לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
מסעי
פרק א
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים ביד משה ואהרן. כתיב נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן. הנה זה כלל גדול בעבודת הש״י שכל מי שבא לדבקה אליו ית׳, הנה כתיב מי יעלה בהר ה׳ ומי יקום וגו׳ נקי כפים ובר לבב שיהא לבו בר וזך לגמרי בלי שום סיג אשר לא נשא לשוא נפשי נפשו כתיב נפשי קרי כמ״ש אליך ה׳ נפשי אשא אכל בי עשרה שכינתא שריא דהיינו שלא תהא התנשאותו והגבהותו בדרכי ה׳ לשוא ולשקר ח״ו.
ובודאי מדרגה כזו עמוק עמוק מי ימצאנו. והעצה היעוצה לזה ע״י בחי׳ משה ואהרן. דהנה נודע מאמר רז״ל אם אין יראה אין חכמה ואם אין חכמה אין יראה, ולכאורה א״א להתחיל לא בזה ולא בזה כיון שאי אפשר לזה בלא זה והאיך יתחיל, אך אמרו חז״ל כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת פי׳ שיש שני מיני רע. הא׳ הוא רע ממש באיסור אפי׳ הוא איסור קל של דברי סופרים הוא רע גמור ולזה צריך שיהיה יראת חטאו קודמת לחכמתו כי טהור עינים מראות רע והדבר הרע הוא נק׳ תועבת ה׳ וא״צ לזה שום חכמה לסור ממוקשי הרע הנ״ל.
והמין הב׳ הוא בהיתר שאפילו בהיתר אמרו חז״ל קדש עצמך במותר לך שלא יהיה נבל ברשות התורה כמ״ש הרמב״ן ר״פ קדושים, וכדי לפטור מהרע הזה צריך להקדים חכמתו והואע״י בחי׳ משה ואהרן משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא, פי׳ שושבינא דמלכא שהוא מביא את המלך להתייחד בזה העולם שבחינת סובב כל עלמין יהא שורה בתחתונים כמ״ש רז״ל הקב״ה מתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים והיינו ע״י תורה ומצות שהם המשכת אלהותו ית׳, דהתורה כולה שמותיו של הקב״ה שבחי׳ שם הוא באותיות והוא דבר שאינו נתפס כלל בשכלנו כי גבוה גבוה מאד משכלנו אפילו בחינת מה שנקרא אצלו ית׳ בחינת שם לבד וכן ע״י המצות הנקראים אברי דמלכא.
ומשל המצות באברים כי כמו בכל אבר יש חיות הנשמה. כמו כן בכל מצוה יש חיות אלהות וכשאדם עושה המצוה כגון שמתעטף בטלית ציצית בבוקר ממשיך עליו בחינת סוכ״ע שיהא חופף עליו וכן בתפילין הוא המשכת אחדות ובזה ממילא נפרד הרע ממנו כדכתיב כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים וכתיב והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה׳ באש כי הם קוצים כסוחים באש יצתו.
והיינו ע״י בחינת משה בחינת דעת שיודע שהוא באחד ויתבונן במה שאמרו חז״ל אין אדם עובר עבירה אא״כ נכנס בו רוח שטות וכמ״ש במ״א שאפילו קל שבקלים אינו רוצה להיות פורק עול ומוסר נפשו על קדושת השם ית׳ וא״צ שום התבוננות אחר רק שידע כי חלק ה׳ עמו ובזה שהוא חושב או מדבר דברים גופניים הוא מפריד את עצמו מאחד בודאי לא ירצה בזה כמו שא״א ליקח הבן מאצל אביו דרך הטבע וזהו מה יפה ירושתנו וכתיב גם חשך לא יחשיך ממך שחשך נק׳ אש שאפילו אש אינו מפסיק, וזה פי׳ קדש עצמך במותר לך שאף שהוא מותר אינו רק לך מחמת גופך אבל מחמת השורה בך שהוא אלהותו ית׳ אינו מועיל היתר זה.
וזהו והייתם קדושים כי קדוש אני ה׳ וזהו לשם יחוד קוב״ה ושכינתיה ובחינת אהרן שושבינא דמטרוניתא שמביא ומוליד תשוקה להש״י שהוא התעוררות תשוקה ממטה למעלה שהוא ע״י תפלה כמ״ש צמאה לך נפשי התבוננות בפסוקי דזמרה קודם ק״ש ואחריו כשמגיע לואהבת שבק״ש. כי הנה נפש כל אדם משתוקקת רק שהאהבה היא בגלות ומסותרת כמו גלו לאדום שכינה עמהם פי׳ אע״פ שעושה מעשה אדום אעפ״כ שכינה עמהם ויתלהב לב האדם להיות בטל נגדו ית׳. כמו למשל שאנו רואים דבר גשמי מעשה של אדם בטל נגד רוחניות כמו מחשבה וזהו רגלי החיות כנגד כולם פי׳ מדרגה שהיא התחתונה בבחי׳ חיות שהוא רוחניות כנגד כולם כי אין ערך דבר גשמי נגד רוחניות. כי אפילו בדבר גשמיות נאמר שהארץ כגרגיר חרדל נגד עולם הגלגלים שהם ג״כ גשמיים מכש״כ נגד דבר רוחניות.
וכן כל דבר רוחני נגד רוחניות הגבוה ולמעלה ממנו כמ״ש שוקי החיות נגד כולם קרסולי החיות נגד כולם וקמיה כולא כלא חשיב שהכל כאין ואפס ובטלים נגדו ית׳. וזה פי׳ הכל ירוממוך סלה שלעולם ירוממוך שכל מה שמרוממים אותך אין כלום כי יש עוד לרומם.
ועוד זה אין לו שיעור שהוא למעלה למעלה מכל מה שנוכל לרומם ואין רוממותו התרחקת מאתנו ח״ו כי אדרבה שבזה התקרבות אצלנו מאחר שהכל בטל אצלו ית׳ וקמיה כלא חשיב א״כ אין הפסק וזהו בחי׳ אהרן לדבקה בו ולמהוי אחד באחד. אך הנה כתיב הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן שלפעמים צריך להקדים התורה והמצות כדי שיתפלל אחר כך מאהבה ולפעמים ההתחלה מהתעוררות האהבה בתפלה ואח״כ יכול ללמוד ולעשות ע״ד שנתבאר (ועיין ברבות בראשית ס״פ א׳ בחקתי פל״ו מענין הוא משה ואהרן כו׳):
פרק ב
אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן. להבין לשון אלה מסעי שהוא לשון רבים וכתיב אשר יצאו מארץ מצרים. והרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה שנסעו מרעמסס לסוכות. גם להבין מהו ביד משה ואהרן, וגם שהרי קצת המסעות היו אחרי מות אהרן.
וגם להבין כל ענין מ״ב מסעות ויסעו ויחנו ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ וכו׳ וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה׳ כו׳ ועיקר נסיעתם היה לבא לירדן יריחו. הנה המדבר שהלכו בו בנ״י נק׳ מדבר העמים וכתיב המוליכך במדבר כו׳ נחש שרף ועקרב (דברים ח׳ ט״ו) שכל הקליפות מקבלים חיותם מן המדבר הנ״ל. והנה כנס״י נק׳ בשם רחל כדכתיב רחל מבכה על בניה וכתיב כרחל לפני גוזזיה נאלמה כי כל הבהמות אינם נגזזים כ״א הרחלים. וגם שמניחה א״ע ליגזז ואינה מבעטת.
והענין דהנה כתיב ומלכותו בכל משלה שאפילו החיצונים מקבלים חיותם מבחי׳ מלכות רק שכל חיותם אינו אלא מבחי׳ שערות. וכמו למשל שהשערות הם בחי׳ חיצוניות ואינם ממהות ועצמות כנראה בחוש שאין שום הרגשת כאב מגזיזות וחתיכות השערות רק שיניקתם מעצמיות.
וכן כל החיצונים אינם מקבלים חיותם מפנימיות מדת מלכותו ית׳ כ״א מבחי׳ שערות ואף גם זאת אינם אלא לאחר גזיזתן. וזהו כרחל לפני גוזזיה נאלמה לפני גוזזיה דוקא נאלמה כמ״ש נאלמתי דומיה שבחי׳ הדבור שבעשרה מאמרות הוא בבחי׳ שתיקה ודומיה שאין מקבלים חיות מע״מ עצמם כ״א ע״י לבושים ושערות המסתירים על בחי׳ הדבור (ועמ״ש מזה בד״ה והיה אור הלבנה גבי ענין מהרה ישמע כו׳ קול כלה ובביאור ע״פ והיה מספר בנ״י). והנה כל המ״ב מסעות היו בכדי שינוסו משנאיו לבלתי יהיה להם שום יניקה כו׳ והיינו ע״י נסיעת בנ״י דוקא בהיות שנבראו בצלמו ודמותו וכמ״ש נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וכו׳ וכתיב אדם אתם אתם קרוים אדם ולכן הכל תלוי במעשה בנ״י.
והנה ענין צלמנו ודמותנו הוא בחי׳ יחודא עילאה ויחו״ת דמותנו הוא בחי׳ יחו״ת שהוא בחי׳ דמות ומראה שנדמה ונראה לנו ארץ ושמים וכל הברואים בבחי׳ יש ודבר. אבל באמת אני הוי׳ לא שניתי כתיב ואתה הוא עד שלא נברא העולם כו׳ וכולא קמיה כלא ממש רק שנראה ונדמה העולם לעיני בשר ליש ודבר בפ״ע ע״ד ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם.
ובצלמנו הוא בחי׳ יחודא עילאה כמו שהוא באמת כולא קמיה כלא חשיב וכמו שהוא קודם שנברא העולם כן גם עתה בלי שום שינוי כו׳ ועמ״ש מזה ע״פ ראשי המטות.
והנה כך עלה ברצונו ית׳ לברוא את האדם בב׳ בחי׳ הנ״ל צלם ודמות כי אין מלך בלא עם עם דוקא ולכן יש בכח האדם להמשיך משני בחי׳ הנ״ל שהם סוכ״ע וממכ״ע, ולכן היה כל מ״ב מסעות שהוא בכדי לצאת מבחינת מצרים בחינת מיצר וגבול ולהפכא מחשוכא לנהורא כל הז׳ מדות ופרטותיהן להיות לך ה׳ הגדולה וכו׳ לך דוקא עד לך ה׳ הממלכה שבחי׳ המלכות שהוא דבר ה׳ יהיה בהתגלות האור דע״מ ולא בבחינת נאלמה.
והנה לפי שכל מדה כלולה מששה לכן המסעות הם במספר מ״ב כמו שם אנא בכח גדולת כו׳ שיש בו ז׳ פסוקים ובכל פסוק ששה תיבות והשם הנ״ל הוא בחי׳ עליה ממטה למעלה כמ״ש ובשתים יעופף כו׳.
וכל המסעות היו ע״י משה ואהרן דוקא כי משה הוא בחי׳ יחו״ע לכן נק׳ משה מלשון כי מן המים משיתהו, דלכאורה היה צריך לקרותו משוי בלשון עבר ומהו משה לשון הוה אלא שהוא מרמז על יחו״ע שתמיד נמשך ונדלה הארה והמשכה מבחינת אור א״ס ב״ה להיות ממכ״ע וסוכ״ע כמ״ש דלה דלה לנו והארה הנ״ל אינו אלא כטפה מים אוקינוס ולזאת כל עלמין בטלים ונכללין בעצמותו ית׳ וכלא ממש חשיב לגביה.
וכמו למשל הטיפה שהיא עגולה כמ״כ הארה הנ״ל מקפת וסובבת כל עלמין מכל צד כמ״ש הנה מקום אתי הוא מקומו של עולם וכו׳ רק שלעיני בשר נראה ונדמה העולם ליש ודבר.
וזהו דלה דלה לנו לנו דוקא וכו׳. וזהו בחי׳ יחו״ע שבפ׳ שמע ישראל שיש בו ג״כ שית תיבין שע״י התבוננות יחודא עילאה הנ״ל יעלה ויגיע לבחי׳ ואהבת בכל לבבך בשני יצריך דהיינו לאתהפכא כל המדות לה׳ לבדו ואהבת את הוי׳ אלקיך אהבה הוא מלשון אבה שהוא בחי׳ רעותא דליבא שיהיה חפצנו ורצוננו שיהיה הוי׳ אלקיך בבחי׳ גילוי ועמך לא חפצתי כו׳:
ב והנה במדת אהבה וחסד בה נכלל ג״כ מדת הגבורה ויראה יראת חטא שירא לנפשו שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ע״י שום חטא ועון ואפילו איסור קל של דבריהם כי עונותיכם מבדילים כו׳ (ועמ״ש מענין יראת חטא סד״ה וידבר משה אל ראשי המטות הנ״ל ומ״ש סד״ה ויקח קרח גבי תכלת). וגם כלול בה מדת הרחמים שע״י התבוננות הנ״ל מעורר ג״כ רחמים רבים על ניצוץ אלקות המחיה את נפשו איך שירדה מטה מטה מאיגרא רמה כו׳ כי יעקב חבל נחלתו וישראל עלו במחשבה וירדה להתלבש בגוף ונפש החיונית לדאוג ולחשוב בכל עניני הגוף פרנסה ותאוות.
וכנראה בחוש שכאשר יישן האדם אין לו שום דאגה וכו׳ ובהתעורר משינתו יתעוררו כל הדאגות כו׳. והוא ג״כ בחינת כרחל לפני גוזזיה כו׳ שבחינת הנשמה אינה מתלבשת בגוף כ״א הארה מועטת בבחינת שערות והוא כרחל לפני גוזזיה שעל ידי שמאירה בגוף על ידי זה הגוף חושב ומעמיק בענינים גשמיים והרי זהו בחינת גוזזיה.
ואי לזאת הרחמנות גדלה מאד על ניצוץ אלקות. וזהו שאנו מבקשים ברחמיך הרבים רחם עלינו ברחמיך דייקא כי אנו אין לנו השגה ותפיסא ביה כי לית מחשבה תפיסא ביה לכן אין אנו משיגים גודל הרחמנות. אבל הוא יתברך שהוא המדע והוא היודע מהותו ועצמותו ויקר תפארת גדולתו אשר כולא קמיה כלא לכן רחם עלינו ולכן מבחינת תפארת שלמעלה נמשך הרחמים כו׳.
וכ״ז בקריאת שמע שמתבונן ביחודא עילאה בשכלו והשגתו. אך כל היום שאחר התפלה שאין לו עוד התבוננות הנ״ל וא״א להתפלל כל היום כמאמר רז״ל הלואי שיתפלל אדם כל היום. ולכן צ״ל בחי׳ נצחון שהוא בחינת אהבה מסותרת שבכל נפש מישראל בתולדתו כי יעקב חבל נחלתו חלק הוי׳ עמו ולזאת יש להם אהבה רבה בטבעם ולכן נק׳ עם קשה עורף.
ולכן ארז״ל ג׳ עזים הן ישראל באומות וכו׳ שהם בטבעם עזים וחזקים במדת הניצוח לאהבה את ה׳ באהבה רבה אף בלי שום התבוננות והוא כמו למשל הלכה פסוקה שכך הוא הדין בלי שום טעם וסברא (וזהו ג״כ פי׳ הלואי שיתפלל אדם כל היום. כי בחי׳ הנצח זהו ההסכם שנשאר מההתבוננות שבשעת התפלה, ועמ״ש ע״פ ועשית ציץ בענין פי׳ מצח אהרן כו׳ הוא ההסכם כו׳ ומצח ונצח הוא בחינה א׳ כמ״ש במ״א בענין וגם נצח ישראל לא ישקר כו׳) ובחינה זהו הראה הקב״ה ליעקב אבינו שיהיו דורות אחרונים שלא יהיה להם אהבה ע״י התבוננות וכו׳ מהיות שכלם קטן מהכיל התבוננות הנ״ל בהרחבה רק שיהיה להם מדת הניצוח כנ״ל. וזהו ויאבק איש עמו כו׳ בכף ירכו.
והודאה הוא ענין שמודה על האמת שכן הוא אף אם הוא אינו משיג בשכלו כמו שאנו אומרים מודים אנחנו לך שאתה הוי׳ אלקינו כו׳. כלומר הגם שאין אנו משיגים כו׳ אעפ״כ מודים אנחנו לך שאתה הוי׳ אלקינו כו׳ כי יש חילוק בין ברכה להודאה לשון ברכה הוא בחי׳ המשכה מהעלם אל הגילוי מלשון בריכה כו׳. והודאה אינו בבחי׳ השגה וטעם ודעת רק שהוא מודה כנ״ל (ועמ״ש מזה ע״פ ציון במשפט תפדה ובפ׳ עקב גבי בהמ״ז נודה לך כו׳ ובפ׳ במדבר בד״ה והיה מספר בנ״י גבי ונקבצו בנ״י ובני יהודה כו׳) ויסוד הוא בחי׳ התקשרות שמקשר דעתו בחוזק ואומץ ועומק הדעת ויש בחי׳ זו בכל מדה הן באהבה הן ביראה כו׳ והוא בחי׳ כי כל בשמים כנ״ל:
והנה כמו כן צ״ל בבחי׳ יראה כל הבחי׳ הנ״ל והיינו ג״כ ע״י התבוננות ביחודו ואחדותו כנ״ל יקבל עליו עול מלכות שמים באהבה ורצון ולא יהיה העול עליו למשא כמ״ש לאהבה את ה׳ אלקיך כי הוא חייך. אלקיך הוא בחי׳ יראה קבלת עומ״ש שום תשים עליך מלך כי הוא חייך. כמ״ש יראת ה׳ לחיים. כי כל חיות העולמות הוא מבחינת מלכות כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים כי אין מלך בלא עם ולזאת יקבלו עומ״ש באהבה כמאמר וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים ונותנים באהבה כו׳ ועיין בתד״א פרק י״ח.
והוא בחי׳ חסד שבגבורה וכן לא יבעט ביסורים כי מלך במשפט יעמיד ארץ. וע״י התבוננות הנ״ל תפול עליו אימה ופחד בחי׳ יראה כו׳ ונכלל בה ג״כ מדת הרחמנות על נפשו כשרואה שאין מתפעל מכל התבוננות הנ״ל ואין פחד אלקים לנגד עיניו ונמשל כבהמות נדמו. אי לזאת יעורר ר״ר על נפשו ויבקש רחמים בתפלתו שיהיה גילוי אלקותו ית׳.
וזהו ברוך אתה הוי׳ שיהי׳ בבחי׳ התגלות ולא בבחי׳ הסתר. וזהו שארז״ל אל יעשה אדם תפלתו קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. מקום הוא בחי׳ יחו״ע הוא מקומו של עולם שיבקש רחמים שיהיה בחי׳ זו בגילוי דהיינו שיהיה התגלות אלקות כו׳. וכן כל פרטי המדות כלולים ג״כ במדת הגבורה כנ״ל וכן כל ז׳ מדות ופרטיותיהן יהפך לה׳ לבדו ליכלל וליבטל ביחודו ואחדותו יתברך. וזהו בחינת מ״ב מסעות ששה פעמים ז׳ הם מ״ב:
ג והנה ממעלה למטה הם מ״ט כמו בספירת העומר שממשיכים מקיפים מלמעלה למטה לכל הז׳ מדות עליונות היום יום כו׳ כל פרטיהן דהיינו גם בחי׳ מלכות שבכל מדה לך ה׳ הממלכה בחי׳ יש וגילוי כמ״ש להנחיל אוהבי יש. משא״כ המסעות שהם ממטה למעלה אינם כ״א ששה לבד בכל מדה כי צריך להיות בחי׳ אין ולא בחי׳ יש להרגיש מדותיו כמו שאמר ר״י בן זכאי ואיני יודע באיזה כו׳ והיינו לפי שלא ידע ולא הרגיש בחי׳ אהבה ויראה שלו וכו׳.
והנה למסעות הנ״ל היה צריך ג״כ לבחי׳ אהרן כי אהרן אותיות נראה שהוא בחי׳ גילוי מן ההעלם והוא בחי׳ אהרן כמ״ש ובהעלות אהרן את הנרות ולא נאמר ובהדליק אהרן את הנרות כי הנרות הם נשמות ישראל כמ״ש נר הוי׳ נשמת אדם ואהרן הוא המעלה את הנרות אל מול פני המנורה פי׳ שהעלה אותם שיהיה בהם גילוי בחי׳ נר הוי׳ נשמת אדם (וזהו בחי׳ שושבינא דמטרוניתא ולכן נק׳ כל המסעות ע״ש אהרן שהוא אחד משבעה רועים המפרנסים לנשמות ישראל וגם הכה״ג אשר מבניו יש בו בחינה זו כו׳ שנק׳ שודמ״ט ועמ״ש בפ׳ מקץ בד״ה ענין חנוכה ובפ׳ בהעלותך ע״פ בהעלותך את הנרות). והנה כל מ״ב מסעות הם בחי׳ רצוא ממטה למעלה. וזהו ענין ק״ש אשר בפ׳ שמע יש שם מ״ב תיבין מואהבת עד ובשעריך וכמ״ש מזה בד״ה והנה מנורת זהב. ואח״כ ויחנו בחי׳ שוב והוא בחי׳ ש״ע שאחר ק״ש שאומרים ברוך אתה הוי׳ ברוך הוא מלשון בריכה שיוברך ויומשך להיות בבחי׳ גילוי בחי׳ אתה שהוא לנוכח. וזהו ובנוחה יאמר שובה כו׳.
והנה עיקר ותכלית נסיעתן היה לצאת מבחי׳ מצרים בחי׳ מיצר וגבול שאפי׳ ג״ע העליון הוא בחי׳ גבול ומיצר בחי׳ השגה כו׳. ולכן כל המ״ב מסעות נק׳ הכל אשר יצאו מארץ מצרים והיינו עד חנייתם בירדן יריחו. יריחו הוא בחי׳ ריח. והנה בחי׳ ריח הוא בחי׳ הארה מועטת מעצמיות הדבר כמ״ש וריח אפך כתפוחים שהריח אינו ממהות התפוח עצמו. והנה כתיב וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויתן לך האלקים מטל השמים כו׳. וכן בזהר בלק (קפ״ו ע״א) אמרו בריחא דלבושייכו כו׳ כי בגדים הם בחי׳ מצות שהם בחי׳ מקיפים שהם בחי׳ רצון שלמעלה מהחכמה וההשגה ואורייתא מחכמה נפקת כי בבחי׳ החכמה יש בו בחי׳ השגה. ולכן נהנים מזיו השכינה כו׳ אך בחי׳ רצון העליון שלמעלה מבחי׳ חכמה אין בו השגה.
ולכן ארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב ושכר מצוה מצוה היינו המצוה עצמה שלמעלה מעלה מבחי׳ עוה״ב ולכן כתיב וירח את ריח בגדיו כו׳ ויתן לך שמבחי׳ ריח נמשך בחי׳ ברכה מטל השמים שהיא תורה שבכתב ומשמני הארץ תורה שבעל פה שמקורם ושרשם הוא מבחינת ריח בגדיו המקיפים כו׳ שהוא למעלה מהחו״ב שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה דהיינו בחי׳ רצון העליון ולכן אין בו בחינת השגה כ״א בבחינת ריח וכמ״ש גבי קרבנות ריח ניחוח להוי׳. ניחוח הוא לשון נחות דרגא מבחי׳ ריח נמשך להיות הויה חדשה גבוה מאד נעלה. ולעתיד לבא יתגלה בחי׳ זו והריחו ביראת ה׳ לא למראה עיניו ישפוט כו׳ דמורח ודאין וזהו ג״כ בחינת ירדן יריחו וכו׳ וד״ל:
פרק ג
לבאר ענין המסעות במדבר. הנה ארז"ל עתידה ארץ ישראל שתתפשט על העולם כולו. המכוון מזה שיהיה כל העולם כולו אז במדרגת ארץ ישראל דעכשיו. ואז יהיה א"י במדרגת ירושלים דעכשיו. וזהו שאמרו שירושלים תתפשט על כל ארץ ישראל כולו. ונמצא ירושלים דלעתיד לבא יהיה עוד במעלה גבוה יותר כי לע"ל יהיה עליות העולמות. והענין כי מבואר בכהאריז"ל במעלת א"י דעכשיו על ח"ל (דגזרו טומאה על אוירה וגושה בפ"ק דשבת ט"ו א') והוא מפני ששם יורד השפע ממלכות דאצילות ע"י התלבשות רבות היינו מל' דאצילות מתלבשת במל' דבריאה יצירה ועשיה. אבל בא"י נמשך ההשפעה ממל' דאצילות ע"י התלבשות במל' דבריאה ויצירה לבדן מבלי שיצטרך להתלבש ג"כ במל' דעשיה.
ואף שבהכרח גם בא"י יבוא האור והשפע דרך שר העשי' המושל בא"י. אין זה כ"א דרך מעבר בלבד ולא בדרך התלבשות ממש וכמו שרואין אור השמש ע"י אמצעית זכוכית בהירה שלא נשתנה עי"ז אור וזיו השמש. ולפיכך בא"י יתייחס השפע ליצירה משא"כ התלבשות היינו כמו המסך והפרוכת שמעלים על האור ביותר וכמו החידה והמשל שמעלים על אור השכל עד שהאור השמש הנראה דרך המסך נק' אור של תולדה. ולפיכך כשמל' דאצילות המלובשת במל' דבריאה ויצירה מתלבשת ממש במל' דעשיה יתייחס השפע ע"ש בחי' מלכות דעשיה (ועיין בע"ח שער תיקון נוק' פ"ב אות ה' מ"ש בענין דרך מעבר או כאשר יתעכב כו' ע"ש) ולכן גזרו שם טומאה. כי בעשיה הוא תכלית הסתר האלקות שהקליפות שרש היצה"ר מעלימים ומסתירים ולכן שם אל אד' המחיה עשיה הוא בגימטריא צו ואין צו אלא עבודת כוכבים ואיך הוא זה אלא דר"ל שמתלבש בלבוש הטבע עד שיכול לומר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה.
וזהו בחי' עבודת כוכבים יש ודבר נפרד, וכיון שההשפעה נמשך ע"י בחי' לבוש זה ע"כ גזרו טומאה על אוירה. אבל בא"י שהשפע יורד רק דרך מעבר העשיה ע"כ לא גזרו שום טומאה על אוירה וגושה כי ביצירה האור והחיות בלי הסתר כ"כ, ולע"ל שיזדכך העולם ולא יהיה העולם מסתיר כלל לכן נאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ואז יזדכך אפי' ארץ עובדי כוכבים ומזלות ועמ"ש (צפניה ג' ט') כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד ואז יקבלו האור והחיות מיצירה דרך מעבר העשיה לבד ולא דרך התלבשות. וזהו עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו (וא"י תקבל ממקום עליון יותר. ועיין מזה בספר הגלגולים פט"ז שא"י הם ו' ספירות תחתונות דיצירה וח"ל ו' ספירות תחתונות דעשיה אך שבעת בריאת העולם לא היו ספי' אצילות בריאה יצירה עשיה כמו שהם עתה אלא שהיו יותר גבוהים רק שעל ידי חטא עה"ד הושפלו וירדו למטה ממקומם הראשון עד כי מה שהוא עתה ו' ראשונות דבריאה היו אז ו' אחרונות דיצירה וזה היה אז מדרגת א"י ומה שהוא עתה ו' ראשונות דיצירה זה היה אז ו' אחרונות דעשיה וזהו מדרגת ח"ל קודם החטא דעה"ד ע"ש באריכות ונזכר ג"כ בלק"ת ס"פ בראשית, ולפ"ז ענין עתידה א"י שתתפשט כו' י"ל הפי' כי לפי שבחי' משיח זהו מדרגת אדה"ר כמו שהיה קודם חטא עה"ד כמש"ש פי"ט. וא"כ אז ששה ספירות אחרונות דעשיה שמהם נמשך ההשפעה בח"ל הרי יתעלו להיות במדרגת ששה ספירות ראשונות דיצירה דעכשיו כו'. ועד"ז ששה ספירות אחרונות דיצירה יתעלו להיות כמו מדרגת ששה ספירות דבריאה וזהו בחי' א"י לעתיד. או שמא י"ל בפי' עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו שבחי' ו' ספירות תחתונות דיצירה כמו שיהיה אז יתפשטו להאיר בח"ל וא"י תקבל מלמעלה יותר. וצ"ע. ועיין בגלגולים שם ס"פ י"ז. דעכ"פ יש עוד עליות עד שבחי' ו' אחרונות דעשיה יהיו בבחי' אצילות דעכשיו ממש ועד"ז יצירה ובריאה יתעלו למעלה יותר ועמ"ש בפ' ויצא ע"פ והאבן הזאת כו' יהיה בית אלקים. ועיין במבוא שערים ש"ג ח"ב ספט"ו שיש פעמים שהבריאה יוכל לעלות עד דיקנא דא"א דאצילות כו' וכמ"ש מזה במ"א בביאור ע"פ את שבתותי תשמרו). ולכן היו המסעות במדבר שהוא מקור יניקת החיצונים שלכן שעיר המשתלח נשלח לעזאזל המדברה שע"י המסעות הכניעו אותם בכדי שיוכל להיות לע"ל הגילוי מבחי' יצירה בכל העולם כולו ולא יהיו הקליפות דעשיה מעלימים ומסתירים. וז"ש ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך כו'. והנה פי' קומה הוי' הענין כי הנה יניקת החיצונים הוא משערות דנוק'. וזהו כרחל לפני גוזזיה נאלמה, כי הנה בחי' הדבור העליון נק' ג"כ בחי' אדם כי אדם הוא מדבר ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא (ועמ"ש מזה ג"כ בביאור ע"פ וידבר משה אל ראשי המטות). וע"ז נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו שנמשך בהדבור מבחי' יחו"ע ויחו"ת וכ"ז כשהדבור בגילוי והיינו בעולמות דקדושה נשמות ומלאכים המקבלים חיות מדבר ה' והם בטלים לבחינת דבור עליון ביטול דיחו"ת ויחו"ע משא"כ כשנמשך הדבור להחיות העשיה ששם הקליפות המסתירים הרי הדבור בבחי' גלות ונק' נאלמה עד שיוכלו לומר כחי ועוצם ידי כו' ונק' גוזזיה שמפרידים השערות, ובחי' מל' נק' רחל שמנחת א"ע לגזוז ואינה מבעטת כי כן מבחי' המל' נמשך החיות גם לכל החיצונים רק שהוא מבחי' אחוריים שלא ברצון וחשק וכמו בחי' שערות שעיקר גידולן בחלק אחורי הראש משא"כ הפנים פנוי משערות כו'. עמ"ש מזה בד"ה הסבי עיניך.
והנה בנסוע הארון והכניעו הקליפות שלא יהיו מסתירים ה"ז עלית המלכות מהגלות והשבי', ועי"ז יש ג"כ קימה ועלייה גם לבחי' ז"א וגם לכל הפרצופים שלמעלה מהז"א. וזהו קומה ה' שיש עלייה וקימה לכללות שם הוי'.
והטעם הוא מאחר שכל ההשתלשלות מלבישים זה לזה התחתון לעליון שנוק' דז"א מלבשת לז"א וז"א לאו"א ואו"א לחו"ג דא"א כו' והוא עד"מ שהדבור מלביש להמדות והמדות מלבישים את השכל, וממילא כשהמל' עולה מירידתה וצמצומה הרי יש עלייה לכל ההשתלשלות שלמעלה הימנה.
וזהו קומה הוי' כי כללות כל האצילות נק' הוי' היו"ד בחכמה כו' שע"י יציאת המל' מהמיצר והגבול דעשיה יש עלייה לכללות שם הוי' כו'. וגם דרך כלל היו"ד הוא בחינת אצילות עד ה"א אחרונה הוא מלובש בעשייה וקומה הוי' היינו שיהיה יחוד וחיבור ד' אותיות הוי' וגם עליית העולמות ע"ד הנזכר לעיל והיה זה ע"י נסיעת כל ס"ר נש"י שהם בחי' אדם בצלמנו כדמותנו וע"י מ"ב מסעות בהתהפכות כל השבע מדות לה' ושלא יהיה הנשמה בגוף בבחי' כרחל לפני גוזזיה נאלמה כמש"ל וכך נעשה ג"כ בעולם בחי' עליית המל' והעולמות וכמ"ש במ"א ע"פ גם את העולם נתן בלבם שכל העולם תלוי באדם שכשיתקן א"ע בזה הוא מתקן את כל העולם כולו. אך כל המסעות היו על ידי משה ואהרן כי משה הוא יסוד אבא כי הנה החכמה היא בחינת אין והבינה היא בחי' השגה ויש וכדי שיתייחדו ויתחברו הוא ע"י יסוד אבא שהוא הארה והשפעה מבחי' אין דחכמה בבינה.
ולא עצם מהות אבא ממש רק כמו טפת אבא וכמו בריקת וסקירת השכל. והמשכה זו צ"ל בתמידות כדי להחיות העולמות כמאמר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית לכן נק' משה לשון הוה גם דלה דלה לנו שעיקר המשכתו הוא לנו להחיות העולמות לכן נק' משה שושבינא דמלכא שממשיך אור א"ס המלובש בח"ע ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא שממשיך אור הבינה למל' שעי"ז יהיה עליית המל' ממטה למעלה ע"י ה"ג דבינה.
וזהו א' הר ן' כי הר הוא בחי' מדות דבינה כו' ונמצא ע"י משה ואהרן נעשה יחוד דאו"א. ולכן בהם ועל ידם היו המסעות ויסעו ויחנו הנסיעה היא העלאה מלמטה למעלה כנ"ל בענין קומה הוי' והוא ע"י שושבינא דמטרוניתא והחנייה היא המשכת האור א"ס ב"ה המלובש בח"ע שיומשך למטה ע"ד יחוד או"א כו' ונמשך ג"כ לזו"נ (והגם שיחוד או"א הוא תמידי אך זהו בחי' חיצוניות אבל הגילוי מבחי' פנימית נמשך ע"י אתעדל"ת) והוא ענין רצוא ושוב וזהו בשתים יעופף בשני בחי' ברצוא ושוב:
ב והנה להבין למה המסעות הם מ״ב ובספירת העומר שהוא ג״כ נגד ז׳ מדות הם מ״ט ימים. והענין כי ספירת העומר הוא בחי׳ המשכה מבינה לז״א לכן המספר מ״ט אבל המסעות שהם בחי׳ העלאה הם רק מ״ב. והענין דהנה איתא בזהר פ׳ בלק (דר״ג ע״ב) ע״פ ומגבעות אשורנו כיון דהוה במעהא דאימיה אשורנו אושיט פסיעה לבר ופי׳ בע״ח הובא במק״מ שם ובסה״מ (דף ק׳ סי׳ קע״ב) אשורנו לשון תמוך אשורי לשון פסיעה כי בזמן העיבור היה זו״נ בבחי׳ ו׳ זעירא של ה׳ ראשונה דשם הוי׳ כי עדיין לא היו ז״א רק בבחי׳ ו״ק והמל׳ מלבישתו ושם היתה בבחי׳ אותו קוץ התחתון היוצא מעט לחוץ מן סוף ו׳ זו וזו הנקודה נק׳ פסיעה לבר יען היא בסוף רגל זו ובולטת מעט לחוץ ע״כ.
ולהבין זה למה בהיות המדות כלולים בבחי׳ עיבור בבטן אימא אינם רק בחי׳ ו׳ והמל׳ אינה נחשבת כ״א רק בבחי׳ פסיעה לבר שבסוף הוי״ו אבל מ״מ גם עם הפסיעה הרי הוא רק ו׳ שזהו רומז על בחי׳ ששה מדות לבד ומדוע לא יחשבו ז׳ המדות ממש היינו עם בחי׳ המלכות. אך כי ידוע ע״פ ויבן את הצלע דבנין פרצוף הנוק׳ נבנה מבחי׳ מלכות שבמדות דז״א היינו מבחי׳ מלכות שבחסד נעשה חסד שבמלכות וממלכות שבגבורה נעשה גבורה שבמלכות כו׳, והיינו משום שהמל׳ נק׳ עשיראה דכולהו שהיא בחי׳ הגילוי שבכל מדה דהיינו מל׳ שבחסד הוא ענין הגילוי וההשפעה שיש בהחסד וכן בכולן.
ולכן מבחי׳ מלכיות שבכל המדות דז״א נבנה אח״כ פרצוף הנוק׳ שהוא מל׳ דאצילות הנק׳ עלמא דאתגליא שממנה נמשך ההשפעה לבי״ע. ולכן בנין זה שיהיה הנוק׳ פרצוף בפ״ע זה נעשה דוקא אחר הלידה והתגלות המדות אז נבנה מכל בחי׳ גילוי הנ״ל של המדות. ספירה ובנין המלכות. אבל כשהמדות הם עדיין בבחי׳ התכללות בהשכל כיון שהן עצמן בבחי׳ ביטול בהשכל איידי דטריד למבלע לא פליט להיות נמשך מהם בנין המל׳ שתהיה בחינה בפ״ע רק כי אז מדת מל׳ כלולה בתוך הששה מדות דז״א שהיא בחי׳ מלכות שבחסד מלכות שבגבורה דהיינו שהם רק ששה מדות רק שכל אחת מהם כלולה משבעה היינו שיש בחינת מל׳ בחסד שהרי עומד להתגלות א״כ כלול בו בחי׳ מל׳ שהוא ענין התגלות המדה, אבל מ״מ לא שייך שיומשך מהם בנין המל׳ פרצוף בפ״ע כיון שהם עצמן בבחי׳ התכללות והעלאה בהשכל שזהו הפך ההשפעה וזהו שבהיות זו״נ בבחי׳ עיבור במעי אימא הוא בחי׳ ו׳ זעירא היינו שהם רק ששה מדות המכוסין במעי אמן הוא השכל רק הנטייה שבסוף הו׳ מורה שעומד אח״כ להתגלות, וזהו שנק׳ פסיעה לבר מעצמותו והיינו בחי׳ מל׳ שבחסד מל׳ שבגבורה כו׳כח התגלות המדה.
וזהו מספר מ״ב הם ששה מדות שכל אחד כלול משבעה. אבל אינן בחי׳ ז׳ מדות ממש כי עדיין אין שייך שיהיה המל׳ בנין בפ״ע להיות עלמא דאתגליא ממש כ״א אחר הלידה.
ולכן בספה״ע שהוא בחי׳ המשכה והתגלות מבינה לז״א ונוק׳ ונמשך ג״כ בבי״ע עד שנמשך בנפש האדם ע״כ הם שבעה שבועות שהמל׳ נבנה פרצוף בפ״ע משא״כ בחי׳ המסעות דכתיב קומה ה׳ לשון קימה והעלאה שז״א נכלל באימא ואז אינן זו״נ כ״א רק בחי׳ ו׳ רק שוי״ו זה יש בו פסיעה לבר הוא בחי׳ מל׳ שבששה מדות אלו א״כ הם מספר מ״ב היינו ששה מדות שכל מדה כלולה משבעה. (ועיין בע״ח שער א״א פי״ד מענין מ״ב וענין מ״ט כו׳, ועיין לקמן בד״ה הנה גבי המסעות נתבאר ששם מ״ב הוא ז׳ מדות כל א׳ כלול מששה כמו שהם ז׳ פסוקים דאבגית״ץ כל א׳ יש בו מששה תיבות. והדרוש ההוא בתרא הוא ועיין שם מזה). והנה להבין למה המסעות הם דוקא ע״ד העלאה והתכללות זו״נ באימא, יובן עפמ״ש לא יחפוץ כסיל בתבונה כ״א בהתגלות לבו. פי׳ כסיל הוא בחי׳ יניקת החיצונים שיניקתם מהמדות דקדושה וכענין אברהם שיצא ממנו כו׳, אך יניקה זו הוא דוקא מהמדות כשיצאו כבר מבחי׳ בינה להיות בחי׳ בפ״ע (שמהחזה ולמטה מתחיל עה״ד טו״ר לפי ששם מסתיים יסוד אימא), אבל בהיותן כלולים ונעלמים בבחי׳ בינה ונק׳ חסדים המכוסים אז אין מהם יניקה לחיצונים כי בינה נק׳ עלמא דחירו כו׳ ולכן לא יחפוץ כסיל הנ״ל בתבונה אותיות בן ובת היינו המדות זו״נ כשהם כלולים בתבונה ונק׳ תעלומות לבו לא יחפוץ הכסיל בזה יען מבחי׳ זו אין לו יניקה רק בהתגלות לבו שהוא התגלות המדה אז יש לו יניקה, והטעם הוא כי יניקת החיצונים אינו נמשך כ״א מבחי׳ היש משא״כ מבחי׳ אין.
והנה כשהמדות כלולים בהשכל וההתבוננות הם בלתי מורגשים עדיין ליש ודבר וזה נק׳ תעלומות לב שנכלל האהבה ומכוסה בשכלו והשגתו והתבוננותו ומגודל ההתקשרות בההשגה אינו מרגיש האהבה כלל רק הם כלולים באור אימא ואינם בבחי׳ הרגשה וישות כלל ואז נק׳ בשם תבונה אותיות בן ובת הכלולים בהתבונה והדעת ממש וע״כ אין מזה שום יניקה לחיצונים שהם בחי׳ היש הגמור (ובמ״א נתבאר טעם לזה מפני שהתגלות עתיק הוא בבינה א״כ בהיות האהוי״ר כלולים ביסוד אימא הם בהתקשרות בעולם התענוג. וזהו ענין שבינה נק׳ דרור עלמא דחירו. וזהו ענין יוהכ״פ שכל העליות דרך אימא והוא בחי׳ רעותא דלבא ולכן לוחות אחרונות שניתנו בחשאי ניתנו ביוהכ״פ. ופי׳ בחשאי פנימית הלב כו׳. ובמ״א נתבאר עוד טעם לזה כי הנה או״א הם תרין ריעין דלא מתפרשין א״כ כשהמדות הם כלולים ביסוד אימא מאיר בהם ג״כ יסוד אבא והחכמה היא כח מה בחי׳ ביטול עץ החיים. וזהו ענין שמו״ע צלותא בחשאי. וממעמקים קראתיך ב׳ עומקים הם הב׳ יסודות דאו״א כו׳. ושני הטעמים עולים בקנה א׳ עפמ״ש בזהר הרקיע בפרשה בראשית) (בדף מ״ה) שאימא מקבלת מעתיק ע״י יסוד דאבא והיינו שהחכמה נק׳ עדן כו׳, אבל בהתגלות הלב שהמדות הם בבחי׳ גילוי בחי׳ בפ״ע הם בבחי׳ הרגש ליש ודבר יש מי שאוהב כו׳ אזי ממותרי המדה נמשך יניקת החיצונים שהוא היש הגמור כו׳ שיחזיק א״ע ליש ודבר מפני שיש לו אהבה כו׳. והגם שבהתכללות יש ג״כ בחי׳ פסיעה לבר היינו שבכל המדה יש רק כח התגלות אותה המדה. אבל מ״מ לא נמשך מהם בחי׳ גילוי ממש להיות בחי׳ מל׳ בחי׳ בפ״ע כ״א אחר הלידה ובהתגלות המדות ואז מבחי׳ היש נמשך יניקת החיצונים כו׳, (ועוד יובן ענין זה ביותר ממ״ש במ״א גבי דרוש ברכת הזימון בענין עה״ד ועה״ח ובענין יין המשומר בענביו משי״ב). והנה בהיות עיקר ענין המסעות הוא בכדי להכניע החיצונים שלא יהיה להם יניקה מהמדות דקדושה ע״כ הוא ע״י העלאתם והתכללותם באור אימא ולא יהיו בבחי׳ הרגש כלל. ולכן לא היו נחשבים כ״א בששה מדות שכל אחד מהם כלול מז׳, אבלבספירת העומר שהוא המשכת המדות מלמעלה למטה לחוץ אז מבחי׳ מל׳ שבהמדות דז״א נבנה בחי׳ בנין המלכות פרצוף בפ״ע אז נעשה שבעה שבועות ז׳ פעמים ז׳ כו׳ (ועמ״ש במ״א ע״פ וקבל היהודים שלתקן שלא יהיה יניקת החיצונים נמשך מקיפים דאימא להגן על המדות, וזהו והאם רובצת על האפרוחים כו׳ וכמו תבוא אם ותקנח כו׳. ובמ״א נתבאר שמתלבשים ו״ק דאבא בו״ק דאימא ובזה נשמרים המדות מיניקת החיצונים. וצ״ל דמ״מ ע״י בחי׳ מ״ב שהמדות כלולים ביסוד אימא ממש מכניע החיצונים יותר ששם אין להם שום שליטה ויניקה כלל). ובזה יובן הענין מ״ש רבי יוחנן בן זכאי ואיני יודע באיזה דרך מוליכין אותי. דלכאורה תמוה איך עלתה על דעתו שום ספק שיוליכוהו ח״ו לגיהנם מאחר שכל ימיו היה בתורה ועבודה. אך מפני שהאוי״ר שלו היה בבחי׳ התכללות בהמוחין דאימא מגודל התקשרותו בהשגה והתבוננות ושם המדות בלתי מורגשים כלל, לכן לא היה יודע ריב״ז אם נתפעל באוי״ר מאחר שלא הרגישם כלל וע״כ אמר איני יודע באיזה כו׳ (כי על העדר היראה יש עונש. ותדע שהמלאכים מתייראין מהדין ואינו שייך אצלם עון ממש כמאמר כלום יצה״ר יש ביניכם אלא רק זהו שאין היראה כדבעי וכמ״ש במ״א באריכות), כי מדותיו היו מכוסים ונעלמים בשכל ו כמו מי שהוא בעומק השכל והעיון אינו מרגיש בשום מדה אף שהמדה ודאי כלולה בההשגה כו׳. ועפ״ז יובן מ״ש במ״א בענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמתחת בנימין, כי הנה יוסף הוא צדיק עליון ובנימין נקרא צדיק תחתון כמ״ש מזה בביאור ע״פ מי יתנך כאח לי כו׳ ע״ש שיש נשמות שהם מבחי׳ יוסף ויש מבחי׳ בנימין.
ועיין מענין ב׳ מיני נשמות אלו באגה״ק סד״ה ויעש דוד שם, והנה הניצוצים המתפשטים מבחי׳ בנימין הם נשמות הבינונים ע״ד שפי׳ בסש״ב מהו בחי׳ בינוני. והניצוצים מבחי׳ יוסף זהו בחי׳ נשמות הצדיקים ומבואר בסש״ב פ״י דבחי׳ צדיק זהו מ״ש מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים דהיינו שמתענג על ה׳ עונג נפלא כו׳ וכמ״ש באג״ה על פסוק זה, משא״כ בבינוני כמש״ש פי״ד. אך עכ״ז יוכל להיות לפעמים שגם בבינונים תהיה האהבה עם השמחה והתענוג בה׳ לפי ערכו אך אינה בשלימות.
ועיין בסש״ב פי״ג בעתים מזומנים כו׳ וס״פ י״ד להתענג ולשמוח כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ תצוה בד״ה זכור דעמלק. וזהו ענין גביע הכסף שהטמין יוסף באמחחת בנימין, כסף הוא בחי׳ אהבה כמ״ש ברבות נשא ס״פ י״ג גבי קערת כסף שהוא ע״ש נכספה וגם כלתה נפשי ואומר כי נכסף נכספתה לבית אביך, וע״ד מ״ש בזהר בענין ת׳ עלמין דכסופין דמתענגי בהו צדיקייא.
והמשיך יוסף צ״ע בחי׳ זו לבנימין כדי שגם בנשמות הבינונים שהם ענפים וניצוצים המתפשטים מבנימין יוכל להיות בחי׳ אהבה זו. ומה שהטמין הגביע שלא ידע מזה בנימין, זהו משום כי בבינונים שהם ניצוצים דבנימין צ״ל אהבה זו באופן שלא ידע בעצמו מזו האהבה הגבוה דבחי׳ אהבה בתענוגים שהוא מדרגת צדיק שלמעלה ממדרגת הבינוני שמהתגלות אהבה זו בבינונים מה שלמעלה ממדרגתו יוכל להיות נמשך בו בחי׳ יש ויוהרא כו׳. אמנם צ״ל איך יתכן שיהיה לו אהבה רבה ועליונה זו ושלא ידע ממנה כלל, הנה זה מובן ממש״כ בענין ריב״ז שמגודל טרדתו בעיון ובההתבוננות לא ידע מהאהבה וזהו איני יודע באיזו דרך כו׳ כנ״ל, וא״כ פי׳ שהטמין הגביע זהו ענין חסדים המכוסים ביסוד אימא.
ועמ״ש בפ׳ ויגש ע״פ וילקט יוסף את כל הכסף כו׳ ועמ״ש מענין אהבה בתענוגים ע״פ חכלילי עינים מיין יינה של תורה נכנס יין כו׳ וזהו לשון גביע הכסף שבו נמשך היין כו׳. ולפ״ז אפשר לומר שריב״ז שאמר איני יודע היינו מפני גודל ענותנותו ע״ד שאמר רבה כגון אנא בינוני אע״פ שבודאי היה צדיק גמור נדמה בעיניו כבינוני כמ״ש ענין זה בסש״ב פי״ג, ולפיכך התנהג ע״ד שהטמין יוסף כו׳ עד שאינו יודע בעצמו מבחי׳ זו האהבה רבה כו׳. (ולפמ״ש י״ל לכאורה הא דביוהכ״פ קורין בס״ת רק ששה גברי זהו שייך לענין הנ״ל שהוא ע״ד כשהמדות מכוסים ביסוד אימא אז הם ששה מדות כו׳, מיהו בפע״ח נתבאר בענין אחר דהיינו אדרבה מפני שהמל׳ שהיא השביעית עלתה למעלה בפנימית אימא ור״ל שעלתה למעלה מהז״א שעדיין לא עלה לשם כמ״ש בפע״ח שער יוהכ״פ פ״ה. ועמ״ש מזה בפ׳ אחרי בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר ועמ״ש במ״א על מאמר הרע״מ פרשה שופטים) (דער״ה ע״א) אלא סליקא לההוא אתר דאתמר ביה במכוסה ממך בל תחקור כו׳:
ג והנה להבין בענין הששה מדות בפרטות היות נודע כי נצח והוד נק׳ ירכין לבר מגופא ונק׳ בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח ופי׳ לבר מגופא היינו כי חג״ת הם עצם המדות ונה״י הם השפעות המדות לזולתו ולכן נק׳ לבר מגופא, וענין שאין בהם טעם וריח היינו כי בחג״ת יש עדיין הארת השכל והטעם ולפי הארת המוחין והשכל כך הם אופני המדה בהתפעלות הלב אם רב ואם מעט כי הארת המוחין מאירים בחג״ת ולכן בחג״ת יש בהם טעם היינו הארת הטעם מהשכל מתלבש בהמדה. משא״כ בנו״ה כי נו״ה היינו שאחר שנסתלקו השכל והטעם של המדה מ״מ מתנצח לעשות המדה מחמת שכך נשאר ההסכמה אצלו.
וזהו פי׳ נצח ענף החסד, שעושה חסד מחמת שהוסכם אצלו להיות חפץ חסד וכבר נסתלק הטעם והשכל שהיה בזה מאיזה טעם הסכים כן. רק שנשאר ההסכם לבד, ולכן נקרא בדי ערבות שאין בהם טעם וריח היינו שכבר נסתלקו מלבו המוחין הנק׳ טעם (וריח הוא בחי׳ רצון ותענוג עיין לקמן בענין ירדן יריחו), אך עכ״ז בחי׳ הניצוח וההסכם החזק יעשה את החסד אף שלבו בל עמו. כמ״כ ההוד נק׳ ענף הגבורה בקו שמאל. ונמצא לפ״ז מובן כי חג״ת הם למעלה במדרגה מבחי׳ נו״ה, וא״כ לפ״ז צ״ל מ״ש בפע״ח שער העמידה פי״ד בכוונת אל עליון גומל חסדים טובים אל עליון הוא אריך אנפין שהוא הכתר שהוא הגומל חסדים שהם נה״י דז״א המוציא אותם בסוד תוספת מחדש כו׳ שנה״י חדשים דז״א נמשכים מהכתר דוקא. וזהו ג״כ ענין ומביא גואל לבני בניהם שהם נו״ה כו׳ כמש״ש פט״ו ועיין בזהר פ׳ שמיני (דל״ו ע״א). הרי מבואר דנו״ה שרשם מהכתר שהוא למעלה מאו״א וכ״ש מחג״ת, וגם מבשרי אחזה שהרגלים שהם בחי׳ נו״ה הרי הם המעמידים הגוף והראש ונושאים את הראש, וגם לרפואת הראש הוא ע״י הרגל שמשימין במים חמין וכדומה לפי שיש גידי הראש בהרגל כי נעוץ סופן בתחלתן (וכמ״ש במ״א ע״פ והארץ הדום רגלי). ויובן זה עד״מ שאנו רואים שיש איש חכם ולומד ומ״מ אין יכול ללמד ולהשפיע לזולתו למי שהוא קטן ממנו ולעצמו מבין ומשיג הענין אבל להשפיע לזולתו אין ביכולתו ואדם שהוא יותר חכם ממנו יכול להשפיע וללמד לאחר החכמה ההוא, שמפני שהוא חכם יותר ומבין הדבר לעומקו עי״ז דוקא יכול להשפיע לזולתו, והנה החכמה מאין תמצא מבחי׳ כתר וכאשר השיג זה החכמה לעומקה ושרשה מאיר בו מבחי׳ האין (וכמו ההפרש בין מעיין הנובע שנקרא מים חיים שקרוב להמקור מוצא המים חיים משא״כ מי שאינו משיג כ״כ לעומקה ותכליתה הוא כמו סתם מים שאינן מים חיים שרחוקים מהמקור כו׳) עי״ז הוא שיכול להשפיע למטה, א״כ אנו רואים שכדי להשפיע לזולתו שזהו ירידה מעצמותו לבר מגופא תלוי דוקא במה שמשיג החכמה לעומקה בחי׳ אין שממנו תמצא החכמה ולא כן במי שאינו מבין החכמה לעומקה ותכליתה אף שחכם ונבון הוא לעצמו אעפ״כ אינו יכול להסביר ולהשפיע לזולתו ועמ״ש מזה בפ׳ לך לך. ד״ה הנה אברם כו׳.
וכמ״כ יובן למעלה דבחי׳ נו״ה שהם לבר מגופא שהוא ירידת השפע מהמדות עליונות למטה שרשם נמשך דוקא מבחי׳ אין וכתר שהוא למעלה ממוחין שבראש וכמ״ש והחכמה מאין תמצא וזהו שלהיות מביא גואל לבני בניהם שהם בחי׳ נו״ה הוא ע״י התגלות אל עליון בחי׳ כתר כנ״ל (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ צאינה וראינה גבי ענין לכו לחמו בלחמי. ומזה יובן שרש ענין מ״ש באגה״ק בתחלתו ע״פ חגרה בעוז מתניה שע״י עסק ולימוד הלכות בתשבע״פ נמשך כח ועוז במתניה נו״ה שהם בחי׳ רגלים המעמידים הראש דהיינו בחי׳ אמונה ע״ש והיינו לפי שנה״י נמשכים מהכתר שהוא רצון עליון המתגלה בתושבע״פ. ועמ״ש מענין נצח בד״ה למנצח על השמינית וע״פ התוספתא שבזהר בשלח) (ד״נ) גבי תלת רוחין דכלילן בתלת כו׳ ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה הנה להבין שרש ענין מתן תורה בענין וגם נצח ישראל לא ישקר כו׳ כי לא אדם הוא כו׳. ומזה יובן ג״כ מארז״ל והנצח זו ירושלים וכמ״ש במ״א.
והנה נצח הוא ענף החסד שהוא בחי׳ גילוי האהבה מסותרת להתחזק בהאהבה כל היום אף בלי טעם כלל, והוד הוא ענף הגבורה וכידוע ההפרש בין ברכה להודאה כי הודאה הוא מרחוק וכמ״ש ע״פ ולשרקה בני כו׳, והיינו כי בחי׳ הגבורה הוא בחי׳ יראה שהוא מקרוב שע״י השגה ברוממותו נמשך היראה.
וענף היראה הוא בחי׳ הודאה מרחוק שמודה על הדבר ההוא בלי השגה בעצם. וכמ״כ יש במדת הגבורה כל השבעה מדות ובחי׳ נצח שבגבורה הוא שמקבל בניצוח ועקשות קבלת עומ״ש וכמ״ש ויירא ויאמר מה נורא כו׳, פי׳ ויירא הוא שהמשיך עליו להיות מתיירא וכמ״ש שום תשים עליך מלך כי לאחר שנעשה מלך לעשות בהם כרצונו הרי ודאי תפול אימתו עליהם וזהו בחי׳ יראה ממש, אבל קודם שנעשה מלך רק שהוסכם להשימו למלך זהו תשים עליך מלך היינו שממשיך עליו היראה ומסכים ברצונו ע״ז אף שאין לו יראה בפ״מ עדיין וכך הוא ענין ויירא ויאמר מה נורא דאף שאין לו השגה כ״כ ברוממותו ית׳ עד שתפול עליו אימה מ״מ מתנצח לקבל עליו עומ״ש ונק׳ נצח שבגבורה שכך הוסכם הדבר קבלת עול מלכות שמים וא״כ גם באדם ב׳ בחי׳ נו״ה שרשן גבוה מאד וכמ״ש כי עם קשה עורף הוא ולכן וסלחת כו׳ כמ״ש במ״א.
והנה כל המסעות היו עד ירדן יריחו. והענין דהנה כתיב והריחו ביראת ה׳ כו׳ ופי׳ לא למראה עיניו כי ראיה היינו בחי׳ חכמה ולא למשמע אזניו שהוא בחי׳ בינה כ״א והריחו דמורח ודאין (ועיין מזה בזהר פ׳ יתרו דע״ח א׳ ובמק״מ שם בשם הרח״ו ובזהר ויקהל דרי״ג ע״ב), נמצא בחי׳ ריח הוא יותר גבוה מחו״ב כי שרש בחי׳ ריח הוא מבחי׳ חוטמא דא״א וכמ״ש ותהלתי אחטם לך. וגם בגמ׳ יש רמז ע״ז כמארז״ל לבעל החוטם אני מבקש וע״ז נאמר במשיח והריחו ביראת ה׳.
והנה ההפרש בין טעם לריח הגם ששניהם מחזקים כח השכל מ״מ יש הפרש ביניהם שהטעם והמאכל מחיה את האדם ע״ד אור פנימי והריח הוא בחי׳ מקיף שהרי הפרי שמריחים בו נשאר בשלימות כבתחלה רק הריח מתפשט ממנו לא כן במאכל שלועסו ובולעו. כמ״כ למעלה אכלו רעים לעילא שהן או״א אבא יונק ממזל השמיני כו׳ זהו התלבשות בפנימיות ועד״ז נמשך ג״כ בג״ע צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה ע״י שנקלט בהשגתם ממש בבחי׳ או״פ.
וזהו ותורתך בתוך מעי. לכו לחמו כו׳. כי אורייתא מחכמה ובינה נפקת. אך המצות עצמן שרשן בבחי׳ כתר תר״ך עמודי אור ומשם א״א לבוא הגילוי בפנימיות ממש אלא מרחוק ה׳ נראה עליהם היינו כמ״ש בזהר תפיס ולא תפיס (עיין בזהר פ׳ נח דס״ה ע״א ובפרשת פקודידרכ״ו א׳ ודרס״ט א׳) שאין התענוג נמשך ומתגלה בבחי׳ פנימיות לתוך השגתו ממש רק כדוגמת הריח וכמ״ש בזהר פ׳ צו (דכ״ו סע״ב) לא ידעין בר ריחא כמאן דאריח ריחא ואתבסם כו׳ ועיין במק״מ שם. וזהו ענין שמהמצות נעשים לבושים להנשמה בג״ע דהיינו בחי׳ מקיפים מה שלא יכול להתגלות לתוך השגתו ממש כמו המזון כ״א בבחי׳ מקיף ונק׳ לבוש וזהו מ״ש וירח את ריח בגדיו וכמ״ש בזהר פ׳ בלק (דקפ״ו א׳) בריחא דלבושייכו כו׳ (ועמ״ש בפ׳ חקת בד״ה אז ישיר כו׳ עלי באר מענין המקיף והלבוש הנמשך לצדיקים בג״ע ממעשה המצות ושם נזכר המשל כברק המבריק כו׳ ואפשר שזהו בחי׳ ראיה וכמ״ש וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו. אכן במשיח שנאמר והריחו כו׳ לא למראה עיניו זהו מקיף עליון יותר. וכנודע שיש ב׳ בחי׳ מקיפים ועיין מ״ש סד״ה זאת חנוכת המזבח בענין שמן המשחה וקטורת ועמ״ש בד״ה באתי לגני בענין אריתי מורי ובד״ה וישלח יהושע כו׳ ואת יריחו בהפטרה דפ׳ שלח), והנה יריחו היא עיר התמרים ותמר הוא בחי׳ צדיק כמ״ש צדיק כתמר יפרח מה תמר אין לו אלא לב אחד דהיינו רצון אחד בלבו לה׳. ובילקוט איתא מה תמר לבו מכוון למעלה אף צדיקים לבם מכוון למעלה כו׳ ופי׳ עיר התמרים היינו כי יש ב׳ בחי׳ צדיק עליון וצדיק תחתון (עמ״ש בד״ה מי יתנך כאח לי בפ׳ תרומה וזהו כשם שאין בלבך אלא אחד היינו בחי׳ צדיק עליון. כך אין בלבנו אלא אחד היינו צדיק תחתון ועמ״ש מזה בד״ה זכור דעמלק). פי׳ צדיק עליון היינו דעת המחבר ומייחד או״א וצדיק תחתון הוא בחי׳ יסוד המחבר זו״נ. וזהו ענין יעשה שלום לי שלום יעשה לי. עמ״ש מזה בביאור ע״פ החלצו מאתכם. ולכן היה ביריחו ז׳ חומות בחי׳ ז׳ אומות ששרשם מז׳ מדות כי יריחו היה מנעלה של א״י בחי׳ יסוד. ולכן לא נחלקה כלל לשבטים כי הוא כלול מכל א״י (ועיין בפע״ח בסופו בענין שבעה הקפות עם הלולב בהושענא רבה. ועיין מענין צדיק כתמר יפרח ברבות לך לך פמ״א במדבר רפ״ג ובזח״א דפ״ב סע״א ודף ר״ך ע״ב. ח״ג דט״ז ע״א ודרצ״ב סע״א) והנה עיקר פי׳ צדיק נק׳ כן מי שמקיים המצות ומבואר לעיל שהמצות הן הן בחי׳ ריח בגדיו. ולכן יריחו היא עיר התמרים, וענין ירדן יריחו לשון המשכה וירידה שהוא המשכת בינה למל׳, דהיינו המשכת היחוד עליון שע״י צדיק עליון שיומשך ג״כ למטה ע״י בחי׳ צדיק תחתון. ועיין מענין זה דירדן בזהר פ׳ שלח (דקס״ו סע״א) ומ״ש במק״מ שם בשם הרח״ו. ועמ״ש סד״ה כה תברכו בענין וישם לך שלום כו׳, ועיין לעיל שלכן היה המ״ב מסעות עד ירדן יריחו כו׳ שהכל נק׳ יצ״מ עד ירדן יריחו לפי כי מה שמלובש בכלי נק׳ מיצר וגבול לגבי בחי׳ או״מ שלמעלה מהכלי שזהו בחי׳ ריח וע׳ בע״ח שער א״א פי״ד הנ״ל:
פרק ד
אלה מסעי בנ״י כו׳ ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם כו׳ ואלה מסעיהם למוצאיהם. וצ״ל למה גבי ויכתוב משה הקדים מוצאיהם למסעיהם ואח״כ הפך ואומר ואלה מסעיהם למוצאיהם. גם מהו ויכתוב משה כו׳ דמסתמא משה כתבו ככל התורה אשר הקב״ה אומר ומשה אומר וכותב. אך הענין כי הנה ענין המסעות שנסעו וחנו במדבר מ״ב פעמים עם הארון ויהי בנסוע כו׳ ובנוחה כו׳ רק שהארון נעשה אח״כ ומסעות הראשונות עד מדבר סיני נסעו בלא הארון שהם כנגד שם מ״ב אנא בכח גדולת ית״ץ כו׳ אף שהיה זה בסיבה מחמת חטא המרגלים שנגזרה גזירה להתעכב מ׳ שנה במדבר עכ״ז הרי הוא ית׳ הוא סיבת הסיבות.
והנה גם ע״פ הנגלה יש טעם לזה כדי שימצאו האוצרות לקיים מ״ש ובתים מלאים כל טוב כו׳ כמ״ש רז״ל. וע״פ הנסתר נזכר בספרים שהוא כדי להכניע את המדבר הגדול והנורא ע״י מ״ב מסעות שנסעו וחנו כנס״י עם הארון שהם כנגד שם מ״ב כו׳.
ולהבין מהו ענין הכנעה זאת להמדבר הלא הוא שממה ואין דר בו. אך הענין הוא כי המדבר נק׳ מדבר העמים שהוא מקור יניקת כל הקליפות והוא לעומת בחינת ירושלים שהוא המקור לכל העולם כולו בקדושה כי זה שער השמים שנמשך שם ההשפעה מלמעלה כי שם צוה ה׳ את הברכה ומשם היו מקבלים כל הארצות (וכמ״ש בזהר פ׳ תרומה דקנ״ז ע״א ועיין עוד בזהר פ׳ יתרו דע״ט א׳) ולכן ירושלים הוא באמצע הישוב ואת זה לעומת זה עשה האלקים בחי׳ מדבר הוא מקור כל הקליפות ולכן הוא ארץ מלחה אשר לא יעשה פרי כו׳ כי בקדושה מיהב יהבי משקל לא שקלי וכמ״ש ואתה מחיה את כולם שתמיד נמשכים השפעות החיות. ולהיפך בקליפה כתיב הב הב שמבקשים הכל בשביל עצמם לגרמיה ואינן משפיעים לזולתם (ועיין מענין הב הב בזהר פ׳ קדושים ד״פ ע״ב ובפי׳ הרמ״ז שם ובאדרא דנשא קל״ה סע״א ובפ׳ וירא דק״י ע״ב ובפ׳ בשלח דנ״ו ע״א) ולכן עפר מדבר פסול לכיסוי הדם לפי שאינו מגדל צמחים כו׳ כמ״ש בגמרא. וע״י שנסעו בו בנ״י הכניעו אותם ומעשה אבות הוא פעולה לבנים עד סוף כל הדורות שמחמת זה יש ביכולת האדם להכניע הגוף שלו שהוא משכא דחויא מבחי׳ הקליפות הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי שתחלת הווייתו הוא מן תאוה כו׳ וכמ״ש ברבות תזריע פי״ד כלום נתכוין כו׳ וכדי שיסכים גם הגוף לרצון הנפש אלקית בבחי׳ ואהבת כו׳ זהו ע״י שכבר נכנע המקור שלהם אבל לולי זה לא היה יכולת בשום אופן לאדם להתגבר על גופו ונפשו הבהמית כ״א לפי שכבר נכנע המקור שלהם לכן גם הענפים יהיו נכנעים ע״י האדם כו׳ והיינו ע״ד כלל ופרט כו׳:
ב אך עדיין צ״ל למה היתה זאת מאת ה׳ לברוא הקליפות ושאח״כ יצטרכו להכניעם לא יהיה לא הא ולא הא. הנה כתיב ועתה ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כ״א ליראה כו׳ וארז״ל אל תקרי מה אלא מאה ברכות שחייב אדם לברך כו׳. דהנה הברכה יש בה נוכח ונסתר (ועיין מזה בפע״ח שער הברכות פרק שני) בא״י היינו נוכח כי ואתה מחיה את כולם ע״י אותיות שמא׳ ועד תי״ו ובמחשבה א׳ ברא את כל העולם שבו רבוא רבבות ברואים לאין קץ ותכלית גבוה מעל גבוה כמ״ש וקדושים בכל יום יהללוך סלה שאחר שאומרים סדר קדושה של המלאכים שאומרים קדוש וברוך כו׳ אח״כ אומרים וקדושים הם הנשמות יהללוך סלה לאין קץ כו׳ הגם שבספרים לא נזכר אלא ב׳ בחי׳ ג״ע התחתון ועליון ואף גם על ג״ע תחתון אמרו באחר מוטב דלידייניה כו׳ וק״ו על ג״ע העליון ובאמת יש עוד רבבות מדרגות בעילוי אחר עילוי לאין קץ ות״ח אין להם מנוחה כו׳ וגם במלאכים אלף אלפין גדוד א׳ והגדודים אין להם מספר והכל נמשך ממחשבה אחת ולכן הכל כלא חשיב קמיה ית׳ כמו עד״מ באדם מחשבה א׳ הוא כלא חשיב אפילו רק נגד כח המחשבה שהן כ״ב אותיות שבנפש המדברת שיוכל לחשוב בהן מחשבות לאין קץ ותכלית, ואצ״ל לגבי עצמות הנפש שגם כללות כח המחשבה הוא רק לבוש לבד כו׳.
וזהו ענין הבקשה ברוך אתה ברכה הוא המשכה וגילוי בחינות אותיות המחשבה היינו הכ״ב אותיות עצמן כח המחשבה כו׳ ונק׳ אתה לשון נוכח כי זהו המשכת בחי׳ ממכ״ע. ואח״כ אשר קדשנו בלשון נסתר הוא בחי׳ סוכ״ע שהמחשבה היא בטלה לגבי עצמיות אור א״ס ב״ה וכמו בנפש ביטול מחשבה לגבי השכל שגם כח המחשבה הוא רק בחי׳ לבוש הנפש משא״כ השכל הוא מבחי׳ עצמיות הנפש ואצ״ל לגבי למעלה מהשכל וק״ו לגבי עצמיות הנפש, וכך הוא ביטול המחשבה לגבי הרצון עליון שלמעלה מהמחשבה, ויש גם למעלה מהרצון כו׳ וע״י המצות שהם רצון עליון ממשיכים גילוי א״ס ב״ה, דהיינו המשכת בעל הרצון בעל המחשבה (והנה במ״א נתבאר שזהו ענין שבחרו רז״ל לקרוא את הבורא ית׳ בשם הקב״ה יותר מבשאר שמות והיינו לפי שקדוש וברוך זהו ענין ב׳ בחי׳ אלו דסוכ״ע וממכ״ע כמ״ש מזה בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיע אם בהרת כו׳ עד הקב״ה אומר טהור כו׳ ע״ש ולכן נגד ב׳ בחי׳ הללו בא בהברכה לשון נכח בברוך אתה ולשון נסתר באשר קדשנו כו׳ והיינו פי׳ הקדוש ברוך הוא) והכח הזה במצות הוא לפי שנשפלו במעשה וסוף מעשה במחשבה תחלה וכמ״ש צחוק עשה לי אלהים שם אלהים דייקא הגורם להיות בחי׳ יש הוא העושה צחוק ותענוג למעלה ע״י הביטול שהיש בטל אח״כ וזהו לויתן זה יצרת כו׳ פי׳ לויתן לשון התחברות שהוא התחברות יש לאין שהגשמיות בטל לרוחניות יצרת לשחק בו שמזה נעשה שחוק וחדוה למעלה (ועמ״ש פ׳ פנחס בד״ה צו את בנ״י כו׳). וזהו אל תהי ברכת הדיוט קלה כו׳ פי׳ שהוא ההעלאות מענינים גשמיים שבעוה״ז שהן נק׳ מילין דהדיוטא ואל תהי קלה כי ע״י ביטול היש עי״ז דוקא נעשה הברכה וההמשכה מלמעלה ולכן נק׳ ברכת הדיוט כו׳ [ועיין מענין ברכת הדיוט ברע״מ נשא (קכ״א ב׳) ור״פ תצא ובפי׳ הרמ״ז שם ושם ועמ״ש בד״ה ושאבתם מים בענין אע״פ שהאש יורד מלמעלה מצוה להביא מן ההדיוט]. וזהו יסוד כל המצות כמו צדקה שנותן ממונו שייגע עליו בכל רמ״ח אברים ונותנו לעני ועושה מיש לאין ולכן ארז״ל בכל מאדך בכל ממונך.
ובאמת פי׳ מאדך הוא האהבה בלי גבול אך הענין ששניהם אמת. כי הנה ארז״ל טוב זה יצ״ט מאד זה יצה״ר, והטעם כי הנפש עם היות שהיא חלק אלוה ממעל מ״מ היא מוגבלת והאהבה שלה היא בבחי׳ גבול ומדה וא״א לה להגיע לבחי׳ מאד שהוא בלי גבול ולהתכלל בא״ס ב״ה שאין לו תחלה ותכלה אלא ע״י נפש הבהמית דוקא כאשר גם היא נהפכת ממרירו למיתקא וחפיצה וחשקה לדבקה בו ית׳ שאהבה זו היא בלי גבול.
וכמשל מרוצת המים כשבוקעים ההסתר שהיה מסתיר ומעכב ומונע את מרוצתם שאז הוא בתגבורת עצומה כו׳. והיינו ג״כ ענין א׳ עם משנ״ת לעיל שע״י ביטול היש דוקא הוא שנתעורר למעלה בחי׳ א״ס.
וזהו ענין הממון בבחי׳ בכל מאדך וכמ״ש צדקה תרומם גוי שעי״ז תבוא נה״ב לבחי׳ בכל מאדך כו׳. ועד״ז הוא כל מעשה המצות מיש לאין והם היפוך מבחי׳ מדבר שהוא הב הב ולא להשפיע כו׳ וזהו מה ה׳ אלקיך שואל מעמך פי׳ מה היינו בחי׳ ביטול לעשות מיש אין דהיינו שלא יהיה נחשב יש ודבר בפ״ע לומר כך אני רוצה וזה איני רוצה כו׳ כ״א להיות משים עצמו כשיריים שלא יתפוס מקום כלל כאלו הוא אין ואפס ממש וזהו בחי׳ מ״ה.
ועמ״ש סד״ה מה טובו. וכדי לבוא לבחי׳ מה וביטול תיקנו מאה ברכות שהם המשכות מלמעלה בנפש בחי׳ אתעדל״ע הנותן כח להיות אתעדל״ת וביטול היש. עמ״ש בד״ה ואתחנן מענין ברכת המצות וגם שע״י מאה ברכות נמשך אח״כ להיות מבחי׳ מ״ה בחי׳ מאה בתוספת אות א׳ שמקור המשכה זו הוא מבחי׳ שהוא סתימו דכל סתימין וכמ״ש בזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א) בענין מאה ברכאן מאתר עילאה סתימא דכל סתימין כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ תולדות בביאור ע״פ מים רבים בסופו, וזהו ענין אל״ף אותיות פלא, ועיין בפע״ח שער הברכות פ״א ולהיות המשכה זו הוא ע״י בחי׳ ביטול היש שנמשך מבחי׳ מ״ה ולכן ארז״ל איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו כו׳ וכמ״ש במ״א ולכן כל גיאה שהוא היפך מבחי׳ מ״ה נקרא שוטה כו׳.
והנה מבואר לעיל שכל מעשה המצות הוא בחי׳ ביטול היש ועי״ז נמשך בהם ג״כ גילוי א״ס ב״ה מלמעלה למטה. ולכן נק׳ רמ״ח אברים כמשל האבר שהוא כלי לחיות הנפש ות״ת כנגד כולם כי ותורתך בתוך מעי כתיב שהיא בחי׳ מזון לנפש.
ולכן ארז״ל ויתר הקב״ה על עבודת כוכבים וג״ע וש״ד ולא ויתר על ביטול תורה לפי שהמצות מעשיות הם בחי׳ המשכה באברים החיצונים ולכן ויתר עליהם עד״מ בגשמיות כי גם כשהוא מחוסר אבר חיצוני יכול הוא לחיות רק שיהיה בעל מום כו׳, ולא ויתר על ביטול תורה שהוא בחי׳ אברים הפנימים ונקיבתם במשהו כו׳ ואמנם עסק התורה צ״ל ג״כ בבחי׳ ביטול הנ״ל, וכמ״ש במ״א שלכך נאמר ודברת בם סמוך לובכל נפשך ובכל מאודך כו׳ ועי״ז ממשיך גילוי אור א״ס ב״ה בהתורה ונק׳ עוסק בתורה לשמה ר״ל לשם התורה עצמה להמשיך בה גילוי אור א״ס שלמעלה מהחכמה וזהו שארז״ל על שלא ברכו בתורה תחלה ולא אמרו על התורה כי פי׳ ברכו בתורה היינו המשכת אור א״ס בתוך התורה כו׳:
ג וכן הוא ענין הברכה שלפני המצות בא״י אלקינו מלך העולם שמתחלה הוא המשכת א״ס ב״ה בנפש האדם וזהו הוי׳ אלקינו שלנו משמע והיינו ע״י בכל לבבך שיהיה גילוי אלקות בב׳ חללי הלב דהיינו חלל השמאלי מלא דם בחי׳ גבורות ומרירות מימי שנותינו בהם שבעים שנה וכל מגמתנו וחפצנו בעניני גשמיים בפרנסה ולעזוב לבניו אחריו וכי בשביל זה ירדה נשמתו בעוה״ז כו׳ אשר בהתבונן בזה יתמרמר לבו מאד אך זהו בחלל אחד הוא השמאלי.
וחלל הימני מלא רוח חיים הוא בחינת שמחת הנפש ע״י מצות ה׳ שהם רצונו ית׳ שנתלבש בעשייה וע״ז נאמר ישמח ישראל בעושיו כו׳. וזהו בבינונים והם הגורמים להיות כמ״כ גם בצדיקים אלא שהוא באופן אחר כי הצדיקים אין בהם רע כלל להיות מזה מרירות גשמיים רק שהוא בחי׳ פחד ויראה מה׳ ומהדר גאונו ואח״כ השמחה היא בחי׳ אהבה בתענוגים כו׳ וזהו הוי״ה אלקינו ואח״כ מלך העולם הוא ההמשכה בחיצוניות העולמות אשר מלך שמו נק׳ עליהם. ומעתה מובן ענין ירידות הנשמות בגוף שהוא צורך עלייה (כי הנשמות עם היות שעלו במחשבה הרי נמשכים מבחי׳ אותיות המחשבה וע״י ירידתן בגוף וביטול היש לאין ע״י ברכת הדיוט כו׳ ממשיכים בחי׳ גילוי ממכ״ע וסוכ״ע בעל המחשבה כו׳ כנ״ל, ועיין בפ׳ וישב בד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים בין העומדים כו׳) והיינו ע״י אתכפיא ואתהפכא. והוא הטעם אשר ברא ה׳ את הקליפות בכדי לעשות ולתקן שעי״ז יהיה העלייה הגדולה כו׳. וזהו אלה מסעי בנ״י. פי׳ עליותם ממטה למעלה. ואמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם.
וענין ויכתוב היינו כמארז״ל חותמו של הקב״ה אמת פי׳ כי החכמה נקראת אמת כי כשמשיג איזה דבר בהשכלתו אזי יודע שכן הדבר והוא האמת כו׳. ועמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה ונקראת חותם עד״מ החותם שהוא שם האדם הנכתב בדיו גשמי ע״ג הנייר והנה השם בעצם אינו ערוך לגבי עצמיות בעל השם וכ״ש וק״ו כשנכתב בדיו שהיא רק בחי׳ עשייה גשמיות וכך בחי׳ חכמה הוא בחי׳ עשייה גשמיית לגבי א״ס ב״ה וכמ״ש כולם בחכמה עשית והרצון היא הנקרא שם שמו גימטריא רצון וחכמה היא החותם שהוא בחי׳ עשייה של השם. אך מ״מ כמו בגשמיות החותם הוא קיום על כל דבר שיחייב עצמו שכאשר יחתום שוב אין לשנות וכמו בנעילת יוכ״פ וחתמנו בספר חיים בספר פרנסה ושוב לא ישונה כן בחי׳ א״ס ב״ה שלמעלה מעלה מהחכמה שורה ומתלבש בחכמה, וזהו ויכתוב משה כי משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא המעלה אותה אל החתן כי אהרן היה מניף הלוים.
וכן כללות נש״י בהעלותך את הנרות נשמת אדם קרויה נר ה׳ והיכן עליותם עד אל מול פני המנורה ומשה הוא שושבינא דמלכא המשיך א״ס ב״ה מלמעלה למטה משל למלך שבעצמו אין דרכו לילך כך משה הוא המנהיג המשכת והתגלות אלקות תוך העולמות.
ולכן ויכתוב משה לפי שהוא מבחי׳ חכמה וירא ראשית לו כתב חותמו של הקב״ה אמת שהוא גילוי אור א״ס שבחכמה. והמשיך זה למטה להיות בהם כח לעלות אל ה׳ ממטה למעלה כי א״א היה להם להתעלות תחלה בעצמן כי אלמלא עוזרו כו׳.
וזהו כענין ברכת המצות שהוא המשכת אתעדל״ע שיוכל להעלות הדבר גשמי שבו נעשה המצוה כו׳. וכנזכר לעיל בפי׳ א״ת מ״ה אלא מאה שע״י המאה ברכות נמשך כח להיות בחי׳ מ״ה וביטול ועיין בפע״ח שער הברכות שם דגבי העלאה שע״י ברכת המצות הוא ג״כ ע״י שם מ״ב. וכך עד״ז ענין ויכתוב משה כו׳ דגבי מ״ב מסעות הוא המשכת אתעדל״ע שעי״ז יהיה ההעלאה. וכן עכשיו המשכה זו הוא על ידי עסק התורה וכמ״ש ותורה אור שהיא המאירה נפש האדם בחינת אתעדל״ע שיהיה בה כח לעלות באתעדל״ת (וכמ״ש ע״פ ואתחנן כו׳ ועיין בפ׳ תצוה בד״ה ועשית ציץ כו׳ פתוחי חותם כו׳). ולכן ארז״ל (בפתיחתא דמדרש איכה) ע״פ ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו כו׳ המאור שבה היה מחזירן למוטב. והנה תחלה אמר ויכתוב מוצאיהם למסעיהם מוצאיהם היינו מקור נשמות ישראל כענין שנאמר וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו.
והוא למעלה מבחי׳ מחשבה כי אע״פ שאמרו דישראל עלו במחשבה היינו ששם עלו עצמיות נשמות ישראל. אבל מקורן ושרשן הוא למעלה יותר בבחי׳ בעל המחשבה בעל הרצון ומשם המשיך הארה כדי להיות להם כח לעלות ממטה למעלה. וזהו למסעיהם ר״ל הנסיעה וההעלאה שממטה. ע״פ ה׳ פי׳ שהעליה הוא למעלה מבחי׳ פי ה׳ שהוא ממכ״ע ברוח פיו כל צבאם ואח״כ ואלה מסעיהם למוצאיהם ר״ל זוהי העליה עד מוצאיהם ממטה למעלה:
פרק ה
ביאור על זה
הנה גבי המסעות כתיב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה׳ ויפוצו אויביך כו׳. וצ״ל ענין המסעות שהיו עד מתן תורה שלא היה עדיין הארון. אך הענין כי המסעות הראשונות היו במדבר הקרוב לישוב ולכן היו יכולים להכניעו משה רבינו ע״ה וישראל בעצמם הגם שלא היה עדיין הארון עמהם משא״כ המסעות שאח״כ בתוך המדבר הרחוק מישוב היה צריך כדי להכניעו גם לארון דייקא וזהו ויהי בנסוע הארון כו׳.
וכן הענין ג״כ למעלה כי הנה נוגה היא הממוצע בין הקדושה ובין קליפות הטמאות כי היא כלולה מטוב ורע והוא מ״ש במרכבת יחזקאל רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב שאחר ק״נ מתחיל השתלשלות שלש קליפות הנ״ל שע״י ק״נ נמשך להם יניקה מהקדושה. ולכן לא כולם שוים שהקרוב לנוגה יותר אין הרע בו בתוקף כ״כ כמו בהרחוק מנוגה (וז״ש גבי עמלק ואחריתו עדי אובד וכמשנ״ת בד״ה חייב אינש לבסומי בפורי׳ ע״ש וזהו דלפעמים אמר שטן ופנינה לש״ש נתכוונו ובמ״א אמרו נתן עיניו במקדש ראשון כו׳ וכמ״ש במ״א). ולכן אותן המסעות שהיו במדבר הסמוך לישוב היינו התחלת השתלשלות קליפות הטמאות הקרובים עדיין לנוגה ע״כ היו יכולים ס״ר נש״י ומשה ואהרן להכניעם גם קודם מ״ת ע״י שבעה מצות שנצטוו במרה שמירת שבת וכבוד אב ואם וכמו שנא׳ בהם בדברות האחרונות כאשר צוך ה׳ אלקיך ופירש״י דכאשר צוך היינו במרה. אבל המסעות שנסעו אח״כ בתוך המדבר הרחוק מישוב ששם מדור הקליפות הרחוקים מנוגה שהם תוקף הרע היה צריך כדי להכניעם ע״י בנסוע הארון ויאמר משה כו׳. וכל עיקר הכוונה בענין המסעות במדבר הוא להכניע אותו לפי שהוא מקור הקליפות לעומת בחי׳ ירושלים בקדושה (ועיין בזהר תרומה קנ״ז א׳ תצוה קפ״ד א׳ ב׳ ובע״ח שער הארת המוחין זו״נ פ״ה) והוא סימן לדורות שעי״ז יוכל כל אחד מישראל לעבוד את ה׳ ולהכניע גופו באתכפיא או אתהפכא שזהו עיקר העבודה כו׳. והנה מ״ב מסעות הם כנגד שם מ״ב תיבות דאנא בכח גדולת כו׳ שהוא שבעה מדות עליונות חג״ת נה״י ומלכות וכל אחת מהן כלולה מששה בחי׳ חג״ת נה״י לבד לכן הוא שבעה פסוקים וכל פסוק יש בו רק ששה תיבות שבחי׳ השביעית שבכל מדה אינה בחשבון דשם מ״ב וצ״ל מפני מה בספירת העומר הם מ״ט ימים דהיינו שכל מדה משבעה מדות עליונות כלולה משבעה שסופרין ג״כ בחי׳ מלכות שבכל מדה.
והענין כי הנה בחי׳ מלכות הוא הממוצע מלכות דאצילות נעשה עתיק לבריאה ומלכות דבריאה עתיק ליצירה כו׳ ומלכות דא״ס עתיק לאצילות שבחי׳ מלכות לבד שבעליון יורדת להיות עתיק ומקור לתחתון.
והנה שם מ״ב הוא בחי׳ עליות מלמטה למעלה שלכן בפ׳ שמע יש בה מ״ב תיבות מואהבת עד ובשעריך. ולכאורה אינו מובן דהא פ׳ שמע הוא חסד ואהבת ושם מ״ב הוא גבורה אלא מפני שאהבה דפ׳ שמע נאמר בכל מאדך בלי גבול הכלי והוא בחי׳ העלאה והיינו ע״י שם מ״ב. משא״כ בפ׳ והיה אם שמוע שלא נאמר בכל מאדך והוא בחי׳ המשכה הוא שם ע״ב וכמ״ש במ״א.
ולפיכך השבעה מדות דשם מ״ב כלולים כ״א רק מששה בחי׳ שהם בחי׳ העצמיות של כל מדה והם המתעלים משא״כ הבחינה שביעית שבכל מדה שהוא ענין גילוי המדה כו׳ והיינו לפי שהעליות הוא באור א״ס ב״ה שהוא סתימו דכל סתימין שתהיינה הז׳ מדות בטלים בו ית׳ דלאו מכל אינון מדות איהו כלל כמ״ש לך ה׳ הגדולה כו׳ והוא הפך מבחי׳ גילוי המדה שהוא בחי׳ יש כו׳ (ואפשר דלכן שם מ״ב הוא ג״כ בהויות דע״ב ס״ג מ״ה משא״כ בשם ב״ן אין בו בחי׳ מ״ב כמ״ש בע״ח שער כסה״כ ספ״ז ובפע״ח שער הקדישים פ״א כי שם מ״ב הוא בחינות עליות וזהו הפך שם ב״ן שהוא בחי׳ מל׳ להיות גילוי כו׳. ועיין בפע״ח ש״ו פ״ד בענין ראשו כתם פ״ז מ״ה מ״ב כו׳ ועיין במק״מ פ׳ שמות) (בדף ח׳) גבי עטרת פז. ועמ״ש בענין קי״ס סד״ה הים ראה וינוס ההרים רקדו כו׳ ע״ש. אבל ספירת העומר הוא בחי׳ המשכות היום יום א׳ כו׳ יום לשון הארה וגילוי שנמשך מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה עד שנמשך בנפש האדם ולכן בכל מדה סופרין ז׳ בחינות שהרי העיקר בזה הוא להיות גילוי והמשכה למטה שזהו בחי׳ השביעית שבכל מדה גילוי המדה (וגם עומר שעורים הוא שם ב״ן). ומהיכן מתחילים לספור מיום ראשון של פסח והוא עצמו אינו מהמספר כי הוא מקור שממנו ממשיכים האורות שהוא ענין הספירה היום יום כנ״ל כי ביום א׳ דפסח כתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה פי׳ שהוא בבחינת רוממות למעלה מהחכמה. וזהו וספרתם לכם ממחרת השבת פי׳ מבחינה שלמעלה מהשבת ששבת הוא מוחין דאבא ויד רמה הוא בחינה שלמעלה מזה, ומבחינה זו תספרו מ״ט יום להיות בכל מדה ז׳ בחינות דוקא. (ועיין לעיל בד״ה לבאר ענין המסעות נתבאר ענין שם מ״ב דמסעות שהם ו׳ מדות כל אחד כלול מז׳, והוא אינו כמש״כ שהם ז׳ מדות כ״א כלול מששה. ויש לומר עפמ״ש בפע״ח שער הקדישים רפ״ב וז״ל כי שם מ״ב של כוונת הקדיש אינו שם מ״ב הנודע אצלנו שהוא אנא בכח רק שם מ״ב דהויות כו׳ וע״ש דמ״ב דהוויות היינו ג׳ ידות יד הגדולה יד החזקה יד הרמה אשר כל יד הוא ב׳ פעמים ז׳. נמצא מ״ב דהויות היינו ו׳ בחינות כל אחד כלולה מז׳. והיינו מה שפי׳ שם בענין שם מ״ב. וענין ג׳ ידות אלו מבואר במ״א בדרוש פורים גבי כי יד על כס כו׳. ועמ״ש מזה ג״כ בביאור ע״פ נשא את כו׳ ע״ש. ומה שפי׳ כאן בענין שם מ״ב זהו אנא בכח כו׳. ועיין עוד מענין שם מ״ב בפע״ח גבי כוונת פ׳ ראשונה דק״ש שבה שם מ״ב מבואר דשם מ״ב הוא בראש ז״א בכח״ב כו׳. ועיין בזהר פ׳ תרומה) (דקל״ב ע״ב) שמא דמ״ב אתוון רזא דיליה אבהן דקא מתעטרן בעלמא עילאה כו׳ עד דעתעטרא באין סוף ועמ״ש ע״ז בפרדס שער שלשים פ״ז. ועיין עוד בזהר פ׳ אחרי (דע״ח א׳) וברע״מ פרשת בהר (דק״ח ע״ב) ובהרמ״ז ר״פ תצא ובפ׳ בראשית (דף ד׳ ע״א). והנה המסעות היה בכל אחד מהם חנייה אחר כך והוא המשכות האור למטה להכניע הקליפות אך כדי שיהיה ההמשכה ממקום עליון מאד שעי״ז יוכנעו לזאת היה תחלה ההעלאה וכן בשם מ״ב שש כנפים כו׳ (ובשתים יעופף ובשתים דוקא העלאה והמשכה וזהו ג״כ ענין לוים וכהנים ובד״ה לבאר ענין המסעות נתבאר בענין קומה הוי׳ ויפוצו אויביך כו׳ שגם ע״י ההעלאה היה הכנעת הקליפות ע״ש):
ב והנה מבואר בפנים דענין מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם יש להבין מענין ברכת המצות, דהנה כמו שבמסעות היה נסיעה וחנייה כך במעשה המצוה יש ג״כ העלאה והמשכה והיינו שהמשכת אור א״ס ב״ה שנמשך ע״י מעשה המצוה כמו טלית וציצית המשכת המקיף ובחי׳ ל״ב נתיבות חכמה ובתפילין המשכת מוחין. הנה המשכה זו הוא ע״י בירור ק״נ שהקלף דתפילין והצמר דציצית נלקחו מק״נ וע״י קיום המצוה מבררים ק״נ ומעלים הניצוצים לשרשן.
והנה כדי שיהיה בירור והעלאה זו צ״ל תחלה המשכה מלמעלה כי אלמלא עוזרו כו׳ אתעדל״ע לעורר אתעדל״ת וזהו ענין ברכת המצות שהוא המשכת המקיף היינו הארת סוכ״ע שהוא המעלה ומגביה כו׳ (ועמ״ש במ״א בפ׳ מקץ בד״ה המגביהי לשבת כו׳ שכל בחי׳ מקיף הוא המעלה למעלה) ולכן הברכות על המצות הם מדרבנן שהם המשכת מקיפים וע״ז ארז״ל ערבים עלי ד״ס עלי דוקא שהוא בחי׳ מקיף כו׳ וכמ״ש במ״א (בפ׳ שמות). וזהו ענין מארז״ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן דלכאורה הל״ל כפשוטו קודם לעשייתן. ולמה אמרו לשון עובר ונצרכו אח״כ להוכיח דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא אלא כי עובר לעשייתן הפי׳ שהוא בחי׳ מקיף למעשה המצוה המעלה העשייה (וכענין מ״ש נחלה עבר על נפשנו עמ״ש מזה סד״ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך, וכענין פי׳ עובר לסוחר באד״ר) (קכ״ח ב׳) ועיין בספר קול ברמה שם מלשון סחור סחור כו׳ וכענין ויעבור ה׳ על פניו כו׳, ועיין בזהר פ׳ לך לך דע״ט ע״ב. וזהו ג״כ ענין ההפרש בין ההמשכה שבתחלה לעורר המ״ן ובין המשכת מ״ד שנמשך אח״כ ע״י העלאת המ״ן, שההמשכה ההיא שאח״כ מאיר ומתגלה בבחי׳ פנימית משא״כ ההמשכה שבתחלה מאיר רק בבחינת מקיף וחיצוניות וכמו וימינו תחבקני שמחבקה בחיצוניותה ועי״ז אשה מזרעת ומעלה מ״ן ועי״ז נמשך אח״כ מ״ד טפת דכר בפנימיותה להיות מזה הולדה וגם ע״י שאשה מזרעת תחלה יולדת זכר לפי שהמשכת מ״ד ואתעדל״ע הנמשך ע״י קדימת האתעדל״ת הוא מבחי׳ גבוה יותר מהאתעדל״ע שבתחלה.
וכ״ז מבואר בענין ברכת המצות שהברכה יש בה לשון נוכח ברוך אתה כו׳ והוא ההמשכה לעורר המ״ן ואח״כ לשון נסתר אשר קדשנו במצותיו שלשון נסתר מורה על בחי׳ גבוה יותר כענין הוא עשנו והיינו ההעלאת מ״ן של מעשה המצוה שעולה למעלה מעלה וכמ״ש בענין עלי באר כו׳ אח״כ וצונו הוא ענין המשכת מ״ד שנמשך אח״כ ע״י העלאת המ״ן כי וצונו לשון צוותא והתחברות שנמשך המ״ד בבחי׳ פנימיות כו׳ (וכמ״ש בלק״ת פ׳ בראשית בסוף ההקדמה לטעמי מצות שע״י המצוה נעשה יחוד זו״נ). וכמ״כ הוא ג״כ בענין הקרבנות שהן בחי׳ העלאת מ״ן מנפש הבהמית שבנוגה כו׳ ועי״ז נמשכים ויורדים מ״ד (עיין באגה״ק בד״ה למה נסמכה). אך ג״כ כדי שיהיה העלאת מ״ן הוא ע״י הכהן המקריב שהוא חסד עליון הנמשך להעלות המ״ן כו׳. וענין ההפרש בין תורה למצות שארז״ל ויתר הקב״ה כו׳ ולא ויתר על ביטול תורה שהתורה היא בחי׳ אברים הפנימים שבהם תולה עיקר החיות ונקיבתם במשהו. והמצות רמ״ח אברים דמלכא הם בחי׳ אברים החיצונים. הענין הוא כי יש למעלה אורות וכלים והנה התורה שהיא בחי׳ חכמה ושכל היינו שהיא מבחי׳ אורות והמצות שהן בחי׳ עשייה היינו שהן מבחי׳ כלים (ועיין בע״ח שמ״א פ״ז דיחוד אור א״ס בחכמה נק׳ איהו וחיוהי חד ונודע דחיוהי פי׳ אורות וגרמוהי פי׳ כלים). אך לפי שמ״מ שרש הכלים למעלה מן האורות. לכן פעמים אמרו שהמצות הם למעלה מהתורה וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו כו׳ כי המצות שהן מבחי׳ כלים הן לגבי התורה שהיא בחי׳ האורות כמשל השליא שמקפת את הולד שנוצרה תחלה מהטפה (וכמ״ש באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי כו׳ וזהו גם כן ענין כברייתו של עולם ברישא חשוכא שהוא שרש הכלים והדר נהורא בחי׳ אורות ועמ״ש מענין זה בביאור ע״פ וקבל היהודים כו׳). והענין כי התורה הוא בחי׳ פנימיות והמצות הן בחי׳ חיצוניות אך שהוא חיצוניות עליון שלפיכך לא יוכל להתגלות רק החיצוניות כענין שתוק כך עלה במחשבה והוא בחי׳ גלגלתא ולכן לפי שהן חיצוניות עליון מאד ע״כ מצד זה הן למעלה מהתורה (ועמ״ש בפ׳ מקץ בענין שמונה נסיכי אדם) כמו שהגולגולת מקפת על המוח שהוא בחי׳ חכמה (ועיין בפע״ח שכ״ב פ״ה בדפוס שקלאב) אך מ״מ לפי שהתורה היא מבחי׳ מוחא בחי׳ חכמה שהוא בחי׳ פנימיות לכן אמרו שהתורה היא למעלה מהמצות (ועמ״ש בפ׳ אחרי ע״פ כי ביום הזה יכפר כו׳ וגבי שבועות ע״פ וידבר אלקים) ולכן התורה היא מזון לנפש שהתגלותה בג״ע בבחי׳ פנימית בטעם ושכל משא״כ מהמצות נעשים לבושים שאינן יכולים להאיר רק בדרך לבוש שהוא בחי׳ חיצוניות כו׳:
ג ומעתה נחזור לעניננו לענין המסעות שהיה בהם נסיעה וחנייה העלאה והמשכה. וכמו שבמצות צ״ל עוד המשכה בתחלה כדי להיות ההעלאה וזהו ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. כמו כן הוא בענין המסעות. וזהו ענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם שהוא המשכה תחלה מלמעלה מבחי׳ מוצאיהם דנש״י למסעיהם היינו ליתן כח ועוז להיות ההעלאה. ופי׳ ויכתוב משה היינו חותמו של הקב״ה אמת (עיין ברבות שמות פ׳ ה׳ ע״פ חסד ואמת נפגשו ואמת זה משה ועיין בהרמ״ז פ׳ ואתחנן) (דרס״א ע״א) וזו משה אמת כו׳ ע״ש, וגם ויכתוב היינו כמו כתב סופר שבמשנה סוף גיטין ופי׳ בגמרא חתם סופר וכן בקרא וכתב דגבי ספר כריתות לפ״ד ר׳ מאיר בגמרא פירושו חתמו כו׳. ויובן בהקדים כי יש ב׳ בחי׳ חכמה וכמ״ש באד״ר (קכ״ח ב׳) היינו כי חכמה דאצילות אתפשט ונפיק לל״ב שבילין וע״ז נאמר ונהר יוצא מעדן אך חכמה סתימאה הוא בחי׳ דלא אתפתח שהוא למעלה מהשכל וההשגה וזהו ענין שתוק כך עלה במחשבה (מנחות כ״ט ב׳) שאין הפי׳ כך עלה בלי טעם ח״ו. אלא שהטעם ההוא נעלם מאד ולא ניתן להשגה עד שנראה למטה כי אין טעם ברצון, והוא בחי׳ חכמה סתימאה (שנק׳ מחשבה בזהר פ׳ נח) (דס״ה ע״ב) ועמ״ש מזה בביאור ע״פ אם בחקותי ובד״ה ענין ק״ש. ולכן גם משה שקיבל התורה ואורייתא מחכמה נפקת הוא בחי׳ חכמה דאצי׳ לא יוכל להשיג כלל הטעם שבמחשבה העליונה שהיא בחי׳ א״ס שכל העולמות דאבי״ע אינן ערוך אליו ית׳. (וזהו ענין מאד עמקו מחשבותיך וכדלקמן). והנה י״ג מדות הרחמים שהן י״ג ת״ד הן נמשכים ממוחא סתימאה (ולכן גם למטה באדם צמיחת הזקן הוא אחר שיש לו גדלות המוחין וכמבואר בש״ע א״ח) (סי׳ נ״ג ס״ח) שהשנים שראוי להתמלאות בהם זקנו הוא אחר עשרים שנה. ומבואר בע״ח סוף שכ״ד בענין הטעם דלמכור בנכסי אביו עד שיהיה בן עשרים שנה שאז נתיישבה דעתו כמ״ש בגמרא (ב״ב קנ״ו ב׳) ובהרמב״ם והיינו לפי שאז נמשכים בו ב׳ מקיפים דאבא ל׳ מ׳ כו׳ ואחר שנכנסו אלו המקיפים אז נתמלא זקנו כמ״ש בפע״ח ש״י פ״ו שלכך אומרים יג״מ אחר שמ״ע כו׳. אך מ״מ המשכתן ממו״ס הוא רק בבחי׳ שערות לבד והיינו לפי כי הגם שהן מדות עליונות מאד מ״מ להיות התהוות בחי׳ מדות מאור א״ס ב״ה דלאו מכל אלין מדות איהו כלל, אינו אלא ע״י צמצומים עצומים כי הרי לא שייך בחי׳ מדות רחום וחנון, אלא א״כ שייך בחי׳ עולם ובריות שתפול עליהם מדת הרחמים.
וכמ״ש באוצ״ח בתחלתו כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא רחום. וזהו זכור רחמיך ה׳ וחסדיך כי מעולם המה שהמדות אלו הם בגדר עלמין וכמ״ש במ״א שאפילו בחי׳ סוכ״ע זהו בגדר עלמין וא״כ לגבי מהותו ועצמותו ית׳ שאינו בגדר עלמין כלל.
וגם עכשיו אפילו שנתהוו העולמות מ״מ כולא קמיה כלא חשיב דהיינו שבאמת הוא לבדו הוא כמו קודם שנברא העולם וכל הנבראים בטלים במציאות כביטול זיו השמש כשהוא תוך גוף השמש ואין נופל עליהם שם יש כלל כמ״ש באריכות בסש״ב ח״ב פ״ג וח״א פ״כ. א״כ קמיה ית׳ ממש כמו שהוא לבדו הוא לא שייך כלל מדות אלו אף שהם מדות היותר עליונים דמ״מ מעולם המה. משא״כ בחי׳ חכמה סתימאה הוא בחי׳ חכים ולא בחכמה ידיעא שהוא כמו שהוא ית׳ לבדו הוא גם אלו לא ברא העולמות כלל (עיין מזה סד״ה ואלה שמות). וזהו פי׳ וענין קדש מלה בגרמיה המבואר בזהר אמור (דף צ״ד) שהיא בחינה שאינה שייכה לעולמות כלל והיינו מלה בגרמיה. ולא כמו המדות שהם תוארים פעול מאחרים כמ״ש בהג״ה באוצ״ח בתחלתו בשם המפרשים. ולכן המשכת י״ג מדות מח״ס אינה אלא בבחי׳ י״ג ת״ד עד״מ שהשערות אין להם ערך ויחוס כלל עם המוחין שבראש ואין עיקר חיות המוחין מתפשט בהם כלל שהרי אם יחתוך האדם שער ראשו לא ירגיש המוח כאב כלל שאין מתפשט בהם אלא הארה מצומצמת בעלמא להיות להם רק יניקה ואחיזה במוחין. כך הוא עד״מ ההארה הנמשכת מח״ס להיות התהוות יג״מ שהן מקור לבחי׳ עלמין אבי״ע כו׳ ולהיות התהוות בחי׳ יש ושהיש בטל כו׳ הוא רק מבחי׳ זיו והארה בעלמא ע״י צמצוצים עצומים כו׳ (ועיין בסש״ב ח״ב פ״ט בהג״ה). וזהו זכור רחמיך כו׳ שהזכרון אינו שייך אלא על דבר הרחוק ממנו במקום או במעלה כו׳, וזהו מה גדלו מעשיך ה׳ מאד עמקו מחשבותיך כי הנה התהוות כל העולמות עליונים ותחתונים אבי״ע אשר זהו ענין מה גדלו מעשיך הוא מהמדות עליונות שהם מקורות לבחי׳ עלמין. והם לגבי מחשבתו ית׳ כמו שער האדם לגבי מוחין שלו עד״מ. א״כ מזה נתבונן גדולת עומק מחשבתו ית׳ ומעלתה לאין קץ ותכלית על מעלת חיות כל העולמות כו׳ ועיין מזה באג״ה בסופו ד״ה דוד זמירות קרית להו.
והנה תיקון השביעי מי״ג ת״ד הוא ואמת שהוא מדה השביעי דיג״מ שאמר משה. ויש להבין על דרך שהקשה בזהר ר״פ ויקרא ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת כו׳. אך הענין כי בתיקון השביעי נמשך ומתגלה אור הח״ס שלא ע״י צמצום דבחי׳ שערות וכמ״ש באדרא (קל״א ע׳ וקל״ג ב׳) תיקונא שביעאה פסיק שערא ואתחזין תרין תפוחין כו׳ הה״ד באור פני מלך חיים, פי׳ פסיק שערא היינו כמו שבפנים אין שום צמיחת שערות וע״כ נקרא בחי׳ זו ואמת היינו גילוי האמת כמו שהוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה שנק׳ מלה בגרמיה וכמ״ש בסש״ב פל״ה בהג״ה שמעתי ממורי כו׳ ע״ש ובחי׳ זו נמשך ומתגלה בתיקון הז׳ כיון שבו מאיר אור הח״ס שלא ע״י צמצום השערות. משא״כ בשאר תיקונים שהם בחי׳ המדות אף שהם מדות היותר עליונות ורב חסד כו׳ מ״מ כיון ששייכים לבחי׳ עלמין אין בהם גילוי עצמיות חכמה סתימאה שהוא כמו שהוא לבדו הוא אחד האמת ואין עוד כלל והיינו לפי שההמשכה רק ע״י בחי׳ שערות כנ״ל, (וקרוב לזה כתב הרמב״ם בפי׳ אמת וז״ל הוא שהנביא אומר וה׳ אלקים אמת, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא אין צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמיתתו כאמיתת אחד מהם עכ״ד) (ועיין ברבות וישלח פרשה פ״א מענין חותמו של הקב״ה אמת ובשה״ש רבה ע״פ לסוסתי ברכבי שהוא ע״ש אני ראשון ואני אחרון כו׳ ועמ״ש מזה בד״ה ראשי המטות):