לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
צו
פרק א
ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה׳ אלהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם (ביואל סי׳ ב׳). ובילקוט שם וכשהוא מברך את הצדיקים כופל את ברכתם ואכלתם כו׳ ולא יבושו כו׳. הנה ענין כוונת האכילה הוא כי יש נשמות ומלאכים בבחי׳ ההשתלשלות העולמות בי״ע ולכבודי בראתיו יצרתיו כו׳ ויש מלאכים דבריאה ויש מלאכים דיצי׳ ויש מלאכים דעשי׳.
והנה למעלה המזון של המלאכים הוא מה שנמשך להן כח ועוז רוחני להיות משיגים אלהותו ית׳ ולהיות עובדים אותו בכל לבם, וכמ״ש ברבות ס״פ משפטים ע״פ כי שמי בקרבו לפי שאין מלאכי השרת ניזונין אלא מזיו שכינה שנאמר ואתה מחיה את כולם ועיין פי׳ ואתה מחיה בזח״ב ר״פ ואתה תצוה דקע״ט ע״ב.
ובהשתלשלות המדרגות ע״י ריבוי רבבות ממוצעים שהם המלאכים שבכל העולמות שעובר השפע דרך שם וביניהם ונק׳ וכל קרבי שהם בחי׳ קרביים שדרך בם עובר השפע והמאכל ועי״ז נתהוה מזה מאכל גשמי.
וכמארז״ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה שמכה בו שהמזל הוא כח רוחני וגבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם עד שמגיע בשרש כל השרשים במלאכים העליונים דבריאה שמקבלים כח ועוז מדבר ה׳ ית׳ להיות משיגים באלהות ומהם נשתלשל ונתהווה המאכל גשמי שמבחי׳ פני שור שבמרכבה שהם מלאכים שמבחי׳ גבורה נמשך למטה נפש הבהמות ומבחי׳ פני נשר נמשכו העופות כו׳ וכשמתגלה למעלה מזון רוחני והשפעה למלאכים אזי בהשתלשלות וירידות המדרגות מתגלה למטה ג״כ ברכת השנה וכל מיני תבואתה (וע׳ בזהר ס״פ מקץ דף ר״ד ע״א וע״ב ודף קצ״ד ע״א בענין שני השבע או ההפך ח״ו, ובזהר פ׳ אחרי דנ״ט ע״ב בענין המטר). והמכוון בירידה זו הוא כשיאכל האדם ששרשו ג״כ משם שיש נשמות דבריאה והם בבחי׳ פנימי׳ יותר מן המלאכים, וכמ״ש במ״א בד״ה אני ישנה ולבי ער ובד״ה מזמור שיר חנוכת הבית, וכשיאכל אותם הן מוסיפים בו כח ושכל להיותם מבחי׳ אלה המלכים לפני מלך מלך כו׳ אלא שירדו וע״י שיאכל אותם הוא מעלה אותם לשרשם בבחי׳ הפנימית שהוא בחי׳ פני אדם לארבעתן, שלכך האדם דייקא יוכל להעלותן להיותו מבחי׳ קו האמצעי שמבריח מן הקצה כו׳. ועמ״ש מזה בד״ה כה תברכו את בנ״י.
והנה כמו שהמלאכים דעתה נחשבים לבחינת בהמות לגבי הנשמות כי בשרש שרשן הן מבחי׳ בהמות וחיות שבמרכבה שהם בחי׳ מקבלים מן האדם העליון, כך אפי׳ הנשמות דעתה לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד נק׳ ג״כ בהמות כדאיתא ברע״מ שיש נשמות בחי׳ בהמות כו׳ ע״ש. (ועיין מענין הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד בספר הגלגולים פרק ז׳, וקרוב לסופו בד״ה ענין נשמות חדשות, ובמ״ח מסכת השגת הנשמות, ובהרמ״ז ר״פ תולדות גבי ועטרותיהם בראשיהם). ולפיכך יצטרכו גם המה להתעלות באותן הנשמות והיינו ע״י שיתגשמו וירדו בבחינת מאכלים הגשמים לויתן ושור הבר. [ועמ״ש מענין לויתן ושור הבר בד״ה לויתן זה יצרת לשחק בו בפ׳ שמיני], והצדיקים יאכלו אותם ויעלו לשרשם את המאכלים כדוגמת שהנשמות דעתה מעלים המאכלים הגשמיי׳ ששרשם מהמלאכים. (וקרוב הדבר בודאי לומר שרק ניצוץ והארה מהנשמות ירד ונתלבש בלויתן ושור הבר הגשמיים וע״י אכילת הניצוץ וההארה יתעלה ג״כ השרש דכה״ג הוא בקרבנות כמ״ש במ״א בד״ה לבבתני שכל המלאכים וחיות הקדש מתנשאים ומתעלים ומתרוממים ע״י הקרבן עליי׳ נפש הבהמה ששרשה לוקח מהם כו׳ ע״ש). והטעם הוא כי עתה אין האור מתגלה רק בבחי׳ ממכ״ע ששרשו מקו וחוט שהוא אחרי צמצום אור הא״ס, ומבחי׳ זו הם כל הנשמות דעתה, אבל לעתיד יהי׳ בחי׳ התגלות הסוכ״ע שהוא בחי׳ העיגול שלפני הקו ומבחי׳ זו הוא ענין הנשמות שיתגלו לעתיד, ואותן הנשמות הן גבוהות בערך הרבה כו׳.
וזהו ואכלתם אכול. פי׳ דבר שכבר נאכל תחזרו ותאכלו אותו דהיינו הנשמות דעתה שכבר היו בבחי׳ אדם יחזרו ויאכלו אותן להעלותן למעלה יותר. וזהו והללתם כו׳ אשר עשה עמכם להפליא כי לעת יד אחר כל הבירורים והעליות שיתעלו כל הדברים התחתונים ע״י הנשמות דעתה, והנשמות דעתה ע״י הנשמות שיתגלו לעתיד אז יהיה א״ח עט״ב בבחי׳ אור חוזר ממטה למעלה כתר מל׳ שיהי׳ מל׳ בבחי׳ כתר נעוץ סופן כו׳ ויהיו כל ההשפעות ע״י בחי׳ מל׳ וכמ״ש והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני כו׳. (ועמ״ש סד״ה קול דודי כו׳ בענין האבות והאמהות) ויהיה אז בבחי׳ פלא. וזהו אשר עשה עמכם להפליא היינו שסוף מעשה יהיה תחלה בבחי׳ פלא כתר מל׳. ובזה יובן מ״ש אח״כ ולא יבושו עמי. כי הנה אנו אומרים מהרה ישמע כו׳ קול כלה קול הוא המשכה והשפעה.
והנה עתה כתיב הקל קול יעקב מבחי׳ דכר נמשך ההשפעה בנוק׳ אבל הכלה אין לה בחי׳ קול כי המל׳ הוא רק בחינת מקבל, ולכך החתן אומר הרי את מקודשת והכלה שותקת כי אין לה קול כו׳ וכמ״ש מזה סד״ה ויגש אליו יהודה גבי מהרה ישמע כו׳ ע״ש. אבל לעתיד שתתעלה המל׳ אחר כל הבירורים להיות א״ח עט״ב ולהיות בבחי׳ או״ח כתר מל׳ ותהיה היא המשפיע אז נאמר קול כלה, ולזאת ולא יבושו עמי, כי עכשיו הוא כמ״ש במשנה ספ״ז דפסחים והכלה הופכת פניה ואוכלת, ע״ד מה דאיתא בירושלמי פ״ק דערלה סימנא דאכיל מן חבריה בהית (פי׳ מתבייש) מסתכלא ביה, וכיון שעכשיו הכלה שהיא המל׳ היא רק בחי׳ מקבל לכן הופכת פניה ואוכלת וזהו ענין הבושה בהית מסתכלא ביה. אבל לעתיד ולא יבושו עמי כי אחר הבירור והעלייה תהיה היא עט״ב ואז תהיה היא בבחי׳ משפיע וא״כ ממילא ולא יבושו כו׳.
וזהו ענין כפל הברכה שמלבד שיתעלו כ״כ להיות ואכלתם אכול כנ״ל עוד זאת גם כי ולא יבושו לפי שתהיה א״ח עט״ב ובחי׳ משפיע, ועיין בגמרא פ״ק דמ״ק ד״ט ע״ב ברכך ברכתא כו׳ וכ״ה במדרש תנחומא ס״פ בראשית ועיין בתד״א ח״א פ״כ ובמדרש רבה פ׳ דברים דרפ״ז א׳ אבל הכוכבים כו׳. וזהו שארז״ל עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש (ועמ״ש עוד בד״ה ואשה כי תדור בפי׳ ולא יתבוששו. והנה בתד״א שם איתא בענין אשר עשה עמכם להפליא מאי להפליא בין מעשיהם של צדיקים למעשיהם של רשעים בגיהנם. נראה דפירוש להפליא ג״כ מלשון לפלא נדר בפ׳ אמור כ״ב כ״א דפרש״י להפריש וכן כי יפליא לנדור נדר נזיר ובגמרא ספ״ז דעירובין דפ״ב ע״א בענין לא ניתנה נזירות אלא להפלאה שיהא נדרו מפורש כו׳ ועם היות כי ענין מפורש הוא לשון ביאור אך הוא ג״כ לשון פירוד והבדל כמו בתוך צאנו נפרשות) (ביחזקאל ל״ד י״ב). וכוונת התד״א היינו שעם היות שיהיה הגילוי מבחי׳ פלא עליון דקמיה כחשכה כאורה ואם צדקת מה תתן לו. ורבו פשעיך כו׳. עכ״ז יומשך משם ג״כ להפריש בין מעשיהם של צדיקים כו׳ והוא ע״ד מ״ש ברבות בראשית ספ״ב ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהן של צדיקים אבל איני יודע באיזה מהן חפץ כו׳ כיון דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב הוי במעשיהן של צדיקים הוא חפץ דלכאורה אין לזה פירוש איך שייך לומר אבל איני יודע באיזה מהן חפץ מהו הספק. אלא הענין ע״ד הנ״ל משום דקמיה כולא כלא חשיבי וכחשכה כאורה.
ועמ״ש מזה בד״ה ויאבק איש ובד״ה בשלח פרעה. אלא שאעפ״כ צמצם א״ע כביכול להיות חפץ במעשיהן של צדיקים דוקא וזהו אשר עשה עמכם להפליא. והוא הפלא ופלא להיות מפליא ומפריש כו׳. ועמ״ש מזה בד״ה כי עמך מקור חיים. ולקמן סד״ה מצה זו כו׳ וגם פי׳ בתד״א שם ולא יבושו כו׳ כדי שיהא לכם שכר משלכם כו׳ דהיינו שלא יאכלו נהמא דכסופא:
ב ומכ״ז יובן ג״כ המדרש רבה פ׳ צו פרשה ח׳ ע״פ זה קרבן אהרן כו׳ ביום המשח אותו זה שאמר הכתוב (שופטים סימן י״ד) ויאמר להם מהאוכל יצא מאכל כו׳ והיה שמשון תמיה בלבו ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל, כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזהו זה קרבן אהרן כו׳, ולפי פשוטו אינו מובן כלל מהו ענין התמיה. אך הענין כידוע מענין ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר אחת אכילת אדם שהוא אכילת כהנים שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים ואחת אכילת מזבח, והנה אכילה זו הוא ענין בירור דשם מ״ה המברר ב״ן, והנה אכילת מזבח זהו ענין ארי אוכל פני ארי׳ דאכיל קרבנין ועיין בזהר בראשית ד״ו ע״ב מענין זה. אך הוא בחיצוניות העולמות אשה ריח ניחוח בבי״ע, אבל בחי׳ אדם דכליל כולא אינו אוכל אלא באכילת אדם התחתון אתם קרויים אדם נעשה אדם בצלמנו כו׳.
וזהו ענין שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים נמצא אהרן הוא המברר והמעלה הניצוצים דשם ב״ן וכן בחי׳ ארי׳ דאכיל קרבנין הוא המברר כו׳ כי נפש הבהמה נלקחה משמרי האופנים שלא הובררו ולכן בירור שלה הוא ע״י פני אריה שבמרכבה שהיא למעלה אפילו מבחינת האופנים עצמן כו׳. (ועמ״ש בד״ה זאת חנוכת המזבח וסד״ה ואהי׳ אצלו אמון גבי תבל ארצו ובד״ה ואריה כבקר יאכל תבן ועי׳ בזהר פ׳ צו דל״ב ע״ב ודל״ג ע״א). והנה מבואר במ״א שמה שהוא בחי׳ מברר בודאי שהוא עצמו כבר נתברר בתכלית דהרי לא יכול לברר ולהעלות זולתו אם הוא עצמו עדיין לא נתברר. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מי מנה עפר יעקב וכענין מ״ש בספרי ס״פ עקב סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוץ לארץ, וכמ״ש במ״א דלכך אסור לאכול קודם התפלה לפי שהאכילה הוא ענין בירור הנצוצים שבמאכל ולהעלות המאכל ולכן פתח במזבח וסיים בשולחן כו׳ כמ״ש במ״א, ואיך יעלה המאכל והוא עצמו עדיין מקושר למטה כ״א ע״י התפלה שעת צלותא שעת קרבא והוא המשכת אלקות בנפש ע״י ח״י ברכאן בא״י כו׳ אז אח״כ דוקא יוכל לאכול ולהעלות המאכל ג״כ. עיין מענין זה בד״ה כה תברכו את בני ישראל ובד״ה קדש ישראל, וא״כ כיון דבחי׳ פני אריה אכיל קרבנין עכצ״ל שהוא עצמו כבר נתברר, ועד״ז אהרן אוכל כל הקרבנות שאכילתו גורם וממשיך אכילת אדם העליון שעל הכסא שלמעלה גם מבחי׳ פני אריה שבמרכבה כו׳.
ועמ״ש ע״פ בהעלותך את הנרות בענין אהרן אותיות נראה. וזהו כענין אריה אותיות ראיה אלא שאהרן הוא בבחי׳ גבוה יותר כנ״ל. ועוד נת׳ ענין אהרן שהוא בחי׳ א׳ ה״ר ן׳ עיין מזה ע״פ נשא את ראש בני גרשון.
ומכ״ז מובן איך בחי׳ אהרן הוא מרכבה לבחי׳ עליונות מאד שכבר נתבררו בתכלית הבירור ולכן נאמר עליו ונחנו מ״ה שהוא ג״כ מבחי׳ מ״ה כמו משה, וכתיב ואהרן מה הוא, וא״כ גדלה התמיה איך עכשיו יצא ממנו קרבן דהיינו שנעשה בחי׳ מתברר כי ענין הבאת הקרבן הוא הוראה שהמביא הקרבן הוא צריך בירור והעלאה וע״י הקרבן הוא מתברר ומתעלה כו׳.
וא״כ אהרן שהוא אוכל כל הקרבנות והוא המעלה את כולם איך יתכן שיהיה הוא עצמו עדיין צריך בירור והעלאה. וזהו כוונת המדרש דלכאורה הוא תמיה גדולה. אלא שהענין הוא ע״ד הנ״ל דואכלתם אכול כי מה שעתה הוא בחי׳ נשמות גבוהות מאד וכבר נתקנו ונתבררו בתכלית עד שהם בחי׳ מבררים ומעלים הניצוצות כו׳, עכ״ז לגבי הנשמות שיתגלו לעתיד מבחי׳ סוכ״ע נקראו בשם בהמות עד שצריכין העלאה.
וזהו ממש ענין מהאוכל יצא מאכל שמה שהיה בחי׳ אוכל ומברר ומתקן זולתו, עכשיו יצא ממנו מאכל שירדו בבחי׳ מאכלים הגשמיים דלויתן ושור הבר והיינו שעי״ז יתעלו יותר כו׳. ועד״ז הוא ענין החידה דשמשון. כי הנה ארז״ל פ״ק דסוטה דף י׳ א״ר יוחנן שמשון על שמו של הקב״ה נק׳ שנאמר כי שמש ומגן הוי׳ אלקים אשר שם הוי׳ הוא בחי׳ שמש שלמעלה מבחינת שם אלקים שהוא בחי׳ מגן ונרתק להסתיר גילוי שם הוי׳ והמלאכים דבי״ע מקבלים ע״י המגן והנרתק כו׳.
ולכן הנה גם בחי׳ אריה דאכיל קרבנין שהוא בחי׳ אוכל ומעלה כו׳ יצא ממנו מאכל לגבי שם הויה שהוא בחי׳ שמש כי תכלית תשוקת המלאכים הוא לאשתאבא בגופא דמלכא וכמ״ש במ״א ע״פ אני ישנה ולבי ער שע״ז נאמר אכלתי יערי עם דבשי. וזהו ענין כי מגוית האריה רדה הדבש ועמ״ש בד״ה והנה אנחנו מאלמים אלומים כו׳.
והנה עד״ז הוא ענין זה קרבן אהרן כו׳ ביום המשח אותו כו׳ כי עם היותו בחי׳ אהרן שהוא בחי׳ מ״ה דהיינו שכבר הוא מבורר בתכלית עד שראוי לברר ולהעלות כל הקרבנות, עכ״ז יצא ממנו קרבן שנעשה בחי׳ מתברר והיינו ביום המשח אותו והיינו לפי שהמשכת שמן משחת קדש הוא ממקום גבוה מאד דהיינו שהוא מושח את הקדש אשר קדש הוא חכמה דאצילות וא״כ השמן הוא למעלה מהחכמה דאצילות כו׳ וע׳ בזח״ג פ׳ אמור דפ״ח סע״ב וכמ״ש במ״א ע״פ בהעלותך את הנרות וע״פ זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו כו׳ ע״ש, ולכן כדי להיו׳ נמשך גילוי זה מבחי׳ דשמן משחת קדש בבחי׳ אהרן הוצרך להביא קרבן שנעשה בבחי׳ מתברר כי יש כמה מדרגות בבחי׳ הביטול כי הביטול הוא מבחי׳ חכמה כ״ח מ״ה ויש חכמה תתאה וח״ע כו׳ ועוד מדרגות אין קץ, ואהרן א׳ ה״ר כו׳, ולגבי שמן משחת קדש שהוא חכמה עילאה ולמעלה מהחכמה נעשה בחינת מתברר עד שעי״ז נמשך בו מבחי׳ שמן משחת קדש.
וז״ש ביום המשח אותו, דלכאורה הל״ל מיום המשח אותו מאחר שנאמר אח״כ מנחה תמיד שמיום שנמשח מביא קרבן זה בכל יום עד עולם וא״כ מהו ביום המשח, אלא דר״ל כדי שעי״ז יהי׳ גם בכל יום ויום עד עולם גילוי בחינת ומדרגת יום המשח אותו כי יום הוא לשון הארה וגילוי כמ״ש ויקרא אלקים לאור יום, וכנודע מענין היום יום אחד לעומר היום שני ימים כו׳ כמ״ש במ״א וזהו ג״כ חדש ימינו כמ״ש סד״ה כי ביום הזה יכפר ע״ש.
ועד״ז מבואר בזהר באדרא קל״ד ב׳ שיש ימי עולם וימי קדם. וזהו ענין ביום המשח אותו. ועד״ז נאמר ג״כ בקרבנות הנשיאים בחנוכת המזבח זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו והלא לא היה ביום המשח אותו רק קרבן נחשון ואיך נאמר על קרבנות של כל הנשיאים ביום המשח, אלא לפי שבחי׳ ומדרגת הקרבן שהביאו בכבוד קערות ומזרקי כסף כו׳ וקטרת כו׳ היה ממשיך גם בכל יום שאח״כ מבחינת ביום המשח אותו כמו בקרבן נחשון שהי׳ בפו״מ ביום המשח אותו כך המשיכו גם כל הנשיאים כל אחד ואחד ביומו מבחי׳ יום המשח אותו.
ועד״ז נאמר ג״כ בקרבן אהרן מנחה תמיד דהיינו עד עולם. ואעפ״כ הוא בחי׳ ביום המשח אותו שהוא המשכת בחי׳ כשמן הטוב היורד על הראש כו׳. ולהיות גילוי והמשכה זו נעשה בבחי׳ מתברר לגבי המשכת הביטול דח״ע ממש שלמעלה מבחי׳ אהרן עצמו.
וזהו שמסיים המדרש ואיזה זה קרבן אהרן כו׳ כי בקרבנות שלפניו ולאחריו כתיב זאת תורת העולה כו׳ וזאת תורת המנחה כו׳ וזאת תורת האשם כו׳ רק בקרבן אהרן כתיב זה, והיינו כי זאת היא בחי׳ נוק׳ שם ב״ן המתברר. אבל זה הוא בחי׳ דכר והוא בחינת אהרן ששרשו משם מ״ה כנ״ל, ועכ״ז כדי להיות בחי׳ ביום המשח אותו כו׳ שהוא המשכה עליונה ממדרגה מאד נעלה ולכן עם היותו בחינת זה יצא ממנו קרבן כו׳ והוא בחי׳ קרבן גבוה יותר כו׳ (ועיין בזהר ר״פ ויצא דקמ״ח ב׳ ע״פ וחסידיך ירננו ובפ׳ צו דל״א א׳). ועמ״ש סד״ה בעצם היום הזה נמול. ובד״ה בחדש השלישי כו׳ ביום הזה באו כו׳ ועיין בזח״ג עקב דרע״א סע״ב גבי וקרא זה אל זה ואמר כו׳ ועמ״ש ע״פ קול דודי הנה זה בא מדלג כו׳. וכמ״ש ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה כו׳ זה הוי׳ כו׳ עמ״ש ע״ז הרמ״ז פ׳ תולדות דקל״ה ועיין במנחות דנ״ג יבא זה כו׳:
פרק ב
ביאור מעט על פסוק ואכלתם אכול כו׳. להבין איך נוני ימא שהם הנשמות שנמשכו מיחוד או״א דאצילות איך יחשבו לבחי׳ בהמות נגד נשמות החדשות דלעתיד. והענין כמבואר במ״א בביאור ע״פ ואלה המשפטים בענין פי׳ וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה. בהמה בגימטריא ב״ן נשמות דבריאה. אדם מ״ה נשמות דאצילות. כי אצילות הוא בחי׳ אדם אדמה לעליון שאינו רק מהעלם אל הגילוי אצילות הוא מלשון ויאצל כו׳ משא״כ בבריאה התחדשות יש מאין. (ועיין מ״ש בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות בד״ה להבין ההפרש היינו בבחי׳ הקו והחוט כו׳ והיא ראשית הגילוי בחכמה כו׳ ע״ש). והנה באצילות עצמו יש ג״כ ד׳ בחי׳ אבי״ע כמבואר לקמן בביאור ע״פ מי מנה כו׳ רובע ישראל והיינו בחי׳ נר״נ דאצילות הם בי״ע דאצילות. ועמ״ש בביאור ע״פ ועתה יגדל נא והם בינה ז״א ומל׳ וחיה יחידה נק׳ אצילות שבאצילות ועיין בע״ח שמ״א פ״ז ובהרמ״ז ר״פ קרח בדף קע״ו ע״ב ד״ה חסר יו״ד והנה איתא בגלגולים פי״ט שאדה״ר קודם החטא היה לו נשמה לנשמה מאצילות כו׳ וע״ש פרק א׳ והיינו בחי׳ אצילות שבאצילות וזהו ענין אדם בארח אצילות דלעילא הנזכר בזח״ב ר״פ משפטים דצ״ד סע״ב זכה יתיר יהבין ליה הוי׳ בשלימו כו׳ דאיהו אדם בארח אצילות דלעילא וכו׳ ועליה אתמר ורדו בדגת הים כו׳ וכן איתא עוד ברע״מ בהשמטות שבזהר סוף חלק א׳ סי׳ נ׳ גבי משה מ״ה דידך צלותא דשבת דאתמר ביה ורדו בדגת הים ובעוף השמים כו׳ והיינו כי מ״ה הוא בחי׳ אדם בארח אצילות דלעילא וכמ״ש מלגאו איהו שם מ״ה דאיהו ארח אצילות וג׳ המדרגות שבתחלה הם בי״ע דאצילות כי בת ובן הם נפש ורוח דאצילות מזו״נ דאצילות ונשמתא מסט׳ דאו״א היינו נשמה דאצילות שנמשך מיחוד או״א וזהו ענין נוני ימא הנ״ל.
וכן פי׳ באשל אברהם פ׳ חיי שרה וכן משמע בקרא הפי׳ בע״ח שער מ״נ ומ״ד דרוש ד׳ אע״פ שהרמ״ז והמק״מ פי׳ בע״א. וזהו מ״ש פ׳ בראשית בד״ה הן האדם היה כאחד ממנו שאדה״ר היה הגבה למעלה גם מרשב״י בערך אחר ממש כו׳. כי הרי אפילו הנשמות הגבוהות מאד שמיחוד או״א דאצילות שזהו נשמה דאצילות הוא כערך הבריאה לגבי אצילות ממש נגד נשמת אדה״ר כנ״ל (ועיין בזהר תרומה דקס״ז ע״ב). וז״ש ברבות בראשית פכ״א בפי׳ הן האדם היה כאחד ממנו כיחידו של עולם שנאמר שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד. והנה במ״ש הזהר ועליה אתמר ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה כו׳ פי׳ הרמ״ז לשטתו שהן נר״ן דבי״ע. אך לפי הנ״ל י״ל דהיינו נר״ן דאצילות כי דגת הים היינו נוני ימא שהן נשמה דאצילות ממש ועוף הוא מבחי׳ רוח דאצילות כו׳ ואעפ״כ מאחר שהן בי״ע דאצילות לכן באדה״ר שהיה מאצילות שבאצילות נאמר ורדו בדגת הים כו׳ דר״ל שיוריד וימשיך החיות בבי״ע דאצילות ובבי״ע ממש. כי הוא דייקא בחי׳ אדם ממש אדמה לעליון לפי שהוא מבחי׳ אצילות כו׳.
וז״ש ג״כ גבי משה מ״ה דידך כו׳ כי משה זכה לחיה שלמעלה מבחי׳ נשמה דאצילות והוא ג״כ מבחי׳ אצילות שבאצילות לפמ״ש הרמ״ז פ׳ בא בדף מ׳ שזכה לחיה מפנימי׳ אריך כו׳ המושפע לאבא כו׳.
וזהו ענין מ״ה דמשה וכמש״ל בביאור ע״פ יונתי דשם מ״ה דאיהו ארח אצילות הוא מבחי׳ כתר כו׳ ולכן נאמר בו ורדו בדגת הים כו׳ כנ״ל. או יש לומר דקאי על מלאכים דאצילות שנקראים גם כן נוני ימא ובזה יש לפרש מ״ש בזח״א דע״א ע״פ ובכל דגי הים בידכם נתנו ואפילו נוני ימא. דקשה מהו ואפילו. דהא דגי הים היינו נוני ימא. א״ו דר״ל דקאי אפילו נוני ימא העליונים היינו המלאכים כו׳ אך שייכות בחי׳ מ״ה דמשה לצלותא דשבת כי מ״ה בחי׳ ביטול וזהו ענין צלותא דשבת בחי׳ אצילות כו׳ ועמ״ש ע״פ את שבתותי תשמרו בענין שבת עילאה בחי׳ כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא דהיינו למעלה מעלה מבחינת בריאה שבאצילות כו׳ ע״ש.
והנה מבואר ע״פ יונתי בענין ולכי לך שמקור ושרש נש״י הוא מבחינת מחשבה הקדומה כו׳ חכמה וכתר עליון כו׳ רק שזהו בבחי׳ מקיף ונק׳ מזלייהו. וע״י התפלה הוא בחי׳ קומי לך לשרשך ועיקר עלייה זו בשבת.
וזהו ענין הנשמה יתירה כו׳ ולכן מ״ה דידך צלותא דשבת דאתמר ביה ורדו כו׳ וכמש״ש שעי״ז נקרא קדש ישראל כו׳ ראשית תבואתה שהם מקור ויסוד אפילו לבחי׳ התורה כו׳. ובזה יובן מ״ש בזוהר פ׳ בא דל״ד ע״א ע״פ בא אל פרעה כו׳ לגבי תנינא חדא כו׳ ומשה דחיל מיניה כו׳ כי הנה את זה לעומת זה עשה האלקים שכמו שיש לויתן ונוני ימא בקדושה כן יש ג״כ בצד הטומאה וע״ז נאמר לויתן נחש בריח כו׳ וכן נוני ימא וכמ״ש בזהר שם ובפרדס שער כ״ה פ״ה. אלא דזה לעומת זה היינו הפך ממש כי לויתן ונוני ימא דקדושה הם בתכלית הביטול במקורם בא״ס ב״ה ועמ״ש מזה בד״ה אז ישיר משה ובני ישראל בפ׳ בשלח משא״כ בלויתן דקליפה כתיב התנים הגדול כו׳ אשר אמר לי יאורי כו׳ שאדרבה הוא יש ודבר נפרד. וע׳ בהרמ״ז פ׳ יתרו דס״ח ע״ב בענין כהן מדין.
והנה במשה כתיב מן המים משיתיהו כי משה הוא מבית לוי בחי׳ לויתן דקדושה וכמ״ש בזהר פ׳ שמות די״א סע״ב וכמ״ש במ״א בד״ה וללבן שתי בנות כו׳. אך נתעלה יותר להיות בבחי׳ ומדרגת אדם בארח אצילות דלעילא שע״ז נאמר ורדו בדגת הים כו׳. אך משה היה עניו מכל האדם והחזיק א״ע רק בבחי׳ עצם מדרגתו דמן המים משיתיהו וע״כ הוה דחיל לבא לפרעה שנק׳ התנים הגדול. מאחר דזה לעומת זה עשה הוא מלחמה. אבל הקב״ה אמר לו בא אל פרעה כי משה אתמר ביה ורדו בדגת הים כו׳ וע׳ בת״ז ריש תקון ע׳:
והנה עפ״ז יובן ג״כ ענין סעודת לויתן ושור הבר דלעתיד. כי הנה גם לפי׳ הרמ״ז דורדו בדגת הים כו׳ קאי על בי״ע או על המלאכים דאצי׳ מ״מ לגבי הנשמות החדשות שיתגלו לעתיד מבחי׳ סוכ״ע. י״ל פי׳ ורדו בדגת הים כו׳ דקאי על נשמות עליונות דאצי׳ הנק׳ נוני ימא שיצטרכו להתעלות ע״י הנשמות שיתגלו לעתיד וזהו ענין סעודת לויתן כנ״ל.
ואע״ג דאיתא בשע״ק ח״ג דהנשמות דעכשיו שרשן גם כן מא״ק ע״ש בענין יחידה שהיא מא״ק כו׳. אך הנה מבואר בע״ח דא״ק נקרא אדם דבריאה ועקודים נקרא אדם דיצירה וכללות האצילות נקרא אדם דעשייה. שע״ז נאמר כולם בחכמה עשית.
ובחי׳ אצילות אינו אלא בחי׳ אור א״ס כו׳. ועמ״ש מזה בביאור ע״פ מוצאיהם למסעיהם בפ׳ מסעי ולכן לע״ל שיהיה גילוי אור א״ס הסוכ״ע בחי׳ אצילות העליון לכן גם נשמות הגבוהות והעצומות דעתה בחי׳ נוני ימא ששרשם מבריאה העליון וכמ״ש בת״ז בסופו אדם דבריאה דאיהו ים ואדם דיצירה שור כו׳. יתעלו ע״י נשמות החדשות שיתגלו לעתיד בב״א.
ועיין מענין נשמות החדשות בספר הגלגולים פ״ז. ועוד יובן ענין גילוי נשמות חדשות שמבחי׳ סוכ״ע שיתגלו לע״ל ממ״ש בפ׳ ויצא סד״ה ושבתי בשלום אל בית אבי והי׳ הוי׳ לי לאלקים כו׳ ע״ש. והענין כי שרש הנשמות נמשכים משם הוי׳ וכמ״ש בד״ה ראה אנכי נותן ובד״ה ולא אבה הוי׳ אלקיך לשמוע אל בלעם כו׳ רק שנמשכו אח״כ ע״י שם אלקים לירד ולהתלבש בגוף (ועיין זח״ג ר״פ במדבר ומ״ש ע״פ מה טובו). אכן לעתיד שאמר יעקב ששם הוי׳ יהי׳ רק בבחי׳ שם אלקים לגבי גילוי עצמות אור א״ס ב״ה שיתגלה אז. והיינו דכמו שם אלקים הוא מגן ונרתק שבו ועל ידו נמשך שם הוי׳.
וזהו כי הוי׳ הוא האלקים. כך לעתיד יהי׳ הגילוי מעצמות אור א״ס ב״ה ע״י שם הוי׳ שיהיה בבחי׳ שם אלקים לגבי גילוי ההוא מעצמות אור א״ס כו׳ וזהו ענין הנשמות החדשות שיומשכו אז מאור א״ס הסוכ״ע רק שיומשכו ע״י בחי׳ אלקים דלעתיד שהוא שם הוי׳ כו׳ ועמ״ש בד״ה אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בענין מ״ש שני פעמים כ״א ישראל יהי׳ שמך בפ׳ וישלח הא׳ ע״י המלאך (שם ל״ב כ״ט) והב׳ ע״י הקב״ה בכבודו ובעצמו (שם ל״ה יו״ד) ואפשר לומר שזה נגד ב׳ בחי׳ נשמות הנ״ל דעתה ודלעתיד כו׳ ועיין שם:
פרק ג
להבין ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה (ועמש״ל ס״פ ויגש), הנה חתן וכלה נק׳ יעקב ורחל כמבואר בפע״ח שער העמידה. והענין כי כנס״י נק׳ רחל והיא מלכות דאצילות המתלבשת בבי״ע כרחל לפני גוזזיה נאלמה הם הנבראים שהם בבחינת יש הפך בחי׳ א״ס ומוכרחת לירד ולהשפיע להם ולכך נק׳ כלה שתשוקתה לעלות ולהתכלל באור א״ס רק שבע״כ יורדת לפני גוזזיה נאלמתי דומיה (ועמ״ש סד״ה את קרבני לחמי ובד״ה אלה מסעי). ויעקב נקרא חתן חות דרגא מבריח מן הקצה אל הקצה (עיין בפ׳ תרומה דקע״ה ע״ב) המשכת אא״ס מריש כל דרגין בבחי׳ רחל היא בחי׳ כלה המקבלת המשכה והשפעה זו ונעשה בחי׳ יחוד והיינו המשכת סובב בממלא. והנה המשכה זו נק׳ בשם יעקב ע״ש כי יעקב אותיות יבקע כמ״ש בע״ח של״א ספ״א יבקע צורים במדבר (בתהלים סי׳ ע״ח ט״ו), וכתיב אז יבקע כשחר אורך (בישעיה סי׳ נ״ח) פי׳ כמו השחר שבוקע חשכת הלילה להאיר וכמ״ש וכמו השחר עלה. כך בחי׳ יעקב בוקע בחי׳ ישת חשך סתרו שבאור א״ס שאינו לא סובב ולא ממלא (כי גם סובב נק׳ אור מקיף משא״כ מה שלמעלה מבחי׳ סובב נק׳ ישת חשך סתרו. ועמ״ש מזה בד״ה שחורה אני ונאוה) להיות מאיר בבחי׳ גילוי וזהו שאומר הכתוב אז יבקע כשחר אורך וארוכתך מהרה תצמח, ועיין מזה ברבות ס״פ בהר פי׳ ארוכתך בחי׳ א״א נמשך בבחי׳ מל׳ ונק׳ ארוכתך לנכח בחי׳ א״א שבכנס״י ולכן נק׳ א״א שמתפשט למטה בלי גבול וסוף ועמ״ש מזה סד״ה ועתה יגדל נא כו׳ ארך אפים.
ופי׳ תצמח היינו כמו בחי׳ הצמיחה שהיא יש מאין כמו שמלמעלה למטה יש מאין כך בחי׳ הצמיחה ממטה למעלה מכח הצומח אשר בארץ עד״מ להצמיח הגרעין הוא ג״כ כמו בחי׳ יש מאין שהגרעין הנטוע אין לו ערוך כלל לגבי הפרי הנצמחת כו׳. וכך כתיב זורע צדקות מצמיח ישועות זורע צדקות הוא בחי׳ יעקב שבוקע ומאיר הארת אור א״ס מלמעלה למטה בבחי׳ צדקות שהיא בחי׳ מל׳ (כדפי׳ בפ׳ אחרי דע״ב א׳ ופ׳ ויקרא די״ו א׳), ועי״ז מצמיח ממטה למעלה בחי׳ ישועות והיינו בחי׳ ארוכתך שנמשך למטה בחי׳ א״א עד שמצמיח ממטה למעלה ביטול והתכללות (כענין יפה שעה א׳ בתשובה כו׳ וכנזכר בד״ה מה יפו פעמיך בפי׳ וענין יש קונה עולמו בשעה אחת כו׳), וזהו והלך לפניך צדקך לפניך הוא מלשון פנימיות והלך הוא לשון הולכה והמשכה שימשיך פנימית הלב לה׳ (עי׳ באגרת הקדש סי׳ ד׳ וסי׳ ח׳) שכ״ז נמשך ע״י בחי׳ זורע צדקות הנ״ל (ועמ״ש בד״ה שובה ישראל גבי נושא משך הזרע כו׳ ובד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר בענין מעין גנים באר מים חיים ועיין בפ׳ שלח דקע״א א׳ ע״פ יצאו מים חיים כו׳):
ב אך הגורם להיות בחי׳ יעקב ויבקע הנ״ל הוא בחי׳ שמחה גילוי פנימית יאר ה׳ פניו, פי׳ כמו עד״מ ענין צהבו פניו של ר׳ אבהו מחמת שראה תוספתא חדתא דהיינו שמפני שנתמלא תענוג מהמצאת שכל חדש אזי מחמת תגבורת התענוג במוחו ותבונתו צהבו פניו להאיר ולהתגלות בפניו (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ וספרתם לכם). וכך עד״ז יובן למעלה כי הנה מ״ש יעקב חבל נחלתו היינו אחר הבקיעה אבל להיות התעוררות הבקיעה הוא ע״י בחי׳ עוז וחדוה במקומו שעשוע המלך בעצמותו, (וענין זה הוא כעין מ״ש בד״ה לסוסתי בענין כחתן יוצא מחופתו שבחינת כחתן יוצא נמשך מחופתו ע״ש ובד״ה ביום השמיני עצרת גבי אשר קדשנו במצותיו). וזהו שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בג״ע מקדם פי׳ רעים האהובים הן חתן וכלה הנ״ל ושמח תשמח היינו כנ״ל שהגורם הבקיעה להיות חות דרגא הוא בחי׳ השעשוע והתענוג והתגלות התענוג הוא בחי׳ השמחה (כמ״ש ע״פ שוש אשיש), והבקשה הוא שמח תשמח כו׳ כשמחך כו׳ מקדם בלי אתעדל״ת כמקדם בתחלת בריאת העולם שהי׳ מפני כי חפץ חסד הוא דהיינו אתעדל״ע בלי הקדם אתעדל״ת כי אין עצבות לפני המקום לפני המקום דייקא, משא״כ בזמן ומקום אבל למעלה הנה מקום אתי כתיב עוז וחדוה במקומו. וזהו כחתן יכהן פאר. כי הנה ברכת כהנים הוא אתעדל״ע בלי אתעדל״ת דאל״כ ברכה למה וד״ל. וזהו ישא הוי׳ פניו אליך ישא הגבה למעלה למקום שאין אתעדל״ת מגעת (עמ״ש סד״ה כה תברכו וסד״ה שחורה אני ונאוה), וכמ״כ החתן הוא בבחי׳ יכהן שיהיה הבקיע׳ כשמחך יצירך בג״ע מקדם בלי אתעדל״ת כו׳. והנה המשכה זו ובקיעה זו היא בחי׳ יעקב הנ״ל בזמן הגלות נק׳ משמח חתן וכלה וי״ו הוא המשכה מבחי׳ חתן לבחי׳ כלה משא״כ ברכה ב׳ מהרה ישמע לע״ל אז תהיה אשת חיל עט״ב והיה אור הלבנה כאור החמה שוים בקומתם משתמשים בכתר אחד אז יהיה משמח חתן עם הכלה בשמחה א׳ מחמת גילוי סכ״ע למטה וכמשל העיגול שמעלה ומטה שוים ויהיה שמחת חתן ושמחת כלה בהשוואה א׳ שלא יהיה מעלה ומטה כלל. ועיין בע״ח שער מיעוט הירח ספ״א ופ״ב אמנם הבחינה כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ונקבצו בני יהודה ובנ״י יחדיו כו׳ ומ״ש מזה ג״כ סד״ה ויגש:
קיצור רחל נק׳ כלה ויעקב נק׳ חתן ע״ש אז יבקע וארוכתך ותצמח ג״כ מלמטלמ״ע בחי׳ ישועו׳ ביטול והתכללות אך התעוררות הבקיעה הוא ע״י עוז וחדוה במקומו וזהו כשמחך מקדם בלי הקדם אתעדל״ת ועכשיו משמח חתן ואח״כ כלה ולע״ל משמח חתן עם הכלה בשמחה אחת:
פרק ד
והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים וגו׳ (בישעיה סי׳ ל׳). הנה כאור שבעת הימים פי׳ במדרש רבה סדר בא ס״פ י״ח כאור שברא הקב״ה בתחלה וגנזו בגן עדן, והנה שבעת ימי בראשית הם ז״ת דעתיק כמ״ש הרח״ו הובא במק״מ ס״פ מצורע.
ואור שבעת הימים פי׳ האור והחיות של ז״ת והיינו בחי׳ ג״ר דעתיק כי חכמה נק׳ אור וכמ״ש בביאור ע״פ לבבתני כו׳ והוא למעלה מבחי׳ שבעת הימים עצמן וע״ז נאמר המתנשא מימות עולם ימות עולם הם שבעת ימי בראשית שהם ז״ת דעתיק ועל הג״ר כתי׳ המתנשא מימות עולם.
והענין דהנה אנו אומרים מהרה ישמע כו׳ קול חתן וקול כלה, כי האידנא ליכא קול כלה כמ״ש נאלמתי דומיה וכרחל נאלמה שאין לה בחי׳ דבור בקול והיינו שאין גילוי לבחי׳ דבור כי כל העולמות בי״ע אין ערוך לך והוא קדוש ומובדל ואין הדבור שהוא אלקות מתגלה בהם כמו שהוא באצילות בבחינת א״ס כו׳, (ועיין בע״ח שמ״ט פ״ב וע״ז החשמל סובבו הנוגה הקליפה הרביעית קול דממה דקה בחשאי וז״ס חש מחשמל עכ״ל, והיינו שהסתר והעלם דק״נ גורמים שלא יתגלה בחי׳ הדבור עליון וזהו חש לשון שתיקה וכן קול דממה דקה כו׳ ועמ״ש ר״פ במדבר סיני שאז נק׳ דבר ה׳ בשם מדבר בתוס׳ אות מ׳ פתוחה כו׳ ועמ״ש בד״ה ושבתי בשלום בפי׳ וילך חרנה). ומה שהמלאכים מקדישים ומעריצים ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו הרי שנמשך גילוי כבוד ה׳ בבי״ע, אין זה כ״א כמ״ש ואתה קדוש יושב פי׳ בחי׳ ישיבה השפלה שמשפיל א״ע בחי׳ קדוש להיות יושב ונמשך למטה ע״י תהלות ישראל דוקא (וכמש״ל ע״פ לבבתני הנ״ל דאע״פ שנאמר והחיות נושאות את הכסא היינו הכסא דוקא אבל לא נמשך גילוי בחי׳ אדם שעל הכסא אלא ע״י בכל מאדך שבנש״י מאד אותיות אדם). והוא ענין יעקב יבקע צורים במדבר (תהלים ע״ח) שכל בחי׳ צורים אשר במדבר בוקע ויורד קו וחוט א״ס כו׳, (בפי׳ וענין צורים עיין פ׳ בשלח דס״ד ע״א ועיין מק״מ שם שהם בחי׳ גבורות, ופי׳ במדבר היינו כמש״ל). כי בבחי׳ יעקב כתיב ויזרח לו השמש שזרח ובא לו אור א״ס. והנה בשמש כתיב לשמש שם אהל בהם והוא כחתן שבחי׳ השמש דומה לחתן חות דרגא ובחי׳ חתן הוא ג״כ בחי׳ יעקב כי כמה בקיעות יש ביעקב ויבקע. יצא יצא יעקב כמה יציאות (עיין בע״ח של״א) וגם הכשבים הפריד יעקב כו׳ (עיין בלק״ת ס״פ ויצא ועמשל״ק בד״ה והניף הכהן אותם). ולכן אומרים קול מצהלות חתנים ב׳ בחינות חתנים כי בכל בחינה מעולם ועד עולם פרסא מפסקת ויעקב בוקע הפרסא כו׳ (ועמש״ל ע״פ שיר השירים ביאור ענין ב׳ בחי׳ חתנים). ובחי׳ כלה כלתה נפשי המקבלת אור א״ס היא בבחי׳ נאלמה בזמן הגלות שאין לה לפני מי לדבר ולהתגלות מפני גשמיות העולם לגבי אור א״ס שמעלימים ומסתירים. משא״כ לע״ל ונגלה כבוד ה׳ הוא אור א״ס הסוכ״ע שיהיה גילוי אור א״ס אזי יהיה קול כלה קול היא המשכה בבחי׳ גילוי וגם קול חתן יתגלה כי כעת גם קול חתן אינו בגילוי מאחר שאינו בא לבחי׳ גילוי באותיות הדבור כו׳ (ועיין בפרשה תזריע דמ״ב סע״א דלאו אורחיה ובמ״ש הרמ״ז שם ועוי״ל כו׳ דאע״ג כו׳ כי אין אופן כו׳. או י״ל עפמ״ש ס״פ בחקתי דקט״ו ע״ב והוות דיירי בשוקא דבורסקי כו׳ וכמ״ש סד״ה חייב אינש לבסומי בפוריא דלכך אין שום שם במגלת אסתר והיינו שאין קול חתן וכלה בגילוי עכשיו כ״א מלובשים בהעלם כו׳ ע״ש) ולע״ל יתגלה קול מצהלות חתנים ב׳ חתנים הנ״ל (וזהו עת לחשות ועת לדבר שעכשיו עת לחשות והיינו מצד חש דחשמל המסתיר ולע״ל שיתברר ק״נ יהיה עת לדבר וזהו מל):
ב וגם בבחי׳ נערים ממשתה נגינתם ב׳ בחי׳ נערים הא׳ הוא יוסף שנק׳ נער כמ״ש והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו כי גם בני בלהה שהם בחי׳ שוקין וירכין גד שוקא ימינא כו׳ לבר מגופא כו׳ עכ״ז הם מנשי אביו בחי׳ בקיעה הנ״ל. ולכך נאמר באשר וטובל בשמן רגלו שאע״פ שהוא בבחי׳ רגלו מ״מ טובל הוא בשמן בחי׳ חכמה, וכמארז״ל תקוע אלפא לשמן ואשה חכמה התקועית ותקוע הוא מנחלת שבט אשר ולכן נאמר ביוסף והוא נער את בני בלהה כו׳ וזהו בחי׳ נער עליון דאצילות (כדפי׳ בפ׳ וישב דקפ״ב ע״ב. וענין בחי׳ נער זה היינו ע״ד כרוב אחד מקצה מזה הוא קצה אא״ס שבז״א ונק׳ כרוב ואנפי זוטרי שזהו בחינת נער והיינו כשנתצמצם השפע בבחי׳ נה״י דז״א להתלבש אח״כ במל׳). ויש בחי׳ נער ב׳ ויהושע בן נון נער פני יהושע כפני לבנה חנוך לנער ע״פ דרכו הוא מט״ט בעולם הבריאה ויצירה כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה בכ״ה בכסלו, שכ״ז יהיה בבחי׳ גילוי לע״ל בחי׳ חתנים ובחי׳ נערים הנ״ל והיינו ע״י בחי׳ השמחה גילוי הש״ע נהורין יאר ה׳ פניו אליך כו׳ וארוכתך מהרה כו׳ בבחי׳ צמיחה כו׳. וענין חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם חופתם הוא בחי׳ מקיף מבינה דהיינו בעבודת ה׳ ע״י התבוננות בגדולת א״ס ב״ה עצמו (ר״ל שמההתבוננות עצמה נולדה ונמשכה האהבה וא״צ לנגינה ושירה לעורר עי״ז התפעלות המדות, רק ע״י ההתבוננות עצמו יתפעל מאד. וא״כ מצהלות חתנים היינו השמחה וההתפעלות נמשך מהחופה והמקיף עצמו שהוא בחי׳ ההתבוננות שהבינה נק׳ מקיפים כמ״ש בביאור ע״פ וקבל היהודי׳ ולקמן ע״פ והניף את העומר, או י״ל כשההתבוננות בגדולת א״ס ב״ה עצמו הסוכ״ע אז נק׳ התבוננות זו בחי׳ מקיף וכמ״ש ע״פ טוב לחסות, וכשההתפעלות נמשך מזה זהו ענין מצהלות חתנים מחופתן). והוא בחי׳ שמחה גילוי פנימית אם הבנים שמחה גילוי הש״ע נהורין שלמעלה מהשתלשלות או שע״ה נהורין. וזהו וישם לך שלום שלום בגימטריא שע״ו שהם שע״ה עם הכולל והוא הגורם להיות בחי׳ החתנים להיות בחי׳ יעקב יבקע כו׳. וזהו קול מצהלות חתנים מחופתן שמצהלות חתנים נעשה מחופתן עצמן דהיינו מבחי׳ גילוי סכ״ע עצמו (ועמ״ש בד״ה לסוסתי בענין כחתן יוצא מחופתו ובד״ה משמח חתן) ובעבודת ה׳ מבחי׳ ההתבוננות עצמו. אבל בעת שהם ב׳ בחי׳ נערים הנ״ל יוסף והוא נער ויהושע בן נון נער כו׳ ממשתה נגינתם נגינה הוא בחי׳ שירה שהיו הלוים משוררים לעורר את האהבה והיינו כשהאהבה נמשכה ונתלבשה למטה צריך לעוררה בבחי׳ שירה, (כענין מ״ש פ׳ בשלח דמ״ה ע״א לענין נבואה זיני תושבחן הוו קמייהו דנביאי למישרי עלייהו רוח נבואה וכו׳ כנגן המנגן וכו׳ בר ממשה וכו׳ ע״ש ועיין בפ׳ ויחי דרי״ו ב׳. ומזה נלמוד ונשכיל ג״כ בעבודת ה׳ לענין גילוי אור האהבה והיראה בלב האדם שיש מי שצריך לשיר וקול המעורר הכוונה שעי״ז דוקא תתעורר גילוי האהוי״ר, ויש מי ששכלו ומדותיו גדולים יותר וא״צ כלל לזה אלא שע״י ההתבוננות במוחו תתעורר האהוי״ר בלבו. וזהו ג״כ ענין יבל הוא היה אבי יושב אהל כו׳ ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופש כנור כו׳, כי יושב אהל זהו בחי׳ לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יוצא מחופתו שמצהלות חתנים הוא מחופתן מהאהל והמקיף עצמו וא״צ לכנור ושיר ומנגן כו׳ אבל בחי׳ יובל הוא למטה מזה דהיינו כשא״א להיות התפעלות המדות כ״א ע״י נגינה ושיר כו׳ וכענין החילוק בין כהנים ללוים שלוים היו בשיר וכהנים בחשאי ברעותא דלבא כו׳ שהוא בחי׳ פנימית הלב. ועמ״ש בפ׳ שמות בד״ה קול דודי שבחי׳ הראשונה נק׳ באר שבע כו׳ והיינו בהיות חו״ב בגדולת ה׳ בהתרחבות גדול במוחו ומחשבתו וע״כ יכול הוא לעורר מדת האהוי״ר בהתגלות לבו ע״י עסק המחשבה בלבד אבל מי שמוחו קטן כו׳ ע״ש. ולכן א״ש דבחי׳ נערים שזהו בחי׳ קטנות צ״ל ממשתה נגינתם דייקא. ועוד יובן זה דהנה בפ׳ וישב דקפ״ב ע״ב כ׳ ה״נ אתקרי איהו בשמא דילה דכתיב והוא נער כו׳ הרי מובן דעיקר בחי׳ קריאת שם נער בצדיק עליון דאצילות הוא ע״ש המל׳ שנק׳ כן וכמ״ש במק״מ שם שהמלכות לפעמים נק׳ נער ולפעמים נק׳ נערה ולכך גם ז״א נק׳ נער כשמה כו׳. ופי׳ וענין שהמל׳ נק׳ נער בלא ה׳ מבואר בפ׳ בא דל״ח ע״ב דכל זמן דלא קבילת דכר אקרי נער כו׳ ונתבאר הפי׳ ע״ז בעבודת ה׳ לקמן בשיר השירים ע״פ לריח שמניך דפי׳ עד לא קבילת היינו שעדיין לא זרח אלקות בתוך הלב ולבו אטום כבתולה כו׳. ובמ״א נתבאר שזהו אף שנמשך ונתפשט ההתבוננות בלב אבל הוא בחיצוני׳ הלב ולא נקלט בפנימית הלב ונק׳ אירוסין לבד וכה״ג נתבאר לקמן בפ׳ מטות ע״פ ואשה כי תדור בפי׳ וענין בנעוריה בית אביה כו׳ וזהו ענין חסד נעוריך וכו׳ ע״ש. גם הנה גבי חסד נעוריך כתיב לכתך אחרי במדבר ופי׳ לכתך אחרי זהו בחי׳ אתכפיא אבל עדיין אינו בבחי׳ לאהפכא חשוכא לנהורא שיהיה גילוי פנימית נקודת הלב כמש״ל באריכות ע״פ זכור את אשר עשה לך עמלק כו׳. ולכן מכ״ז יובן דבבחי׳ ומדרגת זו שנק׳ נערים צריך ליגיעה רבה ועצות לעורר האהבה וזהו ענין ונערים ממשתה נגינתם שהקול והנעימה מעורר הכוונה משא״כ גבי חתנים א״צ לזה כי פנימית הלב מתאחדת עם המוח בבחי׳ תרין ריעין דלא מתפרשין). ושירה היא על היין נכנס יין יצא סוד מהעלם לגילוי וזהו ממשתה נגינתם נגינה ומשתה יין אבל החתנים הם למעלה מבחי׳ יין אלא מחופתם עצמם וזהו אכלו רעים לעילא שתו ושכרו דודים לתתא כי לתתא בבחי׳ דודים צ״ל שתו ושכרו משא״כ למעלה בבחי׳ רעים כו׳ (ועמ״ש סד״ה באתי לגני בענין רעים ודודים ומ״ש בד״ה לבבתני מענין בחי׳ אחותי ובחי׳ כלה ובמ״א נת׳ דשבת הוא בחי׳ אכלו רעים ויו״ט הוא בחי׳ שתו ושכרו דודים):
ג ואחר כ״ז יובן פי׳ והיה אור הלבנה כו׳, דהנה איתא נערים פני זקנים ילבינו, כי הנה זקנים הוא כמארז״ל איזהו זקן שקנה חכמה, קנין הוא המשכה מהעלם אל הגילוי ומקור המשכת חו״ב הוא מדיקנא דא״א אבא יונק ממזל השמיני ואימא ממזל הי״ג וזהו זקן שקנה חכמה שקנין והתהוות החכמה נמשך מבחי׳ דיקנא.
וזהו והחכמה מאין תמצא מבחי׳ שאין ערוך שהוא רק בחי׳ שערות וכמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש כו׳. וגם שערות אלו הן הן הלכות התורה ושער רישיה כעמר נקא וכמארז״ל במ״ת נדמה להם כזקן כו׳ והנה השערות והדיקנא שרשה ממו״ס אכן נמשכה רק מבחי׳ ז״ת דמו״ס עד״מ השערות באדם הן רק בחי׳ צומח, וצומח הן בחי׳ ז״ת שהם המדות כו׳ ולכן זקנה ושיבה הוא בן ע׳ שנה שהם ז׳ מדות הכלולים כל אחד מעשרה.
והנה הנערים הם למטה הרבה מבחי׳ ומדרגת זקן כמובן ע״פ הנ״ל. אך לע״ל שיהיה עליות העולמות ע״ז אמר נערים פני זקנים ילבינו שגם בחי׳ הנערים יתעלו כ״כ עד שיהיו למעלה מבחי׳ זקן שקנה חכמה (ועד״ז אפשר לומר מש״ש בת קמה באמה הוא כמ״ש במ״א ע״פ רני ושמחי בת כו׳ שיש ג׳ מדרגות לא זז מחבבה עד שקראה בתי ואח״כ אחותי ואח״כ אמי כו׳ ולעתיד כתיב רני ושמחי בת שבחי׳ בת תתעלה ביתר שאת ולהיות אחעט״ב וזהו בת קמה באמה והיינו ג״כ ענין וכלה בחמותה וע״ד מ״ש בפ׳ שלח דקע״א ע״פ והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני). והענין כמ״ש (בישעיה סי׳ ס״ה כ׳) הנער בן מאה שנה ימות פי׳ שבחי׳ הנער יתעלה כ״כ עד שיהיה בן מאה שנה שהוא למעלה מבחי׳ ומדרגת זקנה ושיבה דעכשיו שהוא בן ע׳ שנה דהיינו ז״ת דכתר, אבל בן מאה שנה היינו גם ג״ר דכתר עם ז״ת שהם ע״ס דכתר הכלולים מעשר וכמ״ש בפ׳ חיי שרה דקכ״ג ע״א קב״ה דאתכליל מאתר עילאה סתימא דכל סתימא במאה ברזא דמאה ברכאן כו׳ וא״כ יהיו אז בחי׳ נערים למעלה מבחי׳ זקן דעתה שהוא בחי׳ ז״ת דמו״ס.
ועיין פע״ח שער חג השבועות פ״א מש״ש בפי׳ משנה זו בן ה׳ שנים כו׳ עד בן ע׳ שנה כו׳ הוא כשעולה הז״א בדיקנא דא״א כו׳ וא״כ מובן דבן מאה שנה הוא בחי׳ גבוה יותר הרבה והיינו כנ״ל ושם יהיה עליות ומדרגת בחי׳ הנער כו׳.
וזהו שאמרו קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימטריא יש, והנה יש הוא חצי מתר״ך אורות דכתר ופי׳ חצי היינו כי הכתר שבכל ספירה נחשב הוא לבדו נגד כל הט״ס שבהספירה ע״ד רגלי החיות כנגד כולן כו׳ וכן גם בכתר עצמו שכלול מע״ס הנה הט״ס שבו מחכמה עד המל׳ נחשבים למחצה, והכתר שבכתר הוא לבדו כנגד כולן ולכן אמר דשרש חו״ב נק׳ קנה חכמה קנה בינה שהוא גימטריא יש והיינו חצי התחתון דכתר אבל העלייה דלע״ל שיתעלה הנער להיות בבחי׳ בן מאה דר״ל לבחי׳ הכתר שבכתר כנ״ל א״כ יתעלה גם בבחי׳ חצי העליון דכתר שלמעלה מעלה מבחי׳ חצי התחתון שהוא שרש בחי׳ ומדרגת זקנים עתה.
ופי׳ ב׳ חצאין אלו היינו כי הכתר הוא הממוצע בין המאציל לנאצלים ויש בו ב׳ בחינות הבחי׳ התחתונה שבו הוא מה שהוא שרש וראש הנאצלים. והבחינה העליונה שבו היינו הארת אור א״ס בחי׳ תחתונה שבמאציל כו׳ וכמ״ש בביאור ע״פ שחורה אני ונאוה ובד״ה יו״ט של ר״ה שחל להיות בשבת.
והיינו כי בחי׳ נער הוא בחי׳ יוסף שהוא יסוד ז״א יתעלה ביסוד דעתיק וגם למעלה יותר וכמ״ש הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד אותיות אדם בחי׳ א״ק. וזהו והיה אור הלבנה כאור החמה כי חמה ולבנה הן בחי׳ ב׳ נערים הנ״ל כי יהושע בן נון נער ופני יהושע כפני לבנה ויוסף שהוא יסוד נק׳ ג״כ חמה וכמו שהחמה משפיע ללבנה כך יוסף הוא המשביר כו׳.
ובפ׳ שמות ד״ג ע״ב שמש דא הוא ברית קדישא כו׳, וגם נאמר והנה השמש והירח כו׳ משתחוים לי ולעתיד תתעלה המל׳ שהיא בחי׳ לבנה שעכשיו לית לה מגרמה כלום רק שמקבלת מאור החמה הנה לעתיד תתעלה להיות כאור החמה שיהיה לה אור עצמי כמו אור החמה ואור החמה יסוד ז״א יתעלה ביסוד דעתיק ולמעלה יותר (ביסוד דא״ק כו׳) עד שיהיה שבעתים כאור שבעת הימים פי׳ אור שבעת הימים היינו ג״ר דעתיק כמש״ל והוא יתעלה שבעתים כאור שבעת הימים וכנ״ל בפי׳ וגבה מאד ובפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה יש ב׳ פירושים א׳ שאור הלבנה יהיה כמו אור החמה דעתה הב׳ שגם אור הלבנה יהיה כמו אור החמה דלעתיד שהוא שבעתים כאור שבעת הימים. (ועיין בפע״ח סוף שער הפורים במ״ש וז״ס צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם כו׳ וז״ש והיה אור הלבנה כו׳ ויהיו שוין כו׳ וזה לימות המשיח כו׳ ע״ש):
פרק ה
ענין שבעת ימי המילואים הנה לכאורה אינו מובן איך בחי׳ אור החמה קאי על בחי׳ הנק׳ נער עליון דאצילות, שהוא למטה מבחי׳ חתן כמש״ל והלא מקרא מלא כתיב לשמש שם אהל בהם והוא כחתן הרי דשמש הוא בחי׳ חתן וכמ״ש ר״פ בהעלותך קמ״ח ב׳. אך הענין דשמש הוא בחי׳ ז״א והרמ״ז שם כ׳ שהוא אור הז״א שמצד אבא כי אור הוא בחכמה וזהו בחי׳ חתן ובחי׳ אז יבקע כשחר אורך כו׳. אמנם נודע דז״א דאצילות מקנן ביצירה ואז נק׳ נער וכמ״ש בענין הכרובים אזי נקראו זו״נ אנפי זוטרי בגמרא כו׳ ע״ש.
ולכן א״ש דאור הלבנה ואור החמה הנז׳ כאן בפסוק זה דוהי׳ אור הלבנה כו׳ הן בחי׳ ב׳ נערים וכן פי׳ בלק״ת בישעיה דמיירי הפסוק בזו״נ כשמתלבשים ביצירה ועשי׳, והטעם שפי׳ כן א״ש עפמ״ש בפרדס בערך חמה שיש חילוק בין לשון שמש לחמה כי מצד הימין נק׳ שמש צדקה ומרפא בכנפיה ומצד השמאל נק׳ חמה בסוד חמימות האש של הגבורה כו׳ ונודע דמדת הגבורה הוא בחי׳ צמצום דהיינו כשנמשך להאיר בבי״ע שצ״ל ע״י צמצום ע״ד צמצם שכינתו בין בדי ארון.
ובמ״א נתבאר ענין החילוק בין שמש לחמה כי השמש הוא המאור עצמו שממנו נמשך ומתפשט הזיו להאיר על הארץ. וחמה אינו השמש עצמה רק הוא לשון חמימות דהיינו מה שהוא מחומם מחמת השמש והיינו הארת הז״א מה שנמשך להאיר בבי״ע.
ולכן א״ש דבחינה זו נק׳ נער והיינו בחי׳ נער עליון כו׳ משא״כ בחי׳ שמש נק׳ כחתן שהוא עצמיות ז״א שבאצילות. ועפי״ז יובן יותר ענין שהעלייה הוא להיות שבעתים כאור שבעת הימים, כי הנה פי׳ וענין בחי׳ ומדרגת ב׳ בחי׳נערים היינו שבהן ועל ידן הוא התקשרות והתחברות האור מא״ס ב״ה המלובש באצילות לנבראים וכמו אור החמה ואור הלבנה שהן מאירים לארץ ולדרים עליה כו׳. דהנה באמת אין ערוך כלל בין הנבראים שהם בעלי גבול ותכלית לגבי האור המלובש בע״ס דאצילות שהוא בחי׳ א״ס וא״כ מאחר שאין ערוך ביניהם איך יומשך האור והחיות מאצילות לבי״ע אלא שזהו ע״י בחי׳ צמצומים שבתחלה נתצמצם האור המלובש בז״א ונק׳ שמש להיות מאיר בבחי׳ צמצום והוא אור החמה ונק׳ נער עליון והוא נער את בני בלהה כו׳ ואח״כ נמשך מבחי׳ זו ומתלבש בבחי׳ מל׳ שהוא בחי׳ פני לבנה דהיינו מקור בי״ע שבאצילות והוא בחי׳ נער הב׳ והן הן ג״כ ב׳ הכרובים, ועמ״ש בד״ה ששת ימים תאכל מצות בענין שני הבחינות דים ויבשה שבבחי׳ מלכות דאצילות שהוא ג״כ להיות שהמלכות מחברת אור האצילות בבי״ע והממוצע צ״ל בו שני בחינות בחי׳ תחתונה שבאצילות ושרש ומקור דבי״ע וזהו ענין ים וארץ כו׳ ע״ש ומשם יובן ג״כ לענין ב׳ בחי׳ נערים המבואר כאן.
והנה כמו שאין ערוך בי״ע לאצילות כן ויתר מכן אין ערוך אצילות לגבי א״ס ב״ה ולכן כדי שיהיה התלבשות אור א״ס ב״ה מלמעלה מהאצילות מבחי׳ א״ק באצי׳ הוא ג״כ ע״י בחי׳ צמצומים וכמ״ש בבינונים ח״ב פ״ט בהג״ה שע״י צמצומים אלו יוכל להאיר באצילות ואור זה נק׳ אור שבעת הימים כי הוא בחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצילות כמו שמל׳ דאצי׳ נעשה עתיק לבריאה כו׳ והז״ת המתלבשים בא״א דאצילות נק׳ שבעת הימים והג״ר נק׳ אור שבעת הימים.
והוא ג״כ ענין ב׳ הבחי׳ שיש בהממוצע כו׳ כנ״ל, והנה בוודאי אין ערוך כלל וכלל בחי׳ אור החמה ואור הלבנה שהם הארת האצילות לבי״ע לגבי אור שבעת הימים שהוא הארת המאציל א״ס ב״ה בא״א דאצילות ובכל הע״ס דאצילות וכנודע, ולכן בחי׳ אור החמה ואור הלבנה נק׳ בחי׳ נערים שהוא בחי׳ צמצום וקטנות, משא״כ בחי׳ כתר דאצילות נק׳ עתיק יומין ושער רישיה כעמר נקא כו׳. אמנם לעתיד בב״א שיהיה עליית העולמות ויתעלו בי״ע להיות ממש במדרגת האצי׳ דעכשיו ויותר וכמ״ש וישם מדברה כעדן, לכן יהיה אור הלבנה ואור החמה שהם הארת אלקות המאיר בבי״ע יהיו במדרגה נפלאה יותר מבחי׳ אור שבעת הימים שהוא האור והגילוי המאיר עכשיו מהמאציל א״ס ב״ה באצילות, והיינו כי אור החמה שהוא יסוד דאצילות בחי׳ יוסף שנק׳ נער יתעלה להיות בבחינת ומדרגת יסוד דא״ק שהוא המשפיע לבחי׳ מל׳ דא״ק שנעשה עתיק לאצי׳ הנק׳ אור שבעת הימים כו׳ (והיינו ג״כ פנימיות עתיק כמ״ש הרמ״ז בפ׳ כי תשא דקפ״ח ע״ב בפי׳ כאור שבעת הימים ויש ראיה לפירושו ממ״ש ברבות דפי׳ כאור שבעת הימים היינו אור הגנוז כדלקמן ובחי׳ אור הגנוז זהו ענין ופני לא יראו והיינו פנימיות אבא שהוא פנימיות עתיק). ובמ״א נתבאר שזהו ענין מלך השמיני הדר שהוא למעלה מהשבירה והתיקון שהוא בחי׳ המתקן עולם התהו להיות בבחי׳ תיקון כו׳, ועיין מזה לקמן ע״פ למנצח על השמינית ואור הלבנה יהיה ג״כ כאור החמה ועיין בע״ח שער א״א פ״ב.
וזהו נערים פני זקנים ילבינו שיתעלה למעלה מבחי׳ ומדרגת זקנים דעכשיו כנ״ל. ועוי״ל עפמש״ל בשה״ש בד״ה שחורה אני דלפעמים כתיב ושער רישיה כעמר נקא ולפעמים כתיב קוצותיו תלתלים שחורות כעורב והוא ענין ההלכות שבמ״ע ושבמצות ל״ת כו׳, וזהו ג״כ ענין נערים וזקנים כי הזקן היינו שהלבינו שערותיו משא״כ הנערים הם שחורי הראש שחורות כעורב וכן למטה בימי הנערות שיש רתיחת הדמים והיצה״ר מפתה אותו לרדוף אחר תאוותיו וחמדותיו צריך התגברות יתירה להיות סור מרע ולאתכפיא לסט״א ולקדש א״ע במותר לו.
וזהו ונערים פני זקנים ילבינו שע״י קיום מל״ת נמשך לע״ל גילוי בחי׳ עליונה יותר מבחי׳ ההמשכה דשער רישי׳ כעמר נקא והיינו מש״ש שחורה אני ונאוה כו׳ כיריעות שלמה מקור הלבנונית בחי׳ והלבנון כו׳.
ובזה יובן מ״ש חנוך לנער ע״פ דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה ומבואר הקושיא בבינונים בחינוך קטן דמדכתיב ע״פ דרכו כו׳ וא״כ מאי מעליותא כו׳, ולפי הנ״ל א״ש דעם היות שימי הנערות הם מוחין דקטנות לגבי ימי הזקנה. אך מעלת האתכפיא אז בהיותו בימי הנערות בזמן שהוא בכחו ועצמיותו ורתיחת דמו הוא ממשיך מבחי׳ עליונה ביותר כנ״ל עד שהארה זו תעמוד לו לעולם גם כי יזקין כו׳ ועמ״ש במ״א ע״פ אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדיו:
ב ועוי״ל בפי׳ והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כו׳ כי הנה כתיב שמש ומגן הוי׳ אלקים שם הויה נק׳ שמש ושם אלהים נק׳ מגן והוא ג״כ בחי׳ לבנה ולע״ל כתיב והיה הוי״ה לי לאלקים והיינו ע״י גילוי עצמות אור א״ס שלמעלה מעלה משם הוי׳ ואזי יהיה שם הוי׳ לגבי הגילוי שמעצמות אור א״ס כמו עכשיו שם אלקים לגבי שם הוי׳ וזהו ענין והיה אור הלבנה דלעתיד שהוא שם אלקים דלעתיד יהיה כאור החמה דהיינו שם הוי׳ כמ״ש והיה הוי׳ לי לאלקים ופי׳ כי שם אלקים היינו יחו״ת מקור דבי״ע הנק׳ מדת לילה ולכן נק׳ אור הלבנה ולעתיד יהיה כמו אור החמה מדת יום יחודא עילאה ואור החמה מדת יום דלעתיד יחו״ע יהיה שבעתים כאור שבעת הימים בחי׳ עתיק כנ״ל.
וזהו מ״ש ברבות בא ס״פ י״ח ע״פ ליל שמורים הוא לה׳ בעוה״ז עשה להם נס בלילה שהיה נס עובר אבל לע״ל הלילה נעשה יום שנאמר והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו׳ כאור שברא הקב״ה בתחלה וגנזו בג״ע ומה שהלילה נעשה יום היינו כנ״ל שבחינת בי״ע יהיה לעתיד כמו בחי׳ אצילות ועמ״ש סד״ה והיה מספר בנ״י בענין כי גדול יום.
וזהו ג״כ ענין משמח חתן וכלה ומשמח חתן עם הכלה כי בחי׳ אור החמה נק׳ חתן לשמש שם אהל בהם והוא כחתן כנ״ל והלבנה המקבלת מהשמש היא בחי׳ כלה וכמ״ש בד״ה לסוסתי.
והנה בתחלת הבריאה כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים ואח״כ נתמעטה הלבנה ובכל חדש נחשך אורה ומתחדשת בכל ר״ח דוגמת הכלה שיש לה בכל חדש עת נדתה שמתרחקת מבעלה ואח״כ מיטהרת ועל זמן שמתקרבת ומתייחדים שמשא וסיהרא שהוא בחי׳ כי הוי׳ הוא האלקים זהו ענין משמח חתן וכלה אכן לעתיד שתתחדש ותתעלה הלבנה להיות כמו שהיתה קודם המיעוט בבחי׳ שני המאורות הגדולים שוין בקומתן ע״ז נאמר משמח חתן עם הכלה בהשוואה אחת. (ועיין מענין שני המאורות הגדולים בפרשה בראשית דף כ׳ ע״א ומענין והיה אור הלבנה כו׳ ברבות בא פט״ו קלא״ד. גבי החדש הזה לכם. וס״פ ויקהל. נשא פי״ג גבי עתודים שבקרבן נחשון ס״פ פנחס סוף קהלת רבה בפסוק ומתוק האור זח״א ל״ד א׳ ע׳ ב׳ קל״א א׳ קפ״א ב׳ ח״ב ד״י ע״א רכ״א ב׳ רל״א סע״א ר״מ ע״א ח״ג נ״ו א׳ קע״ח ב׳) ובשל״ה בהקדמת בית דוד בד״ה השער הזה וזהו ענין בתולה נשאת ליום הרביעי שבו נתלו המאורות שהיו בבחי׳ שני המאורות הגדולים ואח״כ נתמעטה הירח ביום הנז׳. אך כי נפלתי קמתי בבחי׳ משמח חתן וכלה ולעתיד מהרה ישמע כו׳ יהיו שוין בקומתן ע״כ הוא ליום הרביעי דוקא ועמ״ש בד״ה מי מנה בענין ומספר את רובע כו׳:
ג והנה עפ״ז יובן מעט מזעיר ענין שבעת ימי המילואים ועיין מזה ברבות ר״פ שמיני ובקהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמנה ובזהר בפ׳ שמיני דל״ז ע״א ע״פ כי שבעת ימים ימלא את ידכם בשבעת ימים מיבעי ליה ופי׳ הרמ״ז דהקושיא הוא דאם הפי׳ שבשבעת ימים אלו ימלא הקב״ה את ידם הל״ל בשבעת או שבעה ימים ימלא כו׳ אלא זכאין אינון כהנא כו׳ ומשיחין במשח רבות קודשא כו׳ והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה כו׳ ובג״כ שבעת ימים ימלא כו׳.
וכ״ה עוד בפ׳ אמור דפ״ט ע״א ההוא שמן עילאה כו׳ דאשלים לכל שבעה יומין כו׳ כי שבעת ימים ימלא כו׳ ע״ש. ור״ל דימלא קאי על ההוא שמן עילאה כו׳ שבו נמשחו הכהנים שהוא הממלא ומשלים השבעה יומין ומהם נמשך מילוי ושלימות וחינוך הכהנים כו׳.
והענין עפמ״ש בפ׳ בראשית דל״ד ע״א ע״פ והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים מאן שבעת הימים אלין אינון שבעה יומין דבראשית. רבי יהודה אמר אלין שבעת ימי המילואים מלואים ודאי כו׳ ואתהדר באשלמותיה ולא אתפגים סיהרא כו׳, הרי מזה מובן דשבעת ימי המילואים הם שייכים לבחי׳ ומדרגת אור שבעת הימים הנ״ל והן ג״כ ענין שבעת ימי בראשית כמש״ל.
והענין כי בשבעת ימי בראשית קודם חטא אדה״ר היו העולמות במעלה עליונה יותר הרבה שהרי הג״ע היה אצל אדה״ר תמורת עוה״ז אצלינו, א״כ מה שאצלינו הוא קיבול שכר עד שאמרו מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי היה זה אצל אדה״ר קודם החטא למקום משכן העבודה ועד״ז היו כל העולמות במעלה עליונה יותר, וכמ״ש בלק״ת ס״פ בראשית ובפע״ח שער השבת פכ״ג שעולם הבריאה היה במקום ז״א דאצילות ואחר כך במקום בינה דאצילות כו׳ וז״א דאצי׳ במקום א״א כו׳.
ולכן א״ש מ״ש האריז״ל דשבעת ימי בראשית הם ז״ת דעתיק כי ז״ת דעתיק היו מאירים אז ולכך היו העולמות בהזדככות רב ולאחר חטא עה״ד ירדו העולמות למטה ונסתלקה שכינה מעל הארץ.
ומעשה המשכן הוא תיקון לזה להיות דירה בתחתונים ושיהיה בחי׳ גילוי אור שבעת הימים וכמ״ש ברבות בראשית פי״ט עיקר שכינה בתחתונים היתה כיון שחטא אדה״ר נסתלקה כו׳ וכנגדן שבעה צדיקים כו׳ עד עמד משה והורידה מלמעלה למטה וע״כ נק׳ שבעת ימי המילואים לשון מילוי ושלימות כי הנה לע״ל כשיהיה תכלית השלימות כתיב והיה אור הלבנה כו׳ שיתמלא פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט שהוא בחי׳ עליית המל׳ להיות שניהן משתמשין בכתר א׳ והיינו שיתעלה שם ב״ן בשרשו בס״ג ע״י שלימות בירורים דרפ״ח ניצוצים דתהו ומעין זה היה ג״כ ע״י שהוקם המשכן שעי״ז נעשה עליות המל׳.
וזהו ענין שבעת ימי המילואים שממלאים החסרון והפגם ומילוי זה נמשך מבחי׳ שלימותא דכולהו והוא מבחי׳ אור שבעת הימים, אלא דאינו ממש כמו בחי׳ גילוי אור שבעת הימים דלע״ל שהוא בחי׳ עתיק אבל כאן בשבעת ימי המילואים נ׳ בזהר שהוא מבחי׳ בינה והיינו דבינה לגבי ז״א הוא כמו בחי׳ עתיק וכתר (וכמ״ש בע״ח שכ״ה דרוש ה׳) שהרי מת״ת דאימא נעשה כתר לז״א, וכנודע ג״כ דבינה נק׳ לפעמים עתיקא בזהר וגם שהתגלות עתיק הוא בבינה ועמ״ש ר״פ לך לך ובביאור ע״פ צאינה וראינה בסוף הדבור בענין פי׳ שאו ידיכם קדש וברכו כו׳.
ובזה יובן ג״כ מ״ש בזהר וההוא שמן עילאה כו׳ דאשלים לכל שבעה יומין כו׳ פי׳ שהוא ענין אור שבעת הימים שהאור הוא למעלה משבעת הימים עצמן דהיינו שהוא האור והחיות של הז״ת והיא בחי׳ ג״ר כנ״ל. כך ג״כ כאן בענין שבעת ימי המילואים שהם ג״כ בחי׳ שבעת הימים הנ״ל ושמן עילאה הוא בחי׳ אור החכמה שנמשך ומאיר בבינה הנק׳ שבעת הימים ונק׳ השמן אור שבעת הימים ולכן עליו נאמר שבעת ימים ימלא כו׳, וע״ד דאיתא בפ׳ בראשית ד״ו ע״א רב ויקירא ועתיק יומין ופי׳ האשל אברהם שם דבחי׳ ישראל סבא נק׳ עתיק יומין כי סבא היינו עתיק יומין כמ״ש באד״ר דקכ״ח ע״ב סבא דעתוי סתים כו׳ נמצא בחי׳ אור ישראל סבא המתלבש בבינה נק׳ לגבי ז״א בחי׳ עתיק יומין כו׳ והיינו משום דישראל סבא שהוא ת״ת דאבא ממנו נעשה נשמה לכתר דז״א הנמשך מת״ת דאימא כמ״ש בע״ח שכ״ב פ״ג ולכן נאמר ימלא לשון יחיד דקאי על בחי׳ האור של שבעת הימים ואח״כ ביום השמיני ענין שמיני למילואים שנטל עשר עטרות י״ל שהוא מעין הבחי׳ הנקרא שבעתים כאור שבעת הימים דלע״ל שזהו בחי׳ יסוד דא״ק כמש״ל וכאן ששבעת הימים הם בבחי׳ בינה וכן אור שבעת הימים היינו הארת חכמה שנמשך בבינה אבל ביום השמיני הוא בחי׳ עצמיות אבא וכמו בשמיני עצרת הוא גילוי בחי׳ ח״ע בקרוב כו׳ כמ״ש במ״א בד״ה ביום השמיני עצרת שבחכמה נאמר אחכמה והיא רחוקה ממני שמאירה בבחי׳ ריחוק כו׳ ובשמיני עצרת נמשך בחי׳ חכמה בבחי׳ גילוי כו׳.
וכך י״ל ענין שמיני למילואים הוא ג״כ גילוי מח״ע ממש ועיין בפ׳ בשלח ס״ג ב׳ ובפ׳ יתרו פ״ח א׳ דבינה נק׳ שביעאה. א״כ לפ״ז י״ל דביום השמיני היינו בחי׳ חכמה וזהו ענין עמיקא דכולא המבואר שם בפ׳ בשלח ע״ש במק״מ בשם האריז״ל. אמנם הנה בזהר פי׳ דביום השמיני הוא בחי׳ מל׳ והיינו כי תכלית וסוף הברכה וההמשכה הוא להמשיך השבעה יומין עילאין במדת מלכותו ית׳, ועמ״ש בד״ה שובה ישראל גבי כי עמך הסליחה למען תורא כי תכלית המכוון במעשה בראשית הוא כדי שיהיה יש ויהיה היש בטל והיינו במדת מלכותו י״ת כו׳ וכדי לבוא לבחינה זו צריך להיות ע״י הארה והמשכה יותר עליונה מבחינת כי עמך הסליחה שהוא בחי׳ כי עמך מקור חיים כו׳ ע״ש.
ועד״ז יובן כאן ענין ביום השמיני ועיין בפ׳ צו דל״ד סע״א. וזהו בחכמה יסד ארץ שהוא בחי׳ מל׳ אבא יסד ברתא כו׳ ועיין בפרדס בעה״כ ערך שמיני, ועד״ז נתבאר במ״א ע״פ ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כי להיות המשכת בחי׳ מלכותו ית׳ עלינו הוא ע״י עסק התורה דמחכמה עילאה נפקת וזהו בחי׳ ביום השמיני כו׳ שמזה נמשך ויברכו את המלך כו׳ ע״ש.
וגם י״ל פי׳ השמיני הוא מבחי׳ מלך השמיני הדר ועיין בפ׳ נשא דקמ״ב סע״א. ועמ״ש במ״א סד״ה ועשית בגדי קדש ולכך ביום שהוקם המשכן כתיב ויהי נועם כו׳ ותכלית וסוף הברכה הוא להיות גילוי מלכותו ית׳ כו׳ ע״ש ויום הקמת המשכן הוא שמיני למילואים:
ד ועוי״ל בפי׳ מילואים שממלא וממשיך האור מבחי׳ סוכ״ע בממכ״ע והיינו ג״כ ענין אור שבעת הימים שבחי׳ כתר הוא הממוצע המחבר וממשיך הארת המאציל א״ס ב״ה בנאצלים. והנה נודע בפי׳ מ״ש את השמים ואת הארץ אני מלא אני ממש היינו מהו״ע וכתיב מלא כל הארץ כבודו וכבודו היינו זיו יקריה זיו והארה לבד, והתירוץ הוא דאע״ג שמהותו ועצמותו ית׳ מלא השמים והארץ אך הוא קדוש ומובדל מהעולמות שאין משיגים אותו כלל ומה שנמשך ומתגלה בעולמות זהו רק בחי׳ זיו יקריה זיו והארה לבד ועמ״ש מזה בד״ה ויקח קרח ובד״ה וזאת המצוה.
ואמנם ע״י תומ״צ ובפרט מעשה המשכן ועבודת הקרבנות הוא להמשיך גילוי אור הסוכ״ע ממש שהיא בחי׳ אני מלא להיות בגילוי ממש וכמ״ש לע״ל ומלאה הארץ דעה את ה׳ ועמ״ש מזה בד״ה וידעת היום, וזהו ענין לשון שבעת ימי המילואים שהוא להמשיך מבחי׳ את השמים ואת הארץ אני מלא בבחי׳ מלא כל הארץ כבודו.
ועמ״ש במ״א ע״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ כו׳. ועיין ר״פ ויקרא ד״ב ע״ב בענין מלא לא כתיב ובמק״מ שם וכנזכר לעיל ע״פ ויקרא אל משה ועיין בפ׳ נשא דקמ״א ע״ב בענין שם מלא ודקל״ט ע״ב. ועמ״ש סד״ה לא תהיה משכלה בענין את מספר ימיך אמלא מילוי היומין כו׳. (וגם כאן י״ל כי הוא ית׳ נק׳ המתנשא מימות עולם סוכ״ע ושבעת ימי המילואים היינו להמשיך מבחי׳ המתנשא כו׳ בימות עולם מדות דאצילות, ועיין באדרא דף קל״ד ב׳ שיש ימי קדם וימי עולם כו׳. וזהו ג״כ ענין כי שבעת ימים ימלא את ידכם כי הכהן הוא בחי׳ חסד דרועא ימינא וימין מקרבת שהוא בחי׳ שושבינא דמטרוניתא, ונודע כי החינוך צ״ל ע״י המשכה מבחינה עליונה יותר והיינו מבחי׳ ההוא שמן עילאה שהוא אור וחיות שבעת ימים שהם ז״ת כנ״ל ועיין ר״פ יתרו דס״ז ע״ב ובהרמ״ז שם שמבחי׳ הנ״ל נמשך הכח ועוז לבחי׳ כהן איש החסד שיוכל להעלות כו׳ ועמ״ש ע״פ ביום השע״צ בענין פי׳ ה׳ צלך על יד ימינך הוא האהבה שבנפש וה׳ צלך על יד ימינך הוא מה שנמשך ע״ז מלמעלה מבחי׳ וימינו תחבקני ועמ״ש סד״ה ואכלתם אכול מענין ביום המשח אותו ועמ״ש בד״ה לכן אמור לבנ״י מענין אשר נשאתי את ידי ובד״ה וידבר דעשה״ד בענין פי׳ נדבת ידך ובד״ה צאינה וראינה בענין שאו ידיכם קדש ובביאור ע״פ ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר). ועיין עוד מענין ימי המילואים בזהר פ׳ צו דף ל״ד ע״ב ובסוף ח״א סי׳ כ״ה עוד יש לומר לענין פי׳ ימי המילואים ע״ד מ״ש בזהר ח״א דס״ז ע״א בפי׳ לה׳ הארץ ומלואה. ח״ב וארא ד׳ כ״ב ב׳ ד״נ ע״א דקצ״ה ע״ב. ח״ג דמ״ה ע״ב וע״ש ג״כ דמ״ב ב׳. עוי״ל בפי׳ ימי המילואים ע״פ משארז״ל פ״ק דמגלה דף ו׳ ע״א ופ״ג דפסחים דמ״ב ע״ב ע״פ בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים כו׳ אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים.
ופי׳ בע״ח שער מיעוט הירח ספ״ב שהמלכות דאצי׳ נאצלה בסוד שרש רק בחי׳ נקודה אחת וט״ס באין לה בסוד תוספת ממלכיות שבט״ס העליונות. ובשעת חורבן בהמ״ק נתלבשו הט״ס שבה ה נ״ל בקליפות, וזהו ענין שנתמלאה צור כו׳.
ועד״ז יש לפרש המדרש רבה באיכה ע״פ גדע בחרי אף כל קרן ישראל כו׳ יעו״ש. וזש״ש ג״כ במדרש ע״פ וילכו בלא כח לפני רודף א״ר אחא כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא היינו מה שנתמלאה צור כו׳ והיה הרודף מלא.
ובעבודה היינו מה שכל הע״ס שבנפש השכל והמדות הוא מעמיק בהן רק בתאוות נפשו הבהמית. שעי״ז נעשית הנפש הבהמית והיצה״ר בבחי׳ בנין ע״ס. ובנפש האלקית נשאר רק נקודה אחת היא בחי׳ האמונה כי אפילו במצרים שהוא תכלית הקטנות נאמר ויאמן העם כו׳ ואפי׳ גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא הרי שמאמין בהקב״ה ועכ״ז עובר על רצונו ית׳ לפי שאמונה זו היא רק בחי׳ מקיף ועטרה.
וצ״ל הדעת וההמשכה בפנימיות וזהו ענין התפשטות ט״ס מהנקודה שיומשך הגילוי בשכל ומדות כו׳. ועי״ז ממילא נחלש כח נה״ב ותאוותיה כי האור דוחה את החושך וזהו ג״כ ענין אמלאה החרבה להפך כי ירושלים הוא יראה שלם ע״ד יראו את ה׳ קדושיו וכשנבנה בחי׳ זו בשלימות עי״ז יבטלו מדות נה״ב כהמס דונג כו׳ וזשארז״ל ע״פ עלי עשור שכנור דלע״ל יהי׳ של עשרה נימין כי נר הוי׳ נשמת אדם נק׳ כנור נר כ״ו פי׳ כ״ו הוא מספר שם הוי׳ שמתגלה בהנשמה הנקרא נר. ע״ד כל הנקרא בשמי כו׳ ואתם הדבקים בהוי׳ כו׳ ושיהי׳ הכנור של עשרה נימין שיהיו ע״ס מאירים בגילוי בקביעות בנשמת אדם להיות ומלאה הארץ דעה כו׳ וכתיב ומל ה׳ את לבבך כו׳ וכמ״כ למעלה בבחי׳ כנס״י יהיה בה ע״ס בקביעות בחינת אהל בל יצען וכמ״ש בלק״ת בזכריה ע״פ ביום ההוא יהיה כו׳ ע״ש.
וזשארז״ל כך אין נגאלין אלא בגואל מלא כו׳. ועד״ז יובן ענין ימי המילואים להיות וימלא כבוד ה׳. להמשיך הברכה וההמשכה בבחי׳ מלכות. אשר לא תחסר כל בה כו׳ וזהו ענין מרוב כל.
והיא נק׳ כלה שמקבלת מבחי׳ כל כו׳ וזהו ע״ד והיה אור הלבנה כאור החמה. כי מיעוט הירח היינו ג״כ הסתלקות הט״ס מהמלכות כמ״ש בע״ח שם ולע״ל שתהיה בבחי׳ אהל בל יצען זהו כאור החמה. שיש בו האור תמיד בקביעות בלי שינויים כו׳ ומעין זה היה ענין ימי המילואים כו׳ ועיין זח״ב פקודי דף רל״ה ע״א וזהו סיום הפסוק ביום חבוש ה׳ את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא. פי׳ שבר עמו הוא ענין אמלאה החרבה כנ״ל וזהו נמשך ע״י מ״ש כי שתים רעות עשו עמי אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארת נשברים (בירמי׳ סי׳ ב׳ י״ג) ועיין מזה ברבות כי תשא ס״פ מ״ב ובשה״ש רבה בפסוק אל תראוני שאני שחרחורת שעשו רעה אחת שקשה כשתים כו׳. והנה פי׳ בורות נשברים היינו ההפך מבחי׳ באר מים חיים המבואר במ״א ע״פ עלי באר כו׳ כ״א ההתקשרות בתאוות גשמיות ע״כ נק׳ בורות נשברים שהתאוות משבה״כ ועיין בזח״ג פ׳ ואתחנן דרס״ו א׳ ובהרמ״ז שם שהאריך ועיין במא״א אות ב׳ סעיף י״א ומזה נמשך כי שתים רעות עשו היינו שגרמו במעשיהם הרעים בחי׳ שנתמלאה צור מחורבנה של ירושלים וה״ז רעה אחת שקשה כשתים. וזהו ענין שבר עמי הנמשך ממה שחצבו להם בורות נשברים.
והנה לע״ל נאמר ביום חבוש ה׳ את שבר עמו. ומבחי׳ שבר ושבירה יתהפך לבחי׳ שבר ותקוה. וכמ״ש ברבות מקץ ר״פ צ״ט ע״פ כי יש שבר במצרים והיינו כמשארז״ל סוכה נ״ב א׳ ע״פ ואת הצפוני ארחיק מעליכם זה יצה״ר כו׳ שהוא הוא הגורם שבר עמו לחצוב להם כו׳.
ואזי ומחץ מכתו ירפא. וארז״ל ברבות בראשית פרשה יו״ד דקאי על בנות שוח כו׳ ע״ש ובמשנה רפ״ה דשביעית. והענין כמ״ש הר״ש רפ״ק דדמאי דאמרינן גבי עץ שאכל אדה״ר דקרו ליה בנות שוח לפי שגרמו שוחה לעולם כו׳ ע״ש ופי׳ שוחה יש לפרשו לשון חפירה ובור כמו שוחה עמוקה פי זרות (במשלי כ״ב י״ד) והוא ענין לחצוב להם בארות נשברים הנ״ל גם יש לפרשו לשון הכנעה ושפלות כמו וישח אדם וישפל איש דהיינו שנתמעטה קומתו של אדה״ר והוא ג״כ ע״ד הנ״ל בענין אמלאה החרבה.
וז״ש כי שחה לעפר נפשנו כו׳ ועש״ז נקרא עה״ד בנות שוח כו׳ ומשם שורש נה״ב הגורם שפלות לנה״א כו׳ להמשך אחר תאוות נה״ב וכנ״ל. ולעתיד יתוקן עץ הדעת ויתחבר עם עץ החיים. ואזי בנות שוח יהיו עושין פירות לשעתן שיהיה הגילוי למטה כמו למעלה וכמ״ש בועליך עושיך אלקי כל הארץ יקרא שבכל הארץ הלזו הגשמיות יהיה גילוי אלקות וכתיב יעננו ביום קראנו. וזהו עושין פירות לשעתן ועמ״ש ע״פ והיה בן הבכור לשניאה. ואזי והיה אור הלבנה כאור החמה כו׳:
פרק ו
להבין מ״ש בהגדה מצה זו שאנו אוכלים ע״ש מה ע״ש שלא הספיק כו׳ כי גרשו כו׳. דמשמע הא אלו לא גורשו והספיק להחמיץ היו אוכלים חמץ, והלא כבר נצטוו בעשור לחדש הזה כו׳ על מצות ומרורים יאכלוהו. וגם לדורות נצטוו שבעת ימים שאור לא ימצא כו׳ בכל מושבותיכם תאכלו מצות ובפסוק עצמו יש להבין שהציווי שלדורות היה זכר ליצ״מ. והלא פסח מצרים אינו נוהג איסור חמץ אלא יום א׳ כדאיתא בגמרא (פ״ט דפסחים דצ״ו ע״ב). והענין דפסח מצרים אינו נוהג אלא יום א׳, ולכן דוקא כי גורשו ומחמת זה הוא שאכלו מצה גם בשאר ימות הפסח וכ״כ המזרחי בפ׳ ראה ע״פ כי בחפזון יצאת ואעפ״כ הציווי שלדורות ז׳ ימים והם זכר ליצ״מ. ולהבין קצת ענין אכילת מצה יש להקדים ענין מועדים לשמחה שעיקר המועדים הוא בחי׳ השמחה וכדכתיב ושמחת בחגך שאז הוא זמן גילוי מוחין דאימא דהיינו מ״ש בהלל מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה.
והנה בשבת הוא גילוי מוחין דאבא והם יותר עליונים ואין שם בחינת גילוי שמחה כביו״ט. אך הענין כי הנה ביאור מהות מוחין דאימא יובן במה שנודע שיש ב׳ בחי׳ בגילוי אור א״ס ב״ה. הא׳ בחי׳ ההשתלשלות וסדר המדרגות שהם בחי׳ ההמשכות מעילה לעילה כו׳ הארה והארה דהארה כו׳. כמשל שכל במדות ומדות במחשבה כו׳ שכל בחי׳ ההשתלשלות דרך כלל נק׳ יש מיש. והב׳ למעלה מן ההשתלשלות יש מאין ממש מאין המוחלט כו׳.
והנה בהשתלשלות עלה ועלול כשהעלול מתקרב לעילתו ממטה למעלה הנה הוא משיג את עילתו. ולכן הוא שש ושמח בו ותהי השמחה גדולה כמשל בן המלך שיצא מן השביה ובא וראה את פני אביו. כך תהיה שמחת העלול בהגלות נגלות עליו אור העלה שלמעלה תחת אשר ירד בהשתלשלות ונעשה מרחק רב בינו ובין עילתו ורחק מאור פניו בסתר המדרגות והכל הוא מפני שעתה בגילוי זה יש לו השגה איך שיצא מאפילה לאור גדול ומאבל ליו״ט ומשעבוד לגאולה כו׳.
וזהו ענין יו״ט גילוי השמחה שמבחי׳ עקרת הבית נעשה אם הבנים שמחה. פי׳ כי עקרת מלשון עקרה ומלשון כחולדה זו הדרה בעיקרי בתים בגמ׳ פ׳ בתרא דפסחים והיא בחי׳ מל׳ שמלובשת כל יומין דחול בבי״ע בק״נ כן פי׳ בספר שו״ס לתלמיד הרמב״ן ז״ל.
וביו״ט היא עולה למעלה באצי׳ בבחי׳ אם הבנים בינה והשגה באור א״ס הנגלה אז שאור א״ס משתלשל ויורד אז באופן שיהיה דרך ומבוא לתפיסא והשגה במה שיכולים להשיג מאור א״ס ב״ה הנגלה ואיך שהגילוי רב מאד עד כי נהפך להם מיגון לשמחה ושהיו בחשך ראו אור גדול הוא גילוי אור א״ס ב״ה המתגלה בבחי׳ יש והשגה להיות איזו תפיסא והשגה באור פני מלך המתגלה אז.
וכמו עד״מ הנשמה שמתענגת בעוה״ב מזיו השכינה תחת היותה מתלבשת בגוף הגשמי ונפרדה משם ועלתה למקור חוצבה שמתענגת בג״ע העליון ונהנית מזיו כו׳ הנאה ותענוג נפלא וע״ז נאמר להנחיל אוהבי יש שמתגלה אור א״ס בבחי׳ יש להיות השגה ותפיסא להנשמה להיות נהנית מזיו ואור הנ״ל דהיינו שיש השגה והבנה איך שיצאה מאפילה לאור גדול כו׳. וזהו בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו פי׳ בנהר היוצא מעדן שהוא בינה הוא העלייה בכל רגל משלשה רגלים ושם הוא מקור השמחה. (ועמ״ש מזה בד״ה הוי׳ לי בעזרי). וכ״ז הוא מבחי׳ מוחין דאימא בינה עוה״ב ג״ע עליון גילוי תענוג הנשמות לפי השגתם אבל מוחין דאבא החכמה מאין תמצא אין נק׳ מה שאינו מושג למעלה מעלה מבחי׳ בינה והשגה דהיינו שמתגלה בחי׳ אור א״ס ב״ה מה דלית מחשבה תפיסא כו׳ ולא ניתן ליהנות בו מאחר שאין שם שום תפיסא והשגה.
וענין גילוי זה הוא ביטול ההשגה וביטול הנשמות במציאות באור א״ס ב״ה דלית מחשבה כו׳ והגילוי הזה הוא שמתגלה בשבת, ולכן אמרו בקושי התירו לדבר בד״ת בשבת כי אורייתא מחכמה נפקת פי׳ נפקת יוצאת לחוץ כמו נפקת לבר שהיא הארה בלבד היוצאת מחכמה אבל עצמיות החכמה היא רמה ונשגבה למעלה מעלה מבחי׳ אורייתא (וכמ״ש במ״א בד״ה עוטה אור כשלמה בשם האריז״ל בפי׳ נובלות חכמה שלמעלה תורה ועמ״ש בביאור ע״פ יונתי) ובגילוי זה לא שייך שמחה ותענוג שאין השמחה והתענוג נראה ונרגש אלא במה שיש תפיסא והשגה איך שיצא מאפילה לאור גדול והיינו מאחר שנרגש בחי׳ אור גדול שהוא בבחי׳ מעלה מעלה.
ואחר שיבין שירד מטה מטה הנה בעלותו ממטה מטה למעלה מעלה תגדל השמחה במאד מאד. וכל זה לא שייך אלא במוחין דאימא שהוא גילוי אור א״ס בבחי׳ יש והשגה איך שהוא מעלה מעלה כו׳ אבל מוחין דאבא שהם בבחי׳ גילוי מה שלמעלה מהשגה שם לא שייך מעלה ומטה כלל ומעלה ומטה שוין וכחשכה כאורה שגם חשך לא יחשיך כו׳.
ודקדוק הלשון כחשכה כאורה בשני כפי״ן והל״ל חשכה כאורה אלא משום דחשכה כאורה בלבד לא סגי אלא לומר שגם החשך לא יחשיך כו׳ אבל כחשכה כאורה בשני כפי״ן משמע דלא זו שגם החשך לא יחשיך והחשך שוה לאור אלא אף האור שוה לחשך דכל נהורין מתחשכאן קמי׳ כו׳ וכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכם הוא כו׳. (ועמ״ש סד״ה שחורה אני ונאוה בפי׳ המולך מהודו ועד כוש ואפשר שזהו ענין ב׳ הכפי״ן דכחשכה כאורה. כ״ף דכאורה זהו כתר עליון וכמ״ש בד״ה יונתי בחגוי הסלע. וכ״ף דכחשכה זהו כענין כלה ונחרצה. וע״ד שנזכר בזח״א ד״ג ע״א וכן כרת עיין במא״א אות כ׳ סעיף ט״ו ולגבי אור א״ס ב״ה כחשכה כאורה כו׳). ועל זה נאמר ישת חשך סתרו שאין שם אור וגילוי ההשגה כלל אלא ביטול ההשגה ולכן אין שם בחי׳ שמחה ותענוג בגילוי בחי׳ ביטול זה מאחר דלית מחשבה כו׳ ואינו נחשב לבחי׳ עלי׳ כלל שאינו עולה ממטה למעלה רק שהוא בא לבחי׳ ומדרגה שמעלה ומטה שוין כו׳ כנ״ל. (וזהו היש ה׳ בקרבנו אם אין פי׳ אם הגילוי מבחי׳ סדר ההשתלשלות שהיא בחי׳ להנחיל אוהבי יש וזהו היש ה׳ בקרבנו או שהגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות מבחי׳ אין וזהו אם אין ועיין בזח״ג שלח קנ״ח ב׳ גם קנה חכמה קנה בינה ב״פ קנה גימט׳ יש. אמנם בחי׳ אין הוא בחי׳ העליונה שבחכמה שדבוקה במקורה בחי׳ והחכמה מאין תמצא ועיין בזוהר פ׳ ויקרא ד״ז ע״פ כשמן הטוב ועמ״ש בד״ה צאינה וראינה בענין להצהיל פנים משמן ומ״ש סד״ה שיר השירים בענין כי טובים דודיך מיין כי בחי׳ יין הוא המשמח אלקים ובחי׳ דודיך זהו מה שלמעלה מבחי׳ השמחה וכנ״ל וע״ש ובד״ה ששים המה מלכות בענין ומעין מבית ה׳ יצא כו׳ ובד״ה ושאבתם מים בששון):
קיצור ענין בערב תאכלו מצות וענין שלא הספיק בצקת כו׳. ענין יו״ט שהוא מועדים לשמחה. בחי׳ מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. בנהר יעברו ברגל שם נשמחה בו. וענין שבת בחי׳ גילוי והחכמה מאין תמצא דלית מחשבה תפיסא ביה. כי יש בחי׳ סדר ההשתלשלות עילה ועלול ששרשו מהבינה וז״ש נהר היוצא מעדן ושם שייך השמחה מההשגה ויש בחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות בחי׳ עדן עצמו שעז״נ עין לא ראתה כו׳ וזהו וקראת לשבת ענג ר״ת עדן נהר גן דהיינו שנמשך מבחי׳ עדן שלמעלה מבחי׳ נהר:
ב וזהו ושמרתם את השבת כי קדש היא היא בעצמה היא בחי׳ קדש העליון בחי׳ חכמה מוחין דאבא שמתגלה בשבת. משא״כ יו״ט נק׳ מקרא קדש הארה בעלמא מקדש העליון נה״י דאבא בתוך מוחין דאימא שהרי גם ביו״ט בגילוי מוחין דאימא צריך להמשיך מוחין דאבא כי מוחין דאימא הגם שהם בחי׳ יש מ״מ אינם בחי׳ דבר נפרד ח״ו אלא הוא היש שנמשך מאין כי אין ויש חו״ב הם תרין ריעין דלא מתפרשין ועמ״ש בד״ה ראה אנכי, שתמיד נמשך בחי׳ ביטול מוחין דאבא להיות בחי׳ מוחין דאימא התגלות התענוג שהתענוג הוא ג״כ מהמשכת אור א״ס ב״ה דלית מחשבה וכו׳ ולא תענוג מהשגת דבר נפרד ח״ו אלא שניתן ליהנות בגילוי אור זה מחמת ירידת והשתלשלות אור וגילוי זה עד שבא להשגה איך שהוא אור גדול כו׳.
וכל מה שלמטה מטה כולא קמי׳ כלא כו׳ ועי״כ שש ושמח בהגלות נגלות אור וגילוי זה. אך בשמחה זו צריך להמשיך מוחין דאבא ג״כ שתהיה השמחה מגילוי אור א״ס דלית מחשבה כו׳ (ועמ״ש ע״פ אסרי לגפן אסר יו״ד לבחי׳ גפן כו׳) וזהו ענין מקרא קדש כאדם שקורא לחבירו וכמו שהקריאה באדם לחבירו הוא בשמו שהוא רק זיו והארה התפשטות ממנו בלבד. כך הוא ענין מקרא קדש מבחי׳ שם שהוא רק הארה בעלמא מבחי׳ אבא. וכענין בשכמל״ו ויעש דוד שם כו׳ בחי׳ נה״י כו׳.
והנה הארה והמשכה זו ביו״ט הוא ע״י תפלה והלל אך הם אינם רק מדרבנן ומדאורייתא נמשך בפסח ע״י אכילת מצה שהוא קטנות אבא כי מצה מוחין דאבא שאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן ולהיות ידיעה זו בהתינוק הוא נמשך מלמעלה מן הדעת המושג שהרי ידיעה זו בהתינוק אינו בדעת המושג שהרי אינו יודע איך ומה הוא אביו כי דעת התינוק קטן כו׳ וגם מצה אין בה טעם שאין בה ההגבהה כו׳ ולמעלה מן הדעת הוא בחי׳ אבא אלא שנמשך בקטנות ולכן נק׳ בזהר מיכלא דמהימנותא (ועמ״ש מזה בד״ה וספרתם לכם גבי חג השבועות). והנה המשכת מוחין דאבא במצה אינה אלא בלילה הראשון אבל משם ואילך הגם דכתיב מצות יאכל את שבעת הימים. ופי׳ שצריך להאכיל את כל ז׳ הימים שיהיו נזונין מבחי׳ אבא וכנודע מספירה שבשבוע הראשון הם ז׳ מוחין דאבא שמוח החכמה נמשך בכל ז׳ המדות. הנה פסח מצרים אינו נוהג איסור החמץ אלא יום א׳ בלבד לפי שהיו משה ואהרן שהם שניהם מבחי׳ אבא ולא ימיש עמוד הענן כו׳ עננא דאהרן דהיינו בחי׳ מקיפי אבא והענן היה הורג נחשים ועקרבים שבמדבר שהמקיף מסמא עיני החיצונים שלא יהיה להם יניקה כו׳.
ולכך הי׳ די להם בהמשכת מוחין דאבא בלילה הראשון אבל לדורות ז׳ ימים תאכלו מצות ומ״מ אין זה אלא שלא לאכול חמץ שלא יהיה יניקה כו׳. אבל מצה מוחין דאבא די בלילה הראשון בערב תאכלו מצות שקבעו הכתוב חובה כי יומם יצוה ה׳ חסדו יומא דאזיל עם כולהו כו׳ עננא דאהרן דכתיב ביה נמי לא ימיש עמוד הענן יומם כו׳ שכולל כל הימים כו׳ (ע׳ בפ׳ אמור דק״ג ע״ב ומ״ש עליו במ״א) והיינו יום ראשון בלבד שהוא חסד כו׳:
קיצור. ענין קדש. ומקרא קדש. והמשכה זו ביו״ט של פסח הוא ע״י המצה ע״ד אין התינוק יודע לקרות אבא כו׳. ופי׳ מצות יאכל את שבעת הימים:
ג והנה נמצא כי ב׳ מצות הם מצה של לילה הראשון חובה ומצה של כל ימי פסח ועל בחי׳ הב׳ אמר שלא הספיק כו׳ כי אבותינו לא היו צריכים באמת להיות להם מצה של שימור כל ימי הפסח כנ״ל. אך זה היה אצלם ממילא שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים פי׳ דמה שהקב״ה נקרא מלך מלכי המלכים כפשוטו היינו המלכים הם המלכים שלמטה בעוה״ז ומלכי המלכים הם השרים העליונים שבצבא המרום כמ״ש בדניאל סי׳ יו״ד ושר מלכות פרס כו׳ והקב״ה נק׳ מלך על מלכי המלכים.