלל ואין מעלת הכ"ג על הנזיר מפאת ריבוי הזמן לבד במה שקדושתו שוהה יותר זמן מקדושת הנזיר רק עני הנצחיות והקדושת עולם היא מעלה עצמותית במה שהקדושה היא קדושה של קיימא ואין לה ביטול ודו"ק היטב. ואולם התוס' בפ"ק דיומא כתבו דכ"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה וי"ל דעכ"ז כיון שצריך מעשה לסלקו והקדושה העצמותית שלו היא קדושה נצחית ובלתי נפסקת ע"כ זהו שפיר מעלה עצמותית ולא מעלת ריבוי הזמן לבד. ואמנם בהך דשבועות ט"ז ב' שהבאתי פירשו התוס' שם דקדושת עולם דאמר לאו דוקא הוא דהא ר' אלעזר ס"ל דלא קידשה לעת"ל והכונה רק דהמקדש האריך בקדושה יותר מן המשכן עש"ה וא"כ זה שפיר שייך לספק שלנו אי ריבוי הזמן עדיף ממעלה איכותית]. והנה אם נאמר כן דמעלת קדושת עולם היא מפאת שאין אל הדבר ביטול והפסק א"כ פלוגתא דתנאי דנזיר (ט"ז א') ודברכות (י"א ב') הנ"ל היא פלוגתא אחרת לגמרי אי מעלה שיש לה הפסק וביטול עדיפא ממעלה קטנה ממנה אף שאין הפסק אל המעלה הקטנה א"ד דבר קטן שאין לו הפסק וביטול עדיף מדבר גדול שיש לו הפסק וביטול ודכותי' הוא פלוגתא דבן תימא ורבנן ביומא פ"ג א' דמר סבר דטבל חמור מתרומה משום דתרומה חדא לכהן ומ"ס דתרומה חמורה מטבל משום דטבל אפשר לתקוני' (ויש אל האיסור הפסק וביטול ע"י הפרשה) עשים דפליגי בזה אי חומר דאיסור טבל מה שהוא אסור לכל עדיף א"ד איסור זוטר דתרומה שאסור רק לזרים לבד עדיף מפאת שאין אל האיסור הפסק וביטול. וה"נ פליגי בזה ר' יוסי הגלילי ורבנן בזבחים (ק"ח א') אי טומאה הגוף חמורה דבכרת או טומאת בשר חמורה (אע"ג דהוא רק בלאו) מפאת שאין לו טהרה במקוה ע"ש הרי דפליגי בזה אי טומאה קלה דלאו חמורה מטומאה גדולה דבכרת מפאת שהטומאה קלה א"א לבטלה ולהסירה משא"כ הגדולה שאפשר להסירה ע"י טבילה וע"ע ביבמות (כ"א א') דא"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה (עריות) נאמר בהן אל תה (מדות) נאמר בהן אלה (ואלה הוא לשון קשה מאל) גבי עריות נמי הכתי' אלה ההוא למעוטי מרות מכרת ואלא מאי חומרייהו (דמדות) הני אפשר בתשובה והני לא אפשר בתשובה (דמודד במדות שקר גוזל את הרבים ואינו יודע למי לחזור) עכ"ל הגמ'. הרי דס"ל לר' לוי בפשיטות דלאו דגזל שא"א לסלקן ע"י תשובה חמור מכרת דעריות דיש לסלקן ע"י תשובה וה"ז כסברת ר' יוסי הגלילי דזבחים הנ"ל דטומאת בשר דבלאו חמור מטומאת הגוף דבכרת מפאת שאין לטומאת הבשר סילוק ע"י טבילה משא"כ לטומאת הגוף. וע"ע יבמות (ד"ה ע"א) דאמר דעשה ול"ת שישנם בשאלה קלים מלאו גרידא שאינו בשאלה שהרי קאמר התם דאין ללמוד אפי' לל"ת גרידא שתודחה מפני עשה מהא דגילתה תורה בנזיר מצורע דעשה דתגלחת מצורע דוחה ל"ת ועשה דנזיר משום דשאני נזיר שישנו בשאלה עש"ה ה"ז ג"כ כסברת ריה"ג הנ"ל וכמובן. וע"ע ביבמות ע"ג ע" דאמר דקדשים חמירי מתרומה שכן פיגול נותר קרבן דקריבים לפנים) מעילה כרת (לאוכלם בטומאת הגוף) ואסורים לאונן ופריך אדרבה תרומה חמורה שכן מיתה וחומש (לזר האוכלה) ואין לה פדיון ואסורה לזרים ומשני הנך נפישין ואיבע"א כרת עדיפא עכ"ל הגמ'. וה"ז כסברת רבנן דריה"ג הנ"ל דהחמור בעצמותו טפי עדיף אע"ג דיש לו סילוק וביטול דהא חד ממעלות דתרומה היא שאין לה פדיון משא"כ קדשים דקדושתם מסתלקת ע"י פדיון עכ"ז אמרי' דכיון דקדשים בעצמותם חמירי טפי מפאת דהנך נפישין או מפאת דכרת עדיפא ע"כ עדיפי התרומה אע"ג דיש להם פדיון משא"כ לתרומה. וע"ע רש"י נזיר נ"ח אי ד"ה אלא מכהן לא ילפי' דפי' שם סברת פלוגתא דתנאי דהתם אי ילפי' דחי' דעשה תגלחת מצורע לל"ת דפאת זקנם לא יגלחו דכהן מהא דדוחה לל"ת דתער לא יעבור על ראשו דנזיר או להיפוך ילפי' נזיר מכהן וז"ל אבל כהן להאי מ"ד מנזיר גמרי' הואיל דכהן לאו שאינו שוה בכל הוא ונזיר שוה בכל אע"ג דנזיר איתי' בשאלה אפ"ה עדיף טפי למילף כהן מנזיר משום דישנו שוה בכל ולאו למיגמר נזיר מכהן דלאו שאינו שוה בכל הוא ולאידך (מ"ד) ס"ל דנזיר מכהן עדיף טפי (למיגמר) משום דכהן אינו בשאלה וכו' עכ"ל. הנה שנחלקו פה תנאים בזה אי אש"ב הוי קולא טפי מאפשר לסלק האיסור ע"י שאלה או להיפוך וה"ז ממש כפלוגתת בן תימא ורבנן דיומא (פ"ג א') הנ"ל דפליגי אי טבל חמור מתרומה מפאת דאיסור טבל שזה בכל משא"כ תרומה דחזיא לכהן או אמרי' להיפוך דתרומה חמורה מפאת שא"א לסלק האיסור משא"כ איסור טבל שאפשר לסלקו ע"י הפרשה דה"נ פליגי הנך תנאי דנזיר בזה אי אש"ב עדיף או אפשר לסלק ע"י שאלה עדיף. וע"ע ב"ק צ"א ב' מאן תנא דשמעת לי' דאמר אין אדם רשאי לחבול בעצמו כו' האי תנא הוא דתני' כו' א"ר אלעזר שמעתי שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה וכ"ש גופו ודילמא בגדים שאני דפסידא דלא הדר הוא כי הא כו' דר' חסדא כד הוי מסגי ביני הוזמי והיגי הוי מדלי להו למאני' אמר זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה וכו' הרי דאם היות הפסד גוף חמור בעצמותו מהפסד בגד עכ"ז כיון שאינו תמידי ומעלה ארוכה ויסולק ההפסד בעתיד ע"כ קיל הוא מהפסד בגד הקל בעצמותו אלא דאין לו סילוק ותיקון עוד. ותלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה העירני ג"כ על דברי התוס' יבמות צ"ה ב' ד"ה אלא דאהא דבעי למילף התם דהבא על אחות אשתו נאסרת אשתו עליו מק"ו ומה הבא על איסור קל (אשת איש דהוא איסור קל מאחות אשה במה שאין האוסרה אוסרה כל ימיו דיש לה היתר בגט משא"כ באחות אשה) נאסר האוסר (הבעל שאסרה תחלה על הבועל נאסר עתה בה ע"י ביאה זו שנבעלה לבועל דא"א שזינתה אסורה לבעלה) מקום שבא על איסור חמור אינו דין וכו' ובתוס' שם וז"ל לא שייך למיפרך דמה לאשת איש שכן חנק דיש לנו להחמיר (באחות אשה) כיון שהאיסור נמשך כל ימיו עכ"ל. הרי דכרת דאחות אשה מפאת שאין אל האיסור ביטול ע"י גט חמור מחנק דאשת איש דאפשר להתיר האיסור ע"י גט ע"כ דברי התלמיד. והכי איתא נמי ביבמות נ"ד א' דאין ללמוד א"א מאשת אח ונדה להעראה דמה להנך שכן אין להן היתר בחיי אוסרן תאמר בא"א שיש לה היתר ע"י גט עש"ה. וע"ע בתוס' יבמות ל"ג ב' ד"ה אמר בסה"ד עש"ה. והנה הך פלוגתא דמגילה כ"ז א' הנ"ל אי מקום שמגדלין בו תורה או מקום שמגדלין בו תפלה עדיף י"ל ג"כ דפליגי בפלוגתא דבן תימא ורבנן דיומא פ"ג א' הנ"ל דפליגי אי ש"ב עדיף או אש"ב שאין לו סילוק וביטול עדיף וכנ"ל וזה דתפלה על תורה יש לה מעלת ש"ב דנשים פטורות מת"ת וחייבות בתפלה ותורה על תפלה יש לה מעלת המנע הביטול כמבואר בסוטה (כ"א א') עביר' מכבה מצוה ואין עביר' מכבה תורה ותפלה רק מצוה היא וא"כ ה"ז ממש פלוגתת בן תימא ורבנן הנ"ל ואין להאריך יותר בזה:

ודע דהך פלוגתא דר"א ורבנן דנזיר (מ"ז א') אשר הבאתי תחלת דברינו דפליגי אי יטמא נזיר מפאת שאין קדושתו קדושת עולם או יטמא כ"ג לפי שאינו מביא קרבן על טומאתו והבנתי למעלה דפלוגתתם היא אי קדושת הנזיר עדיפא מפאת שמביא קרבן וכו' או קדושת הכ"ג עדיפא מפאת היותה קדושת עולם נתיישבתי די"ל דלכ"ע קדושת הכ"ג עדיפא מקדושת הנזיר אלא דר"א ס"ל דנהי דעצם קדושת הכ"ג עדיפא עכ"ז בפרט הטומאה הרי החמירה תורה בנזיר יותר מבכ"ג שהרי הנזיר הצריכתו תורה להביא קרבן על טומאתו משא"כ הכ"ג וע"כ כאשר דנין לענין טומאה שפיר ראוי לומר דיטמא כ"ג ואל יטמא נזיר. ובהעמיק יותר סברת פלוגתתם הוא דמהא דגילתה תורה דנזיר מביא קרבן על טומאתו משא"כ הכ"ג מזה יש לנו לדון דהטומאה פוגמת פגם גדול יותר בקדושת הנזירות ממה שהיא פוגמת בקדושת כהונה גדולה שהרי הכ"ג חוזר לקדושתו בטהרה אחרי הזאה וטבילה לבד ואלו הנזיר אין חוזר לקדושת נזירות טהרה רק עד אחרי הזאה וטבילה והבאת קרבן וע"כ פליגי כאן ר"א וחכמים בסברא דר"א אזיל בתר פגם הטומאה וס"ל דמוטב לפגום קדושת הכ"ג החמורה בפגם מועט מלטמא קדושת הנזירות הקלה בפגם מרובה (דטומאה הרי פוגמת פגם גדול ומרובה יותר בקדושת הנזירות מבקדושת כהונה גדולה וכנ"ל) ורבנן אזלי בתר הקדושה הנפגמת וס"ל להיפוך דמוטב לפגום קדושה קלה פגם מרובה מלפגום קדושה חמורה אפילו פגם מועט ודו"ק ואין להאריך:

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה