אור ברסלב

לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

שלח

בהעלותך

פרק א

 שלח לך אנשים כו׳. ענין המרגלים שהיו נשיאי העדה אנשי שם כו׳ ומה טעם שלא רצו ליכנס לארץ ישראל. וגם להבין מהות מדרגת א״י. הנה כתיב הארץ אשר נתתי להם ארץ זבת חלב ודבש ומה שבח הוא זה. אך צריך להבין דהנה כל המצות מעשיות רובם ככולם תלוים דוקא בא״י ובפרט ענייני זרעים וקדשים (ובמדבר היו הקרבנות לפי שעה). הנה כתיב כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה׳ וגו׳ וצריך להבין היתרון שבלחם והלא האדם ג״כ במאמר נברא כמ״ש נעשה אדם כו׳ ולמה צריך האדם לקבל חיותו מהלחם דוקא. אך הענין הוא כי מוצא פי ה׳ שבדצ״ח הוא ענין הרפ״ח ניצוצי׳ שנפלו בשבירת הכלים והאדם הוא מהתיקון ולכן צריך האדם לקבל חיותו מדצ״ח דוקא. לפי ששרה הרפ״ח ניצוצין הוא מאד נעלה כמבואר במ״א.

וכמו כן ענין ירידת הנשמה לעוה״ז השפל דוקא הוא כדי לאכפייא לסטרא אחרא בכדי שעי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה כיתרון אור הבא מן החשך דוקא. וכמו עד״מ מגרעין הנזרע בארץ שע״י הרקבון שנרקב ונפסד בארץ הוא צומח אח״כ בתוספת רב וכיתרון האורכו׳.

וביאור הענין דהנה אליהו אמר בתיקונים אנת הוא דאפיקת עשר תקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין דלא אתגלין כו׳. עלמין הוא מלשון העלם ונק׳ בזוהר היכלות היכל החסד היכל הגבורה היכל הזכות כו׳ ובתוכם נשמות שנהנין מזיו השכינה ומלאכים שעומדים באהבה ויראה ופחד כו׳ כמו מחנה מיכאל בחי׳ אהבה ומחנה גבריאל בחי׳ יראה ופחד כמארז״ל נהר דינור יוצא מזיעתן של חיות כו׳ ואומרים שירה כל אחד ואחד לפי השגתו וההיכל הוא בחינת כולל שכולל כל הפרטיות שבתוכו כמו היכל החסד כללותו הוא חסד והפרטיות שבתוכו הוא חכמה שבחסד חסד שבחסד כו׳ וכל הע״ס וכמשל העיגול ובית שכוללים כל הפרטיות שבתוכם.

וזהו  פי׳ לאנהגא בהון עלמין עלמין הם בחי׳ ההיכלות בחי׳ הכוללת ולאנהגא הוא בחינת הפרטיות שבתוכם וההיכל הוא מעלים ומסתיר אור א״ס ב״ה שלא יתגלה להם כ״א לפי השגתם שלא יהיו בטלים בא״ס ב״ה לפי שהם בעלי גבול מאין ליש ואינם מערך ומהות א״ס ב״ה שאין לו תחלה ואין לו תכלה ולכן צריך ההיכל להעלים ולהסתיר כו׳ (ובבחי׳ אצילות הוא בחי׳ אורות וכלים) עד שבהשתלשלות רבות נעשה שמים וארץ גשמיי׳ שאין נראה בתוכם אלקות כלל כ״א בבחי׳ יש ודבר נפרד בפ״ע בחי׳ סט״א וזהו ענין ירידת הנשמה לעוה״ז השפל דוקא ירידה לצורך עלי׳ כדי לאכפיא לס״א ע״י סור מרע ועל ידי זה אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין שלא יהיו הכלים וההיכלות בבחינת מסתירים אור א״ס ב״ה רק שיהי׳ בחי׳ כלים לקבל גילוי אור א״ס ב״ה ע״י בחי׳ ועשה טוב מצות מעשיות רמ״ח פקודין רמ״ח אברין דמלכא רק שמתחלה צריך להיות בחי׳ סור מרע בחי׳ אתכפייא סט״א כמ״ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו׳ ועי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה ואז יכולים לקבל ע״י בחי׳ ועשה טוב גילוי אור א״ס ב״ה למטה ע״י רמ״ח מ״ע דאורייתא מחכמה נפקת והמצות הם רמ״ח המשכות מחכמה עילאה ולכן נקראים אברין דמלכא כמשל האברים שנמשך בתוכם חיות מהמוח כנראה בחוש שבמוח מרגיש כאב של כל האברים כו׳ כמו כן ע״י המצות נמשך א״ס ב״ה מבחי׳ חכמה עילאה לעלמין סתימין ועלמין דאתגליין.

וחלב ודבש הם בחי׳ תרין דרועין חו״ג ימינא ושמאלא ובינייהו כלה כו׳ וכמ״ש ומתחת זרועות עולם כו׳. שהוא בחי׳ המשכת אלקות ע״י מצות מעשיות רמ״ח אברין דמלכא וארץ ישראל מכוונת כנגד א״י שלמעלה (עיין בשה״ש רבה ס״פ כמגדל דוד בפי׳ מכון לשבתך מכוון נגד שבתך זה בהמ״ק שלמעלה) ולכן עיקר המצות הוא בא״י דוקא והמרגלים היו במדרגה גבוה מאד  ולא רצו להשפיל א״ע למצות מעשיות שהוא בחי׳ המשכת אור א״ס ב״ה למטה ואמרו על א״י שהיא אוכלת יושביה שהיה בדעתם שאם יהיה גילוי אור א״ס ב״ה למטה כמו למעלה יתבטלו ממציאותם לגמרי. וזהו אוכלת יושביה ורצו להיו׳ במדבר דוקא ומדברך נאוה שהוא המשכת אור א״ס ב״ה לבחי׳ הדבור בחי׳ מלכות בחי׳ א״י שלמעלה ונקראת בשם בחי׳ ארץ לפי שהיא בחי׳ התחתונה שבאלקות כמ״ש והארץ הדום רגלי כו׳. (ועמ״ש בד״ה והיה מספר בני ישראל) וכתיב ה׳ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא בחי׳ הדבור דבר ה׳ ששרשו מחכמה וכנראה ממשל התינוק שכל זמן שאין לו מוחין דיניקה בשלימות אע״פ שיש לו קול אותיות פשוטים אעפ״כ אינו יכול לדבר ולצרף את האותיות והוא מחמת שאין החכמה בשלימות לחלק הקול ולצרף האותיות כרצונו כו׳. ורצו המרגלים שיהיו כל ההמשכות מחכמה עילאה לבחי׳ דבור א״י שלמעלה ששם יש ג״כ בהמ״ק וירושלים וכל הבחי׳ (כמ״ש בגמרא בפ״ק דתענית דף ה׳ ע״א ובזח״ג פ׳ שלח דקס״א ע״ב) אבל יהושע וכלב אמרו טובה הארץ מאד מאד שע״י א״י שלמטה דוקא בחי׳ מצות מעשיות דוקא יומשך בחי׳ אור א״ס בחי׳ מאד בלי גבול בבחי׳ עלמין סתימין ועלמין דאתגלין וזהו מאד מאד. ב׳ פעמי׳ מאד. עלמין סתימין ועלמין דאתגלין כי באמת עיקר כוונתו ית׳ שיהי׳ דירה בתחתונים דוקא כמארז״ל נתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים כו׳ ושיהיה נגלה לעין כל בשר ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה ואדרבה ביתר שאת ויתרון אור הבא מן החשך דוקא כו׳. כי באמת כל שהוא מדרגה היותר גבוה מאד מתגלה בדבר היותר תחתון דוקא ביתר שאת ולמשל מבר שכל גדול שא״א לו לגלות חכמתו להמקבל שכלו בדבור כי אם ברמז במעשה דוקא יכול לגלות ביתר שאת כענין מאמר רז״ל די לחכימא ברמיזא. עוד משל מחותם של אבן טוב בהיר שע״י בהירותו אינם ניכרים האותיות בו ונכרים ונתגלים האותיות על השעוה דוקא בגילוי לעין כל וז״ש וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳ וכו׳ שע״י מעשה שהוא בחי׳ הסתכלות בל״ב חוטין הגשמיים יבא מזה לוזכרתם את כל מצות ה׳ לפי שהטלית הוא בחי׳ אור מקיף והציצית שהם ל״ב חוטין בחינת ל״ב נתיבות החכמה שנמשכים ע״י או״מ ואי אפשר שיורמז כי אם במעשה דוקא היפך מחשבת המרגלים כו׳.

ומשה רבינו ע״ה שהיה מבחי׳ דור דעה ובמדרגה גבוה מאד נעלה לא היה לו באפשרות לבא לא״י ואף על פי כן התפלל תקט״ו תפלות כמנין ואתחנן לבא לארץ ישראל מפני שזהו עיקר המכוון ותכלית הבריאה כנ״ל ואעפ״כ לא זכה ויהושע דוקא מכניס כו׳:

ב (וזהו דא״י ארץ שבעה עממין שע״י בירור ז׳ מדות דתהו ע״י המצות מעשיות עי״ז נמשך גילוי אור א״ס בכולהו עלמין ודרך כלל הם ג״כ ז׳ היכלות. משא״כ מדבר זהו ההמשכה רק למעלה בפנימית ולא בחיצוניות עלמין והיכלות דעשי׳ ועיין מזה באגה״ק סד״ה ויעש דוד שם שכדי להמשיך הגילוי בעשי׳ זהו ע״י המעשה דוקא כו׳ ע״ש. ובאמת כדי להיות ההמשכה למטה היינו ע״י שההמשכה ממקום עליון יותר כמ״ש במ״א ע״פ אל עליון גומל חסדים טובים. וגם להפך שבמעשה דוקא לפי שהוא למטה מבחי׳ הדבור יוכל להיות הגילוי מבחי׳ עליונה יותר וכענין לחכימא ברמיזא מה שא״א להתגלות ע״י אותיות הדבור כו׳. וביאור ענין זה יובן ממ״ש במ״א בביאור ע״פ ששים המה מלכות כו׳ אחת היא יונתי כו׳ גבי מעלת הנשמות על המלאכים שמבחי׳ דבור כו׳ ע״ש. ועמ״ש ע״פ והארץ הדום רגלי ע״י שמתקן מעשיו כו׳ נעשים מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה ע״ש והיינו לפי שעי״ז ממשיכים ממקור הח״ע ופנימיותה ועוד כי א״א ג״כ להמשיך גילוי ח״ע ע״י התורה כ״א ע״י מעשה המצות והוא כמ״ש באגה״ק שם סד״ה ויעש דוד שם וז״ל לכן ארז״ל האומר אין לי אלא תורה בלי גמילות חסדים אפילו תורה אין לו אלא בתורה  ובגמ״ח כי הנה אורייתא מחכמה נפקת ובאורייתא מתקיים עלמא ובאינון דלעאן בה כי בדיבורם ממשיכים הארות והשפעות ח״ע מקור התורה לבחינת אותיות הדבור שבהן נברא העולם כו׳ והרי המשכה זו היא בחי׳ ירידה גדולה ולזה צריך לעורר חסד עליון הנמשך כמים ממקום גבוה למקום נמוך באתעדל״ת בצדקה וחסד תתאה שממשיכים חיים וחסד להחיות רוח שפלים ונדכאים וז״ש אל יתהלל חכם בחכמתו כו׳ כ״א בזאת יתהלל כו׳ כי אני ה׳ עושה חסד כו׳ כי החסד הוא הממשיך חיי החכמה למטה ואם לאו הרי נקראת חכמתו לבדו בלי המשכת חיים ממנה ח״ו עכ״ל וכנודע שגם למעלה המשכת הח״ע בבחי׳ אותיות הדבור נמשך ע״י המדות עליונות וזהו בחי׳ יעקב אותיות יבקע המשכת החכמה הבוקע דרך המדות ונמשך בהדבור. וכמ״ש במ״א ע״פ מאמר הזהר ס״פ קדושים) (דפ״ו ע״א) ע״פ אתם עדי כו׳ ועמ״ש ג״כ מזה ע״פ והיה לכם לציצית גבי כי מאיש לוקחה זאת. ומכ״ז יובן ענין חטא המרגלים כי הנה עם היות אשר התורה נק׳ מדבר כמ״ש במדרש רבה פ׳ חקת פי״ט ע״פ וממדבר מתנה. אך עכ״ז כתיב בה הכל לעשות בארץ. ארץ היינו בחי׳ מצות מעשיות. כי גם להיות המשכות ח״ע לבחי׳ הדבור א״א כ״א ע״י קיום המצות מטעם הנ״ל.

וע״ז נאמר אל יתהלל חכם בחכמתו כו׳ אלא ע״י חסד ומשפט וצדקה בארץ דייקא עי״ז ממשיכים בחי׳ ח״ע. ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול. עוד יש לבאר כללות ענין זה באופן אחר קצת עפמ״ש בד״ה וידבר דעשרת הדברות בענין עסק התורה שנאמר וכל חפצים לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים וע״ש בענין אם אין חכמה אין יראה.

ועד״ז לא רצו המרגלים ליכנס לארץ ולקיים המצות רק להיות במדבר ומדברך נאוה כו׳ אך באמת טעו בזה טעות גדול כמש״ש בענין אם אין יראה אין חכמה שא״א כלל להמשיך אור התורה כ״א בהקדים תחלה בחי׳ קיום המצות וזהו אם אין יראה כו׳ וכמאמר קדשנו במצותיך ועי״ז אח״כ ותן חלקנו בתורתך ובמתן תורה שהיה התגלות התורה בתחלה זהו הוראת שעה אבל לדורות א״א להיות כן וגם ישראל הבינו זה ולכן הקדימו נעשה לנשמע כו׳ ע״ש באריכות:

פרק ב

ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר כו׳ טובה הארץ מאד מאד אם חפץ בנו הוי׳ והביא אותנו אל הארץ הזאת ונתנה לנו ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. הנה להבין ענין דקדוק לשון הכתוב במה שאמר מאד מאד שני פעמים.

וכן ארץ אשר היא זבת כו׳. יש להקדים שרש ענין המעשה דמרגלים למעלה במה שלא רצו ליכנס לארץ ישראל וגינו אותה כו׳. הנה מבואר בע״ח דשרש המרגלים הוא מבחי׳ עולם המחשב׳ הנק׳ לאה כי הם היו מדור המדבר שנקראו דור דעה ועל כן לא רצו להשפיל א״ע ליכנס לארץ ישראל שהוא מבחי׳ עולם הדבור הנק׳ רחל.

ולהבין ביאור הדברים הללו בהיות ידוע שעיקר המצוה בכניסת א״י הוא כמ״ש לעשות בארץ כו׳. דהיינו לקיים שם התורה והמצות כי יש כמה מצות שתלוי׳ בארץ דוקא כמו בנין בית המקדש ודומיהן כו׳.

והענין הוא כי הנה עיקר התורה והמצות הוא להבדיל בין הטהור ובין הטמא דהיינו בחי׳ ברורים לברר הטוב מן הרע שעל ידי השבירה דמלכין קדמאין דתהו נפלו רפ״ח ניצוצין דתהו ונתלבשו בנוגה להיות מעורבי׳ טו״ר כידוע והם צריכים עלייה והיינו ע״י שיתבררו ויופרדו תחלה מן הרע הקשור בהם ואז יהיו יכולים אחר כך להתעלות למעלה למקור שרשן והוא ענין המצות מעשיות מ״ע ומל״ת שע״י הל״ת נפרד הטוב מן הרע וע״י העשיה הוא בחי׳ עליית הטוב למעלה כו׳. דהיינו עד״מ כשעושה איזה מצוה כגון שנוטל אתרוג לנענע בו או צמר ועושה ממנו ציצית שהאתרוג והצמר הם  מבחי׳ נוגה שהטוב מעורב שם ברע וכשעושה בו המצוה הרי הוא ממשיך בו השראת אור א״ס ונכלל הטוב (דניצוצות דתהו שנתלבש בתוך האתרוג והצמר על ידי השבירה) באור א״ס הנמשך ע״י המצוה הזאת. ואמנם זה אינו כ״א כשנתברר תחלה ונפרד מן הרע ונעשה בחי׳ כלי להשראת אור א״ס אזי ע״י שיעשה המצוה ימשיך אור א״ס להיות שורה בו ועי״ז יתכלל בו כו׳.

והוא ענין דקדוקי המצות להיות האתרוג כך וכך דוקא ובאם שחיסר בו אחת מדקדוקיו הוא פסול. וכן הציצית אם חסר חוט א׳ הם פסולים דהיינו שאינם בחי׳ כלי להשראת אלקות ועכ״פ מובן מזה שעיקר התורה והמצות הוא לברר הטוב מן הרע שנתערב על ידי השבירה להפרידו מהרע ולהעלותו לשרשו כו׳. אך באמת אין זה מובן האיך יגרום האדם בחי׳ השראת אור א״ס ע״י שעושה המצוה כי מה שייכות והתחברות יש לו לאלקות על ידי שלובש התפילין ומתעטף בציצית לגרום עי״ז המשכת אור א״ס או לגרום הפרדת הטוב מן הרע על ידי שהוא סור מרע כו׳:

ב אך הענין יובן ע״פ מה שכתוב בזהר כד אתכפייא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין. דהנה ידוע שיש שני בחי׳ בכללות ההשתלשלות העולמות והם הנק׳ עגולים ויושר והם ג״כ בחי׳ נפש ורוח כידוע.

וההפרש ביניהם הוא דבבחי׳ עגולים האורות הם כלולים שם בהתכללות בבחי׳ העלם מבלי התחלקות לפרטי פרטיות בבחי׳ גילוי ועל כן נקרא בחי׳ עגולים כמו שהעיגול הוא בהשוואה אחת ואין בו התחלקות כו׳.

ובחי׳ היושר הוא כשמתגלים האורות ומתחלקים לפרטי פרטיות להיות כלולים מיו״ד ויו״ד מיו״ד כו׳. והמשל בזה הוא כמו העילה שמקיף את העלול וכוללו דהיינו כמו עד״מ הרב שמשפיע שכל לתלמידו שכאשר צריך להשפיע השכל אליו מצטרך לירד ממדרגתו ולצמצם את שכלו לעיין על כלי השגת התלמיד כו׳ ומשפיע השכל לפי ערכו אכן בעצמות שכלו הרי הוא כולל כל שכל של התלמיד מראשו לסופו.

וגם ההשפעה שמשפיע להתלמיד שהיא באמת כציור ואופן שכל של התלמיד הרי היא כלולה בשכל של הרב בסקירה אחת בלתי התחלקות לחלקים והנה גם אחר שנמשכה מהרב להתלמיד הנה בתחלת השגתו אזי שכל התלמיד הוא מוקף עד״מ מאור אותו השכל ששופע לו מהרב ואור אותו השכל עודף על שכל התלמיד והשגתו ומקיפו מכל צד.

וביאור הענין היינו כי התלמיד בתחלת קבלתו השכל הנשפע לו אינו משיג השכל לעומקו עדיין דהיינו שהשגתו השכל הוא רק דרך כלל בלתי התחלקות לעמוד על כל חלקי השכל והסברו׳ כל דבר בפ״ע.

וע״כ כללות אותו השכל הוא מקיף לשכל התלמיד בבחי׳ מקיף לבד עדיין ובלתי התחלקות. וזהו משל לבחי׳ ע״ס דעגולים. אמנם הנה אחר כך כשמתבונן התלמיד בשפע השכל וירד לעומקו וישיגו היטב אז יהיה אדרבה שכלו מקיף לאותו שפע השכל שיכנס בו שפע השכל בבחי׳ אור פנימי ממש שישיגנו יפה וגם יעמוד על כל חלקי הסברות שבו כל אחד על מכונה בפ״ע ולא בדרך כלל לבד והוא עד״מ בחי׳ יושר שהוא בחי׳ או״פ [ועמ״ש עוד מענין לא קאים אינש אדעתיה דרביה עד ארבעים שנין בדרוש בגדי לבן דכה״ג בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר].

ולכן נקרא עגולים בחי׳ נפש ויושר הוא בחינת רוח שהוא מעלה ומדרגה עליונה מבחי׳ נפש ובא אחר כך וכענין מוחין דגדלות שבא אחר מוחין דקטנות וכמ״ש בזהר ח״ב צ״ד ב׳ בר נש כד אתיילד יהבין ליה נפשא כו׳ זכה יתיר יהבין ליה רוחא כו׳ (וכמ״ש בע״ח שער עגולים ויושר ענף ג׳). והנה ממשל זה יובן למשכיל למעלה ענין העגולים ויושר דבחי׳ העגולים הוא שאורות עליונים הנמשכים מן המאציל ית׳ אינן נגלים עדיין בבחי׳ גילוי רק הם בבחי׳ העלם והם כלולים יחד בלתי התחלקות לפרטיות להיות דבר בפני עצמו כח החכמה בפ״ע וכח  החסד בפ״ע כו׳ אלא הם כלולים ומוקפים יחד בהשוואה אחת והיינו מפני שאינו בבחי׳ גילוי רק בבחי׳ העלם. ובחי׳ יושר הוא בחי׳ האורות כשהם יורדים ומתגלים שאז הם בבחי׳ התחלקות כל ספי׳ בפ״ע החכמה מיוחדת בכלי בפ״ע והבינה בפ״ע והיינו מפני שנתלבשו בכלים ונמשכו בבחי׳ גילוי כו׳ (וגם הם בבחי׳ התכללות שמתכללים זה עם זה כמו אברי האדם שאע״פ שהן רמ״ח אברים מכל מקום מתקשרים זה עם זה שגידי המוח יש ברגל כו׳ והרי הן אדם אחד ועמ״ש בפ׳ נח בדרוש דור הפלגה בענין ההפרש בין נקודים לברודים ועמ״ש בפ׳ שמות ע״פ מי שם פה לאדם). והנה שני בחינות הללו עיגולים ויושר הם נמצאים בכל העולמות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דהיינו לפני אצילות ובאצילות עד בחי׳ עשר ספירות דעגולים דעשיה וע״ס דיושר דעשיה וכללות ענינם הוא כנ״ל שהעגולים המה האורות כשהם נעלמים וכלולים בהתכללות מבלי התחלקות כו׳.

ומהם הוא שנמשכו כל ההעלמות וההסתרות שנעלם ונסתר בחי׳ חיות האלקות היורד להחיות הנבראים ואינו נתגלה לנבראים רק בצמצום כו׳. וכמ״ש בע״ח שיש בחי׳ היכלות למעלה יש היכלות דאהוי״ר ויש היכלות הרצון וכללות ענין ההיכל הוא שמעלים את בחי׳ האור והחיות ומסתירו שלא יתגלה לנבראים כמו שהוא בעצמו אלא מתצמצם כפי שיעור יכולת כלי הנברא להכיל אורו שאילו היה מתגלה יותר מכדי המדה היה מתבטל ממציאותו לגמרי.

וכדי להיות התהוות בחי׳ אהבה מוגבלת בנבראים שהוא בחי׳ מחנה מיכאל וכן יראה מוגבלת במחנה גבריאל כו׳ מבחי׳ האור והחיות הנמשך מאור א״ס ית׳ שהוא בלתי מוגבל הוא דווקא ע״י צמצום והעלם האור כידוע. והצמצום שמצמצם את האור להיות ממנו התהוות אהבה מוגבלת הוא הנק׳ בחי׳ היכל האהבה כלומר שהוא ההעלם הגורם המשכת האהבה כו׳. וכן עד״ז בהיכל הרצון כו׳ וכנודע. (וע׳ מ״ש בפ׳ וישב בד״ה שיר המעלות כו׳ היינו כחולמים בענין אלביש שמים קדרות שמים הם העגולים הם מלובשים בבחי׳ קדרות כו׳ שהוא העלם והסתר כו׳ ע״ש. ועד״ז יש לפרש ענין השראת והתלבשות העגולים בההיכלות וע׳ בע״ח שמ״א פ״ד ה׳ ועמ״ש בד״ה יביאו לבוש מלכות ובד״ה מזמור שיר חנוכת הבית בענין מזון לבוש בית). וכן עד״ז בחי׳ הכלים הם מגבילים את האורות ומעלימים אותם שלא יתגלו כמו שהם אלא יהיו נגבלים בתוכם ושיהיה התגלות החיות רק הארה מועטת והיינו בכדי להיות התהוות הנבראים שהם מוגבלים כידוע ושרש כל השרשים להעלמות אלו הוא מבחי׳ עיגולים וכנ״ל (ועיין בע״ח שער מ״א פ״ה במש״ש לזה צריך שנודיעך ענין הלבושים וההיכלות מה ענינם כו׳ ע״ש). והנה אעפ״י שהעלמות אלו הם בודאי מבחי׳ קדושה עליונה כי המכוון בצמצום זה הוא בשביל שיתהוו הנבראים וכמבואר במ״א בפי׳ כי הוי״ה הוא האלקים שהצמצום דשם אלקים הוא עצמו בחי׳ הוי׳ כו׳ עכ״ז בריבוי ההשתלשלות עד שנמשך בעגולים דעשיה שמהם נתהוו שמים וארץ הגשמיים שהם מבחי׳ העגולים וכנראה בעליל שהשמים הם עגולים בטבען וכן כדור הארץ הוא עגול (וגם יסוד הרוח שבארץ הוא מבחי׳ עגולים) הנה בריבוי ההשתלשלות נתהווה מזה צמצום גמור והעלם גדול שנתעלם בחי׳ כח האלקי המחיה את העולם ונתלבש בלבושים רבים ועצומים כי עולם הוא מלשון העלם כנודע. ושרש כל השרשים להעלים זהו מבחי׳ ההעלם דעגולים העליונים שהאור מתעלם בהם ואינו מתגלה שמזה נמשך באצילות להיות הכלים מכסים על האורות ומעלימים אותם שיהיה גילוי החיות מוגבל בתוכם בגבול שמזה הוא הגורם שבריבוי ההשתלשלות יהיה בחינת העלם גמור שיתעלם הכח האלקות ויתלבש בלבושים רבים עד שיהיה נראה כאלו העולם הוא יש ודבר בפ״ע (וכמ״ש מזה בסש״ב פרק כ״א כ״ב):

ג והנה באתערותא דלתתא הוא אתערותא דלעילא ע״י שהאדם  מעמיק ונותן דעת ולב לראות איך שהקב״ה מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכמ״ש וידעת היום וגו׳ וכולא קמיה כלא חשיב ממש ומה שהעולם נדמה ליש ודבר הוא מצד ההעלם וההסתר שמתעלם הכח האלקות אבל באמת אין עוד מלבדו כו׳ נמצא שהוא פועל שיועבר הצמצום וההעלם שמתעלם הכח האלקות ולהיות מתגלה בבחינת גילוי.

ובאתעדל״ת זו גורם אתערותא דלעילא שגם למעלה לא יהיו בחי׳ הכלים מעלימים את האורות ומגבילין אותן ושיהיו בוקעין ומתגלין למטה כמו שהם ממש ולא יהי׳ בחי׳ ההסתרות והצמצומים כו׳. והיינו כמו שיהיה לעתיד לבא דכתיב ונגלה כבוד הוי׳ וגו׳ שלא יסתיר העולם על אור קדושתו ב״ה וכמו שהיה לפני החטא שהיה העולם מזוכך ביותר עד שלא היה מסתיר כלל על גילוי אלקותו ית׳ שהרי אדה״ר גם כשהיה מלובש בגוף השיג בג״ע סודות התורה כו׳ וגם כללות השתלשלות העולמות היה מזוכך ביותר משהם עתה שאור א״ס היה מתגלה בהם ביותר וכמ״ש בפע״ח שער השבת דמה שכעת נק׳ בחי׳ ז״א דאצילות היה אז מדרגה זו בבחי׳ עולם הבריאה והרי בחי׳ הבריאה דעתה הרי הוא רחוק מאד בערך מז״א דאצילות שהרי בחי׳ אצילות הוא בחי׳ אלקות והוא כח מכחותיו ואור א״ס שורה בו בתכלית הגילוי משא״כ בריאה היא יש מאין כו׳ והם נבראים נפרדים ומחודשים מאין ליש והם בעלי גבול וכנודע ובחטא אדם הראשון הוא שנתגשמו העולמות להיות אור א״ס מאיר בהם ע״י העלם וצמצום עד שבעה״ז הגשמי אור א״ס מוסתר בהם בתכלית כנ״ל.

וכאשר למטה נעשה אתכפיא סט״א דהיינו העברת הצמצום וההסתרה שיהיה בחי׳ גילוי אלקות בנפש האדם על ידי זה נעשה למעלה גם כן גילוי אלקות שלא יהיו בחי׳ כלים המסתירים את האורות כו׳.

וז״ש והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני הוי״ה. ולכאורה אין זה טעם שלפי שהוא ית׳ קדוש צריכים ישראל להיות ג״כ קדושים. אך הענין בפי׳ והתקדשתם כמאמר רז״ל קדש את עצמך במותר לך דהיינו להיות אתכפייא סט״א שלא יסתירו השמים והארץ וכל גשמיות העולם על אור קדושתו ית׳ ועי״ז יהיה למעלה ג״כ קדוש אני הוי׳ כו׳ דקדוש הוא לשון הבדלה כנודע.

והיינו שיהיה בחי׳ גילוי עצמות אלקותו ית׳ שלמעלה מצמצום הכלים שמגבילים האורות כי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כנ״ל. וזהו ענין המאמר בזוה״ק כד אתכפיא סט״א לתתא אסתלק יקרא דקב״ה בכולהו עלמין דהיינו ע״י דאתכפיא סט״א שהועבר הצמצום וההסתרה דשמים וארץ הגשמיים עי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין דהיינו שגם למעלה מתגלים האורות ובוקעים דרך הכלים כנ״ל ואסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין הם עלמין סתימין ועלמין דאתגלין וזהו המכוון בתורה ומצות שגורמים עי״ז השראת אור א״ס דהיינו כנ״ל דכד אתכפיא סט״א בסור מרע ועשה טוב אזי באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא שיהיה למעלה העברת כל ההעלמות המעלימים את גילוי אור וחיות כו׳ עד שגם צמצום הכלים המגבילים את האורות ומסתירים אותו יועבר ג״כ שיהיו האורות בוקעים ומתגלים למטה כנ״ל (ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ ע״כ יאמרו המושלים באו חשבון כו׳). ועתה יובן ג״כ שרש ענין קיום המצות בארץ ישראל דוקא וכמ״ש לעשות בארץ כו׳. כי הנה כתיב בה בא״י ארץ אשר היא זבת חלב ודבש. פי׳ לשון זבת הוא לשון מפעיל שעושה להיות זב חלב ודבש.

והענין הוא כי חלב ודבש הם בחי׳ כללות השתלשלות ע״ס שהם בחי׳ מ״ה וב״ן שהם חסדים וגבורות חלב הוא בחי׳ חסדים ודבש הוא בחי׳ גבורות כי דבש נק׳ דין דגדלות כנודע שלכך נאמר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו כו׳. ושניהם הן בחי׳ מוחין דגדלות חלב הוא בחי׳ מוחין דגדלות דחסדים וכמשל חלב האם שמגדל את הולד וממשיך בו שכל כו׳. וכך למעלה הוא בבחינת בינה שמגדלת אברים דז״א ע״י  השפעת השכל והוא הנק׳ בחינת חלב דאימא. וכמארז״ל עשה להדדים במקום בינה כו׳. ובע״ח (שער הכללים ספ״ג) מבואר ג״כ בענין אלד״ד ומיד״ד שהם שני דדים דאימא שמהם יוצא החלב לז״א לגדלו כו׳ (ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ חכלילי כו׳ ולבן שנים מחלב). ודבש הוא בחי׳ מוחין דגדלות דגבורות שהרי נק׳ דין דגדלות והיינו שהם בחינת גילוי האורות היפך בחי׳ הצמצום של הכלים כו׳ (וע׳ פע״ח שער כוונת השופר ספ״א בענין דבש ועמ״ש בפ׳ תבא ע״פ היום הזה ה׳ אלקיך מצוך וכו׳). וזהו ענין זבת חלב ודבש שהם מוחין דגדלות שהוא היפך ההעלם והצמצום שהוא בחי׳ מוחין דקטנות כו׳ ומזה נמשך גם בגשמיות שיהיה החלב נוטף מן העזים ומן התאנים כו׳. והוא מחמת סיבת בקיעת האורות את הכלים למעלה כנ״ל. וזהו כללות ענין מצות דכניסת א״י לקיים שם התוהמ״צ דכתיב לעשות בארץ כו׳. ופי׳ לעשות הוא לתקן כמו ועשתה את צפרניה ותרגומו ותתקן כו׳. והיינו לתקן בארץ שיהיה בחי׳ ארץ זבת חלב כו׳ שיבקעו האורות את הכלים ויתגלו למטה ע״י קיום התורה ומצות שיקיימו בא״י דבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא כנ״ל:

ד ואחר כל הנ״ל יובן ג״כ ענין המעשה דמרגלים שלא רצו ליכנס לא״י מפני ששרשם הוא מבחי׳ לאה עולם המחשבה כו׳ (כמ״ש בע״ח שער הארת המוחין פ״א) וטענו למה צריכים לירד בבחי׳ עולם הדבור שהוא בחי׳ מל׳ דאצילות סוף כל דרגין כו׳ בכדי לקיים שם התורה ומצות בדבור ובמעשה שעי״ז יהיה בחי׳ גילוי אור א״ס שיבקעו האורות כו׳ הלא זה אפשר לקיים גם ע״י התורה ומצות ברוחניות ולא בעשייה גשמיות דהיינו כי גם בעולם המחשבה יש כל פרטים הנמצאים בדבור ובמעשה מאחר שהדבור נמשך מן המחשבה.

וא״כ כל מצוה ומצוה שמקיים בדבור או במעשה גשמיות יכול הוא לקיימה ברוחניות בבחינת מחשבה. ועי״ז יהיה ג״כ למעלה בחי׳ גילוי אור א״ס כו׳. וכדוגמא שאמרו באברהם קיים אברהם את כל התורה כולה עד שלא ניתנה וא״א לומר שקיים כל התורה בפועל ממש שהרי יש כמה מצות שלא היה אפשר לו לקיימם כלל. אלא שקיים אותם ברוחניות שהמשיך כל האורות עליונים הנמשכים ע״י המצות כו׳.

וכמו כן היו סבורים המרגלים שיקיימו המצות ברוחניות דהיינו בבחינת עולם המחשבה כו׳ ועל כן לא רצו ליכנס לארץ ישראל. אך באמת היו מוטעים שהעיקר הוא לעשותם בארץ דוקא וכמארז״ל כמה תפלות התפלל משה ליכנס לא״י ושאלו וכי לאכול מפירותיה היה צריך אלא לקיים את המצות התלוים בה והיינו שצריך להמשיך את האורות העליונים שיבקעו את הכלים כו׳ שאי אפשר לגרום המשכה זו אם לא ע״י מעשה דוקא ולא במחשבה כו׳.

והטעם הוא משום דסוף מעשה עלה במחשבה תחלה וכמאמר נעוץ תחלתן בסופן וכו׳ שכל דבר שהוא גבוה ומרומם יותר בעצם יתלבש דוקא בדבר היותר נמוך. וכענין מאמר רז״ל די לחכימא ברמיזא כו׳. דהיינו כשיש שכל עמוק מאד אשר א״א להסבירו לזולתו ע״י אותיות הדבור מגודל עמקותו אשר לא יכילו אותו אותיות הדבור ולא יהיה יכול להוגבל בהן עכ״ז יוכל להבינהו לזולתו ע״י רמז בתנועה גשמיות כו׳.

ונמצא שיש יתרון לתנועה ורמיזה שהיא גשמיות יותר מאותיות הדבור שהם רוחניים בזה שדבר הגבוה יותר יתלבש בהם דוקא ולא בדבור כו׳. וכמו כן יובן למעלה שלהיות המשכה עליונה להיות גילוי בחינת מוחין דגדלות שיבקעו האורות את הכלים אי אפשר לעורר זה כ״א ע״י מעשה דוקא ולא ע״י בחינת המחשבה משום דנעוץ תחלתן בסופן כו׳. (ועיין במשנה פי״ב דיבמות דף ק״ד ע״ב כל דבר שהוא מעשה כו׳) וע״כ ביקש משה ליכנס לארץ דוקא (ועיין מ״ש בפ׳ ויצא ע״פ וללבן שתי בנות. ועמ״ש ע״פ ראשי המטות מענין יתרון בחי׳ המעשה דוקא משא״כ בבחי׳ מחשבה כו׳ ובד״ה מי מנה עפר יעקב כו׳ ועמ״ש ע״פ  יביאו לבוש מלכות). וזהו שכתוב טובה הארץ מאד מאד. פי׳ ב׳ פעמים מאד הם כנגד עלמין סתימין דלא אתגלין שהם היכלות דאו״א ועלמין דאתגלין שהם היכלות דזו״נ כו׳. שבשני מיני עולמות הללו בוקעים ויורדים ומתגלים האורות עליונים למטה.

ובכללות ענין גילוי ובקיעת האורות כנ״ל הוא ע״י המשכת בחינת הכתר עליון שהוא למעלה מגדר ההלבשה בכלים כו׳. וזהו שכתוב אם חפץ בנו הוי׳ חפיצה הוא בחינת פנימית הכתר שהוא בחינת הטעם והענג שיש ברצון כו׳. ורצון הוא בחינת חיצוניות הכתר וכמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון כו׳. וכאן הוא אומר אם חפץ בנו הוי׳ דהיינו שיתגלה פנימיות הכתר שהוא למעלה מגדר ההלבשה בכלים שעי״ז יהיה ג״כ למטה בקיעת האורות כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ שלח דק״ס סע״א) וכל זה הוא ע״י שטובה הארץ כו׳ משום דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן. ויובן זה עוד עפמ״ש בת״א פ׳ מקץ סד״ה רני ושמחי בת לא זז מחבבה עד שקראה בתי כו׳ עד שקראה אמי כו׳ ולע״ל כתיב רני ושמחי בת שבחינת בת תתעלה ביתר שאת ולהיות אשת חיל עט״ב עכ״ל.

והנה בחינת בת זהו ענין ירושלים של מטה ובחינת אמי זהו ענין ירושלים של מעלה והיא בחינת עולם המחשבה בחינת ה׳ גדולה לאה אם הבנים כו׳ והם רצו להמשיך הכל ע״י ירושמ״ע לבד אך באמת א״א להגיע לזה כ״א ע״י ירושמ״ט כי זה השער לה׳ והיא בחינת כעיר שחוברה לה יחדו כו׳ לבחינת ירושמ״ע ולכן ארז״ל נשבע הקב״ה שלא יכנס בירושמ״ע עד שיכנס בירושמ״ט.

ועוד זאת שהרי נאמר כי הנני בא ושכנתי בתוכך דוקא בבחינת ירושמ״ט כו׳ שבחינת בת תתעלה ביתר שאת כנזכר לעיל והיינו בבחינת קיום המצות במעשה גשמיות דוקא שנקרא בחינת עבד וע״ז דוקא נאמר הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד. וזהו טובה הארץ מאד מאד כמו בחי׳ וגבה מאד. ועוד י״ל כי הנה מבואר בשל״ה ר״פ ויחי בענין מ״ש ג״פ היכל ה׳ המה (בירמיה סי׳ ז׳ ד׳) וכן ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה׳ (שם ססי׳ כ״ב) נז׳ ג״פ ארץ. כי גם למעלה באצילות יש ג״כ ירושמ״ט וירושמ״ע שהם ה׳ תתאה וה׳ עילאה. והבחי׳ הג׳ זהו ירושמ״ט ממש שבעשי׳ הגשמיות בעוה״ז. והיינו כי המצות הם בשלשה בחינות מחדומ״ע כמ״ש לקמן בד״ה ועתה יגדל נא ובד״ה וישלח יהושע כו׳ מרגלים חרש.

וזהו ענין ג׳ פעמים קדוש שממשיכים עי״ז מבחינת סכ״ע לג׳ עולמות בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן בחינת מחשבה ודבור ומעשה שהן הן ג׳ בחי׳ היכל הנ״ל והן הן ג״כ ג׳ בחינות תורה ועבודה וגמ״ח כמ״ש במ״א בד״ה כי ביום הזה יכפר.

ועפ״ז י״ל שדור המדבר שהם בחינת ומדברך נאוה רצו להמשיך בבחינת דבור ומחשבה שהם הם ירושמ״ט וירושמ״ע שבעולם העליון היינו ה׳ תתאה וה׳ עילאה כנ״ל. אבל בבחינת זו הג׳ דארץ שלמטה לא רצו.

והיינו דקסברו שיוכלו להמשיך ע״י ירושמ״ט וירושמ״ע שבעולם העליון והיינו ע״י דבור ומחשבה לבד כנ״ל. אכן באמת עיקר כל ההמשכות הוא ע״י עשיה דוקא ועמ״ש מזה בד״ה מי מנה עפר יעקב בפי׳ אף עשיתיו. ושם נתבאר דאף מרבה בחינה רביעית שלמעלה מכל הג׳ בחינות דבראתיו יצרתיו עשיתיו שבחינה זו נמשך ומתגלה ע״י העשיה דוקא. ויש לומר ג״כ שזהו ענין התגלות קדש העליון שלמעלה מבחינת ג״פ קדוש בוי״ו. ועמ״ש סד״ה שיניך כעדר הרחלים ואפ״ל ששלשה בחינות היכל הנ״ל זהו ג״כ ג׳ המדריגות דלא זז מחבבה עד שקראה בתי ואחותי ואמי וכו׳:

פרק ג

ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים וגו׳. הנה כתיב היום לעשותם ואמרו רז״ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה וגדול התלמוד שמביא לידי מעשה. וגם  בזהר הקדוש הפליא להגדיל בשבח המעשה דמצות אינון לבושין וכשחסר מצוה אחת הוי לבושא חסירא. ולכן אדם צריך לבא בגלגול עד שיקיים כל התרי״ג מצות ולהיות כהן ולוי ג״כ כדי שיקיים המצות התלויות בהם. ולהבין כל זה איך נעשו לבושין ממעשה המצות ומהו ענין לבוש זה ולמה צריכה הנשמה להיות לה לבוש (ועמ״ש מזה בפ׳ חיי שרה ע״פ ואברהם זקן ובמ״א). הנה נודע שירידת הנשמה בעולם הזה היא צורך עלייה כי הנשמה קודם בואה לעולם הזה היתה בבחינת עמידה וכמ״ש חי ה׳ אשר עמדתי לפניו. ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. וע״י קיום המצות בעוה״ז נעשה לה בחינת הליכה ונתתי לך מהלכים וגו׳ (וכמבואר מזה לעיל בפ׳ וישב בד״ה כה אמר ה׳ כו׳ ונתתי לך מהלכים כו׳). כי בחי׳ עמידה הוא בחי׳ ובכל נפשך שאהבה ויראה היא מוגבלת לפי שיעור השגת הנפש ודביקותה באלהים חיים. והענין כי הנה נודע שהמלאכים נק׳ עומדים כמ״ש שרפים עומדים לפי שעומדים כל ימיהם במדרגה אחת מיכאל באהבה גבריאל ביראה והאהבה והיראה היא לפי ערך השגתם אשר השגה זו היא באור א״ס ב״ה הממלא כולא עלמין דהיינו שממלא לכל עולם לפי מדרגתו ותכונתו.

וכך היא מעלת הנשמות קודם בואן לעולם הזה ולכך היא בבחי׳ עמידה שעומדת תמיד כל הימים במדרגה אחת כפי ערך מדרגתה ותכונתה בכל עולם לפי מה שהוא כך מקבל מבחי׳ ממכ״ע לפי ערכו ותכונתו. מה שאין כן עוה״ז הוא עולם המעשה שיכול האדם לשנות את טבעו מרע לטוב ולהפוך את לבו מן הקצה אל הקצה ואתהפכא חשוכא לנהורא. לפי שבעוה״ז שהעולם מעלים ומסתיר על אור ה׳ הממלא כל עלמין ואינו מתגלה כמו למעלה. שורה אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין בבחי׳ מקיף מלמעלה על הנפש וכמ״ש אשר אנכי מצוך היום וגו׳ שבחי׳ אנכי הוא בחי׳ סובב כל עלמין נמשך בבחינת היום לעשותם דוקא (וכמבואר במ״א באריכות ע״פ ואמרת אליהם את קרבני לחמי כו׳) וגדול כח בחי׳ אור המקיף מבחי׳ סוכ״ע לשנות ולהפך טבע האדם ומהותו למעלה מכדי אשר תוכל הנפש שאת בהשגתה ודביקותה באלהים חיים מתחלת יצירתה בבחינת אור פנימי לבד. והנה בחי׳ הארה זו הבאה מבחינת אור מקיף וסוכ״ע נק׳ בשם הליכה שהולך ממדרגה למדרגה והמשכת בחי׳ אור מקיף זה תלוי בקיום התורה והמצות.

וזהו אם בחקתי תלכו שע״י חוקת התורה נעשה בחי׳ הליכה והיא אהבת ובכל מאודך שבק״ש שאהבה זו באה מהתבוננות באור א״ס ב״ה הסוכ״ע בברכת ק״ש שתים לפניה שהם לקיום הק״ש המאיר לארץ כו׳ ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. כי כל העולמות והברואים אינן אלא בחי׳ מעשה ועשיה גשמיות מה רבו מעשיך ה׳ כולם בחכמה עשית (ועמ״ש במ״א בפי׳ סוף מעשה במחשבה תחלה לעיל בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע) וחידושם הוא התהוותם מאין ליש רק מהארה בעלמא ואינו דרך התלבשות והשתלשלות עילה ועלול כו׳ שהרי הוא ית׳ קדוש ומובדל והוא המלך המרומם לבדו מאז. פי׳ שהוא לבדו ית׳ הוא מרומם ונעלה מגדר עלמין כמאז קודם בריאת העולם שהיה הוא לבדו בלי שום שינוי ח״ו והוא המתנשא מימות עולם והחיות המתפשט לתוך עלמין הוא רק המלך בלבד שבשביל שהוא מלך כו׳ כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים כו׳.

ולכך אומרים אח״כ ברחמיך הרבים רחם עלינו כי מאחר שהוא ית׳ המתנשא מימות עולם ואינו בגדר עלמין כלל כי הוא הסובב כל עלמין כו׳ הרי הרחמנות גדולה מאד על האדם שנתגשם ורחוק מאד מה׳ בתכלית ואומרים אדון עוזנו הגם שאין אור א״ס ב״ה נתפס ונקלט לתוך הנפש להיות תוכה רצוף אהבה בביטול זה מ״מ הרי הוא אדון עוזנו בחי׳ אדון זו מלכותו ית׳ וכמ״ש שום תשים עליך מלך בחינת מקיף ונמשך מזה ג׳ בחי׳ מקיפים להנשמה במחשבה  דבור ומעשה.

וזהו צור משגבנו מגן ישענו משגב בעדנו. כי צור הוא לשון מחסה כמ״ש צור עוזי מחסי וכן מגן ומשגב והן הם מקיפים לשלשה בחי׳ מחשבה דבור ומעשה ונפש רוח ונשמה כנגד ג׳ בחי׳ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שמקיפים את נפש רוח ונשמה מכל צד להתכלל באור א״ס ב״ה ממש להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש. וזהו והלך לפניך צדקך כבוד ה׳ יאספך. פי׳ שעל ידי מצות הצדקה שתעשה תהיה נאסף ונקבץ בתוך בחי׳ כבוד ה׳ שיאסוף אותך לתוכו להתכלל באור ה׳ ממש (שכל בחי׳ מקיף הוא המעלה למעלה וכמבואר במ״א בפ׳ מקץ בד״ה המגביהי לשבת כו׳ ע״ש), וזהו ענין לבושי הנשמה בעוה״ב ולבוש זה נעשה ע״י המצות. כי הנה המצות הם גם כן בג׳ בחי׳ מחשבה דבור מעשה כי יש מצות התלויות במחשבה לבד ובכונת הלב שאם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא כלל ויש התלויות בדבור כו׳ והן הם בחי׳ מקיפין כמאמר אשר קדשנו במצותיו שע״י המצות נמשך בחי׳ קדש העליון ומובדל קדש מלה בגרמיה (ע׳ זוהר אמור צ״ד ב׳):

ב אך תחלה צריך להמשיך מלמעלה למטה ברוך אתה מלך העולם בחינת אדון עוזנו, ועמ״ש מזה בפ׳ שמיני בביאור ע״פ לויתן זה סוף הדבור עפמ״ש ברבות וארא פ״ח ומהו לבושו של הקב״ה עוז כו׳ ע״ש, ואח״כ אשר קדשנו במצותיו בבחי׳ המקיפין להעלות הנשמה ממטה למעלה לקדש העליון כי הנה ב׳ בחי׳ יש במצות בעשייתם. האחד שעל ידי עשייתם מקיים מצות המלך ע״ד ותגזר אומר ויקם כו׳. והב׳ הוא להמשיך אור א״ס ב״ה ורצון העליון במצוה זו ששרשה ויסודתה בהררי קדש העליון אשר קדשנו במצותיו.

והנה תחלת עשיית המצות לא תהיה בשביל להמשיך אור א״ס ב״ה ורצון העליון ב״ה לבד שהרי זהו רק כמו שעושה בדרך סגולה או רפואה ע״ד משל או משא ומתן כדי להרויח שאין זו עבודה ותחת אשר לא עבדת כתיב שהמצות צריכים להיות דרך עבודת עבד שמקיים גזירת רבו וציוויו אף גם בלי טעם ודעת ושום תשים עליך מלך כו׳. ועל ידי זה נמשך ממילא אור א״ס ב״ה. משא״כ בלא קבלת עול מלכותו ית׳ אינו ממשיך כלום כי הוא המרומם לבדו המתנשא מימות עולם רק המלך כנ״ל (ועמ״ש מזה בפ׳ מקץ בד״ה כי עמך מקור חיים גם במ״א בביאור ע״פ וכל העם רואים כו׳ ואת קול השופר נת׳ שלכך נתנה התורה בקול שופר שהוא מטיל חרדה לפי שקבלת עול מצות צ״ל בבחי׳ עבודת עבד כו׳ ועכ״ז שופר ג״כ ע״ש שפרו מעשיכם שהוא הממשיך תענוג להיות שמחה של מצוה). וכוונת המצוה הוא כדי להגדיל שמחה של מצוה שתהיה יותר מרב כל שכל ההשגות שהשיגו גדולי הצדיקים היה רק בעבור שמחת המצוה. כי הנה כתיב עוטה אור כשלמה שההארת אור התורה היא רק בחי׳ שלמה ולבוש לבחי׳ המצות דאורייתא מחכמה נפקת שבה מלובש רצון העליון ב״ה שרש המצות שהרי גם התורה אשר לפנינו הן בנגלה והן בנסתר היא מדברת בעניני המצות שהיא דרך ביאור ופירוש של כל המצות, ועמ״ש בד״ה ראיתי והנה מנורת זהב כמו כל מסכת סוכה שהיא פירוש למצות סוכה איך תהיה הסוכה וכן זבחים ומנחות כו׳ וכיוצא בזה הוא בנסתר, אלא שהמצוות עצמן הם רצונו ית׳ להיות המשכת אור א״ס ב״ה למטה בתרי״ג מצות דאורייתא וז׳ מצות דרבנן שהם תר״ך עמודי אור כמו עמוד המחבר מעלה ומטה שהוא רצונו ית׳ להיות לו דירה בתחתונים.

וכמ״ש ושכנתי בתוכם והתורה היא חכמתו ית׳ המגבלת ומצמצמת על איזה אופן תהיה  השראה ודירה זו, כמו מצות סוכה שעליה ביאור מצות סוכה שיעור איך תהיה הסוכה כשרה וצלתה מרובה מחמתה ושלא תהיה גבוה מעשרים אמה, וכיוצא בזה כל התורה מבארת ומפרשת אופני הצמצום והגבלה להגביל השראת והמשכת אור א״ס ב״ה שאינו שורה ומתגלה אלא בדרך שחייבה חכמתו ית׳ המגבלת ומצמצמת על איזה אופן תהיה השראה ודירה זו בתפילין מרובעות ורצועות שחורות וכן זבחים באיזה אופן כו׳ ולכן התורה היא מזון לנפש (וכמ״ש ותורתך בתוך מעי כמ״ש במ״א) ובחי׳ פנימית שנתפסת ונקלטת בהשגת הנפש דהיינו אופני הצמצומים והגבלה כיצד תהיה השראת אור א״ס ב״ה הן ע״ד נגלה והן ע״ד הנסתר בגן עדן. אבל המצוה עצמה אינו שורה בהתגלות פנימית הנפש רק בבחי׳ מקיף מלמעלה (וכמו שהתורה שהיא מבחי׳ חכמה היא בחי׳ שמלה ולבוש והיינו לבוש לבחי׳ רצון ותענוג העליון שהוא בחי׳ עצמיות שלמעלה מבחי׳ לבוש, ויובן זה ג״כ ממ״ש הרמ״ז בפי׳ הזהר פ׳ במדבר בדף קי״ח ע״א בד״ה ישראל מאן אתר מתברכאן שחכמה עילאה הנק׳ אבא הוא מלבוש הפנימי של אריך שהוא רצון העליון כו׳ ע״ש. וזהו שהתורה היא בחי׳ שלמה ולבוש לבחינת המצות. ועמ״ש עוד מזה בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בענין לבושיה כתלג חיור. וכך גם באדם ידיעת כוונת המצוה הוא רק כמו בחי׳ לבוש לגבי בחי׳ קבלת עול מצות בבחי׳ עבודת עבד וכדכתיב כי לי בני ישראל עבדים ופירושו מבואר במ״א שעל ידי שיהיו בבחי׳ עבדים אז יהי׳ לי ממש ועמ״ש במ״א בביאור ע״פ וארשתיך לי ע״ש):

ג וזהו ועתה יגדל נא כח אדני אדני הוא בחי׳ מלכותו ית׳ אדני אותיות דינא דמלכותא דינא. דהיינו עשיית המצות בבחינת מצות המלך וכח אדני הוא א״ס ב״ה הסובב כל עלמין הנמשך על ידי קבלת מלכותו ית׳ במעשה המצות כנ״ל.

ונק׳ בשם כח הוא ענין גילוי ההעלם כמשל הכח שביד האדם לזרוק האבן שהוא דומם וטבעו ליפול למטה וע״י כח הזורק נושא באויר והכח הזה כשהיה ביד האדם קודם זריקת האבן לא היה ניכר רק אחר שיצא מההעלם אל הגילוי לישא את האבן באויר. וככל המשל הזה כך הוא כח אור א״ס ב״ה הנמשך מלמעלה כי כל העולמות והברואים הם לפניו ית׳ בחי׳ דומם וכמ״ש ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן מקום שכינתו ית׳ בעליונים הם המלאכים ונשמות נקרא בשם עפר (ע׳ בזהר ח״ג קכ״ה א׳ ובמק״מ שם) כי אין ערוך אליו ית׳ והכח הנמשך להם מלמעלה הוא הנושאם ומגביהם להתכלל באור ה׳ וכח זה הוא המלביש ומקיף את הנשמה להיות צרורה בצרור החיים את ה׳ ממש וכבוד ה׳ יאספך שהוא כח הממשיך ממטה למעלה כמו הכח המושך את האבן למעלה באויר שכח ההוא מקיף את האבן מכל צד שאינו מניחו ליפול (וי״ל שזהו פי׳ ישאהו על אברתו שהן המצות שנק׳ אברתו רמ״ח פיקודין רמ״ח איברים דמלכא שבהם ועל ידם ישאהו ומגביהם למעלה וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס דרל״ח ב׳ אמנם במ״א ע״פ כנשר יעיר נת׳ שזה קאי על התשובה שעי״ז ישאהו כו׳ ע״ש). ולפי שהיה חטא המרגלים גדול מאד ביקש משה ועתה יגדל נא כח אדני שיומשך ויתפשט כח זה למטה עד שאפילו דבר שנפל למטה מאד יגביה וינשא בכח זה וזהו כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים. כי הנה ארך אפים הוא כי פנים הוא גילוי ההשפעה בדרך התקרבות ואהבה וחיבה משא״כ אחוריים כמאן דשדי בתר כתפוי. וארך אפים פי׳ שיהא גילוי זה ארוך ונמשך עד למטה מאד והשפעה זו היא מבחינת כאשר דברת לאמר ה׳ ארך אפים דבור הוא בקול רם והכרזה (כדפי׳ בזהר ח״ג קל״ג א׳) והוא מעלמא דאתגליא ואמירה הוא בלב ובמחשבה ומבחי׳ גילוי שבדיבור מדרגות עליונים נעשה בחינת העלם במדרגות התחתונים כמשל דיבור הרב שנעשה מחשבה אצל התלמיד ובחי׳ העלם זה הוא השרש של גילוי התהוות מדרגות התחתונים וכמ״ש בכתבי האריז״ל שממלכות דאצילות נעשה כתר חכמה בינה דעת בבריאה כו׳ וכן ממלכות דבריאה ליצירה כו׳.

והנה המשכות גילוי העליון להיות העלם זה בתחתון הוא ע״י התורה כמ״ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר שמן הדבור של תלמוד תורה דבר ה׳ זו הלכה  ואשים דברי בפיך נעשה בחינת אמירה והעלם להיות נמשך ההשפעה עד למטה במדרגה התחתונה והוא ענין מה שכתוב וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה שהאדם הוא הממשיך זיו השכינה בגן עדן משום דבאמת לאו דאית לך צדק ידיעא דאיהו דין ולאו משפט ידיעא דאיהו רחמי ולאו מכל אלין מדות כלל שבאתערותא דלתתא אתעדל״ע כמ״ש במ״א.

והנה מן התורה נמשך הזיו בגן עדן העליון ומקיום המצות נמשך בגן עדן התחתון כמ״ש לעבדה ולשמרה לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות ל״ת ואדם הראשון היה בגן עדן התחתון אשר בארץ. והגם שמעלת המצות בשרשם מאד נעל׳ למעלה מעלה מבחי׳ התורה דאורייתא מחכמה נפקת והמצות הן רצון העליון ב״ה כנ״ל. אך הענין הוא שמה שהוא מאד נעלה למעלה מעלה יוכל להתפשט ולהמשך יותר מטה מטה (ועמש״ל ע״פ טובה הארץ מאד מאד) ולכן כשביקש משה על חטא המרגלים אמר ועתה יגדל נא כח אד׳ דהיינו כח ואור הנמשך ע״י עבודת המצות (בחי׳ כי לי בני ישראל עבדים וכ״מ שנאמר לי אינו זז לעולם וכמ״ש במ״א) כי לפי שהיה צריך להמשיך האור למטה יותר כדי שגם חטא המרגלים לא יהא מונע הוצרך להמשיך מלמעלה יותר והוא שיומשך הכח של אד׳ שהוא רצה״ע ב״ה שלמעלה מעלה מבחי׳ התורה ולכן אותו הכח של אד׳ יכול לירד ולהתפשט גם למטה מטה מאד ולהגביה שפלים שנפלו וירדו מטה מטה לקשרם ולהעלותם באור א״ס ב״ה וזהו כאשר דברת לאמר שמבחינת דבור התורה נעשה אמירה והעלם במדרגות התחתונים להיות מקור גילוי ההשפעה בג״ע לנשמות הנבראים כנ״ל. כך יגדל נא כח אדני להיות ארך אפים שיתארך ויומשך גילוי זה למטה יותר וכענין שנשפל ונמשך כח התומ״צ גם למטה בעוה״ז אפילו עכשיו שהרי המצות יש מהן שאדם אוכל פירותיהן בעוה״ז וכמ״ש אם בחקתי תלכו וגו׳ והשיג לכם דיש וגו׳ ונתתי שלום בארץ וגו׳ ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.

וזהו ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך. פי׳ והשיגוך שיגיעו עד למטה במקום שאתה שם וע״י המשכה גדולה זו יומשך להיות נושא עון שאפילו כבדות העון יהי׳ נושא ומגביה כמשל הכח המגביה את הדומם.

ועובר על פשע שמפשע נעשה שפע ואתהפכא חשוכא לנהורא וכמאמר רז״ל זדונות נעשו כזכיות. ובזה יובן מש״כ בחסד ואמת יכופר עון ואין אמת אלא תורה שהתורה מכפרת עונותיו של אדם וכמארז״ל וכתיב וחטאך בצדקה פרוק.

ולכאורה אינו מובן איך יתוקן על ידי זה כל מה שפגם וחטא על הנפש. אך עם הנ״ל יובן שעל ידי עסק התורה בבחי׳ ונתתי דברי בפיך וכן ע״י קיום המצות בבחי׳ שום תשים עליך מלך נמשך כח של מעלה והוא הכח הנמשך למטה מלמעלה כמשל כח המגביה את האבן הדומם כנ״ל. אך גילוי זה הוא דוקא בבחינת היום לעשותם ולא למחר כנ״ל. וזהו ועתה יגדל נא כח. ועתה דייקא וזהו שארז״ל (במדרש רבה בראשית פרשה כ״א) אין ועתה אלא תשובה כי התשובה היא אתהפכא חשוכא לנהורא ודוקא עתה בחינת היום לעשותם בזמן שהבחירה נתנה אל האדם שיהא יכולת בידו להפך לבו ולשנות טעמו לטוב אשר בבחינה זו דוקא הוא השראת אור א״ס ב״ה הסובב כל עלמין וכנ״ל בחינת כח הנ״ל (ועיין מענין ועתה יגדל נא בגמרא פ״ט דשבת דפ״ט ע״א ומ״ש ע״ז בספר שערי אורה תחלת שער שני. סנהדרין קי״א ב׳. רבות פ׳ שלח פט״ז דרס״ז ג׳ ובפרדס בעה״כ ערך כח זח״ג פ׳ שלח דקס״א ב׳ פ׳ האזינו) (מ״ד) רצ״ה ב׳ פנחס דר״כ סע״א ובהרמ״ז שם דרמ״ה ע״א במא״א אוף כ׳ סעיף יוד ובאות עיין סעיף ע״ט רבות באיכה דס״ה א׳ ע״פ וילכו בלא כח ת״ז בהקדמה ד״ד ע״ב תקון כ״ב דס״ו ע״ב תקון נ״ה דצ״ה ע״א. בבחיי במקומו פ׳ שלח:

פרק ד

ביאור ע״פ ועתה יגדל הנ״ל

הנה ענין בכל נפשך ובכל מאדך שהוא בחי׳ עומדים ומהלכים  עומדים הוא בחי׳ התלבשות האורות בכלים בכל עולם לפי השגתו בבריאה כך וביצירה כך כו׳ והיינו לפי שמקבל מבחינת מל׳ הממכ״ע אבל בעוה״ז נקראים נש״י בבחי׳ מהלכים מפני שמאיר בו סוכ״ע שלמעלה מהתלבשות בכלים והוא בחינת מאדך ומתחת זרועות עולם ולכך כל הבירורים הם עתה דוקא היום לעשותם כי לפי שיש התגלות סוכ״ע יכול להפך ממהות למהות כנ״ל ומטעם זה נקרא מהלכים להיות אתהפכא מחשוכא כו׳ אבל בעולם העליון א״א להיות היפוך ממהות למהות אלא כמו שהוא כן יקום כו׳ (ועמש״ל בפ׳ בחקתי בד״ה מבואר בע״ח) והנה גילוי בחי׳ זו דסוכ״ע שמאיר בעוה״ז יהיה לע״ל והוא בחי׳ מנוחה לחיי עולמים שהוא מל׳ חיות עולמות שיתעלה להיות בבחינת מנוחה משא״כ עתה יש עליות וירידות שונות בין שבת ליום טוב או יוה״כ כו׳.

והנה תורה ומצות המצות הם לבושים שהם בחינת מקיפים כי הנה אומרים אדון עוזנו צור משגבנו כו׳ שמל׳ דאצילות נעשה עתיק דבריאה וביצירה כו׳ ונק׳ צור כמו הסלע שמכסה מן הגשמים כו׳ וכמו שבבי״ע נעשו ג׳ מקיפים ממלכות כך בבי״ע דאצילות שהן או״א בריאה חג״ת יצירה נה״י עשיה נעשים עליהם מקיפים מבחי׳ מל׳דא״ס שנק׳ מל׳ דא״ק שנעשים עתיק כו׳ שנעתק מן המדות הנקרא יומין ומרומם ומתנשא מהן והוא מלשון המעתיק הרים כו׳ והוא ע״פ מ״ש המתנשא מימות עולם מן המדות ולאו מכל מדות אלין כלל כנ״ל ונגד זה יש ג׳ בחינות במצות. יש מהם תלוים במחשבה כמו ואהבת כו׳ ויש בדבור כו׳.

והנה אורייתא מחכמה נפקת מח״ס שהתורה נמשכת משערות דח״ס שמלובש בתוכה גבורה דעתיק והמצות נמשכות מגלגלתא דאריך שהוא כתר שבכתר שמלובש בה חסד דעתיק בחינת לבנונית כמ״ש ארחות הוי׳ כמו האורח והשביל שהוא מקום פנוי כמו״כ הן פנויים משערות והן תליסר אורחין דמתפלגין לז״א וכמ״ש בזהר חד ארחא דמתפליג לתרי״ג פקודין דאורייתא כמ״ש כל ארחות הוי׳ חסד ואמת כו׳ משא״כ השערות המה בחי׳ צמצומים ע״י ה״ג בחי׳ דינים.

והענין כי אנו רואים כל התורה פי׳ וביאור טעם המצות כמו מצות ציצית יש ע״ז בתשבע״פ פרק התכלת ומצות ואזהרת שבת יש ע״ז מסכת שלימה והתורה שבאותה המצוה היא המגבלת ומצמצמת להיות המצוה בזו האופן דוקא ולא באופן אחר משא״כ המצוה עצמה כמו שמפורשת בתורה אין בה הוכחה שתהיה כך דוקא וכמו כן בחי׳ גלגלתא תר״ך עמודי אור המשכות אלהות להאיר במצות תפילין עד״מ ודמיון והוא הרצון פשוט בלי טעם ואח״כ בח״ס מוחא בחי׳ החכמה של המצות וע״י אותה החכמה נתצמצם הרצון שבהמצוה שיהיה כך דוקא כו׳ ולכן התורה יכולים כל האנשים להשיגה אלא שיש בזה כמה מדרגות וכמו ערך השגת רשב״י להשגתנו אך יהיה איך שיהיה יכולים הם להשיג זהו לפי ששרשה ממוחא שהיא חכמה אבל המצות א״א להשיג כלל והם חוקים:

והנה מה ביקש משה ועתה יגדל נא כו׳ כאשר דברת לאמר ארך אפים כו׳ כי הנה כתיב וינחהו בג״ע לעבדה ולשמרה כו׳ להמשיך גילוי אלקות בג״ע להיות מושג לנבראים יושבים ונהנין כו׳ והמשכה זו היא ע״י התורה שנקראת עוז (ע׳ בפ׳ יתרו ע״פ בחדש השלישי ובאגה״ק ע״פ חגרה בעוז וע׳ בהרמ״ז פ׳ אמור דצ״ג ב׳ בפי׳ ועוזו) כי שרשה מח״ס כו׳ שממנה נמשכים המדות ועי״ז מתגלה בג״ע כי הנה כמו שמלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה שמבחינת דבור עד״מ נעשה מחשבה וכמ״ש וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר כו׳ שנעשה בחינת העלם שנקרא עתיק ויש עתיק בבריאה כנודע מכוונת ב״ש שהוא לפני ש״ע ואעפ״כ הוא יג״מ הרחמים  והוא דבי״ע ואחר ש״ע ויעבור ה׳ הוא יג״מ הרחמים דאצילות ומבחי׳ יג״מ הרחמים אלו דבי״ע נמשך בג״ע והיינו ע״י התורה שנעשה מבחי׳ דבור לאמירה כו׳.

וכך ביקש משה ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת כו׳ שכמו שע״י התורה נעשה דברת לאמר כך ע״י המצות יגדל נא כח אדני. דהנה המצות נמשכים מאדני דינא דמלכותא דינא ושרשן בגלגלתא וכמו הזורק אבן שמתגלה כחו להגביה האבן כך ביקש משה שיתגלה כח אדני שהוא בכתר דא״א כי במצות יש ב׳ בחי׳ הא׳ המצוה עצמה לפי שעי״ז יומשך ונעשה יחוד למעלה על ידי אתרוג ושופר ואין זה עבודה שהרי יש לה טעם והרי זה דוגמת רפואה וסגולה כו׳.

ואמנם בחי׳ ב׳ נק׳ מצות המלך בלי טעם גם אלו לא היה נעשה היחוד ועכ״ז כמו אלו נצטוה לחטוב עצים עד״מ וזהו נק׳ מצות המלך שאין לבקש שום טעם כלל רק קבלת עול כי מאחר שמצד עצם מרומם הוא לבדו כו׳ והוא בחי׳ גולגלתא דחפיא על מוחא ועיקר צד סיבת חיבורו לנבראים הוא מצד היותו מלך כמ״ש המלך המרומם כו׳ וא״כ ממילא מובן שא״א להמשיכו זולת ע״י קבלת עמ״ש כנ״ל ועי״ז דוקא נמשך ונעשה ג״כ היחוד למעלה.

וזהו מה שארז״ל מצות צריכות כוונה דהיינו קבלת עול מצוה שמצות מלך היא וזהו ענין כח אדני שיש ב׳ בחי׳ אדני וכח אד׳ הא׳ הוא מלכות דאצילות והב׳ מלכות דא״ס כמ״ש בזהר ע״פ אם עונות תשמר יה אד׳ מי יעמוד שזה פלא מאחר שהעונות מגיעים בי״ה או״א איך אד׳ מועיל שהוא למטה הרבה במדרגה. אך באמת אדנ״י זה הוא מלכות דח״ס ונק׳ אד׳ מי שלמעלה מאצילות ונעלם הוא וזהו כי עמך הסליחה למען תורא עשרה עומקים הידועים וביקש שיגדל המשכות כח אדני מל׳ דח״ס באד׳ דאצילות (וע׳ בזוהר בלק קפ״ה ב׳ בענין אד׳ מי יעמוד ובהרמ״ז שם דפי׳ דבחי׳ אד׳ הוא בדיקנא דא״א כו׳ ולפמש״כ שהוא בחי׳ מל׳ דח״ס והנה מל׳ דח״ס הוא בחי׳ אור מקיף דתיקון הראשון די״ג ת״ד כמ״ש בע״ח שער א״א פי״ב והיא מקבלת מפאת הראש שהוא מל׳ דגלגלתא כמש״ש פי״ג וזהו בחי׳ מן המצר קראתי כו׳ ולכן א״ש שבחי׳ זו נמשך דוקא ע״י קבלת עול וכמ״ש במ״א בביאור ע״פ וכל העם רואים כו׳. והנה בפי׳ מי יעמוד פי׳ הרמ״ז שם בינה דעתיק ועמ״ש עוד הרמ״ז בזה בפ׳ ויקרא) (בדף ט״ו ע״ב) וע׳ בזהר גדול (ח״א מ״ב א׳) ואפשר זהו ענין כח אד׳ ההוא וע׳ במק״מ ר״פ צו דכ״ו ע״ב בענין בשכמל״ו, אמנם לפמש״כ אד׳ מי היינו בחי׳ א׳ והוא הנק׳ כח אד׳, וע׳ עוד בפי׳ כח אד׳ בזהר ח״ג (דקס״א ב׳ ודף ר״כ ע״א ובהרמ״ז שם ובזהר שם דרמ״ה א׳ ודרצ״ה ב׳ וע״ש דק״מ סע״א) וע׳ בזהר ח״א (קס״ח ב׳) שיעקב נתן לדוד כ״ח שנים וזהו ג״כ המשכת בחי׳ כח אד׳ וזהו ג״כ ענין ברוך כבוד הוי״ה ממקומו כבוד הוא בחי׳ מל׳ ושיתברך ממקומו ושרשו היינו בחי׳ יגדל נא כח אד׳ וכו׳ וזהו ענין עושי דברו וכמ״ש במ״א:

פרק ה

בפ׳ נסכים כתיב כי תבאו אל ארץ מושבותיכם כו׳ ועשיתם אשה לה׳ עולה וגו׳. להבין למה שינה הכתוב לקרוא ארץ ישראל כאן בשם ארץ מושבותיכם יותר מבכל התורה שנק׳ ארץ כנען (וקושיא זו מבואר במדרש ס״פ שלח. ועיין עוד בקהלת רבה ע״פ הגדלתי מעשי. כי תבאו אל ארץ מושבותיכם ועשיתם עולה. ועוד שם ע״פ ושתה בלב טוב יינך זו פ׳ נסכים כי כבר רצה האלקים את מעשיך זו הכנסת ישראל לארץ שנאמר כי תבאו אל ארץ כו׳. ונראה שפירשו ארץ מלשון רצון וכ״ה בפרדס בעה״כ ערך ארץ ועמ״ש מזה ע״פ והארץ הדום רגלי וע״פ היום הזה ה׳ אלהיך מצוך). הנה אמרו רז״ל (פ״ב דברכות) כל הקורא ק״ש בלא תפילין כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. וצריך להבין ענין דמיון זה שמדמה ק״ש לעולה וזבח ותפילין  למנחה ונסכים. והנה ענין הקרבנות שהיה יורד אש מן השמים על גבי המזבח ותאכל את העולה ואת חלבי השלמים. וכן הענין בק״ש כי הנה האדם הוא מורכב מד׳ יסודות אש רוח מים עפר כמ״ש מזה בד״ה והיה מספר בנ״י שהם בחי׳ דומם צומח חי מדבר כנגד ד׳ אותיות של שם הוי׳ ב״ה שמשם נמשכו ונתהוו בחינות אלו ובחינת יסוד האש הוא בחינת החי (כמ״ש במ״א ע״פ כי תצא) והנה כתיב שרפים עומדים שיש בחי׳ מלאכים וחיות הקדש שנקראים שרפים מפני שהם מיסוד האש האלקי ותמיד הם עומדים בהתלהבות מחמת שאין להם כ״א מחשבה אחת כל ימיהם מששת ימי בראשית שמשיגים רק זיו שכינתו ית׳ המחיה ומהוה אותם מאין ליש. ולכן יומם ולילה לא ישקוטו והיינו מפני שאין להם כ״א יסוד אחד פשוט שהוא יסוד האש האלהי ואינם מורכבים (עמ״ש בביאור ע״פ והניף הכהן אותם על לחם הבכורים). משא״כ האדם שהוא מורכב מד׳ יסודות וגם הוא מלובש בגוף ונפש החיונית לא יוכל לעמוד במדרגה ומחשבה אחת כל ימיו. אך הנה מ״מ יש בכח נפשו האלהית הצמאון מיסוד האש כרשפי אש שלהבת יותר מהמלאכים כי אף שלמטה הנה מדרגת האדם גרועה ופחותה ממדרגת המלאכים היינו מפני שלמטה הוא מלובש בגוף ונפש החיונית. אבל שרש נשמתו למעלה כל אחד ואחד לפי מדרגתו שלא כל הנשמה היא מלובשת בגוף רק הארה ממנה והשרש נשאר למעלה במקור חוצבה בעולם העליון שממנו נלקחה, עמ״ש ע״פ יונתי בחגוי וע״פ האזינו השמים.

והנשמות שבכל עולם ועולם הם ביתר שאת ומעלה לאין קץ על מדרגת המלאכים שבעולמות ההם והן הן אותן הנשמות עצמן שמתפשט הארתם להתלבש למטה בעוה״ז. וזהו אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי פי׳ מזלא מלשון יזל מים והיינו שרש נשמתו למעלה שממנו נוזל ונמשך הארתו למטה.

והיינו לפי שישראל עלו במחשבה פי׳ כמו למשל באדם הגשמי הנה מחשבתו מיוחדת בנפשו והיו לאחדים יותר מדיבורו שהוא דבר נפרד ויוצא חוץ ממנו ובידו לחסום פיו ולשתוק. משא״כ בחי׳ המחשבה כי הנפש מלאה אותיות כך כנס״י מקור נש״י עלו במחשבה עילאה ומיוחדים במהותו ועצמותו ממש (הגם דכתיב כי לא מחשבותי מחשבותיכם מ״מ הרי אפס קצהו ושמץ מנהו תקח אזנינו להבין מעט מזעיר עד״מ) (ועמ״ש ע״פ אני ישנה ולבי ער) אלא שבהשתלשלות העולמות רבות ועצומות נשתלשל ונתפשט הארת הנשמה להתלבש בגוף ונפש הבהמית ועודנה בכחה לשלוט על הגוף ונפש הבהמית להסיר החמימות שבלבו לתענוגי העולם ותאוותיו מיסוד האש הטבעי ולהיות גובר בו יסוד האש האלהי. שמשכנו בלב להלהיב נפשו ולבו להכלל ולהבטל באחדותו ית׳ (ועמ״ש מזה בפ׳ אמור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י) ועי״ז מעלה גם יסוד האש הטבעי שבכח נפשו הבהמית להיות נכלל ועולה לה׳ כקרבן להיות שבכל עת שמגביר כח יסוד האש האלהי מתמעט ומתקרר כח יסוד האש הטבעי ונכלל בקדושה. וזהו אש אוכלה אש וכן היה בקרבנות ממש שאש של קדושה של מעלה אכלה בעלי חיים שהם מבחינת יסוד האש:

ב אך עכ״ז הנה היסוד האש האלהי שבו הוא במדה וגבול ומתלבש בנפשו החיונית ולכן כשמשתמש בו בעניני גופו כמו בכעס וקנאה ושנאה ודומיהם וכל מיני תאוות וכו׳ מתמעט ונחסר מן המדה ושוב לא יתלהב לבו כ״כ בעבודת ה׳. ועצה היעוצה לזה הנה כתיב כי אתה תאיר נרי וה׳ יגיה חשכי. פי׳ שע״י ההתבוננות באמונת ה׳ אחד באמת בעומק מחשבתו ולבו ולא די בזכרון הדברים במח׳ בלבד כ״א שיעמיק ויתקע מחשבתו בחוזק ואזי יאיר לו יסוד האש האלהי להשלים חסרונו ויגיה חשכו וכמ״ש כי אשב בחשך ה׳ אור לי (ועמ״ש מזה בפ׳ מקץ בד״ה רני ושמחי בת וסד״ה כי אתה נרי. ועמ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר גבי ושמתיך בנקרת הצור). ולכן  קורין ק״ש פעמים בכל יום שבה מבואר ענין ההתבוננות כדלקמן להיות כי אי אפשר לאדם להיותו מלובש בגוף ונפש הבהמית ועוסק בדברים גשמיים כל היום לעורר את האהבה וההתלהבות כ״א ע״י ק״ש. ובכל יום מגביר כח יסוד האש האלהי וכנגדו מתמעט והולך כח יסוד האש הטבעי ועולה ונכלל בקדושה עד שבמלאות הימים כימי שנותיו שבעים שנה או שמונים שנה יתמעטו כל הכחות שביסוד האש הטבעי ויעלו להכלל בקדושה היינו כי בישראל גם כחות נפשו הבהמית הוא נצחיי ונעשים כסא לקדושה (משא״כ עובדי כוכבים שנפשם הבהמית כלה והולכת ואין להם עלי׳ כלל). ומדת ימי חייו אשר ניתנו לו מן השמים הוא כפי שיעור שצריך להעלות כ״כ כחות מנפש החיונית בכל כך פעמים אשר יקרא ק״ש, וענין הק״ש הוא שיתבונן ויעמיק במחשבתו להיות לזכרון על לבו כי הוי׳ שהוא היה הוה ויהי׳. פי׳ שהיה הוה ויהיה הכל שוה אצלו והוא לבדו יחיד ומיוחד ואין בו שום שינוי ח״ו בין היה להוה ויהי׳ כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא עד שלא נברא העולם ואתה הוא משנברא כו׳ כי כולא קמיה כלא חשיב והוא עצמו ית׳ הוא הוא אלהינו. פי׳ מלשון ואת אילי הארץ לקח (ביחזקאל סימן י״ז) שהוא לשון כח דהיינו ששם הוי׳ ב״ה הוא הוא כחינו וחיותנו דהיינו שהוא הוא מקור וחיות של כל נש״י שעלו במחשבה להכלל באחדותו ית׳ במהותו ועצמותו כנ״ל (ועמ״ש בפ׳ פנחס בד״ה קדש ישראל). משא״כ שאר כל הנבראים שמקור חיותן הוא מבחי׳ מלך כמ״ש בשכמל״ו ומלכותו בכל משלה ואפילו עולמות עליונים כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב הגם שאין דבר נפרד חוץ ממנו ית׳ כמ״ש כי ממך הכל וכתיב כי הוי׳ הוא האלקים שההסתר וההעלם של שם אלהים הוא מבחינת שם הוי׳ כמ״ש במ״א וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ וביה מ״מ אין זה כ״א זיו והארה המתפשטת ממנו ואף גם זאת היא הארה מועטת כמארז״ל ביו״ד נברא העוה״ב שהזיו הזה והארה זו אינה אלא מעט מזעיר כמו למשל יו״ד שהיא אות הקטנה שבמחשבתו של אדם שהוא רק כמו ניצוץ אחד קטן. אבל מקור נש״י מיוחדים במקור וחיי החיים א״ס ב״ה וכמ״ש הודו על ארץ ושמים כו׳ לבנ״י עם קרובו (וזהו אשר עשה האלקים את האדם ישר) (בקהלת סי׳ ז׳ כ״ט). פי׳ ישר היינו שכמו שהוא למעלה כך הוא למטה כמ״ש במ״א ע״פ פקודי ה׳ ישרים דפי׳ ישרים שבהם ועל ידם נמשך שיהי׳ גילוי אור א״ס למטה ממש כמו שהוא למעלה ועמ״ש סד״ה כי תשמע בקול בפי׳ לעשות הישר בעיני ה׳ וכך הוא ענין את האדם ישר. שנמשך בו הכח משם הוי׳ ממש וכמ״ש במדרש קהלת שזהו ענין מ״ש הן האדם היה כאחד ממנו.

ואיתא בבראשית רבה פכ״א בפי׳ הן האדם היה כאחד ממנו ר׳ יהודה בר סימון אמר כיחידו של עולם שנאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד עכ״ל. והיינו כנ״ל שהכח הנמשך בו נמשך ביושר משם הוי׳ ממש שלא ע״י שום השתלשלות ושום אמצעיים כלל ואפילו לא ע״י העלם בשאר השמות משא״כ התהוות העולמות צבא השמים הן נמשכי׳ משם הוי׳ ע״י השתלשלות והעלמים רבים עד שעי״ז אין נק׳ שם השפע כ״א על שם שאר השמות. לפי שהאור והשפע נתעכב ומתעלם בהן ומהן נמשך אח״כ השפע וגם עוד ע״י השתלשלות רבות. וע׳ בפי׳ הרמ״ז פ׳ שלח (דקנ״ח ע״ב) ע״פ היש בה עץ אם אין שיש ב׳ מיני שפע כו׳, ועיין עוד מענין את האדם (בזח״ג ס״פ אמור דף ק״ז). ויש לומר שזהו פי׳ ישראל ישר אל פי׳ אל הוא לשון כח והיינו שנמשך בחי׳ הכח משם הוי׳ בבחינת ישר ממש, וזהו ענין אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בהוי׳ והיינו לפי שהכח והעוז נמשך בהם מבחינת מי כמוכה באלים הוי׳ וע׳ מזה באד״ר (דקכ״ח א׳) משמע דקאי על עתיק יומין ע״ש, ועמ״ש במ״א בפי׳ מי כמוכה באלים הוי׳ ע״פ מאמר הזח״ג פ׳ אמור (דף צ״ד סע״א) דקאי על שם הוי׳ נגד שאר השמות שהן הן בבחינת ממכ״ע אבל שם הוי׳ הוא בחינת סוכ״ע אני  הוי׳ לא שניתי. עכ״פ מובן מזה הענין דהכח הנמשך ומתגלה משם הוי׳ הוא למעלה מעלה מבחינת הכח הנמשך משאר השמות ועמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא כח אד׳ ומ״ש בפי׳ העונה יהא שמיה רבא מברך בכל כחו. דפי׳ כחו הוא ענין גילוי ההעלם.

וא״כ פי׳ הוי׳ אלקינו היינו שהכח והעוז של הנשמות שזהו פי׳ אלקינו הוא נמשך מעצמות שם הוי׳ ממש שהוא הוא עצמו הוא מקור וכח וחיות של נשמות ועמ״ש סד״ה וידבר כו׳ וארא אל אברהם בפי׳ וידעתם כי אני הוי׳ והייתי לכם לאלקים פי׳ שבחינת הוי׳ לבדו הוא בעצמו יהי׳ לכם בבחינת אלקים השורה עליכם.

ו עד״ז יש לפרש מ״ש במדרש רבה פ׳ ואתחנן ע״פ אשר לו אלקים קרובים אליו אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן אלא אשר לו אלקים קרובים אליו עכ״ל. ויש לפרש שהם עיקר לגבי שם אלקים לפי שנמשכים משם הוי׳ שלמעלה משם אלקים.

ובזה יתכן דאין להקשות על המדרש הנ״ל דקאמר אשר לו גוי קרוב אין כתיב כאן דהא כתיב לבני ישראל עם קרובו אלא דכאן נאמר על שם הוי׳ והתם נאמר על שם אלקי׳.

וזהו מ״ש כי קרוב אליך הדבר פי׳ הדבר הוא מל׳ כמ״ש באשר דבר מלך והוא ענין שם אלקים והוא בחינת קרוב אליך כמ״ש אשר לו אלקים קרובים אליו. ובמדרש רבה ס״פ נצבים ע״פ כי קרוב אליך הדבר מאד אמר להן הקב״ה בני אם יהיו דברי תורה קרובים לכם אף אני קורא אתכם קרובים שכן כתיב לבני ישראל עם קרובו הללוי״ה.

והענין יש לבאר ע״פ מ״ש בד״ה כי תשמע בקול בענין שהתורה נק׳ מפתחות הפנימיות שע״י התורה נמשך גילוי בחי׳ פנימיות דהיינו גילוי אור א״ס ב״ה ממש וכו׳ ע״ש. ועוד עפמ״ש בד״ה יונתי בחגוי שלהמשיך ההמשכה מבחינת שרש הנשמה שבה נאמר הוי׳ אלקינו ממש להמשיך משם האור מלמעלה למטה לבחינת הנשמה שבגוף זהו ע״י התורה א״כ לשיהיו עם קרובו ממש זהו ע״י אם יהיו דברי תורה קרובים לכם.

וזהו שמע ישראל פי׳ שמע מלשון אסיפה כמו וישמע שאול והענין לאסוף ולקבץ כל הכחות ורצונות שביסוד האש הטבעי ע״י עקירת הרצון מהם דהיינו להתחרט על העבר ולקבל עליו להבא שלא ישוב עוד לכסלה, והיינו מפני שהוא בחי׳ ישראל שעלו במחשבה והוי׳ הוא אלהינו שהוא הוי׳ אחד שמיוחדים בו ית׳ כנ״ל ועל ידי כן יתלהב לבו כנ״ל. וזהו ואהבת בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע. פי׳ שגם היצה״ר שהוא כח יסוד האש הטבעי הוא העולה ונכלל לאהבה את ה׳ בהתלהבות הנ״ל:

ג אך אמנם ענין זה ומדרגה זו להגביר יסוד האש האלהי שבנפשו להלהיב לבו לדבקה בו אין זו עבודה תמה ותמידית (וכמ״ש לא תהו בראה לשבת יצרה) (בישעיה סי׳ מ״ה י״ח) ועמ״ש סד״ה וישלח יעקב מלאכים בענין בן עזאי ועמ״ש במ״א ע״פ הזח״א וירא דקי״ב א׳ בפסוק וגם אמנה אחותי בת אבי היא כו׳ וזהו ענין לשבת יצרה והוא בחינת ארץ מושבותיכם כדלקמן וע״ז אמרו הקורא ק״ש בלא תפילין כו׳.

וענין התפילין דרך כלל הוא כלל כל התורה והמצות מעשיות כי הוקשה כל התורה לתפילין כמו שבתפילין מלובשים מוחין עליונים שבעשר ספירות עליונות בתמונות אותיות גשמיות והוא כי צריך האדם להשפיל עצמו ולומר די לעבד להיות כרבו ולעשות מכון לשבתו להיות לו דירה בתחתונים. דהיינו במקרא משנה ותלמוד הלכות ואגדות שהם מדברים מענינים תחתונים גשמיים והם כלים מכלים שונים ויין מלכות שהוא אור א״ס ב״ה המלובש בהם רב כיד המלך שהוא ענין היד הגדולה (עמ״ש סד״ה אם בחקתי תלכו ובפ׳ בשלח ע״פ וירא ישראל) וכמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה הוי׳ במצרים. פי׳ הגדולה היא התפשטות אשר נתפשטה עד אין קץ ותכלית והיא ענותנותו אשר עשה ה׳ במצרים. פי׳ כי פעל ועשה בחי׳ שם הוי׳ אפילו בארץ מצרים שהוא בחינת מצרים וגבולים כמו כל עניני הלכות זרעים מועד כו׳ שהם מדברים מעניני העולם הגשמי (ועמ״ש  בד״ה וירא ישראל את היד הגדולה כו׳ בת״א פ׳ בשלח. ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ בפי׳ זה היום עשה הוי׳ ועמ״ש בד״ה לך לך מארצך ובד״ה באתי לגני גבי אריתי מורי. ופי׳ היד הגדולה י״ל ע״ד מ״ש באדר״ז שהחכמה מלבשת לבחינת חסד עילאה בחינת ורב חסד ועמ״ש מזה בד״ה ה׳ יחתו מריביו ומבחינה זו נמשך להיות התפשטות החכמה עילאה גם למטה כנ״ל ועמ״ש מענין זה ג״כ בד״ה שחורה אני ונאוה) ואפילו בעסקים ומו״מ אם הוא נושא ונותן באמונה הרי עולם זה חסד יבנה וגם אח״כ יתן צדקה מיגיעו שהוא ממדת החסד והוא ענף החכמה כמ״ש מוריד הטל מכלכל חיים בחסד וגם כמו שהחכמה תחיה כו׳, כך בצדקה שנותן לעני מחיה נפשו רק אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו כו׳ בק״ש כנ״ל אזי רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות שורה ה׳ אחד גם בתורה ומצות מעשיות (ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה לכן אמור לבנ״י). והנה ענין עבודה זו להמשיך דירתו ית׳ בתחתונים להיות אין עוד מלבדו היא למעלה מעלה ממדרגת התלהבות הנק׳ בשם גדפין לבד לפי שעכ״פ מוכרח להיות שיצייר איזה יש ודבר בפני עצמו בחינת לב ונפש שמתלהב משא״כ בבחינת אין עוד וביטול במציאות לגמרי לא ימציא מקום לעצמו כלל ואין לו רצון אחר כי אם רצון השי״ת ורצון ה׳ הוא שוה למטה כמו למעלה כמ״ש במ״א (ע״פ בהעלותך את וסד״ה וארא אל אברהם כו׳) והנה ע״ז נאמר סוף מעשה במחשבה תחלה והנה בחינה זו נק׳ ארץ כנען מלשון הכנעה והשפלה (עמ״ש סד״ה ויהי בשלח פרעה ועמ״ש ע״פ וישב יעקב) שנופל ומשפיל א״ע למטה. ובבחינ׳ זו כתיב רגליה יורדות מות וכו׳ כי מאחר שהוא מקושר למטה בענינים גשמיים אפשר לו ליפול ח״ו בתאוות גשמיים וע״ז כתיב ובערת הרע מקרבך (ועמ״ש במ״א בפי׳ מ״ש בירושלמי ומטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך בפ׳ בראשית בד״ה להבין ענין הברכות, וע׳ סד״ה ביום השמיני שלח גבי ולפני קרתו ובפ׳ וארא בביאור ע״פ לכן אמור בפי׳ אל הארץ אשר נשאתי את ידי כו׳) וכתיב כי יביאך אל ארץ הכנעני כו׳ גדולים ועצומים כו׳ וכתיב וגם את הצרעה ישלח ה׳ אלקיך בם עד אבוד הנשארים והנסתרים מפניך. וענין הצרעה כי הנה אמרו רז״ל שהצרעה היתה מסמא את עיניהם מלמעלה ומסרסם מלמטה. וביאור הענין הנה ארז״ל שמזיעתן של חיות יוצא נהר דינור על ראש רשעים בגיהנם. פי׳ זיעה הוא ארס וחימה וכמ״ש (ירמיה כ״ג י״ט) הנה סערת ה׳ חימה יצאה וגו׳ והוא פסולת שלהם כי בכל עולם ועולם יש בחינת טוב ורע ואין ר״ל רע ממש ח״ו אלא רע מלשון כעס וחימה והוא ענין חו״ג שבכל העולמות (וע׳ בלק״ת בפ׳ בראשית בענין פי׳ עה״ד טו״ר) וכן הענין באדם שהוא עולם קטן יש בו ג״כ בחינות אלו וצריך לעורר הגבורות שבו על עצמו דהיינו על הרע שבו שהוא מסטרא דס״מ ונוקביה שהם הם הרשעים. וכמ״ש על ראש רשעים יחול.

וכמארז״ל לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע. ופי׳ לעולם כי הרי תמיד יש לו בחי׳ הרוגז שהוא מצד הגבורה שאין לך אדם שאינו כלול מטוב ורע והרע היינו הרוגז והחימה והכל הוא מסטרא דרע וכמאמר רז״ל רע לשמים ורע לבריות והרוגז והכעס ישפוך על הרע שבו שיקצוף מאד ויחרה אפו למה הוא כך והתעוררות בחי׳ הגבורה הנ״ל הוא מזיעתן של חיות שהוא ההתלהבות בפ׳ ראשונה של ק״ש ויש בה בחינת גבורות ג״כ לכן צריך הוא לשפוך חמתו וירגיז על יצרו הרע ביתר שאת כאשר יעמיק בשכלו ענין ההתבוננות באמונת ה׳ אחד ושישראל עלו במחשבה ושלכן רוצה לדבק מחשבתו להתכלל באחד אז יעשן אפו מדוע לא היה כזאת בכל עת ואפילו שלא בשעת התפלה.

וזהו ענין פ׳ שניה שבק״ש וחרה אף כו׳ שנמשך מהתלהבות הפרשה ראשונה ולכך כתיב התם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כי באמת שלא בשעת התפלה אינו כעוברי רצונו וכפורק עול ח״ו אף בשעה שאינו עובד ה׳ כלל משא״כ בשעת ק״ש בהתלהב לבו ידמה  בעיניו מה שהיה רחוק מה׳ כל היום כאלו פורק עול ח״ו ממש וכמ״ש פן יפתה לבבכם מיחודו ואחדותו והרי זה כאלו וסרתם ועבדתם והיטב יחרה לו ובזה הוא מקרר הכעס והחימה שברע גמור ולא יהיה רע לאחרים כלל.

וזהו ענין הצרעה שמסרס את הרע פי׳ שמקררו להיות כמו סריס שאין בו חמימות ולכן אינו מוליד וגם מסמא את העינים פי׳ שלא יביט על אחרים לא במילי דעלמא ולא בעבודתם בעין רעה וקנאה שמצד הרע כי אין הברכה שורה אלא על דבר הסמוי מן העין וכן ברכת ה׳ היא המשכת אלהות אינה שורה כ״א בעין טובה:

ד ובזה יובן ענין המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ כנען שהוא ענין ההשפלה למטה במצות מעשיות שהם ענינים הגשמיים באמונת יחודו בתחתונים כי אמרו ארץ אוכלת יושביה היא. פי׳ יושביה אין תופסין מקום לעצמן כלל ומבטלין עצמן ליחודו ית׳ שבתחתונים להיות אין עוד כו׳ כי היו דור דעה כו׳ ושרש נשמתם למעלה מעלה.

וגם החתי והיבוסי והאמורי יושב בהר שהם הם השבעה אומות עובדי כוכבים שבאמת היו דרים בה בעת ההיא ושרשם משבע מדות דעולם התהו והם שרש השבע מדות רעות אשר צריך ליזהר מאד שלא ליפול בהמדות ההם ח״ו כי רגליה יורדות מות כו׳ וכמ״ש שבעה גוים גדולים ועצומים כו׳. אך באמת אמר ועצומים ממך ממך דוקא פי׳ שאתה מגדלם כמ״ש ירמיהו ואתם למדתם אותם עליכם אלופים לראש כי מה שנחשבו לאלופי׳ ודבר גדול הוא מחמתכם שאתם מחשיבים אותם ליש וגדול הוא בעיניכם. אבל באמת צריך להקטין אותם בעיניו וכמ״ש כלב סר צלם מעליהם וה׳ אתנו פי׳ שהוי׳ נמשך אתנו במקרא משנה כו׳ וכלים מכלים שונים כנ״ל (וענין שילוח המרגלים היה ע״ד שמברכים על המצות עובר לעשייתן והיינו שקודם העלאת מ״נ שהוא העלאת הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה כמו האתרוג דנוגה צריך תחלה להיות המשכת מ״ד מלמעלה המעורר העלאת מ״נ כו׳ ועד״ז קודם שנכנסו כל ישראל לארץ שלח מרבע״ה איש אחד שנשמתם נמשכו מבחינת אחד כולם אנשים שהיו מבחי׳ עלמא דדכורא והוא ענין מ״ד לעורר המ״ן כו׳, אך עד״מ כשצריכים להגביה איזה דבר שהוא ענין המ״נ צריך להשפיל א״ע למטה כדי להגביהו והם לא היה בהם שפלות זו להשפיל א״ע למטה. אבל באמת ע״י השפלה והכנעה זו אזי אח״כ אותו הדבר שמגביה נושא את נושאיו ומגביה אותו למעלה מעלה ויובן ממ״ש במ״א ע״פ הרע״מ פ׳ תשא בענין אבנא למשקל בה דא יו״ד כו׳) וזהו ענין מנחה ונסכים. שהמנחה היא מבחינת צומח (והצומח הוא מיסוד המים היפך החי שהוא בחי׳ אש) וכל קרבן מנחתך במלח תמלח שהוא בחינת דומם וכך ענין התפילין ושאר המצות מעשיות ירדו ונשתלשו בבחי׳ דומם כגון התפילין שבפסוק ואהבת שבק״ש. וכן קדש לי כל בכור שהוא בחינת חכמה עילאה נתגשם על הקלף ואותיות בדיו שהם ענינים גשמיים רק שצריך להסיר הרע שבהם כמ״ש ובערת הרע מקרבך ואז נקרא ארץ מושבותיכם כמ״ש וישב ה׳ מלך לעולם. פי׳ ישיבה הוא מלשון הורדה והשפלה שהיושב מוריד ומשפיל עצמו ממקום עמידתו להיות לו דירה בתחתונים וכמארז״ל משחרב בהמ״ק אין לו להקב״ה בעולמו אלא ד׳ אמות של הלכה ובבהמ״ק כתיב כי האמנם ישב אלקים על הארץ (מ״א סי׳ ח׳ כ״ז) וכמ״ש מזה ברבות תרומה פל״ד קנ״ב א׳. ובפ׳ נשא פי״ב קרוב לר״פ. ועד״ז מעין זה הוא בעסק התורה כמ״ש ברבות פ׳ שמות פרשה ה׳ ע״פ בשבתו עם זקני ארץ ובפ׳ שמיני ס״פ י״א אך היינו ע״י שמתחלה נודע בשערים בעלה ע״י שיעמיק ויתבונן בגדולת א״ס ב״ה כפי עומק מחשבתו לכל חד לפום שיעורא דיליה כמו דמשער בלבו כמ״ש בזח״א וירא דק״ג ע״א וכמשנ״ת לעיל ר״פ במדבר והיינו כי ישיבה ודירה זו עושין ישראל בכוונתם בתפלתם כו׳ דרוח אייתי רוח ואמשיך רוח (ועמ״ש סד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה בענין פי׳  גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו) ולכן נקרא ארץ מושבותיכם דייקא שאתם מיישבים אותה וכמארז״ל א״ת בניך אלא בוניך ע״י ההלכות המלובשים בדברים תחתונים כמו דומם וצומח שבנסכים וד״ל (ועמ״ש ע״פ וישב יעקב כו׳ בארץ כנען וזהו כענין ארץ מושבותיכם המבואר כאן שאתם מיישבים אותה ועי׳ בזהר בפ׳ בהר) (דק״ח ע״א) הה״ד כי תבאו וגו׳ ושבתה הארץ נייחא ודאי ועמ״ש סד״ה המגביהי לשבת ועיין ברבות בשלח ר״פ כ״ג ע״פ נכון כסאך מאז בענין המשל אגוסטוס יושב כו׳ ע״ש וזהו ועתיק יומין יתיב. ועמ״ש ע״פ תבנה ותכונן עיר סיחון. וע״פ וכל בניך כו׳ בענין בוניך. ועיין בזח״ג דקמ״א ע״ב ע״פ כתפארת אדם לשבת בית ועמ״ש מענין בית וחצר הפנימית בד״ה וארשתיך לי:

קיצור. ענין השרפים הם מבחי׳ יסוד האש האלקי וכמ״כ יש בחינה זו בנפש האלקית רק שהוא כלולה מד״י. וכתיב והוי׳ יגיה חשכי. והיינו ע״י ק״ש בהתבוננות באמרו הוי׳ אלקינו ועי״ז יבא לבחינת ואהבת. וזהו אש אוכלה. ועכ״ז להגביר רק יסוד האש האלקי אין די כ״א שצ״ל אח״כ המשכה ע״י מצות וזהו הוקשה כל התורה לתפילין וזהו את היד הגדולה כו׳ אך בהשוב צריך ליזהר שלא יפול והיינו על ידי לעולם ירגיז. וזהו ענין מנחה ונסכים. ארץ מושבותיכם:

פרק ו

ענין הנסכים. כתיב בפ׳ צו (ז׳ י״ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו כו׳ וארז״ל (פ״ק דזבחים י״ג ב׳ כ״ח ב׳ ושאר דוכתי) בשתי אכילות הכתוב מדבר כו׳ ואחת אכילת מזבח. וצריך להבין ענין הקרבנות שהיו מקריבין ע״ג המזבח מן הבקר כו׳. ולמה נק׳ בשם אכילה כנ״ל וכמ״ש (ויקרא ג׳ י״א) לחם אשה לה׳ וכתיב לחמי לאשי כו׳. ולהבין ענין הנסכים שהיו מנסכין היין ע״ג המזבח ויורד לשיתין (סוכה מ״ט א׳) שמחוללין ויורדין עד התהום אשר הוא לכאורה פלא היפך הקרבן שהוא בחי׳ העלאה שהיה שוחט הפר או הכבש בחי׳ חי ונוטל חיותו ממנו שהחיות עולה למעלה וגם עתר ענן הקרבן עולה למעלה אבל הנסכים הן מצומח ומורידין למטה לתהום. ולמה הנסכים דוקא יין. וגם שהקרבן אינו לריח ניחוח אלא עם הנסכים כמארז״ל (בפ״ב דברכות י״ד סע״ב) כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כו׳ כזבח בלא נסכים ועמ״ש עוד מזה סד״ה ויקהל משה. והענין הוא ע״פ מ״ש ויין ישמח לבב כו׳ החדלתי את תירושי המשמח אלקים כו׳ כי שמחה הוא בחי׳ גילוי ההעלם שע״י היין או ביום חתונתו ושמחת לבבו יוצא העלם ומצפוני לבבו מן ההעלם לגילוי. כי הנה בכל דבר הנמצא במציאות יש בחי׳ פנימית ובחי׳ חיצוניות. פנימית הוא בחי׳ קבלת שפעו וחיותו ודביקותו בעילתו. וחיצוניות הוא בחי׳ השפעה לזולתו. כי אין לך עשב כו׳ שאין לו מזל כו׳.

והנה בכל פרי או עשב או תבואה יש ב׳ בחי׳ טעם הפרי שהוא בחי׳ רוחני ועצם ממשות הפרי והרי בבחי׳ הטעם יש ב׳ כחות כח לקבל שפעו מן כוכבי מרום שהן המצמיחים כמ״ש ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים.

וכן כל כוכב פרטי מצמיח עשב פרטי. וכח ההשפעה להשפיע שפעו וטעמו בגוף חומר הפרי וכן גבוה מעל גבוה. וכן בבחי׳ החי חיותו שהוא בחי׳ פנימית ורוחנית הוא דבוק בעילתו שהוא בחי׳ פני אריה פני שור שבמרכבה.

וכנודע שפני אריה הוא מקור נפש החיות ופני שור הוא מקור נפש הבהמות כו׳ והחיות שמחיה את גוף ובשר הבהמה הוא בחי׳ חיצוניות ועד״ז בבחי׳ נפש האדם שרש ופנימי׳ הנפש דבוק בעילתו בחי׳ פני אדם לקבל חיותו וחיצוניות הנפש הוא ההשפעה שמחיה את הגוף וכן במלאכים כתיב ומקבלין דין מן דין שהכח שיש במלאך לומר קדוש הוא מקבל מלמעלה כמ״ש כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם ונותנים גם כן רשות זה לזה  שהוא בחי׳ השפעתו למלאך אחר זולתו המקבל שפעו ממנו. ועד״ז בכללות השתלשלות העולמות וז״ש בע״ח שכל ההשתלשלות עילה ועלול הוא מבחינת חיצונית כו׳ (ר״ל שסדר ההשתלשלות הוא שחיצונית העליון נעשה פנימית לתחתון משא״כ פנימית העליון אינו יורד למטה לתחתון וכמ״ש מזה ג״כ באגה״ק בסופו וז״ל ועוד זאת כמ״ש ופני לא יראו שפנימית העליון אינו יכול לירד למטה רק חיצוניותו ובחי׳ אחוריים שהוא נובלות חכמה  עילאה וע׳ מזה ג״כ בד״ה ששים המה מלכות כו׳) הרי שבכל הנמצאים יש בחינת פנימית שהוא מלשון פנים (וע׳ בזהר אמור צ״ג ב׳ ע״פ בקשו פני) שפירושו לשון פונה כי פנו אלי כו׳ אל תפן כו׳ שהוא בחי׳ כל עילה שפונה ודבוק בעילתו וחיצונית הוא בחינת השפעת שפעו לחוץ ויש בחינה ממוצעת שהוא בבחי׳ עצמי׳ שמחבר ב׳ הכחות הנ״ל (י״ל ששלשה בחינות אלו הן חב״ד חג״ת נה״י וע׳ בע״ח שכ״ו פ״א ואפשר שזהו ג״כ ענין שבכל כלי יש ג׳ בחי׳ פנימי אמצעי חיצון שסימנם סת״ר סוף תוך ראש וכמ״ש במ״א) וג׳ כחות אלו הן בחי׳ אברהם יצחק ויעקב. כי אברהם בחינת חסד ומים שיורדים מלמעלה הוא בחי׳ כח ההשפעה ויצחק בחינת אש שטבעו לעלות ויעקב הוא בחינת בריח התיכון שמבריח ומחבר ב׳ הכחות כאחד.

תוכן העניינים

לקוטי תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה