אור ברסלב
לקח טוב הקדמה

לקח טוב· רבי יוסף ענגיל

הקדמה

הפעם יודו לד' כל רגשי נפשי. אף מעמקי רוחי תהלה יעריכו לצור קדושי. עלי הפליאו חסדו עמדי מעודי. ועד היום יחזיק בידי. להיות חכמת חכמיו הגיון לבי. בדבריהם אתבונן שחרי וערבי אף עט סופר קוני ברחמיו חנני. לחרות על הלוח את אילדי רוח הגיוני. ועד הלום הביאני. וזה היום הגיעני. יום צאת ספרי הנוכחי לאורה. אשר על ענינים כלליים בהלכה ישא מדברותיו. ועלי רחבי התלמוד בעזה"י נעו נפוצו מעגלותיו. ורוב ענינו לספק ספקות שרשיות בתורה. ולהראות מקור להנה בפנות הש"ס בבלי. כפי כחי וחילי בעזר חי גואלי. והנה נא דרכי לכתוב בחתימת כל מאמר כי באתי אך להעיר כי לא אוכל התאמר. כי דבר מה מדברי באו"ר ברו"ר חי"ל נכונים יאיר. כי מלבד קוצר המשיג של אנוש אנוש כמוני. ורשת השגיאה הפרושה עלי כל יושב בשבת תחכמוני. גם אם חכם יהי כדרדע והימן. הנה גם המון עברות ובגידות הזמן. העוטרות מכל עבר ופנה. הלא יחשיכו כל מאורי בינה. הרחמן ישפות שלום לנו באותיות תבואנה. וצאת שאר חדושי לאורה מהר עיני תחזינה. ובראשם ספרי אתוון דאורייתא אשר שמתיו זה זמן על יד איש זולתי להדפיסו. והוא דומה לספרי זה במהותו ואיכותו ותבניתו. ואך מעט ממנו בכמותו. ועל הכל לו ית' התהלה והתודה כי הוא אלקי הרוחות הנותן חכמה בטוחות ואליו כפי שטוחות. להוציא לרוחות. נפשות נאנחות. ושנית מהרה יגאלנו ברב שמחות. אכי"ר:

והנה נא נתחדשו לי עוד איזה הערות בעניני ספרי זה אחרי תתי גם ההוספות שבסוף הספר לבית הדפוס ואלה המה:

א) מ"ש בכלל ג' דבתרומה טמאה הואיל והטומאה היא סבת האיסור לכן בהסתלק הטומאה יסתלק גם האיסור ע' לשון הירושלמי יבמות פ"א ה"א ופ"ב ה"א כל דבר שהוא בא מחמת הגורם בטל הגורם בטל האיסור וגוף הספק אשר דנתי בו שם בענין היכא דיש בדבר טומאה ואיסור אם תלוין המה זה בזה ובהסתלק האחד יסתלק השני ג"כ עי' ירושלמי נזיר פ"ו ה"א תמן דבר שיש בו איסור וטומאה מקום שבטלה טומאתו בטל איסורו כו'.

ב) מה שכתבתי בכלל ו' אות ג' דמדליק בע"ש אין חייב לכבות בשבת משום דבשעה שהדליק בהיתר הדליק שלא הי' מוזהר אז עדיין על ההבערה בשבת וחיוב לעשות מעשה לבטל מלאכה איננו בשבת עש"ה בארוכה עי' בר"ן שבת שלהי האורג שכ' וז"ל א"נ כגון שהי' צבי קשור בבית זה ונעל שאע"פ שניתר הצבי אין אומרים לזה שיפתח את ביתו כדי שיצא הצבי כיון שבשעה שנעל בהיתר נעל עכ"ל.

ג) מה שדנתי בכלל ח' אי שייך לא פלוג בדאורייתא עי' תוס' זבחים ז' ב' ד"ה ריצה דאהא דאמרי' התם דהא דחטאת קודמת לעולה היינו משום דחטאת פרקליט (מכפר) ועולה דורון ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו כתבו הם ז"ל וז"ל אע"ג דאיכא עולת יולדת ומצורע ונזיר דלא מייתי קרבן אלא לאישתרויי בקדשים כו' אפ"ה חטאתם קודמת לעולה דלא חילקה תורה עכ"ל.

ד) מה שהעליתי בכלל טו"ב דב"ש וב"ה פליגי בסברא אם אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר דלב"ש אפשר כו' ולב"ה אי אפשר כו' עש"ה. מצאתי עוד ראי' מכוונת לזה מדברי הירושלמי יבמות פי"ג ה"א דביש ס"ל שם במשנה דקטנה ממאנת רק בבעל אבל לא ביבם וב"ה ס"ל דממאנת גם ביבם וקאמר שם בירושלמי מה טעמון דב"ש בעלה שנישאת לו לרצונה ממאנת יבמה שנפלה לו על כרחה אינה ממאנת מה טעמון דב"ה אם בעיקר היא ממאנת לא כל שכן ביבם (אם בבעל שהוא עיקר ממאנת לכ"ש ביבם דאתי' מחמתי'. ק"ע ופ"מ) עכ"ל הירושלמי ומבואר דב"ש וב"ה נחלקו פה בסברא אם אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר דב"ש ס"ל דאין ממאנת ביבם כיון דהזיקה היא בעל כרחה ואין הסברא נותנת שתוכל למאן בדבר הבא עלי' על כרחה ואין תלוי ברצונה ואף שלפי"ז ימצא שיהיה לטפל חומר מן העיקר שהרי כל עיקר זיקת היבום באה רק מכח הבעל ואלו בבעל עצמה הרי היא ממאנת עכ"ז לא משגחינן בזה רק אזלינן בתר עצם הדבר ואמרינן דבזיקה דבע"כ לא מצי ממאנה. וב"ה ס"ל דנהי דלפי עצם ענין הזיקה לא הי' ראוי שתמאן עכ"ז א"א שיהי' לטפל חומר מן העיקר וכיון שממאנת בבעל העיקרי ההכרח שתוכל למאן גם ביבם ודוק כי ראי' נכונה היא בעזרת הש"י:

דברי הצעיר יוסף ענגיל.

אפריון נמטיי' לכבוד ידידי עוז ה"ה האברך החריף ובקי מפולפל נכבד כש"ת מה"ר צבי לופטיג נ"י מק"ק קראקא אשר השגיח והשתדל הרבה בעניני הדפסת ספרי הנוכחי הנדפס בק"ק קראקא זכרה לו אלק"י לטובה והבאתי בפנים בכלל ו' ובכלל ז' איזה ד"ת בשמו ולמען הכר טובתו אביא פה ביחוד עוד איזה גרגרים אשר שמעתי ממנו והם:

א

בש"ס ב"מ צ' ב' חסמה בקול כו' ר"ל אמר פטור קלא לא הוי מעשה ובתוס' שם וז"ל וא"ת דבמכות ט"ו ב' פליגי ר"י ור"ל בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דר"י פטר לי' משום לשאב"מ ור"ל פטר לי' משום ה"ס אבל לשאב"מ לוקין עליו כו' עכ"ל. ואמר ידידי הנ"ל ליישב עפ"י דברי הש"ס מעילה (ד' ב') דאם לן דם וזרקו בק"ק אין הזריקה מוציאתם מידי מעילה ואם זרק דם פיגול הזריקה מוציאתם מידי מעילה וקמפרש התם טעם החילוק הלנה דקעביד בידים לא מהני זריקה לאפוקי מידי מעילה מחשבה דלא קעביד בידים מהני לי' זריקה לאפוקי מידי מעילה עכ"ל הגמ'. וק' דמה מעשה בידים יש בלינה ואדרבה בפיגול יש עכ"פ מחשבה משא"כ בלינה אין שם לא מעשה ולא מחשבה והוא לגמרי מידי דשוא"ת. והנה ברש"י שם פי' וז"ל הלנה דקעביד איסורא בידים שהי' לו לזרקו והלינו והיינו דקעביד לי' פסול בידים דלגבי מחשבה דפיגול חשוב ללינה מעשה בידים וכו' עכ"ל ומבואר מדבריו ז"ל דכל שהי' אדם מחויב לעשות מעשה ולא עשה אז העדר העשי' הזאת מיקרי טפי מעשה ממחשבת פיגול, והנה לדעת התוס' ב"מ (מ"ג ב') ורש"י מנחות (ב' ב') דפיגול הוי רק בדיבור א"כ הך דזריקת פיגול מוציא מידי מעילה דש"ס מעילה הנ"ל הכוונה נמי בהכרח אפיגול בדיבור וע"ז קאמר בגמ' לחלק בין זריקת פיגול ללן וזרקו וקאמר הלנה דעביד בידים כו' וכנ"ל א"כ מבואר דכל שיש חיוב לעשות מעשה ונמנע ולא עשאה הוי העדר עשיית המעשה המחויבת יותר מעשה מדיבור. ולפי"ז יש חילוק מפורש בין הך דשבועה שאוכל ולא אכלה להך דחסמה בקול דבשבועה שאוכל הרי הי' מחויב לעשות מעשה ולאכול וא"כ העדר המעשה הזאת הרי הוא יותר מעשה מקול דחסימה וא"כ לק"מ משבועה אחסימה ושפיר מחייב ר"ל בהך דשבועה אע"ג דפטר בחסימה כיון דהך דשבועה הוא יותר מעשה מהך דחסימה:

[ואולם יוקשה ע"ז לכאורה מנותר דחשיב ליה ר"ל לשאב"מ בב"מ שם (דהא מוקי מתני' שאם המיר מומר וסופג את הארבעים כר' יהודה דאמר לשאב"מ לוקין עליו והך דר"י הוא בנותר דאמר בא הכתוב כו' הא לא"ה לקי אף דאין בו מעשה יעו"ש) אע"ג דהיה עליו ג"כ חיוב מעשה אכילת הקדשים בזמנם ואולם לפי מ"ש הה"מ פי"ג משכירות דכל שאפשר פעם במעשה גמור אף הדיבור חשוב מעשה ולוקה גם על הדיבור עיש"ה. ולפי"ז י"ל דבאמת ההמנע מעשיית מעשה המחויבת לאו מעשה גמור הוא בעצמותו ללקות עליו אלא דעכ"פ הרי הוא יותר מעשה מדיבור וכנ"ל וא"כ כי היכי דיש מלקות אדיבור היכא דאפשר ע"י מעשה גמור להה"מ הנ"ל ה"נ ס"ל לר"ל דיש מלקות אהמנע ממעשה המחויבת היכא דאפשר במעשה גמור וע"כ בהך דשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה דאפשר לעבור במעשה גמור ע"י זריקה לים באמצע היום כמבואר בירושלמי פ"ג דשבועות דזה חשוב מעשה ללקות עליו (וכבר תמהו על התוס' שבועות ד' א' ד"ה אבל שכתבו היפך זה) ע"כ שפיר לקי גם אהמנע האכילה משא"כ בנותר דלא מצינו זה שאם זרקו לים לפני עמוד השחר יחשב מעשה וילקה עליו והסברא נותנת דפטור ולא דמי לשבועה דבשבועה כתיב רק לא יחל דברו וכל עיקר העבירה הוא רק מה שמחלל ומבטל את דבורו וע"כ כשזורקו לים שע"י הזריקה הזאת הרי ודאי לא יוכל דבורו להתקיים עוד א"כ הרי הזריקה עצמה היא חילול וביטול הדיבור שהרי הוא עושה מעשה עתה אשר על ידה יוכרח הדיבור להתבטל וא"כ ודאי דהוא נחשב למחלל דבורו במעשה זאת וע"כ שפיר לקי אזריקה משום לא יחל דברו משא"כ בנותר דלא תותירו הוא דכתיב ביה א"כ הזריקה הרי אינה הותרה ושפיר פטור וא"כ כיון דנותר לא משכחת ליה במעשה גמור ע"י זריקה לים שוב שפיר ההמנע מאכילה המחויבת לאו מעשה הוא בעצמותו ללקות עליו ודוק היטב. עכ"ד ידידי הנ"ל. ואני העירותיו דסברא זאת דזריקה לים בשבועה באמצע היום הוי עבירת לא יחל דברו מפאת דמעשה שעל ידו יוכרח הדיבור להתבטל בעתיד חשוב הוא עצמו בעצמותו ביטול הדבור ראוי שתהיה תלוי' באיבעי' דגמ' גיטין (ע"ו ב') דבעי התם באומר הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש דתנן שם במשנה דהרי זה גט ובעי התם בגמ' כי שריתוה לאלתר שריתוה (מיד לאחר מיתתו ואע"פ שלא עברו עדיין י"ב חדש) או לאחר י"ב חדש שריתוה לאלתר שריתוה דהא לא אתי או דלמא לאחר י"ב חדש שריתוה דהא איקיים ליה תנאיה וברש"י ד"ה דהא לא אתי כ' שהרי ודאי לא יבא עוד ויש כאן קיום תנאי ע"כ לשונו ולכאורה הא אמר בגמ' א"ד לאחר י"ב חדש שריתוה דהא איקיים ליה תנאיה ומוכח דלפני הי"ב חדש לא הוי קיום התנאי וצ"ל דזהו עצמו ספיקו של הגמ' שהגמ' מסופקת אי חשוב משעת מיתה שנתקיים דבור התנאי אף ע"ג דהדבור היה רק שלא יבא מכאן עד י"ב חדש ועצם הדבור הזה הרי לא נתקיים כל זמן שלא עברו הי"ב חדש עכ"ז אמרי' דכיון דמת בתוך י"ב חדש וההכרח איפוא שיעברו הי"ב חדש ולא יבא וע"כ אמרי' דהכרחיות קיום הדבור בעתיד חשיב הוא בעצמותו קיום הדבור גם לפני הזמן והוי משעת המיתה קיום דבור התנאי א"ד הכרחיות קיום הדבור בעתיד לא חשוב הוא עצמו קיום ורק אחרי עבור הי"ב חדש ולא יבא הוא שיהיה קיום התנאי. וא"כ עכ"פ לפי סברת הגמ' הראשונה דהמיתה חשובה קיום התנאי מפאת דהכרחיות קיום הדבור בעתיד חשוב הוא עצמו קיום הדבור מיד בשעה ההיא א"כ ה"נ בשבועה שאוכל ככר זו היום וזרקו לים באמצע היום שפיר ראוי שתחשב הזריקה בעצמותה ביטול דבור השבועה כיון שע"י הזריקה ההכרח שיתבטל דבור השבועה בעתיד וכמו דחשובה המיתה בעצמותה קיום דבור דאם לא יבא עד י"ב חדש כיון שעל ידי המיתה ההכרח שיתקיים הדבור שיעברו הי"ב חדש ולא יבא ודו"ק]:

ב

שמעתי ממנו בישוב קושית הה"מ רפ"ב מה' מ"א דאיך למידין שאר בהמה וחי' טמאה שאין בהם שום סימן טהרה מק"ו מגמל וחזיר כו' דיש בהם סימן אחד הא אין מזהירין מה"ד. ותרץ ידידי הנ"ל עפ"י מש"כ בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' נ"א דסימני בהמות וחיות ועופות טמאים אין הכוונה בהם שהסימן הוא הגורם הטומאה והאיסור בבהמה רק הכוונה שהמינים האלו אשר יש בהם אלו הסימנים הנה הם טמאים ויש בהם תיעוב הטומאה והאיסור בעצמותם אלא שכך ברא השי"ת באלו המינים פרסות קלוטות וכדומה דברים בטבע שהם סימנים על היות בם טומאה וע"כ נקראו הסימנים האלו בגמ' בשם זה סימנים יען הם באמת רק סימנים והוכחה על מציאות הטומאה הנמצאת בעצמותה בבהמה לא שהסימן גורם הטומאה, והאיסור עש"ה. ולפי"ז נראה דלא שייך כאן כלל הך דאין מזהירין ועונשין מה"ד דזה שייך רק היכא דעצם האיסור נתגדל בבא מן הדין על הנדון וכגון אחותו בת אביו ובת אמו דענין האחוה גורמת האיסור ואחותו בת אביו ובת אמו הרי יש בה יותר אחוה מאחותו בת אביו לחוד או בת אמו לחוד. משא"כ בהמות טמאות שאינם לא מעלי גרה ולא מפריסי פרסה הרי לא נתגדלה עצמיות הטומאה בבהמות האלה ממה שהוא בחזיר ושפן וגמל וארנבת שהם מעלי גרה או מפריסי פרסה והחילוק ביניהם הוא רק בסימן הטומאה שבם שחזיר ושפן וכו' יש על טומאה שבם רק סימן אחד ר"ל הוכחה אחת למהרי"ט הנ"ל ושאר בהמות הטמאות יש על הטומאה שבם ב' סימנים ר"ל ב' הוכחות וא"כ איסור שיש על מציאותו ב' הוכחות הלא איננו חמור בעצמותו מאיסור שיש על מציאותו רק הוכחה אחת ולא שייך בכה"ג כלל ענין אעמה"ד כיון דעצם מדריגת האיסורין שוה והחילוק שביניהם אך בבירור והוכחת מציאות האיסורין וכמובן:

ג

העירני ידידי הנ"ל לענין מה שדנתי בכלל ח' אי מצינו סייג בדאוריתא והארכתי בזה באות ו' שם בביאור ש"ס קידושין ע"ח א' מה טעם לא יקח משום לא יחלל דהכוונה דהתורה אסרה הקידושין משום סייג וגזיר' שמא יבעול ע' בפנים והעירני דיש ליישב עפי"ז מה שהקשה לפמ"ש ברש"י יבמות (נ"ב א') ד"ה נתן דהא דאין קידושי כסף ושטר ביבמה היינו משום דיבמה הרי היא באמת ערוה דאשת אח והביאה התירה תורה מגזה"כ אבל כ"ז שאין בועל אותה הרי היא ערוה ואין קידושין תופסין בעריות ע"ש. ולפי"ז ק' לדעת החינוך (מצוה ר"ו) דקידושי אחות אשה הוי איסור דאוריתא ע"ש ופשוט דה"ה בכל העריות דכלהו איתקשו לאחות אשה בהיקישא דר' יונה ביבמות ח' ונ"ד ובקידושין ס"ז וא"כ תיקשי דאיך תיקנו חכמים מאמר ביבמה הא ה"ל עקירת דבר מה"ת בקו"ע. ואולם לדברינו ניחא די"ל דהבינו חכמים בטעם מה שאסרה תורה לקדש עריות דהוא משום סייג דשמא יבעול [דדעת כמה פוס' דדרשי' טעמא דקרא ואפי' למ"ד דלא דרשי' עכ"ז כשהטעם מפורש בכתוב לכ"ע דרשי' כמבואר בסנהדרין כ"א א' וא"כ ה"נ דבהך דלא יקח ולא יחלל מפורש הטעם דהוא משום סיג הביאה וכדמפרשינן כן בפשטא דקרא בסוגי' דקידושין וכביאורנו הנ"ל וע"כ כיון שמצינו פעם סיג זה מפורש בקידושי ח"ל בתורה לכן לכ"ע יש לומר כן גם בקידושי עריות דמה שאסרה תורה לקדשם הוא רק משום סיג הביאה] וא"כ ביבמה דלית בה משום סיג הביאה שהרי הביאה עצמה מותרת בה ומצוה היא א"כ שוב שפיר לא הוי הקידושין איסור כלל ושפיר תיקנו חכמים מאמר ביבמה ודו"ק:

ד

העירני לענין מה שדנתי בו בכלל ט"ו אי ריבוי הכמות מכריע האיכות והראני דבספר החינוך מצוה תקס"א בשרשי המצוה כ' וז"ל וידענו בזה שיפה לו לאדם לעשות כמה חטאים ולא נעשות נבלה אחת גדולה כו' עכ"ל ומבואר דס"ל ז"ל דחומר האיכות מכריע לריבוי הכמות. עכ"ד ידידי הנ"ל.

תוכן העניינים

לקח טוב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה