לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
שיר השירים
פרק א
שיר השירים אשר לשלמה ישקנו מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין. הנה נודע שהקב״ה נקרא חתן. וכנ״י נקרא בשם כלה. והיינו ע״ש המשכת והשפעת התורה לישראל. וכמארז״ל ביום חתונתו זה מ״ת. ולכן המשמח את החתן זוכה לתורה שניתנה בה׳ קולות בפ״ק דברכות כי חתן חות דרגא. דהיינו ירידת והמשכת אור א״ס ב״ה להתלבש בתורה. וכנס״י היא מקור נשמות ישראל וכן כל ניצוץ וניצוץ מישראל בפרט הוא בבחי׳ כלה. והנה כלה יש בו ב׳ פירושים. הא׳ מלשון כליון שמכלה ומבלה הכל מלשון כלה. (וכמו כלה שארי) (בתהלים ע״ג) דתרגם יונתן אשתיצא גושמי דהיינו לשון כליון וכן (בישעיה ט״ז ד׳) וכך ג״כ בכלה בפתח י״ל הפי׳ ג״כ עד״ז וכ״ה בזהר פ׳ אחרי (דע״ב) ע״פ כי כלתו היא שצייתא כו׳. כי מלת כלה היא שם דבר המורה על הפעולה כמו רכה זכה דקה ונק׳ כלה ע״ש שמכלה כו׳. וכן איתא ברבות שנתכלו. והב׳ מלשון כלתה נפשי כו׳ (תהלים פ״ד) והיינו תשוקת הנפש לידבק וליכלל באורו ית׳ (וכמו דת״י שם תאיבת נפשי שהוא לשון תשוקה כמו ואל אישך תשוקתך ותרגומו תיאובתיך) והענין דהנה בק״ש יש ב׳ בחי׳ מס״נ. הא׳ למסור נפשו באחד. והב׳ ואהבת בכל נפשך אפי׳ נוטל את נפשך כו׳. ולהבין ענינם וההפרש שביניהם. ועוד צ״ל איך שייך ואהבת בכל לבבך. אחר בחי׳ מס״נ באחד שהרי באהבה כתיב ס״פ נצבים לאהבה כו׳ כי הוא חייך. אבל המס״נ הוא להשליך חייו מנגד שהוא ביטול במציאות לאור א״ס ב״ה ממש (וע׳ בפ׳ שמות בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך ובד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא). וא״כ איך אחר מעלת ומדרגת הביטול דמס״נ באחד יהי׳ שייך בחי׳ ואהבת יש מי שאוהב והענין כי הנה הבחי׳ הא׳ למסור נפשו באחד הוא מחמת שמע ישראל כו׳ כי שמע מלשון הבנה שהיא התבוננות בגדולת א״ס ב״ה איך שהוא אחד כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי כו׳ אתה הוא עד שלא נברא כו׳ אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. פי׳ אלקים המעלים ומסתיר כו׳ כי לפניו ית׳ אין שום העלם מעלים ומסתיר כלל כי כולא קמיה כלא חשיב כו׳.
ואי לזאת ולא תחללו את שם קדשי כו׳ שלא לעשות מקום חלל כו׳ להיות דבר נפרד ממנו ית׳ ח״ו וממילא בטלים כל התאוות והישות ולגרמיה כו׳ וזהו לשון כליון שמכלה לגרמיה כו׳ שיתבטלו כל רצונותיו ולא ישאר שום רצון רק אליו י״ת (וזהו ענין כלה שארי ולבבי כמו שת״י אשתיצא גושמי וכמ״ש בזהר פ׳ אחרי הנ״ל שצייתא דעלמא היא כליון כל הרצונות. וע״ד שנת׳ במ״א ע״פ כי תצא להיות נקודת פנימי׳ הלב עולה ונכלל באור א״ס ב״ה ולא מהעוה״ז לבד כו׳ אלא אפי׳ מג״ע התחתון והעליון וכמ״ש מי לי בשמים כו׳ כלה שארי כו׳) והבחי׳ הב׳ היא מלשון כלתה נפשי שהוא לשון תשוקה ואהבה שהוא בחי׳ ביטול היש דהיינו שהוא יש ודבר (ולא כליון היש לגמרי כמו בבחי׳ הא׳) אלא שמבטל א״ע שרוצה ליכלל וליבטל כו׳. ולכן מפסיקים בין ב׳ בחי׳ מס״נ הנ״ל בבשכמל״ו בחי׳ יחו״ת שמבחי׳ מלכותו נתהוו כל הנבראים מאין ליש לפי שאין מלך בלא עם זהו מקור קיום וחיות כל הנבראים.
וכתיב ומבלעדי אין אלקים מבלעדי דוקא דהיינו חוץ ממנו ית׳ ח״ו. אבל הוי׳ בעצמו הוא אלקים אני הוי׳ אלקיכם אני בעצמי כו׳ שמצמצם ומסתיר אור א״ס ב״ה הבלתי בע״ג להיות גילוי בחי׳ נבראים בבחי׳ יש וכהדין קמצא דלבושי׳ מיני׳ ובי׳ ומבחי׳ זו של בשכמל״ו נמשך להיות ואהבת בבחי׳ יש מי שאוהב כו׳ משא״כ יחו״ע הוא בחי׳ ביטול ממש במס״נ. (ובזה מתורץ איך שייך ואהבת אחר המס״נ באחד דהיינו ע״י שמפסיקים בבשכמל״ו ועמ״ש מענין זה בפ׳ וישב בד״ה בכ״ה בכסלו באופן אחר קצת. והמ״י שעולה בקנה א׳). וב׳ בחי׳ אלו נקרא בלשון הקבלה שכינתא עילאה ושכינתא תתאה כו׳. והן הם ב׳ בחי׳ כלה שנאמרו בשיר השירים שכל שיר השירים מדבר על ב׳ בחי׳ כלה הנ״ל כידוע כי ב׳ פעמים נאמר ונשנה בשיר השירים החיבוב שבין חתן וכלה ורומז על ב׳ בחי׳ כלה הנ״ל (ועיין בפרדס ש״ח פי״ג מענין שכינתא עילאה ושכינתא תתאה ובזהר הרקיע ר״פ בראשית גבי מש״ש בזהר מה שושנה כו׳ אוף כנ״י כו׳ ועמ״ש בפי׳ כנ״י לקמן בד״ה ששים המה מלכות בשם המשנת חסידים ועמ״ש בפ׳ תצוה בד״ה זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳ וע׳ בסה״מ סי׳ קנ״ו והמכוון הכל אחד שהוא ענין שני המדרגות דיחו״ע ויחו״ת ועמ״ש עוד מענין ב׳ בחי׳ כלה בד״ה וארשתיך לי בהפטרה דפ׳ במדבר ואפשר הוא ענין אחר קצת והיינו כמ״ש סד״ה כי אתה נרי בענין דורות הראשונים ודורות האחרונים):
ב והנה מב׳ בחי׳ כלה הנ״ל נמשך להיות ב׳ בחי׳ חתנים בחי׳ חות דרגא וזהו קול מצהלות חתנים מחופתם חתנים תרי משמע. והענין יובן במאמר מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול.
ולכאורה אינו מובן מהו שם גדול וקטן וכן צריך להבין מה שארז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד איך שייך בחי׳ שם עד שלא נברא העולם שעדיין לא הי׳ מי שיקראנו בשמו. ויובן ע״פ מה שנודע שהשי״ת נקרא גמרא ובמדרשים בשם הקב״ה שבחרו בשם זה ולא בשמות וכינוים אחרים כמו רחום וחנון לפי שהוא מורה שהוא קדוש ומובדל כו׳ (ועמ״ש בפ׳ מקץ בביאור ע״פ כי עמך מקור חיים ולקמן בדרוש הראשון שע״פ צאינה וראינה) ואין ערוך המשכות והתלבשות אור א״ס בראשית ההשתלשלות אלא כטפה מים אוקיינוס. וזהו מארז״ל הקב״ה יושב ועוסק בתורה כו׳ פי׳ עצמותו ית׳ קדוש ומובדל אלא שיושב ומשפיל א״ע להיות מתלבש בתורה כאדם היושב שמשפיל קומתו והארה זו נקרא בחי׳ שם שאינו אלא זיו והארה (וענין קודם שנברא העולם היה הוא ושמו בלבד. היינו המקור והשרש והיכולת שיש בא״ס ב״ה שיוכל להיות גילוי בחי׳ זיו והארה שיהיה ממנה התהוות עולמות שיעלה בחפצו ורצונו. וכמו זיו השמש הכלול במאור שהוא השמש עצמה. אלא שבנמשל הוא באופן נעלה יותר אין קץ שהרי השמש מאירה הזיו שלא בטובתה משא״כ למעלה מהמשכת וגילוי הזיו עד״מ היינו כשעלה ברצונו כו׳ א״כ הזיו הכלול בו היינו מה שיש ביכולת בו ית׳ להאיר בחי׳ זיו והארה כו׳ אשר יכולת וכח זה נקרא שמו וזהו מ״ש כח אדנ בכחך הגדול והיינו לפי כי מהותו ועצמותו אינו בגדר השפעה והמשכה כלל עמ״ש בד״ה אתם נצבים. ולכן כח ומקור ההמשכה נקרא שמו וכמ״ש במ״א בפי׳ כי עמך מקור חיים שגם בחי׳ מקור חיים הוא נקרא עמך שהוא בחי׳ הטפל וכלא חשיב כו׳). וזהו ענין שמו הגדול שלמעלה מן ההשתלשלות ושמו הגדול הזה הוא משובח ומפואר עדי עד בבחי׳ א״ס וזהו כי הוא לבדו ית׳ יחיד ומיוחד ועיקר חי העולמים הוא רק בחינת מלך כו׳ כי השתלשלות העולמות אינו דרך עילה ועלול כמ״ש בספרים שא״כ היה בחי׳ שינוי כביכול כי בעילה ועלול יש שינוי בהעילה ע״י ההשפעה כמו עד״מ בשעה שהרב משפיע לתלמידו בהכרח משים עיונו בההשפעה ואין שכלו פנוי לעיין בענינים ושכליים כמו שהי׳ פנוי קודם ההשפעה אבל בו יתברך הרי אתה הוא קודם שנברא העולם ומשנברא העולם בלי שום שינוי ח״ו. והיינו לפי שמקור חיות העולמות הוא רק מבחי׳ שמו לבד בחי׳ מלכות (ועיין עוד מענין שמו הגדול בפ׳ שלח ע״פ אני כו׳ אשר הוצאתיך מאמ״צ. ובפ׳ פינחס בד״ה צו את בנ״י כו׳ מענין שמו גימ׳ רצון. וע״פ ואלה שמות כו׳). ובאמת כי נשגב שמו לבדו. ואין ההמשכה מבחי׳ שמו ע״י עילה ועלול שא״כ היה הכל בחי׳ א״ס. אלא שההמשכה ע״י צמצום ודילוג עד שנמשך רק בחינת קו וחוט ממלכות דא״ס ועוד כמה צמצומים והעלמות אין מספר (ע׳ בספר של בינונים ח״ב פ״ט בהג״ה) עד שיוכל להיות בחי׳ השתלשלות עילה ועלול וכידוע ענין סוכ״ע וממכ״ע כו׳. והנה התלבשות והמשכה זו משמו הגדול להתלבש בתורה יושב ועוסק בתורה היא בחי׳ רננה דאורייתא כי אורייתא מחכמה נפקת. נפקת דייקא היינו בחי׳ גילוי של התורה היא מחכמה אבל הארה העליונה להיות התלבשות אור א״ס ב״ה בחכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא היא בחי׳ טעמי התורה ורננה דאוריי׳ זרקא מקף שופר כו׳ (כי הנה הטעמים הם ג״כ כמו בחי׳ אותיות שהיא ענין המשכו׳ וכנודע מענין טנת״א. אך כי הם אותיות והמשכות מבחי׳ תענוג עליון בחי׳ כי עמך מקור חיים מה שלמעלה אפי׳ מבחי׳ ח״ע ואצ״ל שהם למעלה מבחי׳ אותיות הדבור שהם נמשכים מן החכמה. והענין דכמו שיש אותיות הדבור ויש אותיות המחשבה. כך יש אותיות הכלולים בשכל וגם בלמעלה מהשכל. וזהו ענין הטעמים וטעם ג״כ לשון טוב טעם ומתיקות והיינו שהם אותיות והמשכות תענוג עליון מבחי׳ שעשוע המלך בעצמותו וכדכתיב ואהיה אצלו שעשועים. ומשם נמשך להתלבש בחכמה עילאה וזהו אני תורתך שעשעתי וכמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון כו׳ ועיין עוד מענין רננא וטעמים שבתורה ע״פ ויהי מקץ שנתים ימים. ובפ׳ אמור ע״פ והניף הכהן אותם. ובפרשה וזאת הברכה על פסוק תורה צוה כו׳ ובמקום אחר נתבאר שזהו מ״ש ויהי בישורון מלך כי ישורון יש לומר ג״כ לשון שיר. וגם כמו שהשיר הוא עגול כך בהניגון נעוץ סופו בתחלתו שכשמסיים הניגון יומשך התחלה שלו כו׳. וכך למעלה הנגינות וטעמים הם המשכת בחינת סוכ״ע ממש והמשכה זו היא בבחי׳ מלך כמאמר ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם אקב״ו):
ג וזהו שיר השירים אשר לשלמה. כי שיר הוא ענין ההתכללות ברצוא ושוב ולמעלה הוא בחינת מטי ולא מטי כו׳ (ועיין בעץ חיים דבחינת מטי ולא מטי נמשך מפה דא״ק שהוא בחינת אורות הטעמים דא״ק כו׳ וזהו שיר כו׳ מנשיקות פיהו ועמ״ש עוד מענין המשכה שבבחינת מטי ולא מטי בביאור ענין מוצאיהם למסעיהם כו׳ ע״ש) וזהו שיר השירים פי׳ שיר שממנו מקבלים השירים שלמטה שיש כמה בחינת שיר ממטה למעלה כי מקור הנבראים המחיה ומהווה מאין ליש (שהיא בחינת מל׳ דאצילות) היא העולה ומתכללת בבחינת ביטול במאצילה ב״ה בבחינת שיר ברצוא ושוב וגם אחרי התלבשות בבי״ע הנה עליות העולמות שעולים ומתכללים כו׳ נקרא בחינת שיר כמו הנגון בנגן המנגן שיש בו קולות עולים ויורדים במעלות ומורדות ויש כמה מיני עליות עד אין קץ ושיעור והכל בבחינת שיר וזהו כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר כו׳ (ועיין מ״ש ע״פ מזמור שיר חנוכת הבית וע״פ ושם אחיו יובל) והנה כל השירים הללו שממטה למעלה נקרא שירה בה׳ לשון נקבה כמ״ש השירה הזאת בחינת כלה ומבחינת כלה נמשך בחינת שמחת חתן מהעלם לגילוי משמח חתן עם הכלה פירוש על ידי הכלה שע״י בחינת השירה בה׳ בחינת כלה נמשך שיר העליון בחינת דכר (ועיין בזהר פרשת וילך דף רפ״ד ע״ב ורפ״ה ע״א) הוא המשכת אור א״ס הסוכ״ע מבחינת שמו הגדול טעמי התורה ורננה דאורייתא בחינת ענג העליון להתלבש בתורה (ועיין מענין שיר השירים ברבות סוף פסוק שיר השירים זח״ב מ״ח ב׳ קל״ב א׳ קמ״ג א״ב קמ״ד א״ב קמ״ה ב׳ ח״ג ע״ד ב׳ רפ״ד ב׳) (ואפ״ל פי׳ שמע ישראל שיר אל כי בנשמות ישראל יש מבחינת שיר ומבחינת השירים עיין לקמן בביאור ע״פ צאינה וראינה ובזח״א ויחי) (דרמ״ה) ועמש״ל מענין ישורון ומ״ש בפ׳ בלק ע״פ ולא ראה עמל בישראל כו׳:
אשר לשלמה כענין עושה שלום במרומיו מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ב׳ הפכים כו׳ כך להיות התחברות והתכללות שני הפכים ממטה למעלה ומלמעלה למטה כי הוא יתברך קדוש ומובדל ואין ערוך כו׳ וכטפה מים אוקינוס כו׳.
והעולמות הם בחינת יש ונפרד וכדי להיות התלבשות אור א״ס בטפה זו שאין ערוך ממש וכו׳ מוכרח להיות המשכת עונג עליון שיתענג בהמשכת הטפה כו׳ ועונג זה הוא ענין השיר שמזה נעשה השלום התקשרות המשפיע במקבל כו׳ ויהיה אשר לשלמה כי בתיבת לשלמה נכלל בחינת דכר ונוק׳ גם יחד כי שלמה בחול״ם מלך שהשלום שלו הוא המשכת טפת דכר. וגם שלמה בה׳ מורה על לשון נקבה היא בחינת ההעלאה שמלמטה למעלה שבהתחברות שניהם נעשה יחוד עליון ונמשך שיר להשירים ועיין מענין שלמה בהרמ״ז (דקע״ו ע״ב) והגורם כל זה הוא מה שכתוב ישקני מנשיקות פיהו כי המשכת בחינת שמו הגדול בבחינת שיר וטעמים נקרא בחינת נשיקין גילוי אהבה פנימית כאהבת האב לבנו יחידו שמרוב האהבה הגדולה אשר תוכו רצוף אהבה כאש בוערה אינה יכולה לצאת מכח אל הפועל בגילוי כ״א בבחינת צמצום גדול שמתצמצמת בהבל הפה ורוח פיו ואף שזהו מעשה גשמיות אעפ״כ בזה דוקא מתגלה פנימית האהבה מה שאינה מתלבשת בשום כלי אחר לא באותיות הדבור כו׳ (ועיין מ״ש מזה בד״ה מי יתנך כאח לי כו׳ אשקך כו׳) כך התשוקה הזאת והעונג עליון הזה להיות התגלות והתלבשות אור אין סוף בבחינת הטפה וההשפעה שבתורה היא בבחינת דילוג וקפיצה שלא בבחינת ההשתלשלות כי אם בבחינת צמצום גדול יושב ועוסק בתורה כו׳ משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול. וזהו יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. שיומם ע״י ישראל העוסקים בתורה ממשיך חסד עליון בכל יום בחינת השפעה מלמעלה למטה וכמארז״ל פרק לפני אידיהן (ד״ג ע״ב) שלש שעות ראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן שלישית יושב וזן וכו׳ שהוא ענין התלבשות אור א״ס בהשפעה (פי׳ יושב ועוסק בתורה היינו המשכת מוחין חב״ד ובשניות יושב ודן היינו בחינת חג״ת ובשלש שעות שלישי׳ יושב וזן היינו בחינת נה״י כנודע שנצח והוד נקרא לחמו בלחמי. ועיין בזהר פ׳ פנחס) (דרי״ז ב׳) בענין ולחם לבב אנוש יסעד ההוא לחם דאזילו שחקים כו׳ שהם נו״ה ועמ״ש באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה אבל בלילה שירה עמי הוא שיר המלאכים ממטה למעלה שהוא אחר המשכות ישראל ביום יומם יצוה ה׳ חסדו כו׳ ושירה כתיב שירו קרי הוא ענין יחוד זו״נ כנ״ל ולכן כתיב פיהו ולא פיו בתוספת ה׳ בחינת דכר ונוקבא:
ד והנה כל זה הוא בחינת חתן הא׳ חות דרגא המשכת אור א״ס להתלבש בתורה חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא וכו׳. ובחינת חתן הב׳ הוא כשכבר נמשך ונתלבש אור א״ס ב״ה בתורה שיהא נמשך גם למטה בבי״ע ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל (וע׳ בלק״ת בתהלים סי׳ ע״ח על פסוק זה) להיות גילוי אור א״ס למטה כמו למעלה ויהא נמשך גם למטה עונג העליון בתורה ומצות דבי״ע. וזהו שארז״ל אלפים שנה קודם שנברא העולם קדמה התורה פי׳ אלפים היינו אאלפך חכמה אאלפך בינה שמתחלה המשכה ראשונה דתורה היא משמו הגדול בחכמה ובינה וזהו בחינת חתן חות א׳ ואח״כ בחינת חתן ב׳ הוא מה שנמשך התורה מב׳ אלפין הנ״ל בעולם הוא בחינת המדות דז״א (ועמ״ש בד״ה השמים כסאי ובביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל בפ׳ אמור ובד״ה והיה אור הלבנה כו׳ בפ׳ צו ובביאור ע״פ שוש אשיש גבי כחתן יכהן פאר) דהיינו מה שנמשך התורה למטה בבי״ע. וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר הוא עונג העליון נמשך במצותיו ובתורה כי התורה אינה רק פירוש וביאור המצות. והנה במצות נאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם פירוש שהאדם עושה אותם להיות מצות וכמ״ש ועשיתם אותם אתם כתיב ואח״כ וחי בהם שמקבל מהם חיות שהן למעלה ממדרגת האדם. דהנה כל המצות הם מדברים גשמיים אתרוג סוכה ציצית וקרבנות מן הבהמה מן הבקר וצאן ששרש הבהמה היא מבחינת התהו לפני מלך מלך לבני ישראל כו׳ למעלה מבחי׳ אדם וכמארז״ל אפילו יתוש קדמך אלא שנפל למטה בשירה.
ומה שהיה יכול להתברר וליכלל בקדושה נתהוו מלאכים מיכאל וגבריאל כו׳ ומה שלא היה יכול להתברר נפל למטה מטה עד שבעולם העשיה נתהוו בהמות וחיות גשמיים וכל אשר נעשה תחת השמש ועל ידי האדם (שם מ״ה בחינת התיקון בחינת חכמה) שמעלה ומקריב קרבנו על גבי המזבח הנה זאת תורת הבהמה היא העולה למקורה ושרשה שבעולם התהו למעלה מבחינת אדם עד שהאדם הוא מקבל חיות מהם וחי בהם כו׳. ועד״ז הוא בכל המצות שציצית הוא מצמר גשמי ותפילין מקלף כו׳. הוא ג״כ עד״ז שלמטה הנה האדם הוא העושה אותם להיות מצוה שיומשך בהם המשכת אור א״ס. אבל למעלה הנה מעלת המצות הגבה ומאד נעלה כי תרי״ג מצות דאורייתא ושבעה דרבנן תר״ך עמודים כמו העמוד שמחבר מעלה ומטה וז״ש אחור וקדם צרתני כו׳ והנה המשכת ב׳ חתנים הנ״ל להיות חות דרגא הוא ע״י ב׳ בחינות כלה משמח חתן עם הכלה כי מבחינת כלה הא׳ בחינת מסירת נפש וכליון גורם אתעדל״ע המשכת אור א״ס שמו הגדול להתלבש בתורה חכמה עילאה והחכמה מאין כו׳. ומבחי׳ הכלה הב׳ כלתה נפשי כו׳ בחינת יש מי שאוהב כו׳ כנ״ל נמשך המשכת חכמה עילאה להתלבש גם בתורה ומצות דבי״ע (ועמ״ש בד״ה לבבתני אחותי כלה) ולכן אחר ואהבת בכל נפשך כתיב והיו הדברים האלה אשר אנכי כו׳ מי שאנכי מצוך כו׳ ודברת בם. וכענין אני המשנה המדברת בפיך כו׳ וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. וזהו משכיל לאיתן כו׳ פי׳ איתן אתנים הם תנאים שבלימוד התורה ממשיך בחינת משכיל שהוא חכמה עילאה להיות נמשך למטה לעולם על ידי בחינת חסד וזהו חסדי ה׳ עולם אשירה שנמשך לעולם בחינת שיר ותענוג רננא דאורייתא וזהו דירה בתחתונים.
והנה כדי שיהיה התגלות בחינת חתן צריך להיות תחלה בחינת חופה ומקיף המשכת סוכ״ע ואח״כ נמשך ההתגלות בבחינת פנימית חתן. וזהו ובצל ידי כסיתיך הוא בחינת חופה ומצהלות חתנים הוא מחופתם מבחינת מקיף כו׳ (ועמ״ש מענין חופה בד״ה כי על כל כבוד חופה ובד״ה תורה צוה כו׳ וע״פ לסוסתי ברכבי פרעה ובד״ה עיני כל אליך ישברו):
כי טובים דודיך מיין. הנה ארז״ל עין לא ראתה זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית. וכתב תירושי המשמח אלקים כו׳ מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין כו׳. והענין כי היין בענבים מבלע בליעי ויוצא מן ההעלם לגילוי.
ולכן נכנס יין יצא סוד כו׳ ויין ישמח כו׳ להוציא מן ההעלם לגילוי וכל דבר שהיה בהעלם והסתר ביותר הנה הגילוי שאח״כ ביתר שאת ואין לך דבר בגילוי שלא היה בהעלם תחלה וכמו הולד שהיה טמון בבטן האם וכו׳ וכן הזריעה צ״ל הגרעין טמון ומכוסה ונרקב בעפר וכל מה שטמון ומתרקב בארץ יותר. גדילה התבואה אח״כ בתוספת וריבוי הברכה ביותר. וכן כל הגליות הם בחי׳ העלם אותותינו לא ראינו כו׳ ולפי שהיה צ״ל גילוי פנים בפנים במתן תורה לקבל התורה נגלית היה די בהעלם וגלות רד״ו שנה תחלה וכעת אריכות הגלות הוא לפי שלע״ל יתגלה פנימי׳ וטעמי התורה (ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה וידבר אלקים אל משה) וכמ״ש זורע צדקות מצמיח ישועות שעל ידי הצדקה להחיות רוח שפלים בכסף וזהב גשמיים מצמיח ישועות לשון וישע ה׳ כו׳ גילוי ש״ע נהורין וזהו ענין יין המשמח אלקים כי אלקים הוא בחינת ההסתר והעלם כמ״ש כי שמש ומגן ה׳ אלקים שבחינת שם אלקים הוא בחינת מגן ונרתק להעלים ולהסתיר להיות נראה ליש ודבר וכשיוצא מהעלם לגילוי אז תהיה השמחה גדולה לאלקים דוקא.
וזהו נכנס יין יצא סוד כו׳ סוד הוי׳ ליראיו כו׳ ויין המשומר בענביו הוא בחינת העלם והסתר גדול מששת ימי בראשית שהגילוי שיהיה לעתיד לבא יהיה בבחינת א״ס עין לא ראתה כו׳.
ועיין מענין יין המשומר בענביו משי״ב בד״ה ענין ברכת הזימון בסופו. אך הנה כל זה הוא בבחינת השתלשלות העלם וגילוי בחי׳ יין כו׳. אבל דודיך שהוא למעלה מן ההשתלשלות למעלה גם מבחינת ההעלם למעלה מבחינת סובב וממלא כי אין ערוך כו׳ קדוש ומובדל וקמיה כחשכה כאורה. פי׳ כי כשנמשך ההעלם לידי גילוי הרי זהו נחשב למטה כמו שיוצאים מאפילה לאורה שמתחלה כשהיה האור בבחינת העלם החושך יכסה ועל ידי הגילוי הנה ראו אור גדול ותהיה השמחה גדולה לאלקים אבל קמיה עצמותו ית׳ הנה אור וגילוי זה שוה עם החשך שמתחלה דכל נהוראן מתחשכאן קמיה וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא איהו כו׳.
וזהו כי טובים דודיך התגלות בחינת מהותו ועצמותו הנמשך ע״י תורה ומצות בחינת שיר השירים כו׳ התגלות שמו הגדול כו׳ הנה טובים מיין כו׳ [ועמ״ש בד״ה מצה זו כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון בענין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה ועמ״ש בד״ה אשירה לה׳ כי גאה גאה בפירוש אדון הנפלאות ובפי׳ כי גאה גאה כו׳ ומ״ש בד״ה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי בפירוש וענין משל הקדמוני. קדמונו של עולם כו׳ ועיין עוד מענין כי טובים דודיך ברבות בשיר השירים ובפרשת נשא פי,ד בענין ביום השביעי נשיא (זח״ב י״ב ב׳ צ״ד ב׳ צ״ה א׳ ק״נ א׳. ומענין ישקני ברבות בשיר השירים ובפרשה כי תשא פמ״א. זח״א מ״ד ב׳ ע׳ א׳. קל״ז א׳. ח״ב קכ״ד ב׳ ק״כ ב׳ קמ״ז ב׳ רנ״ו ב׳ ח״ג רפ״ז א׳)]:
פרק ב
שיר השירים אשר לשלמה. להבין ענין קבלת פני שכינה דהנה ארז״ל (רפ״ב דברכות) השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך פי׳ כנסת ישראל נק׳ אתה כמ״ש בזח״ב (ק״ד א׳) ור״פ ויגש ור״פ ואתה תצוה ואמרו שאין חיוב לאדם בתפלה רק שישמע ויתבונן מה שאתה הוא כנסת ישראל מוצא מפיו פי׳ חיותו ונשמתו יעקב חבל נחלתו וכל ישראל אחד מעורב בחבירו מה שחסר לזה נמצא בחבירו וכשיצטרפו כולם כאחד הם קומה שלימה כידוע ולכן כאשר יתפרד אחד מחבירו באיזו פירוד שמנתקת לבבו ורצונו ממנו מאחד הדברי׳ והענינים והמדות שלו או משכלו ועבודתו במילי דשמיא בתורה ובתפלה וכאשר כן בלבבו אז הוא מחסר במזימות לבו אבר אחד.
ונמצא שאין שמו שלם וע״כ החרד לדבר ה׳ מאד מאד יזהר בזה ולכן כשיתפלל האדם יגמור בלבו שלא הגוף פי׳ נפש הבהמית המתהוה היא המתפלל רק נפש חלק אלוה ממעל היא המתפלל והיא מדבר בו דברי התפלה וכל הענינים הנאמר בה והיא לא יעשה דבר כי אם ישמיע לאזנו אל הרנה והתפלה אשר מזמרת ומשבחת וכאשר יגמר בלבו כן ויעשה כן זאת העבודה נק׳ קבלת פני שכינה פירוש שעבודת כנס״י המתחננת ומתנפלת לפני ה׳ נקרא פני השכינה וענין שמיעת האדם רנתה ותפלה נק׳ קבלת פני השכינה ככלי המקבל מה שבתוכה פי׳ שאינה אלא לבוש לה ויש כלי רע אשר לא יוכל לקבל הטוב שבה ותפלטמו דהיינו שלא יוכל לכפוף אזניו ולבבו להבין דברי התפלה והעבודה זה נקרא אין זוכין להקביל פני השכינה שהוא מעשה היצר ותחבולותיו לדחותו ולהסירו מאחרי ה׳ לבלתי ישמע באזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.
וזהו שיר השירים פי׳ השירים הוא פרטית ישראל כל אחד מובדל מחבירו ושיר השירים הוא כנס״י והמ״י. וזהו התהללו בשם קדשו דלכאורה אינו מובן לשון התהללו שהוא לשון נפעל כמו נשבע ונאכל דמשמע שבהן נמשך בחי׳ תהלה והרי אדרבה הם מהללים את ה׳ והל״ל הללו את שם קדשו ומהו לשון התהללו. אך הענין הוא עפמ״ש אד׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך וביאור פסוק זה יובן עד״מ הנה כשאדם מתפלל ברוב העתים צריך ליגיעה רבה בהתבוננות עד שיתפעל בלב ולפעמים א״צ ליגיעה כלל רק מיד שתעלה במחשבתו אחדות ה׳ וגדולתו תמשך הלב מאליה בהתפעלות מבלי שידע מי הוא המושכה בעבותות אה״ר וכפלא יחשב בעיניו מהיכן באה לו הכוונה ברעותא דלבא מאליו וממילא כו׳. אך הענין הוא דכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום.
וכתיב אלקים אל דמי לך ופי׳ בזוהר דקאי על בחי׳ מל׳ שמזמרת תמיד נהורא תתאה קרי תדיר לנהורא עילאה ולא שכיך כו׳. וזהו ואני תפלה אני היא בחי׳ מל׳ היא בחי׳ תפלה כו׳. ובחי׳ מל׳ כלולה מע״ס חב״ד ומדות ודבור ובחי׳ הדבור ממנו נמשכו עשרה מאמרות המלובשים בעולמות ובפרט בנשמות ומלאכים כו׳ שמקבלים שלא ע״י העלם כ״כ כו׳.
והנה כשיש גילוי אור א״ס בתהלה זו של מדת מל׳ היינו שהגילוי בחב״ד ומדות עד גם בבחי׳ הדבור שבמל׳ כמ״ש למען יזמרך כו׳. אל דמי לך כו׳. והנה עד״מ באדם התחתון כשמתפלל ברעותא דלבא וגילוי תשוקת הלב שאז הדבורים יוצאים מעומקא דלבא ורשפי אש ודבר היוצא מן הלב נכנס ללב השומע עד שהוא ג״כ מתפעל מזה משא״כ אם הדבור בקרירות כו׳.
וכמ״כ יובן עד״מ למעלה בענין ואני תפלה דבחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ חב״ד ומדות שבמל׳ עד גם בחי׳ הדבור שהוא בחי׳ האותיות כח הפועל שבנפעלים נשמות ומלאכים מאירים בבחי׳ גילוי אלקות דברים היוצאי׳ מן הלב כו׳ עד שמאיר בחי׳ זו גם בנשמות שלמטה שנמשכי׳ מאליהן להתפעל ולהתלהב לבו לה׳ בלי יגיעה וזהו בחי׳ אהוי״ר הנמשכים מלמעלה עבודת מתנה אתן כו׳. משא״כ לפעמים כשאין נמשך בחי׳ דבור העליון בבחי׳ גילוי למטה כמ״ש נאלמתי דומיה כרחל לפני גוזזיה נאלמה וגם מחמת גשמיות וחומריות האדם שאין לו כלי לקבל גילוי זה דהיינו כי כדי לקבל דו״ר הבאים מלמעלה הוא ע״י שמעורר תחלה אהוי״ר בנפשו.
וזהו ענין אד׳ שפתי תפתח. בחי׳ שם אד׳ שהוא בחי׳ מל׳ הוא הפותח שפתי האדם המתפלל. ופי יגיד תהלתך לשון יגיד הוא המשכה כמשל המושך מים מגבוה לנמוך שהמים הולכים מאליהם ורק שהאדם גרם בהטותו כלי המים העליונים כמ״כ התהלה והשבח שהנשמה משבחת אינה מצד השגת הנשמה עצמה שהיא המשיכה דבר מה רק התהלה היא תהלתך העצמי ממדת מל׳ ופי אינו אלא המגיד וממשיך בבחי׳ גרם בעלמא.
והיינו שהפה שבאדם היא כלי להשראת דבור העליון כו׳. וזהו ענין התהללו בשם קדשו לשון נפעל ולא נאמר הללו דהיינו כשיש בחי׳ גילוי מלמעלה אז אומר לנשמות ומלאכים עליונים שתהלתם ושבחם בהשגות שלהם באלקים חיים שאין התהלה שלהם לשיאמר הללו רק שנמשך להם בחי׳ תהלה זו מלמעלה ופיהם יגיד תהלתו ית׳ הנמשך בהם מלמעלה (ולכן נאמר זה הפסוק התהללו כשהביאו את הארון לירושלים שאז ע״י גילוי אלקות שבארון שהיא בחי׳ נורא תהלות נורא אותיות ארון כמ״ש בסה״מ סי׳ ע״ז עי״ז נמשך בהם גילוי בחי׳ תהלה להיות התהללו כו׳). (ועיין בזח״א דקנ״ג סע״א ע״פ וישרנה הפרות ח״ב דקל״ח ע״א). ומכ״ז יובן ענין שיר השירים וכנ״ל:
פרק ג
לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. (רבות בשה״ש ע״פ זה ובפסוק שובי שובי השולמית ור״פ לך לך ויקרא ספ״ג נשא פי״ג בקרבן נחשון גבי בלולה בשמן ור״פ תבא) הנה פעמים נקרא התורה יין ופעמים שמן כי טובים דודיך מיין. הענין דכתיב (זכרי׳ ט׳ י״ז) ותירוש ינובב בתולות ובגמ׳ פ״ק דב״ב (די״ב) מי שלבו אטום כו׳ היין מפקחו נכנס יין יצא סוד השמחה שהי׳ בהסתר מתגלה כו׳. ובעבודת ה׳ כי טובים דודיך מיין פי׳ דודיך אהוי״ר בהתלהבות הבא מהתבוננות שהוא בחי׳ יין בינה להתבונן איך שמלכותך עלמא דאתגלייא הוא בחינת התגלות מאין ליש מחיה בחי׳ מקום וזמן וממשלתך בכל דור ודור כו׳. וזהו בחי׳ הסוד המוסתר בתוך העולמות עד שנדמה העולם ליש בפני עצמו. והדחילו והרחימו שנולד מזה ההתבוננות יצא הסוד הנ״ל כאלו נראה בחי׳ האלקות איך דכולא קמיה כלא חשיב ממש כידוע כו׳. (וזהו ענין מי גילה לבני רז זה מי היינו בינה והוא ענין גילוי החסדים המכוסים ביסוד אימא היינו גילוי האהוי״ר כו׳). וידוע שכנ״י נק׳ כלה והוא בהיות שהסוד יצא בהתגלו׳ שמאיר אור אלקות בנשמות ישראל. וזה נק׳ כד קבילת דכר (בזהר בא דל״ח ע״ב וע׳ בזהר הרקיע שם ובסה״מ ד״ט ע״א סי׳ כ״א) שהקב״ה נק׳ חתן. וכלה לית לה מגרמה כלום כ״א מה שנותנים לה מלמעלה כי בועליך עושיך כו׳ וכבוד ה׳ עליך זרח כי אשב בחושך ה׳ אור לי ואתקרי׳ בחי׳ נערה בה׳ ה׳ גבורות דדכורא שנותן לה בביאה ראשונה שהם דודיך הנ״ל עיקרם מעלמא דאתכסייא אלא שיוצאים דרך נוק׳ כו׳ (וע׳ בפע״ח שער ק״ש שעל המטה פי״א ד״ה לקוטים ופרק ו׳ ובמק״מ ר״פ צו) ועד לא קבילת שעדיין לא זרח אור אלקות בתוכה ונק׳ נער בלא ה׳ גבורות הנ״ל והוא מי שלבו אטום כבתולה שלא נתפעל בדו״ר מענין התבוננות עלמא דאתגלייא הנ״ל ונקרא עלמות (ועמ״ש ע״פ עיני כל שאז נק׳ כל חסר ה׳ דכלה ה״ג דדכורא כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה יחיינו מיומים כו׳ ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי כו׳ וע״פ ואשה כי תדור כו׳ וע״פ כי תצא כו׳ ואח״כ תבא אליה כו׳ וע״פ טוב לחסות):
והעצה שיהי׳ אף בחי׳ עלמות אהבוך הוא בחי׳ שמן לריח שמניך טובים. והתורה נק׳ שמן תורק שהורק מכלי אל כלי שמה שלמטה בא למעלה שהוא מתהפך כו׳ אז עולה הריח משולי הכלי הראשון ובמלואו משמן הי׳ הריח למטה כנ״ל כו׳ והנמשל שהתורה נשתלשלה בעניני גשמיות וסיפורי מעשיות ואותיות גשמיות ה׳ בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא שמתהפך מה שלמטה למעלה ומה שלמעלה למטה כו׳. וזהו שמן תורק שמך כל התורה הם שמותיו של הקב״ה אז לריח שמניך כו׳ ואותיות נקראו סוסים שבאים מהשתלשלות רבות מעלמא דדכורא בחי׳ שמן כו׳ (ונק׳ שמן תורק שמתהפך כו׳ כי האותיות עם היות שהן למטה מהשכל והמדות ונק׳ אבנים בס״י שהם בחי׳ דומם אבל שרש האותיות והדומם מקורם למעלה מהשכל אלא שהוא כחותם המתהפך כו׳ ועמ״ש ע״פ מזמור שיר חנכת הבית מענין אותיות ואבנים כו׳ וע״פ ויגש אליו יהודה כו׳. וזהו לריח שמניך שנמשכין משמן המריח שהוא בחי׳ ומדרגת שמן המשחה. ועמ״ש מענין אפרסמונא דכיא בביאור ע״פ מי יתנך כו׳ ועמ״ש מענין שמן המשחה) (לקמן) פ׳ נשא ע״פ זאת חנוכת המזבח ביום המשח כו׳ ובהרמ״ז פ׳ אמור (דפ״ט) גבי ההוא שמן עילאה כו׳ וע׳ באגה״ק ד״ה ויעש דוד בענין שרש האותיות שמקורן הוא משכל הנעלם וקדמות השכל כו׳ ועמ״ש ס״פ מקץ בד״ה נר חנוכה מצוה כו׳ שאותיות התורה שרשן למעלה מעלה מבחי׳ התורה כו׳ וע״ש שבתורה נאמר ותורה אור והאותיות שרשן מבחי׳ אויר שהוא מקור האור כו׳ ואויר היינו רוח.
וזהו ענין לריח שמניך כי ריח ורוח ענין א׳ כמ״ש במ״א וכמארז״ל ע״פ ריח ניחוחי נחת רוח לפני כו׳. ולכן נק׳ האותיות סוסים שמגביהים מאד למעלה וכל העלאות ממטה למעלה ע״י האותיות דהרהור לא עביד מידי כו׳ ועיין במבוא שערים ש״ג ח״ג פ״ג בענין מפיו דעת כו׳ והרוכב על הסוס הסוס ישאנו למקום רחוק שלא היה יכול להגיע ברגלים כו׳. וכמ״כ עד״מ בשומו כל מחשבתו באותיות מגביהים ומעלים אותו למקום גבוה (וכמ״ש מזה לקמן סד״ה לסוסתי כו׳) אבל כתיב לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה. פי׳ כשאינו מעמיק חב״ד שלו בהאותיות כ״א מחשבתו בלבד הרי זה כרכיבת הסוס בלבד שרגליו לבד דבוקים בסוס והסוס רץ והוא אינו עושה כלום כו׳ כ״א רוצה ה׳ את יראיו את המיחלים לחסדו פי׳ שיעמיק חב״ד שלו בהתבוננות גדולת ה׳ עם דיבוק מחשבתו בהאותיות (ועמ״ש בפ׳ בשלח בד״ה לסוסתי וע״פ אז ישיר) וישים בלבו ענין עצה היעוצה כשרואה שהוא רחוק מאד מהתפעלות הלב והתלהבות מהתבוננות כו׳ ומשפיל א״ע בתכלית לאמר מה אני כי יה יה לי התלהבות כי לבי אטום היות כי אני מרוחק בתכלית הריחוק מה׳ אחד רק זאת בידו לבקש על נפשו לחפוץ לדבקה בה׳ והוא ענין המיחלים לחסדו שמצפים ומשתוקקים בתשוקה רבה שיהיה התגלחת אלקות כו׳.
ואני איני רוצה להיות נפרד כו׳. זהו פירוש לחסדו ח״ס דלי״ת התגלות אלקות. וזהו לצפירת תפארה למצפים תפארתו והדר גאונו ומזה יוכל להמשיך חסד ה׳ עליו שיתפעל לבו כו׳. וכן בענין לימוד התורה שבע״פ התגלות רצונו ית׳ בזה העולם הגשמי טהור טמא ומותר אסור כו׳ ומי שאין לו אפי׳ בחי׳ המיחלים לחסדו הנ״ל עליו כתיב זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל בחי׳ נוק׳ כו׳ על ישראל אמונתו. ולבית ישראל ממשיך גם אמונה כו׳:
ולתוספת ביאור ענין שמן תורק הוא עפמ״ש במ״א פי׳ הזהר (בראשית דכ״ז ע״ב) בענין משנה אתתא דההוא נער כו׳ שבדיני התורה הנגלית שלפנינו מלובש ונמשך בזה עצמיות ח״ע מה שאין גילוי זה אפי׳ בעולמות העליונים כי גם בג״ע מאיר רק זיו השכינה והארה לבד מח״ע כו׳ וכמ״ש הטעם לזה במ״א (גבי פורים בד״ה כי אברהם לא ידענו) ממשל הארי כו׳ פני אריה אל הימין כו׳ וכמו כן הארת ח״ע מוכרח להתלבש במקום היותר נמוך דהיינו עניני הלכות טמא כשר כו׳ ע״ש והוא ג״כ עד״מ הנזכר באגה״ק קרוב לסופו ועוד זאת שהרי הדבור כו׳ רק הארה כו׳ משא״כ הטפה נמשך בה גם ממהות הנפש ועצמותה ע״ש.
ועיין עוד שם ד״ה בר״מ פ׳ נשא. וזהו ענין שמן תורק שהורק ונמשך עצמיות השמן ממש למטה. וזהו מה שלמעלה בא למטה דייקא כנ״ל. וענין שמן תורק שמך הנה נת׳ הפי׳ למעלה דהיינו כמארז״ל כל התורה היא שמותיו של הקב״ה כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ ואלה שמות בנ״י ובפ׳ יתרו בד״ה משה ידבר איך דכל מעשה המצות הן לאתקנא רזא דשמיה כו׳ ע״ש. ובזהר פ׳ צו (דל״ד ע״א) פי׳ שמך היינו מל׳ שבה הורק ונמשך השמן דח״ע ע״ש (ועיין בזהר פ׳ יתרו דפ״ז ע״ב ע״פ טוב שם משמן טוב ובזהר ח״א דצ״ו סע״א) והיינו כמ״ש בזהר פ׳ תרומה (דקמ״ה ע״ב) ירותא דאבא ירתא ברתא כו׳ והיינו כנודע מענין בחכמה יסד ארץ דייקא משא״כ כונן שמים בתבונה וכמ״ש מזה בפ׳ בראשית בד״ה להבין הטעם כו׳ ובענין וייצר כו׳ את האדם עפר כו׳ והנה בחי׳ מלכות פה תשבע״פ קרינן לה כו׳ וע׳ מ״ש לקמן בד״ה שחורה אני בענין ערבים עלי דברי סופרים כו׳ שהן למעלה מבחי׳ ספר הוא בחי׳ תשב״כ כו׳ ע״ש וע׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי במש״ש אלא שהוא כחותם המתהפך ונעוץ תחלתן בסופן כו׳. וזהו שמן תורק שמך. שבההלכות תשבע״פ נמשך מבחי׳ עצמיות השמן שהוא גבוה מאד נעלה היינו כמ״ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן כו׳ וכמ״ש (לקמן) בד״ה בהעלותך את הנרות שבחי׳ דיקנא דכהנא רבא בחי׳ שערות אלו הלכות כו׳ וע״ז יש בחי׳ שמן מלמעלה כו׳ ע״ש ומ״ש ב״פ הזקן זקן י״ל עפמ״ש לקמן בד״ה שחורה אני שההלכות שבמצות עשה שהן מבחי׳ חסד נמשכים מבחי׳ דיקנא עילאה שהוא בחי׳ לבנונית כתלג חיוור ועמר נקא וההלכות שבמצות ל״ת נמשכים מבחי׳ קווצותיו תלתלים שחורות וכו׳ עיין באדרת נשא (דקל״ב תחלת ע״א). וזהו ענין לריח שמניך טובים כי בחי׳ כשמן הטוב כו׳ יורד על הזקן כו׳ שרשו גבוה מאד נעלה. ולכן נק׳ שמן המריח וזהו ענין תליסר נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין (בגמרא תענית דכ״ה ע״א) שהוא בחי׳ גבוה יותר מסתם שמן וכמ״ש במ״א בפ׳ תרומה סד״ה הנה כתיב ועמך כולם צדיקים כו׳ ועיין בזהר ר״פ אמור (דפ״ח ע״ב) וע׳ בזהר ר״פ תרומה (דקכ״ז ע״ב). וע׳ מענין לריח שמניך בזהר פ׳ אחר (דנ״ח סע״ב) ובפ׳ בהעלותך (דק״נ ע״א) ובפ׳ צו (דל״ה סע״א) ור״פ וירא (דצ״ו א׳) ובהרמ״ז שם:
עוד יש לומר בפי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ע״ד משמעות פי׳ המדרש שיר השירים דמפרש שמן תורק הוא מדרגה גבוה יותר מן לריח שמניך שאינו אלא כעין ריח בעלמא מהשמן אבל שמן תורק היינו כאדם שמריק מכלי לכלי חבירו שנותן לו השמן בעצמו. והוא עפמ״ש במ״א (בד״ה תורה צוה לנו כו׳ בפ׳ הברכה) שבההמשכה מתשב״כ שהיא בחי׳ חתן לתשבע״פ שהיא בחי׳ כלה יש ב׳ בחינות ומדרגות. הא׳ ע״ד נובלות חכמה שלמעלה תורה ונקרא אירוסין שהוא המשכה חיצוניות וזהו ענין לריח שמניך. וכמ״ש בלק״ת בתלים ע״פ ויקם עדות ביעקב כו׳. וזהו שאינו אלא כעין ריח בעלמא הארת יסוד אבא ולא מהותו ועצמותו ממש. אמנם הבחי׳ הב׳ הוא שיומשך מבחי׳ חתן לכלה מבחי׳ פנימיות תשב״כ והוא ענין נשואין ויחוד חתן וכלה ע״ש. וזהו שמן תורק שמך שנמשך עצמיות השמן דח״ע בבחי׳ מל׳ תשבע״פ כו׳:
והנה מכ״ז נמשך על כן עלמות אהבוך. דהיינו בחי׳ בי״ע שמקבלים מבחי׳ מלכות שהיא מקור דבי״ע וכמ״ש בזהר ח״ג (דנ״ח סע״ב) ח״ב קמ״ד ב׳ (וע׳ עוד ח״א צ״ח א׳ ח״ג נ״ט א׳ ע״א ב׳) וכן מבחי׳ מל׳ דאצי׳ נמשך להיות גילוי למטה בכל א׳ מישראל ע״י שמקבלים עליהם עול מלכות שמים ואזי בעסק התורה נמשך בו ג״כ מבחי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ והיינו ג״כ ע״ד ב׳ בחי׳ הנ״ל דאירוסין ונישואין והיינו להיות נקלט ונתפס במוח ובלב אור ה׳ דאורייתא וקב״ה כולא חד כו׳ ושתכנס ההתבוננות בקרב איש ולב עמוק כו׳ וכמארז״ל המאור שבה מחזירו למוטב וכמ״ש סד״ה בהעלותך בענין כשמן הטוב כו׳ שיורד ע״פ מדותיו כו׳ ושמן ימינו יקרא כו׳ ע״ש.
וזהו דמתחלה אמר כי טובים דודיך מיין יין הוא ההתבוננות בעלמא דאתגלייא שמזה ההתבוננות נמשך להיות בחי׳ כלה כו׳ כנ״ל. אך כדי שיהי׳ אף בחי׳ עלמות אהבוך דהיינו אפילו מי שלבו אטום ולא נתפעל מהתבוננות הנ״ל. הנה הוא ע״י עסק התורה שהיא בחי׳ שמן כנ״ל שהיא בחי׳ אשר אנכי מצוך כו׳ דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולפי שהוא מבחי׳ עליונה מאד ע״כ יוכל לעשות חקיקה וכלי גם במי שלבו אטום כו׳ וכענין משנ״ת בפ׳ בחקתי (ד״ה מבואר בע״ח) שעי״ז נעשה חקיקה מבפנים בנה״ב כו׳ וזהו ענין באר חפרוה שרים כו׳ ע״ש וכענין המבואר עוד במ״א (בד״ה וארשתיך לי) בענין לבי בושרי ירננו אל אל חי כי הנה הלב והבשר לפי שהם כלים גשמיים כו׳ אינם נכספים לחצרות ה׳ שהוא מקור וחיי הנפש וכענין בחי׳ ההתבוננות בעלמא דאתגלייא הנק׳ יין כנ״ל כי אם כאשר ירננו אל אל חי בעצמו ובכבודו כו׳ שכל מה שהיא בחי׳ עליונה יותר יכולה היא לירד ולהתפשט למטה יותר ועי״ז באה ונגעה עד הלב ובשר כו׳ ע״ש באריכות. ועד״ז הוא כאן דלפי שבחי׳ ריח שמניך ושמן תורק הוא המשכה מבחי׳ עליונה הרבה יותר ממדרגת היין ושמן צף ע״ג יין כו׳. ובגמ׳ פ״ק דשבת (ד״ה ע״ב) שנחלקו רבנן ורבי יוחנן בן נורי אי הוה חיבור זה לזה והיינו מפני שהשמן הוא גבוה מאד בבחי׳ חכמה עילאה דכולא כמ״ש בזהר פ׳ צו (דל״ד ע״א) ולכן הוא לעיל׳ לעילא מבחינת היין כו׳ ולכן יוכל להפעיל גם במי שלבו אטום שיחוק לבו ע״י דברי תורה שיהי׳ גם עלמות אהבוך כו׳ וכענין ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו׳:
ב עוי״ל בפי׳ לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ע״ד המדרש הנ״ל שזהו ענין לעולם ישלש אדם תלמודו שליש במקרא שליש במשנה ושליש בתלמוד. והנה בלימוד המצות משנה ותלמוד משיג ותופס המהות חכמתו ית׳ מאחר שנתלבשה בדברים גשמיים שהן רצונו וחכמתו ית׳ ממש. וזהו ענין שמן תורק כו׳ משא״כ בסיפורי מעשיות שבתנ״ך שאינו מושג כלל חכמתו ית׳ המלובשת בתיבות וצירופי אותיות. וכמ״ש בזהר בהעלותך (דקנ״ב ע״א) שפשטיות המובן מן הסיפור מעשיות שבתורה נקרא לבושא דאורייתא וביאר הרמ״ז שם כמו עד״מ פ׳ ואלה כו׳ בארץ אדום כו׳ שודאי מעשה היה כך היה ואין יוצא מידי פשוטו אבל אין כוונת ה׳ בו בעצם אבל בה נגוזו סודות עולם התהו כו׳ ע״ש ובזהר שם (דקמ״ט ע״ב) שהאריך בזה. ובפרדס שער כ״ז פ״א האריך בביאור מאמר הזהר הנ״ל וכתב וז״ל. אבל כאשר יבוא האדם ללמוד בתורה צריך שיהי׳ כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם וכו׳ ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם פשטיות הסיפור ואין צריך לומר זה אלא אפי׳ מי שלא יבין כלל כו׳ גם יש לו שכר טוב עכ״ל ולכן האותיות התורה ופשטיות הסיפור נק׳ ריח שמניך כי עם היות שאינו מובן ומושג כלל פנימיות חכמתו ית׳ הגנוזה ומלובשת בסיפור מעשה ואותיות ההם (משא״כ בהשכלת פשט הדינים והמצות כמו שבאו בביאור המשנה והגמ׳ שגם הפשטיות המובן נק׳ גופי תורה ולא לבושא לבד ע״ש בזהר ובפרדס) עכ״ז האותיות ופשטיות הסיפור הן הן ריח שמניך שבהם ועל ידם ממשיך הקורא במקרא ריח והארה מבחי׳ שמן משחת קדש וכמו עד״מ שמריחים ריח הטוב אע״פ שאינו טועם אותו בפיו כלל ואע״פ שהוא רחוק ממנו כו׳ ואדרבה הריח הזה נמשך ממקום עליון ביותר שהוא בחי׳ שמן המריח שלמעלה מבחי׳ שמן סתם ח״ע כו׳ ולפי שהוא גבוה יותר במעלה לא יכול לבא בהתגלות בבחי׳ קירוב בבחי׳ טעם כענין שמן תורק כו׳ אלא בבחי׳ ריח לבד כו׳ (וכמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי בנ״י בענין ירדן יריחו) וז״ש בזהר בהעלותך (דקמ״ט ע״ב) דההוא מלה דההוא ספור לאו לאחזאה על גרמיה בלבד קא אתי אלא לאחזאה על ההוא כללא קאתי כו׳ ע״ש. ואעפ״כ יש ג״כ מעלה יתירה ועצומה בבחי׳ שמן תורק שהוא המשכת עצמיות ח״ע ולא ריח והארה לבד כו׳ ושניהם כאחד טובים. והנה לימוד הזהר וכהאריז״ל הוא בכלל שליש במקרא. וכמ״ש במ״א בפי׳ הזוהר דבראשית (דכ״ז ע״ב) הנזכר למעלה הטעם לזה. וקיצור הענין דהרי מדרש הזהר וכן מדרש רבה ושאר המדרשות הן פי׳ המקרא ופירש״י בפ״ק דברכות (די״א ע״ב) שמדרש הוא קרוב למקרא כו׳ ע״ש ואף שבהלכות ת״ת מבואר דמדרש תורה שהוא ספרא וספרי וכה״ג הן בכלל שליש במשנה היינו עכ״פ מפני שהן פי׳ דיני וגופי התורה כמו המשנה ממש. אבל בלימוד סודות הזהר אין השגה אפילו לגדולי החכמים רק ידיעת המציאות מההשתלשלות ולא השגת המהות כלל וה״ז כעין לימוד המקר׳ שהוא קורא בשמותיו של הקב״ה אע״פ שאינו משיג כלל עצמיות הגנוז בהן כנ״ל וכעין זה הוא בלימוד הזהר וע״ח. ולכן הוא בכלל שליש במקרא (ומתורץ בזה מ״ש הר״ן ספ״ק דע״ז שהרי המשנה חמורה מן המקרא כו׳ ולמה צריך שליש היום למקרא) ולכן ג״ז נקרא לריח שמניך שידיעת המציאות היא כמו ריח בעלמא לגבי השגת מהות חכמתו ית׳ שבמשנה ותלמוד. וע״ד שנתבאר באגה״ק קרוב לסופו שבלימוד סדר ההשתלשלות אף אם השיג המציאות לא עדיף מצד עצמו כלימוד המצות שמשיג ותופס המהות כו׳ אלא מצד שידיעת המציאות הוא ג״כ מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ״ש וידעת היום דע את אלקי אביך כו׳ ומביאה ללב שלם. ועוד שגם הריח וידיעת המציאות הוא הארה מבחי׳ פנימיות התורה כו׳ (וע׳ בזהר פ׳ אחרי דע״ג א׳ תלת דרגין כו׳ וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא כו׳ ע״ש ועמ״ש מזה ע״פ כי קרוב אליך הדבר) ולכן צ״ל ב׳ הבחינות לריח שמניך כו׳ ושמן תורק כו׳ ומזה נמשך שעל כן עלמות אהבוך כנ״ל:
פרק ד
לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. הנה נשמות שאינן בגוף בעוה״ז נק׳ עלמות אל תקרי עלמות אלא עולמות. והנה כתיב כי בועליך עשיך כו׳ הם נשמות שהם בעוה״ז ועיין מזה ברבות בא ס״פ ט״ו זח״ג תצא (דרע״ז א׳) והנה ירידת הנשמה בעוה״ז הוא ירידה גדולה א״צ לומר בזמן שאין בהמ״ק קיים אלא אף קודם זמן הגלות הוא גלות וירידה גדולה לנשמות להתלבש ולהתגשם בגוף בעוה״ז דהנה הנשמה קודם בואה לעוה״ז היתה נהנה מזיו השכינה ואיתא מוטב דלידיינא וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם לבא אח״כ לתענוג ג״ע התחתון אפילו ויש ג״ע תחתון וג״ע עליון וכשהנשמה צריכה לעלות לג״ע עליון יש עוד גיהנם מקודם הנק׳ נהר דינור דנגיד ונפיק וא״כ מה צורך ולמה ירדה הנשמה לעוה״ז ירידה גדולה כזו אך ירידה זו צורך עליה ומהו עליה יותר כנ״ל הנה איתא יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. דהנה כל חיי עוה״ב ג״ע התחתון וימות המשיח וכו׳ הוא רק זיו השכינה הארה אחת ביוד נברא עוה״ב יוד צמצום גדול ומחשבה אחת כמו למשל אות אחת לגבי עצמות מהותו ועצמותו ומבשרי אחזה אלוה למעלה באור א״ס ב״ה מהותו ועצמותו הוא רק מחשבה אחת צופה ומביט עד סוף כל הדורות במאמר אחד יכול להבראות בראשית נמי מאמר הוא יוד צמצום הארה אחת כל ימי חיי עוה״ב לשון רבים שיש כמה ג״ע תחתון וג״ע עליון וימות המשיח גבוה מעל גבוה בכל חמשים אלף יובלות כי כל שיתא אלפי שנין הם רק שמיטה אחת ויש בהם ג״ע תחתון וג״ע עליון וימות המשיח כו׳ וא״כ כל חיי העוה״ב הוא רק זיו והארה אחת מאור א״ס ב״ה מהותו ועצמותו ולית מחשבה תפיסא בי׳ כלל במהותו ועצמותו:
ב וזהו ירידה צורך עליה ע״י תשובה לעלות לעלוי זה להכלל במהותו ועצמותו ויפה שעה אחת כו׳ דייקא בגלות וירידה בגוף גשמי ע״י תשובה מעומקא דליבא באתעדל״ת מהתבוננות ירידתו ממקום גבוה מאד נעלה דע מאין באת מלמעלה מהחכמה והחכמה מאין תמצא הוא ראשית הגילוי ולאן אתה הולך להתלבש בעוה״ז אף שלא חטא אעפ״כ הוא נתגשם ונפרד ממהותו ועצמותו בתכלית הריחוק וצריך להיות ממארי דחושבנא לידע אינש בנפשו כו׳ ולעורר רחמנות על ירידתו כו׳ בלב נשבר על חיי דנשמתא וממילא הוא נמשך בהשתלשלות רחמים על בני חיי ומזוני זכרנו לחיים כו׳.
וזהו ברחמים גדולים אקבצך ע״י תשובה מעומקא דליבא בהתבוננותו כי ברגע קטן עזבתיך שהעזיבה הוא רק רגע קטן מחשבה אחת כל שיתא אלפי שנין וג״ע התחתון וג״ע העליון וימות המשיח ותחיית המתים וכל החמשים אלף יובלות (ועיין מזה בד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך). ואי לזאת ירידתו לעוה״ז היא ירידה גדולה עי״ז מעורר תשובה מעומקא דליבא רחמים רבים ממהותו ועצמותו להמשיך י״ג מדות הרחמים שלא יכול להתמשך בכלי אחד רק בי״ג מדות ה׳ ה׳ אל רחום וגו׳ ה׳ המשכה ממהותו ועצמותו שיהיה ה׳ י״ג מדות כו:
ג וזהו כי בועליך עושיך וגו׳. ואיך שייך אצלו ית׳ שאין לו דמות הגוף לגבי נשמות רוחניות לשון זה וכתיב כי יבעל בחור בתולה וגו׳. אך הנה איתא על זה (סנהדרין דף כ״ב ב׳) אין אשה כורתת ברית כו׳. דהנה ע״י ירידתה בעוה״ז בגלות נתגשמה ונטמטם לבו והי׳ לאבן אף שאינו נפש החוטאת באיסור ח״ו גם ע״י היתר כשאינו מקדש עצמו כו׳ וע״י התעוררות רחמים רבים אתערותא דלעילא בי״ג מדה״ר נפתח לבו שיש כח במדה זו לפתוח מי שלבו אטום כבתולה כמו שאנו רואים באדם אכזרי שלבו אטום וכשמעוררים לו איזה רחמנות נפתח לבו.
וזהו כי בועליך עושיך ע״י תשובה מעומק׳ דליבא בהתבוננות כי ה׳ צבאות הם כל חיי עוה״ב כו׳ הוא רק שמו הודו על ארץ ושמים זיו השכינה ומקור נשמתו הוא גבוה מאד נעלה כו׳ וירידתה הוא ירידה גדולה כו׳ עי״ז הוא מעורר י״ג מדות כו׳ ברחמים רבים לפתוח לבו שיהיה כלי ומכון לשבתך פעלת ה׳ כו׳ יאר ה׳ פניו אליך שעי״ז כמים הפנים כו׳ יחזור פניו ג״כ בתשובה וזהו ג״כ עשרת ימי תשובה הוא חזרת פנים בפנים כי כל השנה אף שעובדים את ה׳ כו׳ הוא בחינת עורף כי פנו אלי עורף ולא פנים כי כל עיקר חיות האדם וכל החושים ראיה ושמיעה דיבור ריח הוא בפנים ובעורף הוא רק עצם כו׳ כמו כן צריך להחזיר כל עיקר נקודת לבבו ורצונו ומחשבה דיבור ומעשה רק לה׳ לבדו וכאמרו מי לי בשמים כו׳ ג״ע תחתון וג״ע עליון כו׳ שהוא רק זיו והארה אחת כנ״ל וקודם עשי״ת כל חודש אלול מעורר י״ג מדה״ר שעי״ז יהיו עשי״ת פנים בפנים אחד באחד בכל נפשך וגו׳ להכלל ולהבטל במהותו ועצמותו רחמי׳ רבים ורב חסד:
ד והנה כל זה הוא בנשמות שהם בעוה״ז בגלות וירידה גדולה כו׳. אך הוא ע״י תשובה כנ״ל ובמקום שבעל תשובה עומד כו׳. אבל הנשמות שבג״ע שהם בחינות צדיקים גמורים שמשיגים מזיו השכינה כנ״ל וא״כ ע״י מה הוא עלייתם להכלל כו׳ שאינו שייך אצלם לב נשבר מעומקא דליבא כו׳ זהו לריח שמניך טובים כו׳ ע״כ עלמות אהבוך ופי׳ שע״י התורה שעסקו בה בהיותם בעוה״ז מלובשים בגופים שהתורה נתלבשה ג״כ בדברים גשמיים וזהו שמן תורק שמך כל התורה שמו של הקב״ה הורק מכלי אל כלי בהשתלשלות להתלבש בעוה״ז בדברים גשמיים וכל מה שהורק למטה כו׳ ריחו נודף יותר כמו שאנו רואים בשמן גשמי שמה שהי׳ למעלה כשהורק מכלי אל כלי נעשה למטה ריחו יותר כמו כן התורה נעוץ סופן בתחלתן סוף מעשה במחשבה תחילה עי״ז יש להם עלייה להכלל כנ״ל. וזהו ע״כ עלמות הם נשמות שאינם בגוף בעוה״ז אהבוך הוא אהבה רבה רב חסד כי טל אורות טליך כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו (בכתובות קי״א ב׳) וזהו טובים ל׳ אור את האור כי טוב והנה ע״י תשובה מעומקא דליבא בעוד הנשמה בעוה״ז יכול לעלות ולהגיע ג״כ לאהבה רבה כנ״ל. וזהו ישקני מנשיקות פיהו וכו׳ והנה איתא ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה הן המאה ברכות שמברכין בכל יום ברוך אתה ה׳ שהן מד״ס שיהי׳ התגלו׳ והמשכה מן העולם ועד העולם אלקינו שיהי׳ אלקינו לא למעלה בחינת כו׳ רק בשכל והתבוננות אך צריך שיהי׳ התגלות נקודת לבבו שיהי׳ רצון אחד לבדו ית׳ ובכל אחד מישראל יש אהבה מסותרת כל חד לפום שיעורא דילי׳ בגילוי בתפלה יש מתפלל בבחי׳ צעק לבם אף שרואה בעצמו שהוא מגושם ומלובש בתאוות ומדות גשמיות אך עכ״ז האמת אינו כן כי הוא רק שקר מעלמא דשקרא והאהבה הנ״ל הוא האמת ולכן נקרא כנסת ישראל בשם אגוז אל גנת אגוז ירדתי כמו האגוז שיש בו מוח וקליפה המכסה כמו כן בנשמות כו׳ בעודן בגוף בעוה״ז וזהו סוד האהבה מסותרת הנ״ל אך על ידי מה יכולה לבא לגילוי רב הוא ע״י התעוררות סוד העליון ישת חשך סתרו כו׳ לבא להתגלות עי״ז מתגלה סוד התחתון אהבה כנ״ל כמ״ש בד״ה כי תהיין לאיש שתי נשים כו׳ ע״ש וזהו נכנס יין יצא סוד ע״י תשובה יוצא הסוד העליון והסוד התחתון כנ״ל וזהו מי גלה רז זה לבני כו׳:
פרק ה
שחורה אני ונאוה בנות ירושלים וגו׳. אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש וגו׳. ויובן ע״פ מארז״ל שהתורה נתנה באש שחורה על גבי אש לבנה כמבואר בשה״ש רבה ס״פ ראשו כתם פז ובזח״ג נשא קל״ב א׳ (ועיין עוד ברע״מ שופטים ער״ה א׳) והנה כשם שכל התורה ניתנה כך כמ״כ מה שארז״ל ביוד נברא העוה״ב כו׳ הוא ג״כ בבחי׳ אש שחורה ע״ג אש לבנה. וביאור הדבר הוא הנה צריך להבין כי הנה בחי׳ העוה״ב ג״ע העליון הוא תענוג הנשמות מהשגת אלקות תענוג נפלא עד אין קץ ואין תכלית בלי שיעור וגבול ולכן אמרו על אלישע אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי כי כדאי כל יסורי גיהנם י״ב חדש בכדי לקבל אח״כ קור׳ רוח ותענוג העה״ב לפי שתענוג הזה אין לו קץ וגבול ואין לשער ולערוך נגדו כל יסורי גיהנם כי אלו היה איזה שיעור וגבול לתענוג הזה היה שייך איזה משקל ופלס לחשוב כמה יסורים נגד התענוג. משא״כ באמת הוא בלי שיעור וגבול לכן אין ערוך אליו כלל וכלל ומוטב דלידייניה כו׳.
וא״כ צריך להבין מהו בחי׳ היוד שממנו נברא עולם התענוג הגדול הזה. ולהבין זה מבשרי אחזה אלוה כמו עד״מ שאנו רואים בחוש באדם הגשמי שגילוי אותיות ההברה הוא במחשבה ודיבור אבל בשכל עדיין אין שם בחי׳ אותיות כלל אלא שכאשר הוא מחשב ומהרהר בהן אזי נולדו בחי׳ אותיות (עמ״ש מזה בד״ה מי מנה בפ׳ בלק) ונתגלו בהעלם במחשבתו ובא לידי גילוי יותר כשמדבר לזולתו והם בחי׳ לבושין להשכל שמתלבש באותיות המחשבה והדיבור אבל אינן עצמותו ומהותו שהרי בעצמיות השכל עדיין אין ניכר ונרגש שום הברת האותיות (ועמ״ש בביאור ע״פ ועשית ציץ גבי ופתחת עליו פתוחי חותם) ומ״מ גילוי אותיות אלו אף שאינן נרגשים במבטא בדיבור אלא בה׳ מוצאות הפה אין שם התחלתם והתהוותם מאין ליש (כמ״ש באריכות ע״פ ויעש דוד שם) וכן אותיות המחשבה אין התהוותם מבחי׳ השכל המושג המאיר במחשבה אלא ההתהוות להיות כח האותיות במחשבה ובדבור הוא קבוע במהות הנפש עצמה שהנפש מליאה אותיות והם בחי׳ כחות להיות המשכות שבירידתם מטה מטה עד בחי׳ המחשבה יצטיירו בבחי׳ הברת אותיות ממש כי גם במחשבה מצטיירי׳ האותיות ע״ד הברתן כמו שמוציאים בפה (ועד״ז אמרו בגמ׳ שתי רוחות מספרות זו עם זו שהדיבור והסיפור שלהם הם אותיות דקים ורוחניים כמו אותיות המחשבה שאצלנו והמחשבה שלהם דקה עוד יותר וכמ״ש במ״א) אלא שהוא בהעלם. משא״כ הדבור הוא מגלה ממש לזולתו ומקורם למעלה מבחי׳ השכל דהיינו מבחי׳ הנפש עצמה (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אם בחקתי תלכו) ולא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה ממש כי מהות הנפש שכל ומדות כו׳ (ר״ל שהוא מקור השכל והמדות כמ״ש בביאור ע״פ ולא תשבית מלח ובד״ה הן עם אחד ובד״ה פתח אליהו) אלא שהנפש עצמה ג״כ כלולה מכחות האותיות להיות נמשך ממנה בבחי׳ המחשבה בדרך התפשטות הארה בלבד ועמ״ש בד״ה כה תברכו מענין שהנפש מלאה אותיות:
קיצור. ענין שהתורה ניתנה באש שחורה ע״ג אש לבנה וכן עד״ז היו״ד שבו נברא העוה״ב ויש להקדים ענין אותיות המחשבה ודיבור שהם לבושים לבד להנפש ולהשכל ומ״מ שרש האותיות בהנפש עצמה:
ב והנה ככל המשל הזה הוא למעלה באור א״ס ב״ה כי הנה גילוי השגת הנשמות באלקות ולהתענג על ה׳ אף שהוא תענוג נפלא עכ״ז הוא רק מבחי׳ אותיו׳ (וע׳ בד״ה ועתה יגדל נא גבי כאשר דברת לאמר שמלכות דאצילות שהיא אותיות הדבור דאצי׳ נעשה עתיק דבריא׳ שהוא מקור ושרש ג״ע העליון כו׳ ועמ״ש בד״ה את שבתותי תשמרו גבי בורא קדושים ישתבח שמך כו׳) ג״ע העליון הוא אותיות המחשבה וג״ע התחתון בחי׳ דיבור וזהו בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. בראתיו בחינת המחשבה ג״ע העליון. יצרתיו בחי׳ הדיבור וג״ע התחתון. אף עשיתיו הוא עולם המעשה העוה״ז הגשמי (ועמ״ש בד״ה מי מנה דאף הוא לשון רבוי ומרבה בחי׳ רביעית שלמעלה מבחי׳ מחשבה ודיבור ומעשה שהם רק לבושים לאור א״ס ב״ה והיינו בחינת רצון העליון שהוא אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שנמשך ע״י קיום המצות בעוה״ז כו׳ ע״ש ועד״ז י״ל גם במש״כ שבג״ע העליון הגילוי מבחי׳ אותיות המחשבה ובג״ע התחתון מבחי׳ דבור שעכ״ז ע״י קיום התומ״צ בעוה״ז ממשיכי׳ תוספת אור בג״ע והוא ענין התלבשות רצון העליון וחכמה עילאה בהמחשבה ודבור ע״ד מאד עמקו מחשבותיך. וכמ״ש בד״ה כי כאשר השמים החדשים מענין ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה ובד״ה אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳ ועמ״ש בד״ה אני דפ׳ ציצית בענין ב״פ אני כו׳ להיות לכם לאלקים. והנה ביוד נברא העוה״ב אבל העוה״ז נברא בה״א ויש בחינה בה״א בשרשה גבוה מהיוד כמ״ש ע״פ לך לך בענין ה׳ דאברהם ע״כ ע״י התשובה ומע״ט בעוה״ז ממשיכים תוספת אור בג״ע. ונחזור לעניננו בענין האותיות מו״ד) והם רק בחי׳ לבושי׳ לאור א״ס ב״ה כמ״ש בת״ז לבושין תקינת לון דמינייהו פרחין נשמתין כו׳ אבל באור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לא שייך שום גילוי השגה כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל ואנת חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳ הוא היודע והוא המדע כו׳ (עמ״ש בד״ה הן עם אחד הנ״ל מענין פי׳ אנת חכים ולא בחכמה ידיעא) וע״ז נאמר ישת חשך סתרו חשך הוא דבר שאינו נראה בו שום תפיסא והשגה כלל (ועמ״ש בד״ה ראשי המטות גבי ועליו נאמר ישת חשך סתרו כו׳ ובד״ה ויקרא אל משה) והנה כל זה הוא ממטה למעלה נקרא מה שלמעלה מהשגת הנבראים בשם חשך פי׳ מה שאינו מושג כמאמר יוצר אור ובורא חשך שהחשך הוא בבריאה למעלה מאור הגילוי שהוא ביצירה (כי בריאה הוא מחשבה ויצירה דיבור והנה לגבי התלמיד הדבור של הרב נקרא אור וגילוי אבל מחשבה של הרב היא עדיין חשך אצל התלמיד אבל לגבי הרב עצמו הרי הדבור שלו כלא חשיב נגד מחשבתו ומה שחושב במחשבה ברגע א׳ צריך לדבר ע״ז כמה דיבורים ע״כ נקרא אצלו המחשבה אור והדיבור נק׳ חשך לגבי המחשבה ועוד הנה בבריאה מאיר חב״ד דאצילות שנק׳ עלמא דאתכסיא לגבי המדות דאצילות שנק׳ עלמא דאתגליא המאירים ביצירה כי על חו״ב דאצילות נאמר הנסתרות לה׳ אלקינו. ועמ״ש בד״ה באתי לגני. ולכן גם השרפים שהם בבריאה נקרא עומדים ממעל לו פי׳ ממעל לוי״ו ו״ק המקננים ביצירה ואין עבודתם ברעש כמו החיות והאופנים המתנשאים ברעש לפי שהם מעלמא דאתגליא. וגם איתא כשאומר יוצר אור ימשמש בתש״י ובבורא חשך ימשמש בתש״ר ומבואר במ״א דתש״י נק׳ חותם שוקע התלבשות האורות בהכלים אבל תש״ר נק׳ חותם בולט אורות שלמעלה מהכלים ומרומז דוקא בבורא חשך לפי שעכשיו אין בחינה זו באה בהתגלות עד לע״ל. הרי מכ״ז מובן דאצלנו מה שמתגלה נקרא אור ומה שלמעלה מהגילוי נקרא חושך כו׳ ועד״ז כל מה שלמעלה במדרגה יותר נק׳ אצלנו חושך יותר) אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך כי מה שבא יותר לידי גילוי ההשגה הוא יותר בגדר החושך לגבי אור א״ס בעצמו ובכבודו כמ״ש בזוהר דכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו׳ וכולהו אתחשכאן קמיה כו׳ וכתיב כולא קמיה כלא חשיב (וכה״ג נתבאר במ״א בענין כי אל דעות שממטה למעלה נק׳ למטה יש ומה שלמעלה נקרא אין אבל מלמעלה למטה הוא להיפוך כמ״ש בד״ה בשעה שהקדימו נעשה ובד״ה ביום השמיני עצרת ושאר דוכתי) ולכן אור הא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו מה שהוא למעלה מגדר ההשגה נק׳ אור והוא בחי׳ אש לבנה (ומה שלמטה ממנו כו׳ אפי׳ כתר נק׳ חשך כנ״ל ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה וגם כמו עד״מ שרגא בטיהרא למאי אהני הרי הנר נק׳ חשך לגבי אור היום אף שלגבי הלילה נק׳ נר. ועד״ז אמרז״ל כל הנביאים בטלים לעתיד ומבואר במ״א הענין שאור הנבואה של הנביאים יהיה כלא חשיב נגד הגילוי דלע״ל כשרגא בטיהרא כו׳. וכ״ש לגבי אור א״ס ב״ה אשר כדי שיומשך ממנו הארה להיות מקור לע״ס היה צריך להיות צמצום ומקום פנוי ואח״כ נמשך רק קו וחוט כנודע. והנה ענין שנקרא אש רק שיש אש לבנה ואש שחורה היינו כמ״ש במ״א בד״ה אתם נצבים בפי׳ מ״ש כי הוי׳ אלקיך אש אוכל הוא כו׳ ועוד דהנה דרך כלל יש ד׳ יסודות אש רוח מים עפר שהם נגד ד׳ עולמות אבי״ע והאש הוא בחי׳ אצילות דכמו שטבע האש להסתלק כך אצילות מרומם ונשגב מבי״ע כי בי״ע הם נבראים ואצילות הם אלהות. והנה באצילות עצמו יש ג״כ אבי״ע שהכתר או גם החכמה עילאה נק׳ אצילות שבאצילות. ובינה נק׳ בריאה שבאצילות וזו״נ הם יצירה ועשיה שבאצילות ודרך כלל יותר יש אבי״ע דכללות ואצילות היותר עליון נקרא אש. ועכ״ז היא נק׳ אש שחורה לגבי המאציל א״ס ב״ה שנק׳ אש לבנה כו׳. וגם בכלל ז״א לגבי ע״ק נק׳ אש שחורה לגבי אש לבנה) אך לפי שהעולמות אינם יכולים לקבל ולית מחשבה תפיסא ביה כו׳ לכך וירא אלקים את האור כי טוב לגנוז. ונגנז בבחי׳ ישת חשך סתרו כו׳ וזהו יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן לצמצם ולהעלים את האור בכמה צמצומים ומסכים המבדילים ומסתירים את אורו ית׳ להיות בחי׳ גילוי למטה בחי׳ ג״ע העליון תענוג הנשמות כו׳ והשגתם באור ה׳ כו׳ בראתיו יצרתיו כו׳. (ועמ״ש ע״פ וידבר אלקים כו׳ וארא אל אברהם כו׳ באל שדי שאמר לעולמו די. ועיין בשער היחודים פרק שמיני יחוד ה׳ בענין אור מים רקיע שנמשך ע״י שם שדי ויובן עפמ״ש בענין זה ע״פ הללו אל בקדשו הללוהו ברקיע עוזו ועמ״ש בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיע כו׳ שהוא ג״ע העליון שנק׳ רקיע ושיומשך להם מבחי׳ אורו ית׳ הוא ע״י כמה צמצומים כו׳ כנ״ל) וזהו ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית פי׳ ובטובו מה שראה כי טוב לגנוז האור מזה נתהווה בחי׳ חידוש מעשה בראשית להיות מאין ליש בבחי׳ גילוי התענוג וההשגה (וכמ״ש להנחיל אוהבי יש דקאי על הג״ע שנק׳ יש מאין ועיין מענין כי טוב לגנוז ר״פ פקודי דף ר״כ ע״ב ור״פ אמור דפ״ח ע״א וברבות בראשי׳ פ׳ ג׳ בא ס״פ י״ח ועמ״ש מענין ובטובו מחדש כו׳ ע״י בחי׳ יו״ד שהוא בחינת צמצום כו׳ בד״ה ואתחנן ובד״ה אשירה כו׳ כי גאה גאה):
קיצור וכמ״כ למעלה שגילוי האור בג״ע הוא רק מבחי׳ אותיות ביו״ד נברא העוה״ב שהם לבושי׳. אבל בעצמותו ית׳ לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וע״ז נאמר ישת חשך סתרו וזהו ממטה למעלה נק׳ מה שאין בו השגה בשם חשך. אבל מלמעלה למטה הוא בהיפוך. וזהו כי טוב לגנוז בבחי׳ חושך כדי להיות גילוי בג״ע וזהו ובטובו מחדש:
ג והנה צמצום זה של ענין כי טוב לגנוז האור במקום החושך הוא כמו במשל בחינות אותיות שבנפש עצמה כדי להיות גילוי אותיות ממש במחשבה ודיבור (ר״ל דכבר נתבא׳ שאף שצורת כ״ב אותיות הוא קבוע במהות הנפש עצמה מ״מ לא שהאותיות הם מהות הנפש ועצמותה שעצמות הנפש היא למעלה גם ממהות שכל ומדות המאירים ממנה בגוף כי אם שנעלית מהם בעילוי רב אלא שהארה וכח ממנה כשנמשך ומתלבש במוח נעשה מקור השכל שבמוח. ובעוד הכח ההוא כלול בעצם הנפש הוא למעלה מבחי׳ ומהות מקור השכל שבמוח. ועד״ז גם האותיות הכלולים בנפש הוא ענין כחות שבירידת׳ להתגלות במחשבה ודיבור יצטיירו מהם בחי׳ אותיות. ועכ״ז כוחות אלו עם שהם למעלה עדיין מבחינת אותיות המחשבה והדבור ממש עכ״ז הוא בחי׳ ירידה וצמצום לגבי מהות הנפש ועצמותה ממש. וצמצום זה הוא בשביל להיות מזה אח״כ גילוי אותיות המחשבה ודבור שהן בחי׳ אותיות חומריים ממש והוא עוד צמצום גמור ממש. וראשית צמצום זה הוא מה שמתהוים בחי׳ צורת האותיות בלי חומר בהנפש עצמה וכל בחי׳ צמצומים אלו הוא משל לענין כי טוב לגנוז. פי׳ דאיתא בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה והוא ענין הצמצום להיות התהוות אותיות החקיקה עד״מ. והענין כמ״ש ע״פ זאת חקת התורה שהחקיקה הוא גבוה יותר מאותיות הכתב שהרי הוא מיניה וביה. וזהו ענין חרות על הלוחות כו׳ משא״כ אותיות הכתב הדיוט הוא דבר בפ״ע וגם משחיר הקלף לגמרי אך הנה האותיות החקוקים אף שהם מיניה וביה עכ״ז הם ג״כ משחירים קצת האבן הטוב הבהיר שכשעושין בו חקיקה נחשך קצת בהירותו שהיה קודם החקיקה שבמקום החקיקה אינו בהיר כל כך. והנמשל מובן שזהו ענין ישת חשך סתרו בחי׳ כתר עליון שנמשך ממל׳ דא״ס בחי׳ אותיות שעם היותו עדיין בחי׳ א״ס. וכמו אותיות החקיקה מיניה וביה ולמעלה מבחי׳ חו״ב שנק׳ עשיה ממש לגבי א״ס כמו דיו ע״ג הקלף כו׳ עכ״ז גם הכתר נק׳ חושך ואש שחורה לגבי א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהכתר ונק׳ אש לבנה והרי צמצום זה כדי להיות התהוות אח״כ בחי׳ חו״ב וג״ע שהוא כמשל אותיות שנכתבים בדיו כו׳ בחי׳ שחור ממש וזהו ג״כ עד״מ ענין התהוות אותיות הנפש שהם כמו אותיות החקוקים מיניה וביה כדי שיתהוו אח״כ אותיות ממש במחשבה ודבור חומריים ממש אש שחורה ממש. והנה אף שלגבי הא״ס נק׳ אותיות שבחקיקה ג״כ בחי׳ חשך כנ״ל עכ״ז לגבי האותיות שבכתב דהיינו בחי׳ חו״ב מקורי הג״ע ונהר יוצא מעדן נק׳ הכתר אש לבנה ממש שהרי הוא רק מיניה וביה עד״מ ולכן נק׳ הז״א דאצילות לגבי הכתר אש שחורה ע״ג אש לבנה) (כמ״ש בפ׳ נשא קל״ב א׳) ועד״ז גם הז״א נקרא לגבי המלכות דאצילות נהורא חיוורא והיא נק׳ אצלו נהורא אוכמא (כמ״ש בפ׳ בראשית בדף נ״א ע״א ובפ׳ לך לך דף פ״ג ע״ב ובפ׳ שופטים ער״ה א׳) כי מלכות שהיא מקור לבי״ע נקראת מדת לילה וחושך שמוסתר ומלובש בה אור א״ס בבחי׳ הסתר והעלם מלכותך מלכות כל עולמים מלשון העלם. משא״כ בחי׳ ז״א שהוא אצילות יחודא עילאה נק׳ יום ואור. וכמ״ש בד״ה רני ושמחי גבי רננא ברמשא ושמחה בצפרא ועמ״ש סד״ה וידעת היום וזהו ביו״ד נברא העוה״ב וכמשל הדיו שע״ג הקלף שהקלף החלק רומז לבחי׳ אש לבנה אור א״ס ב״ה בעצמו כביכול דלית מחשבה תפיסא ביה (ועמ״ש ע״פ שימני כחותם) אלא ע״י היוד בחי׳ נקודה שחורה שמשחיר הקלף כדי להיות בחי׳ גילוי והשגה בתמונת אות היוד. והנה כמו במשל הנ״ל כאשר בא לידי גילוי אותיות המחשבה אף שאינן רק לבושים להשכל מ״מ אינן דבר נפרד לגמרי להיות דבר בפ״ע שהרי מה שמחשב ומהרהר באותיות אלו הוא בחי׳ השכל עצמו. וכן עד״מ בחי׳ היו״ד שעל הקלף שהדיו משחיר את הקלף להתגלות תמונת יו״ד הנה הדיו בעצמו אינו דבר ממשי להיות נחשב לדבר בפ״ע אלא שמשחי׳ את הקלף כדי שהקלף יגלה תמונה של היו״ד (היינו שעם היות תמונת היו״ד הוא רק מהדיו הרי בלתי הקלף הנושאו וסובלו לא היה ממנו שום תמונה כלל. ולכן ארז״ל כל אות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה א״כ הדיו אינו אלא שמשחיר כו׳ כדי שהקלף יגלה כו׳ ור״ל בנמשל כי הקלף עצמו שהוא א״ס ב״ה מגלה את היו״ד שהוא חכמה עילאה כי אנת חכים אנת ממש שאור א״ס ב״ה נמשך ומאיר בחכמה עילאה. ועמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה בפי׳ ויקרא הוי׳ הוי׳ ומ״ש מזה ג״כ סד״ה שובה ישראל) כך הנה בנמשל ע״י הצמצומים הרבים מתגלה אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו בגילוי למטה. וזהו ביוד נברא העוה״ב תענוג הנשמות באור א״ס ב״ה ממש (ועיין בפ׳ בלק) (קצ״א א׳) ועמ״ש בד״ה שרי אשתך. וענין שהיו״ד בחי׳ נקודה ואות קטן מכל האותיות עמ״ש בביאור ע״פ מים רבים גבי וזהו אחות לנו קטנה ועזח״ב תרומה (קס״ה ב׳) בגין דאית כו׳ אע״ג כו׳ והוא ענין מיעוט הכלי ורבוי האור ע״ד צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה (ועיין בגמרא פ״ג דמנחות דכ״ט סע״ב):
קיצור. וצמצום זה הוא כמשל בחינת אותיות שבנפש ואח״כ נמשך מזה ההתלבשות באותיות המחשבה. והוא כענין חקיקה וכתיבה וכמו שמ״מ מהו מחשב באותיות המחשבה הלא השכל עצמו וכן הדיו מתאחד עם הקלף הלבן הסובלו. כן בנמשל ע״י אות יו״ד שנברא בו העוה״ב נמשך ומתגלה אור א״ס ב״ה בעצמו:
וזהו שהשרפים אומרים קדוש מחמת השגתם אור א״ס ב״ה שהוא מובדל ולית מחשבה תפיסא ביה וג׳ פעמים קדוש נגד תלת עלמין בי״ע מלא כל הארץ כבודו שהתלבשות בחי׳ קדוש הוא הכל כו׳ (ור״ל כמו שבג״ע העליון מאיר אור א״ס בבחי׳ השגת הנשמות כמ״כ השרפים לפי שהם ג״כ בעולם הבריאה אומרים קדוש כו׳ שמשיגים איך אור א״ס מובדל ואיך שכל ההמשכה רק ע״י צמצום אות יוד. אבל עצמיות אור אין סוף הוא קדוש ומובדל כו׳ ולפי שהם בבריאה שהוא ראשית התהוות היש מאין ע״כ משיגים שהוא ית׳ קדוש כו׳ וענין ג׳ פעמים קדוש עמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל וע״פ אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו) והנה האופנים שהם למטה מהם במדרגה אומרים ברוך כבוד ה׳ זו מדת מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים שכל עולמים הם רק בחי׳ אותיות כו׳ וברוך ונמשך מבחי׳ סוכ״ע מעלמא דאתכסיא כו׳.
וביאור הענין כי הנה יש שני בחינות במלאכים יש שהם בחי׳ משפיעים שהם משפיעים כל ההשפעות לעוה״ז ע״י המזלות כו׳ והם בחי׳ האופנים שאומרים ברוך כבוד כו׳ ברוך הוא המשכה שיומשך כבוד ה׳ מבחי׳ מקומו שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וזהו ענין ברוך המקום והוא ענין המשכת השפע דלעילא שממשיכים האופנים באמרם ברוך.
ויש מלאכים שהם בחינת מקבלים שמקבלים דין מן דין ואינם משפיעים כלל למטה רק הם בחינת מקבלים והוא בחי׳ השרפים שאומרים קדוש כו׳ והם נעלים מבחינת המלאכים המשפיעים. וז״ש אלף אלפין ישמשוניה ורבו רבבן קדמוהי יקומון (בדניאל סי׳ ז׳) פי׳ קדמוהי יקומון היינו בחי׳ השרפים המקבלים כו׳ שאומרים קדוש ועמ״ש במ״א בענין משריין ורתיכין הנזכר בפ׳ בשלח (דמ״ח ע״ב) ומ״ש בד״ה ואתא מרבבות קדש והיינו כמ״ש יוצר אור ובורא חושך. פי׳ יצירה הוא בחי׳ אור שמשם נמשך ההשפעה למטה והוא מדרגת האופנים המשפיעים למטה לכל הבהמות וחיות וגם קטן עד י״ג שנם מקבל מבחי׳ האופנים.
ולכך נקרא אור שהוא בחי׳ אש לבנה לגבי דידן לפי שמאיר ומשפיע למטה. ובורא חושך הוא בחינת השרפים שבבריאה שהם בבחי׳ אש שחורה שהוא החושך. והוא מפני שמסתלקים רק למעלה שאומרים קדוש כו׳ לכך הם בבחינת אש שחורה וחושך ע״ש ההסתלקות כו׳.
וכמ״כ הוא ענין קדוש וברוך כי קדוש הוא מה שמובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל והוא בחי׳ ישת חשך סתרו כמבואר לעיל אות ב׳. ובחינת ברוך זהו ענין אש לבנה להיות גילוי למטה. אך זהו ממטה למעלה אבל מלמעלה למטה הוא בהפך שבחי׳ קדוש נקרא אש לבנה לגבי המשכת בחי׳ ברוך כבוד שהוא בחי׳ מלכותך בחינת אותיות כו׳ כי קדוש הוא בחי׳ כתר כו׳ יש בו ב׳ בחינות כבוד תתאה היא מדת מלכותו ית׳ וכבוד עילאה חכמה עילאה והכל נק׳ אש שחורה לגבי כתר עליון כנ״ל מענין דיו ע״ג קלף לבן כו׳ ועמ״ש מענין קדוש וברוך בד״ה אם בהרת קדמה כו׳ ובד״ה לבבתני אחותי. נמצא קדוש וברוך שאומרים השרפים והאופנים זהו ענין בחי׳ אש לבנה שעל גבי אש שחורה כנ״ל וזהו שנק׳ כן הקב״ה בשני בחינות אלו יחד דקדוש וברוך כי עד״ז הוא המשכת וגילוי אור א״ס ב״ה שהוא קדוש וברוך הוא.
והנה האופנים לפי ששומעים בחינת קדוש שאומרים השרפים לפיכך מתנשאים ברעש גדול וענין הרעש הוא ענין הביטול באור א״ס ב״ה לצאת מנרתקם והשגתם כפי מזגם ותכונתם מחמת ששומעים דבר חדש מה שלמעלה מכח השגתם משא״כ השרפים אף שהם ג״כ בטלים ודאי באור א״ס ב״ה ביתר שאת ומעלה אך הנה שרפים עומדים ממעל לו כתיב שאין השגה זו אצלם חידוש כ״כ למעלה מהשגתם לכך לא נאמר אצלם ברעש גדול כמו באופנים (ועמ״ש מזה בד״ה והיה מדי חדש שזהו ענין המשל כבן כרך שראה את המלך או כבן כפר כו׳ והוא ההפרש שבין חול לשבת כו׳ והנה השרפים לפי שהביטול שלהם הוא בבחינת אתכסיא ופנימית ע״כ ממשיכים ג״כ בחי׳ קדוש מה שהוא בבחי׳ העלם והאופנים שביטולם בבחי׳ אתגליא ע״כ ממשיכים ג״כ בחינת ברוך בחי׳ אותיות שהוא בחי׳ אתגליא כו׳ ועמ״ש בד״ה וידעת היום גבי וכל קרב וכליות יזמרו לשמך:)
קיצור. וזהו ג״כ ענין שהשרפים אומרים קדוש והאופנים ברוך כי השרפים מבריאה בורא חושך אש שחורה בחי׳ קדמוהי יקומון ע״כ אומרים קדוש מובדל ישת חשך סתרו. והאופנים מיצירה. יוצר אור משפיעים למטה ואומרים ברוך כבוד כו׳ וכ״ז נקרא כן מלמטה למעלה וכנ״ל):ד והנה ככל הדברים האלה הוא בעבודת ה׳ בכל אדם בחינת אהבה גלויה ובחי׳ אהבה מסותרת (והיינו דוגמת ב׳ בחי׳ הנ״ל דאופנים ושרפים. והאהבה המסותרת נק׳ אש שחורה ע״ד שנתבאר לעיל בענין השרפים שנק׳ אש שחורה אלא שהנשמות הם במחי׳ פנימית יותר) כי הנה גילוי האהב׳ ע״י ההתבוננ׳ בגדולת א״ס ב״ה שיוליד מבינתו רשפי אש וצמאון כו׳ להכלל ולהבטל אליו ית׳ במציאות ובמס״נ אין זה ע״י פעולת ההתבוננות לבדה שמתהווה מכח בינתו מדת האהבה מאין ליש אלא ההתבוננות הוא הגורם להיות נמשך מבחינת אהבה המסותרת שישנה בטבע האדם מבחי׳ שלמעלה מן הדעת בבחי׳ חשך והסתר פנים להיות בגילוי הלב ע״י התבוננות ודעת ולהגדיל מדורת אש האהבה כו׳ (ור״ל שזהו כדמות ראיה למציאות אהבה המסותרת כי גילוי האהבה כו׳ אין זה כו׳ אלא כו׳ כנ״ל) והתהוות האהבה מאין ליש היא קבוע בנפש ומהות הנפש עצמה היא שכל ומדות אהבה ויראה כו׳ כי חלק אלוה ממעל הוא וכבן שנמשך ממוח האב כו׳ אשר בטבע אינו רוצה להיות נפרד מיחודו ואחדותו ית׳ ויכול למסור נפשו על קדה״ש כו׳ כמ״ש בס׳ של בינוני׳ (ועמ״ש בד״ה ביום השמיני שלח את העם ששרש אהבה זו נלקח מבחי׳ קדם מבחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳ ישת חשך סתרו כו׳ ועמ״ש בד״ה אם בחקתי שבחי׳ זו הוא מצד בעבר הנהר ישבו אבותיכם עלו במחשבה היינו מו״ס אותיות החקוקים כו׳ גליף גליפו בטהירו עילאה נשמה שנתת בי טהורה היא והוא ענין האותיות שמיניה וביה. וזהו ענין ששזפתני השמש אש לבנה כדלקמן כי החקיקה היא באש לבנה מיניה וביה רק שהחקיקה היא מקור ושרש לשחרות דאש שחורה שלמעלה למטה כנ״ל) ובכדי שתהיה בבחי׳ גילוי הלב לצאת מההעלם אל הגילוי הוא ע״י התבוננות באור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. ועד״ז ניתקן סדר התפלה ופסוקי דזמרה וברכת יוצר אור איך שבטובו הגנוז מחדש כו׳ והמלאכים אומרים קדוש כו׳ והוא בחי׳ רעש התחדשות ההשגה כי בלילה בשינה אחד מששים כו׳ ובבקר נעשה בריה חדשה אתה נפחתה בי כו׳. ואחר הרעש אש הוא בחי׳ ק״ש ואהבת כי נר הוי׳ נשמת אדם כנר ושלהבת העולה מאליה (ועמ״ש בד״ה והקרבתם עולה אשה) דהיינו כמ״ש אליך הוי׳ נפשי אשא להכלל מחשבה במחשבה ודבור בדבור ודברת בם בשבתך בביתך כו׳ וזו היא התגלות אמיתית אור האהבה בקרב איש ולב עמוק אלא שצריך להקדים בחי׳ הרעש מבחי׳ החושך כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד ערב בחינת חשך ואח״כ הבקר אור להתגלות בבחינת יום וגילוי בחי׳ אחד (ועמ״ש בד״ה תחת אשר לא עבדת ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בבקר בבקר בהטיבו את הנרות כו׳ ועיין בזהר בלק דף ר״ד סע״א וע״ב ועמ״ש ע״פ וישכם לבן בבקר וסד״ה להבין ענין הברכות וע׳ בזהר ויקרא דכ״ב ב׳ ועמ״ש סד״ה וידעת היום) ואחר האש קול דממה דקה הוא בתפלת שמונה עשרה ברוך אתה הוי׳ אלקינו מלך העולם שיהא ברוך ונמשך בחי׳ הוי׳ אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו ותמן קאתי מלכא כו׳ וגילוי הוי׳ למטה במלכותו מלכות כל עולמים הוא ע״י כי הוי׳ אלקינו שאנחנו בטלים אליו ית׳ ואנחנו ממשיכים ג״כ להיות מלך העולם כו׳ כמ״ש במ״א. ובזה יובן מ״ש אל תראוני שאני שחרחורת. פי׳ שחרות כפולה כי האהבה מצד עצמה היא מסותרת שאינה נראית ונגלית בלב. וגם היא מכוסה בלבוש שק שמלובשת בנפש הבהמית (וא״כ פי׳ וענין שחרות כפולה הוא ע״ד מה שמלמטה למעלה ומלמעלה למטה שניהם יחד כי מלמטה למעלה נק׳ שחרות מה שאינו מושג כלל. ומלמעלה למטה נקרא שחרות מה שהוא למטה במדרגה. ואם כן שני הבחינות יש בהנשמה כי ענין האהבה המסותרת כיון שהיא בהעלם מאד ולמעלה מהשכל הרי נקראת אש שחורה לגבי האדם כענין בורא חשך וזהו ענין חשך שמלמטה למעלה. ומה שהיא מכוסה ולובשת בנפש הבהמית זהו החשך שמלמעלה למטה שהיא הבחינה היותר שפלה במדרגה החשך יכסה ארץ) (בישעיה סי׳ ס׳) והכסיל בחשך הולך (קהלת סי׳ ב׳) ואעפ״כ אל תראוני כי מה שהיא מסותרת מצד עצמה הוא מפני ששזפתני השמש בחינת שמש הוא בחי׳ אש לבנה שאין העולמות יכולים לקבל וע״כ טוב לגנוז במקום החושך ולכן האהבה בבחינת חשך והעלם שאינו מתגלה בגוף (וזהו אתי מלבנון כלה ששרש הנשמה מבחינת לבנון וזהו ונוזלים מן לבנון נוזלים היינו בחינת מזלייהו מקור ושרש הנשמה הוא מבחינת לבנון רק כי טוב לגנוז בבחינת אש שחורה והוא בבחי׳ יחידה שבו מתלבש ניצוץ אלקי כו׳ כמ״ש בע״ח שמ״א פ״ג על פסוק אני אמרתי אלקים אתם כו׳ ועמ״ש סד״ה בשברי לכם כו׳ ואפו כו׳. והנה ברכות בשה״ש ע״פ שחורה אני איתא שחורה אני כל ימות השבוע ונאוה אני בשבת והענין שבחי׳ אהבה המסותרת הנק׳ אש שחורה בכל ימות השבוע היא בבחי׳ העלם ולכן היא בבחינת שחורה אני העלם. אבל בשבת יוצאה ונמשכת מההעלם אל הגילוי כמ״ש במ״א בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך. וכן בשבת מאיר בגילוי מבחי׳ עולם הבריאה מה שנקרא בורא חושך כנודע מענין חצר הפנימית הפונה קדים בחי׳ קדמוהי יקומון הנה בשבת מאיר ונמשך האור משם. וזהו ונאוה אני ביום השבת) ומה שהיא נכנסת בלבוש שק זהו באמת בני אמי נחרו בי. נחרו מלשון נפעל. ופי׳ בני אמי היינו היצה״ר והיכלות דק״נ המקבלים ההשפעה מבחי׳ מלכותו ית׳ כי מלכותו בכל משלה (וע׳ בפ׳ משפטים דקכ״ה סע״ב ע״פ בחלב אמו) והם שרש כל המדות רעות הם הם בעצמו נחרו ובוערים בתאוותם אלה שהם בי שנתלבשו בי ומהם תצא הרעות האלה. אבל אין פועלים בנפש אלקית עצמה בנקודת אהבתה שהיא תשאר בקיומה וחזקה וכמ״ש וכבודי לאחר לא אתן (עיין ברע״מ ר״פ תצא דרע״ו א׳ ובפי׳ הרמ״ז שם) ויכולה למשול ולשלוט עליהם ולהפכם מן הקצה אל הקצה ולהיות במס״נ ממש ולכן ארז״ל על פושעי ישראל גיהנם כלה והם אינם כלים לפי ששרש נשמתם מבחי׳ א״ס ממש שאין לה קץ ותכלה ולכן בני אמי נחרו בי פי׳ שהם פועלים הרע וכלים. משא״כ הנשמה היא חלק אלוה אתה נפחת בי שאין לה קץ ותכלה והראי׳ שאפילו פושעי ישראל עדיין האהבה היא בשלימות שהרי שמוני נוטרה את הכרמים כי כל תאות היצה״ר להחטיא את ישראל כדי לינק ולקבל חיות מהקדושה וא״כ מוכרח להיות שעדיין יש בו קדושה שאע״פ שחטא ישראל הוא ואותו כח הקדושה שיש לו הוא בבחי׳ אין קץ ותכלה וע״כ יכול למשול ולשלוט ברוחו ולהפך לבו מן ההפך אל ההפך (והיינו ע״י והוי׳ יגיה חשכי כמ״ש סד״ה כי אתה נרי והנה פי׳ נחרו יובן ממ״ש במ״א בד״ה ושבתי בשלום בענין וילך חרנה חרן לשון נחר גרוני כו׳ וע״י התשובה נעשה מבחי׳ חרן רנה. וכמ״כ יובן מבחי׳ נחרו בי ע״י התשובה שיהפך לבו כו׳ תתעלה הנפש להיות ונאוה כאהלי קדר כו׳. ועמ״ש סד״ה כנשר יעיר בענין יצרנהו כאישון עינו השחור שבעין שם גילוי הראיה להיות עין בעין יראו כו׳:)