לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
ואתחנן
פרק א
ואתחנן אל ה׳ וגו׳ אתה החילות וגו׳. להבין מהו החילות וכי לא היה הרבה נסים כגון קריעת ים סוף ויצ״מ ומ״ת ומלחמת עמלק וכיוצא בהם ואיך שייך לקרות כל זה התחלה בלבד. הנה ארז״ל עד שלא נבה״ע הי׳ הוא ושמו בלבד.
ולכאורה אינו מובן איך שייך קודם בריאת העולמות להיות בחי׳ שם להקב״ה ומי קראו בשמו. אך הענין דהנה איתא בזוה״ק דתכלית בריאת האדם בגין לאשתמודע לי׳ וביאור הדברים כי הנה ירידות והשתלשלות המדרגות בצמצומים רבים היא צורך עליה כדי לאתהפכא חשוכא לנהורא ולזה ברא אלקים את האדם על הארץ כי להיות עוה״ז הוא עולם השפל והחשך עב כפול ומכופל וצריך להרבות בנרות להאיר את החשך ע״כ ברא אלקים את האדם שהוא בחי׳ האור והנר כמ״ש נר הוי׳ נשמת אדם שהוא נר המאיר הארת שם הוי׳ בבחי׳ גילוי להאיר את העוה״ז ולאהפכא חשוכא לנהורא.
וע״ז נאמר והיה ברכה. ברכה בקרב הארץ וכתיב כי הם זרע ברך ה׳ שהוא לשון המשכה כמו המבריך והמרכיב כו׳ בכדי להיות ברוך ה׳ מן העולם ועד העולם מעלמא דאתכסייא לעלמא דאתגלייא להיות הוי׳ בבחינת גילוי והממשיכים גילוי זה הם ישראל שהם זרע ברך ה׳ ונר ה׳ נשמת אדם ריבוא נשמות שהם כמה ריבוא נרות שלפי ריבוי החשך ועביו הכפול ומכופל כך צל ריבוי הנרות בנשמות וגילוי זה הוא שיהיה התפעלות בלב האדם מקרב איש ולב עמוק לצאת הנפש מנרתקה ולהיות כלתה נפשי לה׳. (ועמ״ש בד״ה רני ושמחי הראשון בענין נר הוי׳ נשמת אדם שנשמת אדם הוא בחי׳ נשימה ברצוא ושוב אז הוא בחי׳ נר להאיר ולהמשיך גילוי שם הוי׳ כו׳) ולא די בהתבוננות במחשבתו בלבד שהוא ית׳ ממלא כ״ע וסוכ״ע ולית אתר פנוי מיניה שאין זה בחי׳ גילוי אלא הוא בחי׳ עלמא דאתכסייא שהוא בבחי׳ העלם שאינו מתפשט ומאיר אל תוך נקודת לבבו אלא הוא רק בבחי׳ מקיף מלמעלה כנודע ממארז״ל גנבא אפום מחתרתא כו׳ שאין נוגע אל עצמיות ומהות הנפש ממש להיות לאחדים ממש אלא הוא כמו דבר נפרד ועומד מלמעלה משא״כ בחי׳ גילוי הוא להיות נוגע אל עצמיות הנפש ממש כאשר ישים אל לבו איך שהוא ית׳ ממכ״ע וסוכ״ע כו׳. ואי לזאת לא תוכל הנפש שאת מהכיל התלבשותה בגוף הגשמי בחשך תאות העולם רק רוחו ונשמתו אליו יאסוף ותתאחד הנפש במקורה (וזהו ענין בגין לאשתמודע לי׳ שהדעת הוא הכרה והרגשה ממש וכמ״ש לקמן ע״פ וידעת היום ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ ויקחו אליך ובפ׳ ואלה המשפטים כו׳) ועל דרך זה תיקנו קודם פסוקי דזמרה לומר ברוך שאמר והיה העולם. פי׳ להיות בחי׳ שאמר והיה העולם בבחי׳ ברוך וגילוי שיהיה נמשך התפעלות הלב ממה שאמר והיה העולם כי הוא אמר ויהי ובמאמר א׳ נברא העולם כו׳.
וכן ברוך הוא שיהיה בחי׳ הוא בבחינת גילוי בלב שיהיה הבל מתפעל כו׳ ודרך כלל הם י״ג ברוך כנגד י״ג תקוני דיקנא שהם בחי׳ שערות פי׳ שהם המשכות שנמשכו דרך בחינת שערות עד״מ כמו שער שאינו נוגע אל עצמות ומהות הגוף והראש אלא הוא מותרות. כך הנה ההמשכות אלו להיות גילוי בלב האדם הוא דבר שאינו נוגע אל עצמיות ומהות הדבר שממנו נמשך הגילוי שעצמיות הדבר שהוא מקור ההמשכה לא ישתנה בשום שינוי או גירעון ותוספת בפעולת ההמשכה בשינוי ההתפעלות והגילוי בלב (ועמ״ש במ״א ע״פ והיה לכם לציצית) והנה י״ב ברוך הם בחי׳ המשכות פרטיות והי״ג הוא הכולל כל ההמשכות והוא ברוך אתה הוי׳ אמ״ה פי׳ שיהיה בחי׳ הוי׳ בבחי׳ גילוי כאילו הוא לנוכח בחי׳ אתה להיות אלקינו שיתייחד עלינו שיהא שלנו ממש ובחי׳ הוי׳ הוא הכולל כל הבחי׳ הפרטיות הנאמרים בי״ב ברוך והוא ראשיתן ועיקרן:
ב וביאור ענין זה יובן במאמר ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית כי צריך להבין מהו מחדש והלא כל הימים שוים ויום זה דומה ליום של אתמול. אלא הענין כי יש בחי׳ שנק׳ סדר ההשתלשלות מעילה לעילה ויש בחי׳ שנק׳ למעלה מדרך סדר ההשתלשות. מה שהוא בבחינת סדר ההשתלשלות דרך כלל הוא עד״מ כמו אצל האדם שכל ומדות ומחשבה ודבור שהשכל מוליד המדות ומהם נעשה המחשבה כו׳. כך הענין בהשתלשלות העולמות וריבוי ירידות המדריגות מעילה לעילה נקרא עד״מ בחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם שיש למעלה ג״כ כביכול בחינת מחשבה אלא שאינה מחשבה גשמיות כמו אצל האדם ח״ו כי מחשבת האדם אינה פועלת כלום מה שאין כן במחשבה שלמעלה נבראו העולמות וכן בדבור בדבר ה׳ שמים נעשו אלא בחינת מחשבה ודבור הוא בחינת גילוי העולמות שיצאו מכח אל הפועל ומההעלם אל הגילוי כדרך שהמחשבה הוא בחינת גילוי השכל והדבור הוא גילוי המחשב׳ וכמה בחי׳ ומיני מדריגות ירידות והשתלשלות במדרגות רבים ועצומים וצמצומים שונים וכולם נק׳ מחשבה וכמ״ש בזהר דכמה מחשבתין למחשבתין כו׳ דא מוחא לדא כו׳ וכן בבחי׳ דבור והתחלקות רבוי המדרגות האלו הם במלאכים וגם בנשמות שיש מיכאל ואברהם בבחי׳ מחשבה ויש בבחי׳ דבור.
ובחי׳ מחשבה מעולם שלמטה נק׳ בחי׳ דבור לגבי עולם שלמעלה ממנו עד רום המעלות דא מוחא לדא כו׳ ובלשון גמרא נק׳ בתי גוואי ובתי בראי הם בחי׳ פנימיות ובחי׳ חיצוניות ופנימיות שלמטה נקרא חיצוניות לגבי שלמעל׳ ממנו ועד״ז כמה ריבוא השתלשלות המדרגות עצמו מספר וכמ״ש היש מספר לגדודיו כו׳. אך כל זה נק׳ בחי׳ השתלשלות בסדר המדרגות שיציאתן מההעלם אל הגילוי הוא שבחי׳ ומדרגות ההעלם מוציא מה שהיה בכחו בהעלם להיות בבחי׳ גילוי הגם שהכח שבהעלם הוא ביתר שאת ומעלה מבחי׳ הגילוי שנחשב ירידה כו׳ מ״מ הרי הכח שבהעלם הוא המקור לבחי׳ הגילוי ויש בכח ההוא בחי׳ הגילוי כ״כ אלא שהוא בהעלם וכמשל השכל ומדות ומחשבה הנ״ל ובחי׳ השתלשלות הלזו לא שייך אלא בבחי׳ הנאצלים והנבראים כי גבוה מעל גבוה שומר כו׳. אבל לגבי המאציל עצמו ית׳ אין ערוך אליו ית׳ כלל.
וא״א להיות בריאות העולמות כלל בדרך ההשתלשלות מעילה לעילה כי אין ערוך נברא לגבי בורא ית׳ ואיך יקבלו חיותם מכח עצמותו ומהותו כבי׳ ואיך יתכן להיות בחי׳ כח עצמותו כבי׳ לצאת מההעלם אל הגילוי להיות מזה כח נברא כו׳ כי הוא רם ונשא למעלה עד אין קץ ואי אפשר להיות התהוות נברא אפי׳ בריבוי השתלשלות אין קץ לפי שאינו בגדר זה של ההשתלשלות [וזהו ענין אנת הוא חד ולא בחושבן שאין ערוך כו׳ וכמשנ״ת לקמן ד״ה ענין ק״ש ובד״ה היום הזה מצוך ובד״ה פתח אליהו] אלא בריאת העולמות הוא ע״י בחי׳ כי ובטובו מחדש שבטובו פי׳ טוב שלו עצמו דהיינו בחי׳ עצמותו כבי׳ הרי זה מחדש מעשה בראשית שנעשה חדש ממש מאין ליש וכמ״ש והחכמה מאין תמצא. שהחכמה הוא בחי׳ ראשית והיא תמצא מאין בבחי׳ התחדשות שנעשה דבר חדש מה שלא היה בכח המקור המוציאו והוא ע״י בחי׳ יו״ד שהוא בחי׳ צמצום ואח״כ הו״ה ה״א הוא התפשטות אורך ורוחב ויש ה׳ עילאה וה׳ תתאה עלמא דאתכסייא ועלמא דאתגלייא.
והוי״ו המחברם כו׳. וזהו בחי׳ הוי״ה שאומרים ברוך אתה הוי״ה שיהי׳ בחי׳ הוי׳ בבחי׳ גילוי שהוא מקורא דכולא דהיינו להיות התפעלות הלב ממה שהוא ית׳ למעלה מבחי׳ ההשתלשלות ואין ערוך אליו ית׳ אלא שמהווה כל העולמות בבחי׳ הוי״ה ע״י בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ כנ״ל [וזהו עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד. הוא היינו מהותו ועצמותו ית׳ ושמו הוא האור והגילוי שהוא ג״כ א״ס ונק׳ אא״ס שהיה כלול בעצמותו דהיינו מה שיש ביכולת במהותו ועצמותו כביכול שיומשך ממנו גילוי אור א״ס ויכולת זו נק׳ שמו ועמ״ש מזה בד״ה קול דודי ובפ׳ פנחס ד״ה צו את בנ״י].
וזהו ואהבת את הוי׳ אלקיך פי׳ ואהבת אהבה מלשון אבה והה׳ הנוספת הוא בחי׳ הבל הלב שאבה פי׳ רצון המוח ואהבה הוא רצון הלב ואהבת שיהיה הרצון והתשוקה שבלב להיות הוי׳ שיהי׳ בחי׳ הוי׳ עצמו שורה בך להיות אלוה שלך ממש שיתאחד בך בבחי׳ גילוי וזהו את ה׳ אלקיך פי׳ את כמו עת לאהוב בעי״ן לפי שהוא בחי׳ הגילוי להיות סדר זמנים. שהזמן הוא בחי׳ נברא שהזמן לא שייך אלא במדת מלכותו ית׳ מלך מלך וימלוך משא״כ למעלה וכמ״ש מזה סד״ה שובה ישראל עד. אלא שבחי׳ גילוי זה במקורו קודם שבא לידי גילוי הזמן נק׳ את באלף כמו את בשרו את הטפל לבשרו כך בחי׳ גילוי במקורו הוא הטפל לההעלם כי הוא גילוי כח ההעלם כנ״ל ועמ״ש עוד מענין את הטפל ע״פ וידעת היום והמשכת גילוי בחי׳ הוי׳ יהי׳ בכל לבבך תוך שני לבבות פנימיות וחיצוניות שהם שהם בחי׳ בתי גוואי ובתי בראי עמ״ש בפ׳ ראה ע״פ כי תשמע בקול פנימיות הלב הוא התפעלות מבחי׳ עצמותו ומהותו ית׳ דלית מחשבה תפיסא בך כלל.
וכמ״ש אתה הראת לדעת כי ה׳ הוא האלהים אין עוד והראת הוא בחי׳ גילוי בבחי׳ פנימיות הלב והוא מבחי׳ האהבה המסותרת שבטבע כל אדם כו׳ ורשימו נשאר כל היום אפילו אחר התפלה כו׳ וחיצוניות הלב הוא שנתפשט האהבה לאכפייא לסט״א ולאהפכא כו׳ מתחלה לאכפייא כדכתיב עוצם עיניו מראות ברע וכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם שירצה להיות גם הגילוי בחי׳ הוי׳ שהנה העולם נק׳ מלשון העלם שמעלים ומסתיר אור ה׳ מלהיות בגילוי וצריך לאכפייא כו׳ ואח״כ לאתהפכא חשוכא לנהורא. פי׳ שהכח יסוד האש הטבעי שבנפשו הטבעית להתאוות כל תאוה יתהפך מן החושך של עוה״ז הגשמי להיות מתאווה לדבקה בו ית׳ כי יסוד האש הוא טבעי בתגבורת החום ועי״ז מתאווה כל תאוה שנמשך אחריו. אך כשמסיר החמימות מלמשוך אחרי העוה״ז ע״י שמקרר אצלו תאוות עוה״ז ומואס ברע הנה עי״ז מאליו וממילא יהי׳ התגברות החום הטבעי באלהות עמ״ש בפ׳ שלח בד״ה בפ׳ נסכים והיינו להיות ואהבת בכל לבבך שיתאווה להיות גילוי בחי׳ עלמא דאתכסייא בעלמא דאתגלייא ולאהפכא חשוכא לנהורא הוא ע״י אתעדל״ת בתפלה בבחי׳ צעק לבם כדכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם להיות ממארי דחושבנא ואז עי״ז רוח אייתי רוח ואמשיך רוח להיות ברכה והמשכה בגילוי ברוך אתה הוי׳ כו׳:
ג אך ות״ת כנגד כולם. כי הנה לימוד התורה הוא מצות והגית בו יומם ולילה אפילו בדבר שעדיין אינו יודע אם יוצא ממנו הפסק דין למעשה כגון כל קושיות הגמרא שאינן אליבא דהלכתא וגם אפילו מי שאינו מבין הפסק דין מתוך הגמרא וגם אפילו בדבר שאינו נוגע למעשה כלל ועמ״ש מזה בפ׳ אחרי ע״פ כי ביום הזה יכפר והענין כי תלמוד תורה הוא רק המשכה מאתעדל״ע וכמ״ש ודברי אשר שמתי בפיך והמשכה זו נעשית שלא ע״י אתעדל״ת שאין אתעדל״ת יכולה להשיגה רק ע״י לימוד התורה בצירופי אותיות הוא ממשיך וכמ״ש קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי ויכתוב משה כו׳ שע״י התורה קורא וממשיך בחי׳ הוי׳.
ולכן נקרא קורא בתורה כמ״ש במ״א. וזהו והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ודברת בם כו׳ שגם הדברים אשר אנכי מי שאנכי מצוך יהי׳ מאליהם וממילא על לבבך ע״י ודברת בם כי ודברת מלשון הנהגה והמשכה כמו ידבר עמים כלומר כי בם בעצמם תדבר ותמשיך בחי׳ אנכי מי שאנכי שהוא בחי׳ אתעדל״ע שנעשית שלא ע״י אתעדל״ת כלל מפני שהיא למעלה מעלה מאתעדל״ת (וז״ש בפ׳ תרומה) (קכ״ח א׳) אשתדלותא דאורייתא כו׳ וזהו ענין ותורתך חנני (בתלים קי״ט כ״ט) אתה חוננת׳ למדע תורתך והיינו כדלקמן בפי׳ ואתחנן מתנת חנם. ועמ״ש בפ׳ במדבר ענין וממדבר מתנה כי בחי׳ מדבר הוא כמ״ש במדבר כו׳ בארץ אשר לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם פי׳ שאין האתעדל״ת של האדם מגעת שם כלל והיינו כי ענין אתעדל״ת הוא כמ״ש כמים הפנים כו׳ כן האתעדל״ת של לב האדם מעורר אתעדל״ע מבחי׳ אדם העליון משא״כ בבחי׳ כי לא אדם הוא אין אתעדל״ת מגעת שם וזהו ולא ישב אדם שם כו׳ אלא שנמשך אתעדל״ע מצד עצמו בבחי׳ מתנה והוא ענין המשכה שע״י עסק התורה שנאמר בה וממדבר מתנה כו׳ וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים (ועמ״ש בפ׳ ראה ע״פ אחרי ה׳ כו׳ תלכו בענין ובקולו תשמעו ובד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי שבועות. ובאג״ה בסופו ד״ה דוד זמירות קרית להו) וזהו אתה החילות להראות את עבדך כי משה קיבל תורה מסיני ושם הוא אתה החילות אתעדל״ע לבד וע׳ בסד״צ (תרומה קע״ו א׳) (וברבות כאן אתה החלות כו׳ אתה התחלת לבוא אצלי כו׳) וגם לבחי׳ אתעדל״ת להיות אתעדל״ע צריך להיות תחלה אתעדל״ע שהוא בחי׳ ב״ק יוצאת מהר חורב כו׳ הארה מלמעלה להיות הרהורי תשובה כו׳. ועד״ז תקנו חכמים ברכות המצות עובר לעשייתן כי אשר קדשנו במצותיו פי׳ שע״י המצות שהם בחי׳ אתעדל״ת שנעשים בדברים גשמים ציצית של צמר ותפילין של קלף סוכה לולב כו׳ נעשה אתעדל״ע והוא להיות שורה קדושה עליונה. אך כדי להיות קדשנו במצותיו וצונו להיות אתעדל״ת גורם ומעורר אתעדל״ע הוא ע״י אתעדל״ע תחלה שהיא ההארה הבאה מלמעלה להיות בא״י אמ״ה שיהי׳ ברוך ונמשך בחי׳ גילוי הוי׳ למטה שעי״ז אשר קדשנו במצותיו וצונו.
ולכן תקנו הברכה קודם המצוה שע״י הברכה היא שנעשית ההמשכה להיות עשיית המצוה באתעדל״ת גורם אתעדל״ע ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ בענין גדול תלמוד שמביא לידי מעשה וזהו שביקש משה אעברה נא ואראה את הארץ כו׳ כי ארץ העליונה הוא כנסת ישראל שנק׳ ארץ חפץ ורצה משה להמשיך בה בחי׳ אתה החילות שהוא בחינת אתערותא דלעילא הנעשית שלא ע״י אתעדל״ת:
ד והנה בחי׳ אתעדל״ע בבחי׳ זו לא תמשך למטה להיות בבחי׳ גילוי ממש בשכל והשגת המחשבה ממש כי לית מחשבה תפיסא בך כלל. ואינו נתפס כ״א בבחי׳ ראיה והסתכלות הלב וכמ״ש עיניך יונים דהיינו כשכנ״י היא בבחי׳ יונתי תמתי שאז היא במדרגה עליונה מא נעלה ואזי היא בבחי׳ עינים שהוא בחי׳ הסתכלות לבד שאין המשכה זו נתפסת בגילוי וההתלבשות בהמחשבה כ״א הארה בעלמא כענין מ״ש ויצא כברק חצו שהוא כעין ברק המבריק במוחו שהוא למעלה מכדי השגתו שאין כח השגת מוחו יכול להכיל.
וע״כ אשתומם כשעה חדא ולכן כתיב ואראה את הארץ שרצה משה להמשיך בחי׳ זו בבחי׳ ראיה ואנכה״ג שתקנו הברכות של המצות להמשיך בחי׳ אתעדל״ע הם הנק׳ חכמים עיני העדה שהם מבחי׳ עיניך יונים להמשיך הארה מבחי׳ ראי׳ והסתכלות (ועמ״ש בד״ה לבבתני גבי באחד מעיניך וע״פ לעשות הישר בעיני ה׳ וזהו אתה החילות להראת את עבדך דלפי פשוטו אינו מובן מהו לעבדך דייקא והרי גם לכל ישראל הראה הוא ית׳ כל האותות והמופתים ובמ״ת פב״פ דבר ה׳ עמכם כתיב אלא כי פי׳ להראות הוא כמ״ש וירא ראשית לו שמשה זכה לבחי׳ ראיה הנ״ל שהיא הנמשכת מבחי׳ אתה החילות כו׳ כנ״ל וע״כ אעברה נא ואראה את הארץ להמשיך בה ג״כ בחי׳ ראיה זו כנ״ל) וכדי להמשיך בחינה זהו הקדים משה ואמר ואתחנן אל הוי׳ והענין כי הנה בשלמה כשבנה בהמ״ק כתיב אשר התחננתי לפני הוי׳ וכאן כתיב אל הוי׳. והענין כי הנה כתיב ה׳ אל רחום וחנון כו׳ וכתיב חנון ורחום ה׳ אך הנה פי׳ הוי׳ אל רחום וחנון שמבחי׳ הוי׳ מקור כל ההתהוות נמשכו המדות להיות חנון ורחום. אבל חנון ורחום ה׳ פי׳ שכדי להיות בחי׳ הוי׳ שהוא בחי׳ צמצום והתפשטות כו׳ כל זה הוא מחמת שהוא חנון ורחום כו׳ כמ״ש במ״א סד״ה שובה ישראל.
וזהו ואתחנן אל הוי׳ שהמשכתי מבחי׳ חנון כדי להיות בחי׳ הוי׳. וזהו שאמרו אין ואתחנן אלא מתנת חנם כו׳. פי׳ חנם בלא מצות דהיינו שהמשיך מבחי׳ גבוה ונעלה מאד למעלה מעלה מבחי׳ המצות שאין המצות מגיעות שם (ועמ״ש ע״פ ובשביעית יצא לחפשי חנם) שהוא בחי׳ מדרגת ומעלת מקור אור התורה ושרשה לעילא שהוא בחי׳ ומדריגת משה שנא׳ עליו אנכי עומד בין ה׳ וביניכם להגיד לכם את דבר ה׳ כו׳ שהי׳ שרש נשמתו מבחי׳ אנכי מי שאנכי ולכן היה בו כח להמשיך בחי׳ הוי׳ שהוא בחי׳ אתעדל״ע בעת ההיא פי׳ שיהי׳ בחי׳ עלמא דאתכסייא שהוא נק׳ בשם ההיא להיות בגילוי בבחי׳ עת לאהוב (והוא ע״ד מ״ש בזהר פ׳ שלח) (דף קע״ז א׳) בפי׳ יום ההוא כו׳ דאחיד סיפא בשירותא וע׳ מזה ג״כ בפרדס. והיינו לפי שאתה החילות שכבר התחלת להיות אתעדל״ע לבד. והנה אז לא נתקיימה בקשה זו שיהי׳ אתעדל״ע לבדה בבחי׳ גילוי אלא אתעדל״ע להיות אתערותא דלתתא שעל ידי גילוי אתערותא דלתתא זו יהי׳ גילוי אתערותא דלעילא. וזו היתה מדריגת יהושע וכל ישראל שנכנסו לארץ וקיימו מצות באתעדל״ת וכן עד״ז הברכות של המצות שהם בחי׳ אתערותא דלעילא לאתעדל״ת. אבל לעתיד לבא כתיב כי עין בעין יראו וגו׳ (וע׳ בפ׳ נשא קל״ז ע״א ק״ל ע״א):
פרק ב
קיצור מהדרוש ע״פ ואתחנן אל ה׳
אות א׳ יבאר כי להיות עולם הזה הוא עולם השפל ע״כ ברא אלקים את האדם שהוא נר הוי׳ נשמת אדם להאיר את העוה״ז ועמ״ש מענין נר הוי״ה בביאור ע״פ וירד הגבול. ומ״ש ע״פ גם את העולם נתן בלבם בד״ה והיה מספר בנ״י. והיינו ע״י ק״ש ותפלה שיאיר שם הוי״ה בלבו ע״י שיתפעל מקרב איש ולב עמוק וזהו ענין ברוך אתה הוי״ה כו׳:
אות ב׳ יבאר פי׳ וענין הגילוי שם הוי״ה בלבו דהיינו ע״י שיבין ענין ובטובו מחדש בכל יום מע״ב. בריאה חדשה ממש מאין ליש. ולא דרך השתלשלות שהוא ענין גילוי ההעלם לבד. וע״ז מורה שם הוי׳. (ועיין מענין פי׳ טוב בזח״א פ׳ בראשית) (ד״ל ע״ב) ומ״ש ע״ז במא״א (אות טי״ת סעיף ה׳) ובפ׳ נח (ד״ס ע״ב) ובפ׳ לך (דפ״ב ע״ב) ובפ׳ תרומה (קכ״ח סע״ב) ע״פ והטוב בעיניך עשיתי אך פי׳ ובטובו ע״ש בפ׳ תרומה (קס״ח ב׳) ובמ״ש בד״ה ואכלת ושבעת וברכת גבי הזן כו׳ בטובו כו׳ ועיין בגמרא פ״ב דחגיגה (די״ב ע״א) ע״פ האור כי טוב ובזח״ב פקודי (דף ר״כ ע״ב) ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש בענין הטוב כי לא כלו רחמיך בת״א פ׳ בשלח בד״ה אשירה להוי״ה וזהו ואהבת את הוי״ה שיהיה שורה בך בבחינת גילוי. והיינו בכל לבבך תוך שני לבבות פנימית וחיצוניות. וע״י אעדל״ת זו נמשך אתעדל״ע להיות ברכה והמשכה בגילוי ועמ״ש בד״ה הוי״ה לי בעוזרי:
אות ג׳ יבאר. אך ותלמוד תורה כנגד כולם שהוא רק המשכה מאתעדל״ע מבחינה שאין אתעדל״ת יכולה להשיגה וזהו אתה החילות וגם כדי להיות אתעדל״ת צריך להיות תחלה אתעדל״ע כמ״ש ע״פ אלה מסעי בענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם. וע״ז ביקש משה אעברה נא ואראה להמשיך בה בחינת אתה החילות:
אות ד׳ יבאר שהמשכה מבחינה זו אינו נתפס בגילוי והתלבשות המחשבה כ״א הארה בעלמא כענין מ״ש ויצא כברק חצו (בזכריה סי׳ ט׳ י״ד) (וע׳ מזה בת״ז) (תקון למ״ד דע״ז ע״ב) בענין שבמתן תורה היו קולות וברקים ועיין באג״ה סס״י ט״ו דעת העליון כו׳ שהוא כנקודה וכברק המבריק על שכלו כו׳ וע׳ במא״א אות ב׳ סל״ד. וזהו ואראה את הארץ וכמש״ש וה׳ עליהם יראה. עיניך יונים. ועד״ז חכמים שהם עיני העדה תקנו ברכת המצות. ועמ״ש ע״פ צאינה וראינה כו׳ בעטרה כו׳ וכדי להמשיך בחינה זו הקדים משה ואמר ואתחנן אל הוי״ה להמשיך מבחינת חנון שהוא אוצר מתנת חנם שאין אתעדל״ת מגיע שם משם המשיך בחי׳ הוי״ה שהוא אתעדל״ע:
פרק ג
ביאור ואתחנן
הנה ענין בא״י שבברוך שאמר שהוא ענין ובטובו מחדש כו׳. כי הנה שם הוי׳ הוא באצילות והנה מחכמה ואילך הוא בחינת השתלשלות משא״כ החכמה מאין מצא שלא בבחי׳ השתלשלות כי יש פרסא המפסיק בין חכמה לכתר (וע׳ בזהר פרשה נח) (דס״ה א׳) ובמ״ש בביאור ע״פ כי ביום הזה יכפר בפרשת אחרי וכל זה אחר הצמצום ומקום פנוי כו׳ וע׳ בסש״ב ח״ב פ״ט בהג״ה שעל ידי זה משתנה השפע למהות אחר ולא בבחי׳ השתלשלות עילה ועלול שמחכמה ולמטה כו׳ ולכן נקרא החכמה לגבי הכתר יש מאין וזהו ענין ובטובו מחדש ממש יש מאין והיינו ע״י יו״ד דשם הוי׳ שהוא בחי׳ הפרסא כו׳ (ע׳ מק״מ שם שפי׳ דפרסא היינו מוחא סתימאה וי״ל דהיינו קרומא דאתחפייא על מו״ס דאתכסייא האי ח״ס בההוא קרומא ע״כ נק׳ הקרומא פרסא. וגם פי׳ שם עוד בחי׳ פרסא שלמעלה גם ממו״ס גם בפרדס שער הצחצחות פ״ו פי׳ דהפרסא היינו הכתר בעצמו כו׳ וזהו דהיו״ד דשם הוי׳ הוא בחינת הפרסא כי היו״ד וקוצו הוא חכמה וכתר) וזהו ענין זרע ברך הוי׳ שממשיכים גילוי שם הוי׳ למטה דהיינו מלמעלה מהשתלשלות והיינו על ידי אתעדל״ת בירורי רפ״ח ניצוצין בתפלה שהוא בחי׳ העלאת מ״ן ויצעקו אל ה׳ כו׳ וכן העשייה דמעשה המצות קלף התפילין כו׳ הם בירורי רפ״ח ועי״ז נמשך מ״ד משרשו מח״ס. והנה ענין ברכת המצות הוא המשכת אתעדל״ע לפני אתעדל״ת ולכן הוא עובר לעשייתן. והמשכה זו שרשה מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם וזהו שהברכות תקנו אותם החכמים שהם עיני העדה בחי׳ עיניך יונים והוא ע״ד מ״ש בע״ח (שער א״א פי״ד) שע״י הסתכלו או״א או זו״נ בא״א או הסתכלות א״א בהם נמשך אליהם כח הזווג כו׳ והענין כי הזווג דמ״ן ומ״ד הוא רק באצילות לבד אבל למעלה מאצי׳ שם היחוד בבחי׳ הסתכלות לבד מפני שממקום גבוה כ״כ א״א להיות הגילוי רק ע״י בחי׳ ראיה לבד (וכמ״ש בסוף ביאור חכלילי עינים) ובחי׳ הסתכלות זו שנמשך ההארה ממצחא דעתיקא לזו״נ הוא גורם יחוד מ״ן ומ״ד דזו״נ כי להיות היחוד הוא ע״י המשכת המוחין תחלה כמו עד״מ למטה הקטן אינו מוליד לפי שאין לו דעת שהמוחין שלו הם בקטנות ואינן בשלימות וכשנעשה גדול ומתחזקין המוחין שלו ונגדלים אזי יש בו כח ההולדה וכך עד״מ יחוד עליון הוא ע״י המשכת מוחין עליונים לאו״א וזו״נ וזה נמשך בהם ע״י ההסתכלות דא״א שעי״ז נמשך בהם הארה גדולה כמ״ש בע״ח שם ובמ״מ מסכת זיווג או״א לכן עי״ז נמשך בהם הכח לזיווג כו׳ ולכן עד״ז תקנו חכמים שנק׳ עיני העדה את ברכת המצות שהוא המשכת הכח להיות אתעדל״ת ואתעדל״ע שע״י מעשה המצות שהם בחי׳ מ״ן ומ״ד שיש במעשה המצוה והמשכה זו דהברכ׳ היא מבחי׳ עיני העדה דוקא שיש בכחם להמשיך בחי׳ הסתכלות דעתיקא בזו״נ שהוא הכח לזיווג מ״ן ומ״ד כי בחי׳ ההסתכלות הוא למעלה מהמ״ן והמ״ד עצמן שהם מבחי׳ תהו ותיקון והשבירה היה בעולם הנקודים ובירורי ניצוצים משבה״כ זהו ענין המ״ן ועי״ז נמשך מ״ד מעולם התיקון וזהו ענין אתעדל״ת ואתעדל״ע שע״י אתעדל״ת. אבל בחי׳ עקודים הוא למעלה מהשבירה והתיקון. ומשם הוא ענין האתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת ועיין מה שכתוב ע״פ אכלוהו היום בענין מן וזהו ענין ההסתכלות כו׳ אשר משם שורש ענין ברכת המצות (וע׳ מ״ש במ״א בד״ה להבין מארז״ל ע״פ כי טובים דודיך מיין ערבים עלי דברי סופרים יותר מיינה של תורה דקאי על ברכת המצות כו׳ ועמ״ש עוד מענין ערבים עלי ד״ס ע״פ ושאבתם מים בששון) והנה זהו ענין בקשת משה אעברה נא ואראה את הארץ. כי משה הוא יסוד אבא וחכמה היא בחי׳ ראיה וז״ש במשה וירא ראשית לו ועד רום המעלות בכל העולמות הוא כן והנה בחי׳ מל׳ היתה בבחינת אב״א כ״ז משך דור המדבר (וע׳ בע״ח של״א ושל״ז רפי״ו) ומרבע״ה רצה שיהיה החזרת פב״פ שזהו ענין בואם לארץ על ידו דוקא ע״י ואראה את הארץ שימשיך בה מבחי׳ ראיה והסתכלות הנ״ל שהוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת (וע׳ מענין בחי׳ ראיה בע״ח שער אח״פ פרק א׳ ופרק ג׳ ועמ״ש ע״פ השמים כסאי כו׳ ואל זה אביט כו׳) ויובן קצת ענין בחי׳ ראיה מהו ברוחניות ממ״ש בפע״ח שט״ז פ״א שפעם א׳ נכנס ר׳ אברהם הלוי אצל האריז״ל ומצאו שהיה ישן והקיץ ואמר ששמע בישיבה של מעלה סודות ורזין עילאין בפרש בלק ובלעם שאם הי׳ דורש שמונים שנה רצופים יומם ולילה לא יוכל להשלים. ואיך הוא זה שישיג בשני שעות מה שצריך זמן פ׳ שנה ויותר לאומרם. הענין כי השגה וגילוי זה נק׳ בחי׳ ראיה שהוא למעלה מבחי׳ תבונה והשגה ממש (וכמ״כ יש ב׳ בחי׳ אלו בהשגות עליונות למעלה בג״ע ג״כ מה שהוא נמשך בחי׳ השגה ממש ומה שהוא למעלה מההשגה ונקרא וה׳ עליהם יראה ויצא כברק חצו בבחי׳ ברק המבריק על השגתו. וכמ״ש על פ׳ אז ישיר ישראל כו׳ עלי באר כו׳ וכן איתא בע״ח שער אח״פ פ״ג דראיה היא בחי׳ מקיף כו׳ ועד״ז יובן ענין השגת האריז״ל הנ״ל שהיא בבחי׳ ראיה כו׳. וזהו ענין וירא ראשית לו ובחי׳ זו רצה להמשיך בכנס״י וזהו ענין ואראה את הארץ כו׳ ועיין מה שכתוב מענין זה בביאור ענין קי״ס ושם נתבאר שזהו בחי׳ עדן והוא שיתגלה לע״ל ע״י משיח וז״ש בזהר ואתחנן) (דר״ס ע״ב) סיומא מלכא משיחא הוא כו׳ ע״ש וז״ש במשה ועתה ישראל שמע כו׳ כי לא פעל המשכת בחי׳ ראיה הנ״ל בכנס״י אלא בחי׳ שמיעה. אכן לע״ל יתגלה בחי׳ זו כנ״ל:
ב וזהו ואתחנן אל ה׳ שהוא ענין מתנת חנם. והמגיד נ״ע פי׳ במ״ש (במדבר י״א ה׳) זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. דפרש״י חנם מן המצות דהיינו שנמשך השפע ממקום גבוה שלמעלה מאתעדל״ת אשר אין מגיע לשם העלאת מ״ן ממעשה המצות (ע׳ בזהר פרשת בהר דק״ח ע״א ועמ״ש ע״פ ואלה המשפטים כו׳ ובשביעית יצא לחפשי חנם ע״ש). והנה כתיב חנון ורחום הוי׳ וכתיב הוי׳ רחום וחנון והענין שיש בחי׳ מדת רחמים הנמשכת משם הוי׳ וא״ז נאמר הוי׳ רחום וחנון כו׳ אך יש בחי׳ רחמים שלמעלה משם הוי׳ שהם בחי׳ רחמים גדולים וע״ז נאמר חנון ורחום הוי׳ שהקדים בחי׳ חנון ורחום להיות הוי׳ (וכמ״ש במ״א ע״פ אשירה להוי׳ ע״ש) והיינו פי׳ ואתחנן אל ה׳ ולא נאמר כדכתיב גבי שלמה אשר התחננתי לפני הוי׳ מפני שבחי׳ החנון שנאמר בשלמה היא למטה משם הוי׳ וכענין הוי׳ רחום וחנון אבל ואתחנן אל ה׳ היינו שמשה המשיך מבחי׳ י״ג מדות הרחמים מקור האצילות אל בחי׳ הוי׳. וזהו אל הוי׳ בעת ההיא שהוא בחי׳ זו״נ שע״י כח המשכה זו נמשך ונעשה יחוד זו״נ וכנז״ל (ועפ״ז יובן ג״כ מ״ש בספ״ד) (תרומה קע״ז א׳) בהאי זמנא אד׳ ה׳ אתה החלות כו׳ דקאי על התגלות י״ג מדות הרחמים שבחדש תשרי ע״ש דלכאורה אינו מובן איך מרומז כאן ענין התגלות ההוא ולפמש״כ א״ש כי זהו ענין אתה החלות דר״ל שאתה הוא המחיל מעצמך כי הוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת והיינו ענין י״ג מדות הרחמים וזהו ג״כ ענין ואתחנן כנ״ל וענין מ״ש ב׳ שמות אלו אד׳ ה׳ אתה החלות יובן עפמ״ש במ״א ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ כן אד׳ ה׳ יצמיח צדקה ותהלה שב׳ שמות אלו שם אד׳ הוא המאיר בר״ה ושם הוי׳ בניקוד אלקים הוא המאיר ביוה״כ והם המצמיחים וממשיכים אור וגילוי י״ג מדות הרחמים כו׳ ע״ש ועוי״ל כי הנה באברהם אצל ברית בין הבתרים כשנאמר לו לתת לך את הארץ הזאת הזכיר גם כן ב׳ שמות אלו אד׳ הוי׳ במה אדע כי אירשנה והיינו כי ב׳ שמות אלו הן הן שרשת הארץ החיים שנק׳ ארצות החיים ב׳ ארצות. מל׳ ובינה. כדפי׳ בפרדס בעה״כ ערך ארץ וכמ״ש ע״פ וללבן שתי בנות והן הן ב׳ שמות הנ״ל כנודע וע׳ מענין בארצות החיים בזהר ס״פ תרומה (דקע״ח סע״ב) ולכן משה שביקש ליכנס לארץ לכן הזכיר ג״כ ב׳ שמות אלו דייקא ועיין עוד מענין אתה החילות בפ׳ שמות (י״ג א׳) פ׳ שלח (קע״ד א׳) ומענין ואתחנן בפ׳ פינחס (רכ״ו א׳ ודר״ס ע״ב) וענין אעברה נא יש לפרש ג״כ על המשכות י״ג מדות הרחמים וע״ד שפי׳ פ׳ לך לך (דע״ט ע״ב) מ״ש ויעבר אברם בארץ כתיב הכא ויעבר וכתיב התם ויעבר ה׳ על פניו ויקרא כו׳ ע״ש בפי׳ הרמ״ז וכך הפי׳ כאן בענין אעברה נא להמשיך מבחי׳ ויעבור כו׳ אל הארץ והיינו ע״י ואראה כו׳ וכנ״ל.
והנה בזה יובן מה שברוב משנה תורה נאמר הוי׳ אלקיך ובפסוק שמע ישראל נאמר הוי׳ אלקינו. והענין דהוי׳ אלקיך היינו הלבשות אור א״ס במוחין דזו״נ שמשם מקבלים כל נשמות ישראל ובאי הארץ. אבל מרבע״ה שזכה לבינה נקרא איש אלקים שהיה למעלה מבחי׳ מל׳ דאצי׳ שהיא בחי׳ דבור והיה כבד פה שלא יכול להשפיל א״ע בבחי׳ דבור רק שכינה מדברת מתוך גרונו של משה ולכן אמר על מוחין דזו״נ הוי׳ אלקיך דייקא כי משה עצמו זכה לבינה שמקבל מאו״א ששם גילוי אור א״ס יור כו׳ (וע׳ בע״ח שער רחל ולאה ספ״ו ועיין בסה״מ סי׳ קנ״ו דפ״ו ע״ב) ואמנם בפסוק ראשון דק״ש שמע ישראל שהוא יחוד או״א אמר הוי׳ אלקינו כו׳ וזהו שבמשה נאמר וירא ראשית לו הוא בחי׳ ח״ע ולכן משה רצה ואראה את הארץ בחי׳ ארץ חפץ היא כנס״י שימשיך בה מבחי׳ זו דייקא. אך לא פעל זאת שיעבור בארץ שאז היה משפיע בה בבחי׳ א״פ כ״א ראה אותה מרחוק שעי״ז הראי׳ מרחוק נמשך לה בחי׳ אור מקיף ולא בחי׳ א״פ ממש והוא ענין ברכת המצות שהוא אתעדל״ע בבחי׳ מקיף עובר לעשייתן ע״ד עובר לסוחר כו׳ מה שאין כן להיות הגילוי אתעדל״ע בבחי׳ פנימי׳ ממש אינו אלא ע״י אתעדל״ת תחלה והוא הנמשך ע״י קיום המצו ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי כו׳ (וע׳ מ״ש בביאור ע״פ צאינה וראינה. והנה הגם שתורה צוה לנו משה מורשה והרי התורה היא אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת וא״כ איך לא נתקיימה בקשה זו עכשיו וגם הרי כבר ניתנה התורה קודם שביקש משה ואתחנן כו׳ אלא הענין שהרי ארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו. כי גם המשכה זו שע״י התורה צ״ל ע״י שיתפלל תחלה מקרב איש ולב עמוק וכמ״ש במ״א שזהו ענין קומי לך רעיתי כו׳ קומי לך זהו ענין התפלה ועי״ז אח״כ תהיה רעיתי בחי׳ לכו לחמו שהוא עסק התורה כמשנ״ת ע״פ יונתי בחגוי הסלע כו׳ והגם שהתורה היא באמת המשכה ממקום שלמעלה מאתעדל״ת אך שהוא כמ״ש ע״פ פתחי לי אחותי רעיתי. שארז״ל פתחי לי כחודה של מחט ואני אפתח לך כפתחו של אולם שעם היות פתחו של אולם לא היה לו דלתות והוא פתוח תמיד שהוא רומז להמשכת אתעדל״ע שאינו תלוי במעשה התחתונים אך מ״מ אינה שורה ומתגלה אלא כשיש שלימות למטה שהרי א״א להגיע לפתחו של אולם עד שיפתח תחלה הפתחים שיש להן דלתות שהיו קודם האולם שזהו ענין אתעדל״ע פתחי לי כו׳. וכך להיות מגיע להמשכת אור זה שע״י התורה שהיא אתעדל״ע מבחי׳ עליונה מאד הוא ע״י פתחי לי תחלה וה״ע התפלה כו׳ ועם היות שגם ע״י התורה לבד גם בלי הקדם התפלה נמשך ג״כ המשכה עליונה מבחי׳ אתעדל״ע לבד אך עכ״ז הרי נודע שיש מעלות ומדרגות אין קץ בהמשכה זו ולכן לא דמי התורה שקודם התפלה לעסק התורה שאחר התפלה כמ״ש במ״א שזהו מאמר אבא בנימין על תפלתי שתהא סמוכה למטתי כו׳ ועמ״ש סד״ה אדם כי יקריב מכם. אך עיקר בקשת משה היה להמשיך בחי׳ ראיה בעסק התורה על דרך מה שאמר דעה״ע גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך:)
פרק ד
וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳. הנה יש להבין הלא כבר נאמר אתה הראת לדעת וגו׳. ומהו עוד וידעת גם מהו היום. אך הנה אחר מתן תורה שראו פנים אל פנים ושמעו בעצמם עשרת הדברות אמרו אם יוספים אנחנו לשמוע וגו׳ קרב אתה ושמע וגו׳.
והקב״ה הסכים על ידם ואמר היטיבו כל אשר דברו וגו׳ לך אמור להם וגו׳. וכתיב וזאת המצוה וגו׳ לעשות בארץ וגו׳ עד ארץ זבת חלב ודבש. וכתיב בתריה שמע ישראל הוי׳ אלקינו הוי׳ אחד ואהבת וגו׳ שהיא המצוה הראשונה שנצטוו אחר עשרת הדברות מפי משה. וצריך להבין למה הקדים לומר וזאת המצוה וגו׳ לעשות בארץ וגו׳ דהא פרשה שמע חובת הגוף היא ונוהגת בין בארץ כו׳. ולהבין כל זה צריך להקדים ביאור ענין דעת וענין אמונה שהם שתי מצות כי הנה כתיב דע את אלהי אביך וגו׳ (בד״ה א׳ כ״ח ט׳) (דר״ל בחי׳ דעת והשגה ממש ועד״ז פי׳ בשל״ה בפרק בעשרה מאמרות מאמר א׳). וכתיב ויאמינו בהוי׳ (ועיין ברבות בשלח פכ״ג ע״פ תשורי מראש אמנה. ובשה״ש רבה בפסוק אתי מלבנון). והענין כי באמת זה שהעולם קורין בשם אמונה להאמין מה שהקב״ה מחיה את כולם הוא ברא את כל העולמות מאין ליש טועים הם שאין צריך לזה אמונה שהרי זה נרגש בבחי׳ ראיה הגם שאינו רואה בעיני בשר הרי זה כאילו רואה.
וע״ז נאמר ומבשרי אחזה אלוה אחזה דייקא. והיינו מבשרי שכמו בבשרי בשביל שרואה חיות הגוף וקיומו יודע ומרגיש כי נפשו היא בו שהיא היא המחיה את הגוף ובלעדה אין חיות וקיום לגוף. כך אחזה אלוה מאחר שרואין את העולמות שהם כמו גוף גדול מהארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה כו׳.
וכן אפילו דברים רוחנים כמו מלאכים ונשמות כו׳ הן כגוף לגבי החיות שבתוכם מא״ס ב״ה המהווה והמחי׳ אותם ומקיימם כמ״ש שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וידיעה זו מורגשת כאלו רואה כו׳. וזהו לשון אחזה ולכן אין זה נקרא בשם אמונה בלשון הקודש אלא בשם דעת כי דעת הוא לשון הכרה והרגשה וגם דעת הוא העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהיה לו לזכרון לפניו תמיד שלא ישכח ויסור מלבו. משא״כ הרהור בעלמא לא עביד מידי דהרהור לאו כדבור דמי.
ב אך הנה דעת והרגשה זו היא בבחי׳ ממלא כל עלמין (ולכן נק׳ בחי׳ ממכ״ע בשם עלמא דאתגליא כמ״ש בד״ה ונקדשתי בתוך בנ״י), אבל בבחי׳ סובב כל עלמין כתיב אני הוי׳ לא שניתי (וע׳ זח״ב ס״פ תרומה קע״ו א׳, ח״ג קל״ז ב׳) ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳ שאינו בגדר עלמין כלל רק בחי׳ מלכותך לבדה היא מלכות כל העולמים דהיינו בחי׳ זיו והארה ממדת מלכותו ית׳ כמאמר בשכמל״ו שם כבוד מלכותו ולא מלכותו עצמה. וע״ז אמרו רז״ל עד שלא נברא העולם היה הוא ושמו בלבד שגם שמו היא מדת מלכותו היא בבחי׳ לבדו וכמ״ש כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ כו׳ (וע׳ מזה בד״ה לכן אמור לבנ״י ובד״ה קחו מאתכם תרומה ובד״ה יביאו לבוש מלכות ובד״ה ובבואה לפני המלך ובד״ה שיר השירים ובד״ה קול דודי), ונקרא הוא ית׳ בשם סובב כל עלמין שאין העולמות תופסים מקום נגדו שחיותו המתפשט תוך העולמות אינו כדמיון הנשמה המתלבשת ממש תוך הגוף ומתפעלת ממקרי הגוף וממקרי המקום והזמן קור וחום כו׳, אבל לפניו ית׳ הגם שנמצא למטה כמו למעלה אינו נתפס בגדר מקום ח״ו ומעלה ומטה שוין ואין הפי׳ סוכ״ע שהוא מלמעלה מן העולמות אלא הוא נמצא בתוך העולמות ג״כ ואעפ״כ הוא בבחי׳ סוכ״ע וזהו והקדוש בשמים ובארץ שלפי שהוא קדוש ומובדל הוא בחי׳ סובב כל עלמין לכן הוא שוה ממש בארץ מתחת כמו בשמים ממעל (והמלך הגדול היינו בחי׳ ממלא כל עלמין התפשטות גדולת מלכותו ית׳ כי ולגדולתו אין חקר כתיב וכתיב אלף אלפים כו׳ וע׳ בזח״א דרל״ט א׳. ויגש דר״ו ע״ב ויחי דרל״ז א׳. ח״ג דקע״א סע״א) שאינו בגדר עלמין ואין העולמות פועלים בו שום שינוי ח״ו וכמו מקודם שנברא העולם ובבחי׳ זו לא שייך דעת והרגשה שאין נתפס בשום שכל והשגה איך אין שינוי לפניו ית׳ אלא זו היא בחי׳ אמונה להאמין בה׳ שהוא ית׳ אינו בגדר עלמין ולפניו כחשיכה כאורה (ועמ״ש מזה בד״ה וירא ישראל כו׳ ויאמינו בהוי׳):
ג והנה כתיב שכן ארץ ורעה אמונה פי׳ ורעה מפרנס שצריך לפרנס ולהמשיך מזון להגדיל את האמונה עד שתהיה קבועה בלב האדם ג״כ בבחי׳ דעת והרגשה וכאלו רואה כו׳ וכמו שיהיה לעתיד לבא כדכתיב ומלאה הארץ דעה פי׳ הארץ היא האמונה שנק׳ בשם ארץ שהיא המדרגה התחתונה שאין בה גילוי אלא אמונה בלבד כי נעוץ תחלתן בסופן שאין גילוי תחלתן אלא בבחי׳ סופן ובחי׳ אמונה זו תהיה מלאה דעה שתהי׳ בבחינת הכרה והרגשה וכאלו רואה וכו׳. וכמ״ש ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדו כו׳ והמשכה זו להיות הגדלת האמונה הוא ע״י תורה ומצות (ועמ״ש בד״ה להבין ענין הברכות ובאגה״ק ע״פ חגרה בעוז מתניה. ועמ״ש בד״ה ואהיה אצלו אמון אמון פדגוג. ובד״ה משה ידבר גבי בצלמנו כדמותנו), שעליהם נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו רמ״ח מצות הם רמ״ח אברין דמלכא בחי׳ אדם אדמה לעליון שהם הן רמ״ח המשכות מבחי׳ סובב כל עלמין. ודרך כלל נחלקין הרמ״ח מצות לג׳ קוין ימין ושמאל ואמצע והם תורה ועבודה וגמילות חסדים. תורה הוא שמותיו של הקב״ה קורא בתורה הוא כמו שקורא בשם וכו׳.
וגמ״ח זו צדקה להחיות רוח שפלים על ידי אתערותא דלתתא אתערותא דלעילא להיות המשכת סובב כל עלמין בבחי׳ ירידה והשפלה להחיות רוח שפלים. ועבודה זו קרבנות בחי׳ רשפי אש שלמטה ליכלל באש שלמעלה.
וכן בתפלה שכנגד הקרבנות תקנו ברוך שאמר ופסוקי דזמרה להגדיל מדורת האש האהבה שממטה למעלה באומרו ברוך שאמר והיה העולם דהיינו במאמר אחד ואח״כ נפרט ע״י ט׳ מאמרות כו׳. וכן בהללויה כי נשגב שמו לבדו רק הודו גו׳ וירם קרן לעמו וגו׳ לבנ״י עם קרובו וגו׳ וכיוצא בזה משאר פסוקים שמהם נמשך רשפי אש והתלהטות הלב.
ועי״ז כמים הפנים לפנים וגו׳ ממשיך למטה בחי׳ סוכ״ע שתהי׳ אמונה זו קבועה ותקועה בלב ונפש האדם, וזהו וזאת המצוה וגו׳ לעשות בארץ וגו׳ ארץ זבת חלב ודבש שמע ישראל וגו׳. כי הנה ענין פרשת שמע ישראל הוא שהוי׳ סובב כל עלמין שהוא אלהינו שאנחנו מאמינים בו בבחי׳ אמונה לבדה יהי׳ בבחי׳ אחד בבחי׳ גילוי בשבעה רקיעים ובארץ בבחי׳ דעת והרגשה (וכ״כ בפע״ח שער הק״ש פי״א בענין הוי׳ אחד שהוא המשכת הדעת עליון כו׳) להיות ביטול ויחוד אמיתי בבחי׳ יחודא עילאה ביטול במציאות ממש ונעשה ונמשך בחי׳ זו ע״י המשכת המצות לבחי׳ ארץ היא בחינת אמונה ואמונה זו היא בחי׳ ארץ זבת חלב ודבש. חלב הוא בחי׳ הגדלת המדות שתגדל האהבה המסותרת בלב ותצא מההעלם אל הגילוי, (כי הגדלת המדות הוא ע״י בחי׳ אמונה מבחי׳ סובב כל עלמין דייקא משא״כ מבחי׳ ממלא כל עלמין לא תתגדל אהבתו ויראתו לה׳ מכאשר תוכל נפשו שאת. ועמ״ש בד״ה באתי לגני בפי׳ ייני עם חלבי. וסד״ה חכלילי עינים גבי רוחצות בחלב ובזח״ג קל״ו ב׳). ודבש הוא בחינת מתיקות ותענוג כמ״ש אז תתענג על ה׳ והיינו מבחי׳ סובב כל עלמין דהיינו כאשר יתבונן כי אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא העולם כו׳. ורק הודו על וגו׳.
ועם כל זה הנה וירם קרן לעמו ולבנ״י עם קרובו ממש. אי לזאת יגיל וישמח לבו ויתענג על ה׳ ממש וזהו וצדיק באמונתו יחיה מלשון תענוג ופיקוח נפש כמו בורא נפשות רבות וחסרונם על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי, שפי׳ חסרונם דבר החסר לאדם לקיום חיותו להחיות בהם נפש כל חי שאינו אלא להתענג ופיקוח נפש וכך יחיה באמונתו להשיב את נפשו יותר מכל התענוגים ומרוב כל וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי וגו׳. (וזהו ורעה אמונה והתענג על ה׳ והיינו ע״י ועשה טוב. וע׳ זח״ג פינחס דרכ״ה ב׳ מענין זה. ובפ׳ בהר דק״י ע״ב. ובפי׳ הרמ״ז שם מענין טוב. ח״ב תרומה ק״ע ע״א ע״פ מזמור לדוד ה׳ רועי ודקע״א א׳):
ד אך בחי׳ אלו של חלב ודבש עדיין לא הגיעו למעלת ומדריגת ומלאה הארץ דעה שיהיה לעתיד לבא בבחי׳ דעת והרגשה ממש משא״כ חלב ודבש הם בבחי׳ האמונה עדיין. והענין כי הנה אנו רואים שהעולם כמנהגו נוהג בבחי׳ ממלא כל עלמין שיש לכל עת כו׳. כי הנחש הטיל זוהמא בחוה בחי׳ כנסת ישראל ובמתן תורה פסקה זוהמתן.
ואח״כ בחטא העגל חזר כו׳. ואח״כ בימי יהושע עבדו את ה׳ ובימי שפוט השופטים קלקלו ובימי דוד ושלמה היו במעלה העליונה ואח״כ בחטא ירבעם כו׳ וכך בכל דור ודור נשתנה לפי הענין וגם בימי התנאים והאמוראים אין זמן א׳ דומה לחבירו וכל העתים משתנים והזמנים מתחלפין ומתהפכין. והיינו לפי שהם בבחינת ממלא כל עלמין שהם בחי׳ פרצוף ראש ויד ורגל ושאר אברים שאין אחד דומה לחבירו ופעולת האיברים משתנין גם לפעמים כואב אחד מהאברים או נחלש כו׳ וכיוצא בזה שינוים מקרים (וע׳ זח״א ויחי דרכ״א א׳ דאשתניאת מגוונא לגוונא וס״פ אמור דק״ז. זח״ג תצא רפ״א א׳ ועיין בפרדס שער אבי״ע ספ״א). וכן בכל אדם בפרטיות לפעמים נופל במחשבה דבור ומעשה אשר לא טוב. ולפעמים יפול לו הרהורי תשובה ומעשים טובים כי לכל עת וגו׳ ולאום מלאום יאמץ. כשזה קם כו׳. לא נתמלאה צור כו׳. וע״כ אל יפול לב האדם עליו בראותו שנופל כו׳ כי כך הוא סדר תהפוכות הזמן ויכול הוא לחזור ולשנות את טעמו מרע לטוב. וכל זה הוא בבחי׳ ממלא כל עלמין. אך להיות בחי׳ סובב כל עלמין בבחי׳ גילוי בבחי׳ דעת והרגשה ממש צריך להיות ובערת הרע וגו׳ (וכמ״ש מזה בביאור ע״פ כי על כל כבוד חופה) שזה יהיה לעתיד לבא שיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. משא״כ בזמן חורבן הבית שבית ראשון היו בו נביאי השקר ובית שני היה בו שנאת חנם שהם הם בחי׳ זה לעומת זה כנגד בחי׳ אמונה שהיא למעלה מן הדעת, והענין כי כמו שיש בסטרא דקדושה בחי׳ אמונה שהיא למעלה מן הדעת כך הי׳ אז בין ישראל אמונות כוזבות (כמבואר בירמיהו סימן מ״ד פסוק י״ז י״ח). והם זה לעומת זה והנה בבית ראשון בהתגברות סטרא דקדושה היה גילוי שכינה ארון וכפורת וכך בזה לעומת זה בהתגברות סטרא דקליפה מחמת החטא היה התגברות כנגד אמונת אלהות והנשים שהי׳ מבכות את התמוז אמרו מעת חדלנו לקטר למלכת שמים חסרנו וגו׳ וכך היו נביאי השקר (כמ״ש בירמיה סי׳ כ״ז פסוק י״ד ט״ו), דהיינו אמונות כוזבות בנביא להאמין במה שלא דבר ה׳, משא״כ בבית שני שחסרו ה׳ דברים לא היתה ג״כ בלעומת זה התגברות הקליפה כ״כ והיתה האמונה רעה במילי דעלמא להאמין באנשי רכיל לשנוא את חבירו שהשנאה ההיא היא שנאת חנם שחבירו לא עשה לו רעה באמת. כי אם לא היה מאמין באנשי רכיל בוודאי לא היה איש שונא לרעהו כלל שזה כנגד הטבע שישנא אחד לחבירו חנם אם יודע באמת שחבירו לא פשע כו׳:
וזהו וידעת היום והשבות אל לבבך וגו׳ כי להיות הידיעה והרגשה בבחי׳ ממלא כל עלמין כבר נאמר אתה הראת לדעת וגו׳. כבר הראת כו׳. אבל להיות וידעת בבחי׳ סובב כל עלמין דהיינו בשמים ממעל שמים בחי׳ סובב כמו השמים שהם כדורים וכמו הארץ שהיא בתוך השמים והשמים מקיפין לה (ועמ״ש בד״ה כי המצוה הזאת גבי לא בשמים היא). כך הנה דבר ה׳ הוא בחי׳ ממלא כל עלמין היא מוקפת בבחי׳ סובב כל עלמין שאין דבר חוץ ממנו. וכמשל הדבור בעודו בכח הנפש שעדיין לא יצא ונפרד כו׳. וידיעה זהו הוא דוקא היום כמו היום לעשותם ולא למחר בעוה״ב שהעולם הבא הוא בחי׳ ממלא כל עלמין השתלשלות המדריגות מעילה לעלול מדריגה אחר מדריגה וכמשל פרצוף שיש בו ראש ויד ורגל כו׳. כך יש מדריגות רבות ג״ע עליון וג״ע תחתון כו׳. ולכן המעשים ודיבורים ומחשבות נעשו לבושין צואים לעוה״ב ואין יכול לפשוט אותם וכאלו קשור בשק אם לא ע״י כף הקלע וכיוצא בזה להתיר ולהפקיע הקשר וכו׳ (וכמשנ״ת בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי), משא״כ היום והשבות אל לבבך בשני יצריך בבחי׳ אתכפייא ואתהפכא כו׳ שהיום יכול לברר ולהפריד הרע על ידי המשכה מבחי׳ סובב כל עלמין ע״י והיו הדברים האלה אשר אנכי מי שאנכי מצוך היום דוקא שהתורה והמצות הם מבחי׳ סובב כל עלמין וע״י זה וידעת היום כי הוי׳ הוא האלהים הוי׳ הוא בחי׳ גילוי האלהים בחי׳ הסתר וצמצום כי כמו שיש בחינת הסתר וצמצום בבחי׳ ממלא כל עלמין בחי׳ עליות וירידות לפי זמנים מתחלפים כנ״ל, כך יש בבחי׳ סובב כל עלמין בחי׳ הוי׳ זה גילוי ובחי׳ אלהים היינו הסתר וצמצום בהתגברות זה לעומת זה, וצריך להיות וידעת היום והשבות אל לבבך בבחינת אתכפיא ואתהפכא שיקויים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ועי״ז תהיה ומלאה הארץ דעה וגו׳ והארץ תרצה את עונה דהיינו שזדונות יהי׳ כזכיות. (בגמ׳ נזכר פסוק וידעת היום ר״ה ל״ב ב׳ גיטין נ״ז ב׳. רבות בפ׳ ואתחנן ע״פ דוידעת היום. ובפ׳ וזאת הברכה וס״פ ויקרא ספ״ו ע״פ והוא עד או ראה או ידע. או ראה אתה הראת לדעת. או ידע וידעת היום. ויש לפרש ע״פ האמור דפסוק אתה הראת לדעת זהו על בחי׳ ממכ״ע שע״ז נאמר ומבשרי אחזה שאו מרום עיניכם וראו. וזהו או ראה. אתה הראת. אבל פסוק וידעת היום קאי על האמונה והדעת בבחי׳ סוכ״ע מה שאינו בגדר עלמין כלל וע״ז נאמר וידעת היום כנ״ל. וזהו או ידע כו׳. וזהו שיש בפסוק ראשון דק״ש ע׳ רבתי וכן ד׳ דאחד שהוא ענין עד דהיינו בחי׳ ואתם עדי כמש״ש במדרש והיינו ע״י אתה הראת לדעת וידעת היום כו׳ וכנ״ל. וגם י״ל ע׳ רבתי דשמע עין בחי׳ ראיה הראת לדעת. ושמע לשון הבנה בחי׳ וידעת. וזהו ע״פ שנים עדים יקום דבר כי עדות אותיות דעות ושנים עדים היינו בחי׳ או ראה או ידע הנ״ל ועי״ז יקום דבר. הוא בחי׳ דבר ה׳. וע״ז מרמז הד׳ רבתי דאחד):
פרק ה
ביאור הדברים ע״פ וידעת היום כו׳
ולעיל מיניה כתיב אתה הראת לדעת וא״כ מהו עוד וידעת כו׳. הנה ע״ס דקדושה וכנגד זה עשר כתרי מסאבותא והם זה לעומת זה אברהם חסד דקדושה וישמעאל חסד דלעומת זה. ופי׳ אברהם שיצא ממנו ישמעאל שיצא ונפרד ממנו כפירוד הסיגים מן הכסף כו׳ יצחק גבורה דקדושה וכנגדו גבורה דקליפה. אבל אין ישמעאל כנגד יצחק. כי אין ביכולת כל מדה שבלעומת זה להיות מנגד רק למדה שכנגדו בקדושה.
והאהבה זרה היא מנגד לאהבה דקדושה. וזהו זה לעומת זה. כי שתיהן הן מדות שוות רק חסד דקדושה הוא אהבה לאלקות והמנגד לזה הוא אהבה זרה חסד דקליפה. אבל אינה מנגדת לבחי׳ גבורה דקדושה שהוא מדת היראה והפחד, ור״ל שלגבי בחי׳ אהבה דקדושה תוכל האהבה זרה להתגבר לפעמים ע״ד ולאום מלאום יאמץ משא״כ ע״י שיצטרף ג״כ מדת היראה דקדושה הנה לגבי בחינה זו אין כח כלל באהבה זרה לעמוד כלל והיינו לפי שאינה כלל הלעומת זה של היראה עד שיהי׳ שייך ע״ז אפילו לעתים ענין ולאום מלאום יאמץ.
וזהו ענין שבארות שחפר אברהם סתמום פלשתים אחרי מות אברהם כי פלשתים לצנים היו בחי׳ הוללות ושמחה דקליפה ולכן אחרי מות אברהם היינו בהסתלקות האהבה דקדושה יש יניקה לחיצונים מהבארות שהוא בחי׳ אהבה הנמשכת כמים שמבחי׳ אברהם והיינו להיותן לעומת זה של בחי׳ זו דקדושה אבל ע״י חפירה דיצחק שחפר עוד הבארות הללו דאברהם לא נפסקה עוד נביעתם שאין להוללות ושמחה דקליפה יכולת כלל לעמוד נגד מדת היראה והפחד דקדושה שהרי אינן כלל לעומת זה של היראה כו׳. ועמ״ש ע״פ אלה תולדות יצחק וסד״ה ויהי בשלח פרעה כו׳ ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים ע״ש. ועמ״ש בפ׳ חקת ע״פ באר חפרוה שרים וע׳ בזהר פ׳ צו (דל״ב ע״א) ובפי׳ הרמ״ז שם. והנה גם בחינת יצחק שהוא מדת היראה ופחד דקדושה כשהיא רק לבדה יש לה ג״כ מנגד מבחי׳ הגבורה דקליפה וכמו יראה רעה או כעס וכו׳ כי אף שע״פ רוב יש כח ועוז בכל מדה דקדושה לבטל המדה דקליפה המנגדת לה כי יש יתרון לצד הקדושה על הקליפה כיתרון האור מהחושך. עכ״ז לפעמים נאמר ולאום מלאום יאמץ כנ״ל.
והיינו דוקא נגד מדה א׳ דקדושה אבל ע״י הצטרפות והתכללות גם המדה השנית דקדושה להיות התכללות אהוי״ר אז לא יוכלו המנגדים שבלעומת זה לנגוע בהן. וע״ז נאמר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מע״פ הבאר כו׳ כל העדרים דייקא היינו התכללות המדות ואזי וגללו את לב האבן המטמטם הלב כו׳. אמנם כ״ז במדות חו״ג אבל בחי׳ יעקב הוא בריח התיכון ומדתו אמת שהוא הארה מכתר. והיינו להיות כי התפארת הוא המחבר חו״ג וזהו ענין יושב אהלים כמ״ש בזהר ס״פ תרומה (דקע״ה ע״ב). ויקרא (י״ב ב׳). וישלח (קס״ז ב׳). ועיין ברבות תולדות פ׳ ס״ג יושב אהלים שני אוהלים אהלו של שם ואהלו של עבר, רומז ג״כ לשני משכנין עילאין תשב״כ ותשבע״פ. ואפשר תשב״כ נק׳ אהלו של שם שכל התורה היא שמותיו של הקב״ה (וע׳ זח״א בראשית ד״נ ע״ב. וע׳ עוד מענין יושב אוהלים ברבות וישלח פע״ט בחקתי ס״פ ל״ו. במדבר פרשה ג׳ דרי״ד א׳. נשא פי״ג גבי ביום השני הקריב נתנאל. ובפ׳ דברים). וכיון שכן שהוא כלול חו״ג ע״כ לא יוכלו החיצונים לינק ממנו וכמ״ש כי לא יכול לו וכתיב כי שרית כו׳ ולכן הוא בלבדו גלל האבן מע״פ הבאר כו׳ ולכך נק׳ מדה זו אמת כמ״ש שפת אמת תכון לעד שאין למדה זו הפסק מחמת הלעומת זה כו׳. משא״כ במדות חו״ג שהן כל א׳ רק קו אחד כו׳, ולכן יוכל להיות שם שינויים והפסק ואין זה אמת גמור משא״כ בבחי׳ יעקב וזהו תתן אמת ליעקב, ועיין באגה״ק סד״ה זורע צדקה שכר אמת, ובעבודת ה׳ ענין תפארת היינו כשמתבונן בתפארת יקר גדולתו ית׳ שאין לה קץ ותכלית (ועמ״ש מזה ע״פ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש) וכל השתלשלות העולמות הכל רק כטפה אחת כו׳ מזה יעורר רחמים רבים על נפשו שירדה בסתר המדרגות ועמ״ש סד״ה במדבר סיני מענין בחי׳ רחמים ובד״ה כנשר יעיר. וכ״ה ג״כ בענין הנהגת המדות עליונות דתפארת שהוא קו האמצעי הוא מחבר חו״ג וגם מבריח מן הקצה העליונה עד הקצה התחתונה.
וע׳ במק״מ פ׳ וישלח קס״ז פי׳ שהוא הוי״ו דשם הוי׳ שממשיך מבחי׳ י״ה לבחי׳ ה׳ אחרונה. ומבואר במ״א בענין הללו י״ה כי ע״י המשכה מבחי׳ י״ה שהוא בחי׳ אור א״ס המלובש בחו״ב עי״ז דוקא נמשך שלא יהי׳ יניקה למדות הרעות כמ״ש ימותו ולא בחכמה כו׳ ולכן נק׳ מדת יעקב אמת ועיין בזח״ג ר״פ ויקרא ע״פ ונתתם לי אות אמת ובפרדס בעה״כ ערך אמת ולכן שם הקב״ה שכינו חז״ל לו ית׳ הוא בהתלבשותו ית׳ במדת תפארת דאצילות וכמ״ש מזה במ״א ע״פ הזהר פ׳ חיי שרה (דקכ״ג ע״א) גבי קב״ה דאתכליל מאתר עילאה כו׳:
קיצור. ענין שמדת יעקב תפארת נקרא אמת אך משום שבחי׳ יעקב יש לה קיום יותר בעבודה ומשום שהוא קו האמצעי בריח התיכון:
ב והנה הארה זו שמאיר בתפארת היינו בחי׳ דעת כן הוא בפרדס שער שלישי פ״ח וגם ע״פ קבלת האריז״ל הוא כן שהרי כשאין הכתר נמנה בחשבון הי״ס אנו מונין הדעת במקומו וע׳ מזה בע״ח שער כ״ב פ״א אות ב׳ ואות ד׳ והנה הדעת הוא קיום המדות וחיותם וכמ״ש בע״ח שם שהוא נשמה דז״א כמו שעתיק יומין הוא נשמה לכל האצילות.
והענין כי עד״מ שאנו רואין למטה שהמדות הן לפי הדעת כי התינוק מדותיו הם בקטנות מאד שמתאוה לדברים קטנים מאד כמו לשחוק באגוזים וכיוצא וכשיגדל ויתחזק שכלו ודעתו יוקטן בעיניו שחוק ההוא ויתאוה למנעלים יפים או בגדים נאים וכיוצא ואח״כ כשיגדל יותר יתבזה אצלו זה הדבר ג״כ ויתאוה לממון כו׳ ואח״כ לכבוד וכל זה מחמת גידול דעתו שלפי ערך הדעת כך הם המדות עד כשיתחזק הדעת יומשך שיהי׳ המדות לאלקות וע׳ מזה בפי׳ המשניות להרמב״ם (בסנהדרין פרק חלק). והנה קטן אין לו דעת כמ״ש בגמרא (בגיטין דכ״ב סע״ב) וביבמות (דק״ד ע״ב) דלאו בני דעה נינהו נמצא שמחמת קטנות הדעת נמשך שהמדות הם בקטנות מאד. לפי שהדעת הוא קיום המדות וחיותן וע׳ מזה באגה״ק בד״ה להבין משל ומליצה כו׳ בענין הספירות. ובסש״ב ח״א ספ״ג ולכן נקרא הדעת אמת שהוא עצמות ומהות הדבר ממש משא״כ מלכות נקראת אמונה כמו שמאמין באמיתת הדבר אבל דעת הוא אמתת הדבר עצמו וכמש״ל שדעת הוא לשון הכרה והרגשה כאלו רואה כו׳.
וכמ״ש ע״פ ואלה המשפטים בענין אין דומה שמיעה לראי׳ והדעת הוא הממשיך להיות כאלו רואה כו׳ וכמ״ש בפרדס שם שהדעת ממשיך מכתר וחכמה כו׳ ונודע דחכמה היא בחי׳ ראיה וזהו שנק׳ אמת ר״ל כאלו רואה אמתת הדבר עצמו.
וזהו שארז״ל משה אמת ותורתו אמת כי משה מלגאו ויעקב מלבר פי׳ יעקב הוא תפארת ומשה הוא הדעת וכמ״ש מזה ע״פ את הכבש האחד תעשה בבקר כו׳ ע״ש, וע״כ נק׳ משה אמת וגם כי דעת עליון דז״א שרשו מתיקון ואמת שבי״ג מדה״ר דא״א כמ״ש במ״א.
וגם כי אמת הוא בחינת לא שניתי. וכן בעבודת ה׳ באדם ע״י הדעת נמשך קיום המדות אהוי״ר שלא ישתנו המדות מחמת גשמיות העולם וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו כו׳ וכמ״ש במ״א בדג״ה ואלה המשפטים וע״פ מים רבים וגבי ענין הלולב ומיניו. והיינו בחי׳ אמת הפך הכזב אך בחי׳ אמונה היינו אע״פ שאינו משיג להיות כאלו רואה כו׳ ועכ״ז מאמין ומקבל האמת. ועד״ז נק׳ המל׳ דאצי׳ אמונה וכמ״ש בזהר פ׳ בלק (דקצ״ח ע״ב) אמונה בשעתא דאתחבר בה אמת כו׳ כדין אקרי אמונה. והיינו כי דעת הוא בחי׳ יחו״א דכולא קמיה כלא חשיב שכל מה שלמטה הוא בחי׳ אין ממש. ומל׳ היא יחו״ת מקור דבי״ע שיהי׳ יש מאין שלמטה היש כו׳ כי אין מלך בלא עם. אך עכ״ז הרי נמשך מיחו״ע ביחו״ת וזהו ענין המשכת אמת באמונה להיות ג״כ גילוי הדעת דיחו״ע גם ביחות והיינו בבחי׳ אמונה כמו שמאמין באמתת הדבר כו׳ וזהו ג״כ איהי בהוד וכמ״ש ג״כ במ״א בדרוש בהמ״ז בענין לחם מן השמים ולחם מן הארץ כו׳ וז״ש גבי יהושע ונתתה מהודך עליו כי משה הוא הדעת ונק׳ שמש יחו״ע ויהושע הוא פני לבנה בחי׳ יחו״ת אלא שמקבל מיחו״ע מבחי׳ הוד דוקא וכנודע ההפרש בין ברכה להודאה כי הודאה הוא הגם שמודים שהאמת הוא כמו שהוא קמיה מ״מ אינו בגילוי ממש. וזהו דאיהי אמונה היא בהוד כו׳:
קיצור. ענין משה מלגאו ויעקב מלבר כי משה הוא הדעת שהוא פנימית בחי׳ יעקב. וענין אמ ואמונה:
ג והנה מל׳ נקראת עטרה שהיא בחי׳ כתר בבחי׳ א׳ כמ״ש מזה בביאור ע״פ מנורת זהב כולה ובביאור ע״פ הראיני את מראיך. והוא כמשל השמש שכאשר זורח למטה יש שלשה אוירים ואויר התחתון הוא חם כמו העליון משא״כ האמצעי קר לפי שכאשר זורח על הארץ מכה בכח ונעשה אור חוזר.
ועד״ז יובן למעלה שלפי שבחי׳ המל׳ היא סופא דכל דרגין ונק׳ ארץ ובה סיום הארת הקו מאור א״ס המלובש בא״א ואו״א וזו״נ דאצילות וה״ז כמשל השמש שבסוף וסיום זריחתו על הארץ מכה בכח יותר ונעשה אור חוזר עד שאויר התחתון חם כמו אויר העליון כו׳ כך הארת הקו מאיר באור חוזר ממל׳ דאצילות ומל׳ דאצילות הוא בחי׳ כתר מלמטה למעלה.
וזהו ענין נעוץ תחלתן בסופן בסופן דייקא וכדפי׳ באגה״ק ד״ה איהו וחיוהי. וזהו ענין כתר מלכו וגם שהיא למעלה מן הדעת. עטרת תפארת לעמוסי בטן בשרשה שהיא משם ס״ג שלמעלה ממ״ה כו׳. והיינו כי היא עטרה לבחינת תפארת כמ״ש בזהר ר״פ תזריע (דמ״ב ע״ב) שזהו פי׳ עטרת תפארת. ומבואר לעיל כי פנימית התפארת הוא הדעת וע׳ בזהר ס״פ משפטים (דקכ״ג ע״א) אלא דעת כו׳. וא״כ המל׳ שהיא עטרה לתפארת היינו ג״כ להדעת והיינו מאחר שהיא בחי׳ כתר מלמטה למעלה אשר הכתר הוא למעלה מהדעת. ועמוסי בטן הם ז״ת דאימא מדות שבשכל כו׳ וע׳ בזהר בראשית (די״ג סע״א) בפי׳ העמוסים מני בטן משא״כ הדעת המתפשט במדות עיקר קבלתו מהבינה כי אם אין בינה אין דעת אלא שבבינה מלבוש הארת הכתר כמ״ש במ״א ע״פ לך לך ויובן זה ג״כ למטה על פי מ״ש לעיל בפנים כי באדם הדעת והרגשה הוא בבחי׳ ממלא כל עלמין אבל בבחי׳ סוכ״ע לא שייך דעת והרגשה כו׳ אלא זהו היא בחינת אמונה להאמין בה׳ שהוא יתברך אינו בגדר עלמין כו׳ וע׳ מ״ש בפ׳ בשלח ע״פ וירא ישראל כו׳ בפי׳ ויאמינו בהוי׳ ע״ש. נמצא מובן מזה שבחי׳ סוכ״ע מאיר ומתגלה בבחי׳ אמונה דייקא יותר מבדעת שבדעת אין הגילוי רק מבחי׳ ממכ״ע.
ומעין זה יובן הנמשל למעלה איך שבמל׳ מאיר בחי׳ כתר יותר מבדעת ותפארת כו׳. וכמ״ש ג״כ בפרדס בעה״כ ערך עטרה ובשער המציאות פ״ד בענין ארץ שהיא המל׳ קדמה לשמים שהוא ת״ת בשרשה וזהו בחכמה יסד ארץ והיינו אמונה הנק׳ ארץ שרשה מחכמה עילאה שלמעלה מהתבונה והדעת וכונן שמים שהוא תפארת בתבונה אם אין בינה אין דעת כו׳ ואע״ג דלעיל נתבאר שהדעת ות״ת נק׳ אמת והמלכות נק׳ אמונה שהיא בחי׳ מקבל מן האמת. מ״מ כן הוא ודאי שהיא בחי׳ מקבל מז״א אבל עכ״ז מאיר בה ג״כ מבחי׳ כתר שהוא מקור ושרש האמת דז״א כנודע וגם בחי׳ אמת שרשו מהארת פנים דעתיקא כמ״ש בזח״ג (נשא קל״ג ב׳) אשר הארה זו מאיר ג״כ במל׳ יותר ועל זה נאמר בשה״ש הנך יפה רעיתי. וזהו ענין שנשבחו האמהות ביפת תואר ויפת מראה דלכאורה תמוה מהו שיכתב זה בתורה אלא דהפי׳ שהיה בהם הארת הכתר שמאיר במל׳ דאצילות בבחי׳ נעוץ תחלתן בסופן כו׳.
ועמ״ש גבי פסח סד״ה קול דודי בענין מקפץ על הגבעות כו׳. וזהו ענין ויאהב יעקב את רחל היינו בחי׳ מל׳ בחי׳ אמונה ויעקב הוא בחי׳ תפארת המקבל מהדעת שהוא הארת הכתר ע״י ויאהב יעקב את רחל היא בחי׳ אמונה שמאיר בה בחי׳ הכתר ממש סוכ״ע כי נעוץ תחלתן בסופן כנ״ל.
וזהו ג״כ ענין מאמר רחל ליעקב הבה לי בנים כי הבנים היינו אהבה ויראה ועיקר הולדה שלהם הוא מהדעת מה שאין כן מהאמונה בעצמה בלי המשכת הדעת היא עטרה ובחי׳ מקיף לבד ולא נמשך מזה הולדת המדות אהוי״ר והיינו מחמת טרדות העוה״ז והסתר הגוף ונה״ב שעל ידי זה היא בחי׳ כרחל לפני גוזזיה נאלמה ולכן ורחל עקרה כו׳. אך ע״י התעוררות רחמים רבים ע״י הדעת המתבונן בגדולת ה׳ אזי נמשך ההולדה מבחי׳ רחל שהיא בחי׳ אמונה ואזי הם אהוי״ר הנמשכים מבחי׳ סוכ״ע שהם בחי׳ אהוי״ר היותר עליונים. וזהו ענין יוסף שהוא בחי׳ צדיק עליון אהבה בתענוגים כו׳:
קיצור. ענין שהאמונה נקראת עטרה. עטרת תפארת נעוץ תחלתן בסופן:
ד אך הנה כעת מקבלת מז״א אבל לעתיד לבוא כי מלאה הארץ דעה שיהיו שוים בקומתם ויהיה בה השפעת הדעת ותגדל עד בחי׳ הכתר שיהיו שניהם בכתר אחד (בזהר דרשו פסוק כי מלאה הארץ דעה בהשמטות דחלק א׳ סס״י כ״ה על נסוך במים בחג כמ״ש בסיפיה דקרא כמים לים מכסים והיינו לפי שעי״ז ממשיכים ח״ע במל׳ כו׳ וגם כי כמים לים מכסים היינו עלמא דאתכסיא שהוא סוכ״ע שם הוי׳ דלעילא שלעתיד יומשך גילוי זה בארץ שהיא עלמא דאתגליא והיינו שמה שעכשיו הוא בחי׳ סוכ״ע יומשך בגילוי להיות ממכ״ע ובז״ג ח״א) (דל״ח ע״א) פי׳ שזהו ענין וידע אדם עוד את אשתו שנאמר אלע״ל. עוד נז׳ במ״ה פ׳ חיי שרה (דקר״ה א׳) ועיין בפי׳ הרמ״ז שם דשרש המשכה זהו הוא גילוי דעת דעתיק (וע״ש במ״ה דק״ל סע״א ודק״מ סע״א ובזהר פ׳ ויקרא דכ״ג ע״א יתרו דס״ח ע״א) ועמ״ש במ״א בענין שבעת ימי המילואים כו׳ למלאות פגימת הלבנה כו׳ שהוא המשכה וגילוי סוכ״כ בממכ״ע וכענין וכבוד ה׳ מלא ע״ש. ועד״ז ג״כ יש לפרש ענין כי מלאה הארץ דעה כו׳. וכמו במנחת שבת עליית המל׳ וכן בנעילת יוהכ״פ אלא שאח״כ יש ירידה לפי שכהיום בבחי׳ ממכ״ע יש עליות וירידות שבזמן מתן תורה היו פב״פ כו׳ ואח״כ בחטא העגל כו׳ ואח״כ בזמן בית ראשון הכל שינוי זמנים מתחלפים בכל דור (וע׳ בס׳ חסד לאברהם בתחלתו מונה והולך שינויי הזמנים) והיינו לפי שההמשכה מבחי׳ ממכ״ע וכמו עד״מ פרצוף אדם למטה ראש ורגל ויש בטן ומעיים שיש בהם צואה ואעפ״כ יש חיות מעט מזעיר כו׳ ועפ״ז יובן ג״כ מה שבזמן חורבן בית ראשון היו נביאי השקר ובזמן חורבן בית שני שנאת חנם לפי שהתגברות הקליפה הוא זה לעומת זה ובזמן בית ראשון שהיתה שכינה בין שני בדי ארון והיה גילוי אלקות כו׳ היה התגברות הקליפה כנגד אלקות באמונות כוזבות. ולכן היו הנשים שהיו מבכות את התמוז (ביחזקאל סי׳ ח׳ ובירמיה סי׳ מ״ד) שאמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים כו׳ חסרנו כל שהיו אמונתם מהיפך להיפך (וחסרו כל מפני שלא עבדו את ה׳ מרב כל והם האמינו להפך כי עזב ה׳ את הארץ תחת יד המזלות כו׳) וכן נביאי השקר לא היו בעלי מופתים כלל וכמ״ש ביחזקאל (סי׳ י״ג) בשעלי שעורים ובפתותי לחם להמית נפשות אשר לא תמותנה כו׳ בכזבכם ע״ש בפרש״י. ונביאי האמת ודאי היו בעלי מופתים כמו ירמיה ויחזקאל הגם שלא היו כ״כ כמו אליהו כו׳ ואעפ״כ האמינו בשקר דוקא.
ובבית שני שפסקו מהם וחסרו ה׳ דברים לפי שלא היה גילוי בחי׳ ה׳ ראשונה דשם הוי׳ למטה ועמ״ש מזה בד״ה יו״ט של ר״ה ולכן לא היתה ג״כ לעומת זה התגברות הקליפה כ״כ באמונות כוזבות שנגד אמונת ה׳ אלא באמונת אנשי רכיל במילי דעלמא שזהו ענין שנאת חנם שהוא כנגד הטבע שישנא איש את רעהו אם לא גמלו רעה אך ע״י אנשי רכיל ששקר ענו בחבירו שדורש רעתו נעשה שונאו והוא שנאת חנם ע״פ האמת שחבירו לא פשע כלום.
והנה כל עליות וירידות הם בבחי׳ ממכ״ע שעדיין יש מקום לרע לשלוט כמו שיש בטן וחואה ואעפ״כ עוברת חיות מועט וכן שערות נמשך בהם חיות מצומצם משא״כ סוכ״ע כתיב ואת רוח הטומאה אעביר שאז יהיה גילוי סוכ״ע.
וגילוי זה לעתיד הוא ע״י היום לעשותם ע״י תורה ומצות וזאת המצוה כו׳ לעשות בארץ שצ״ל המשכת התורה ומצות בבחי׳ אמונה להיות ורעה אמונה כו׳ והוא המשכת סוכ״ע. וזהו וידעת היום והשבות להמשיך בהאמונה בחי׳ דעת בבחי׳ סוכ״ע.
ועמ״ש בביאור ע״פ מים רבים בענין שיש שני בחי׳ דעת. דעת תחתון ודעת עליון. דעת תחתון הוא הנמשך מהבינה כמאמר אם אין בינה אין דעת והוא הדעת בבחי׳ ממכ״ע אך דעת העליון הוא הנמשך מבחי׳ כתר ממש שהוא בחי׳ סוכ״ע כו׳ ע״ש.
וזהו ענין ב׳ בחי׳ דעת שבפסוק אתה הראת לדעת ובפסוק וידעת היום כנ״ל. וזהו וידעת היום היום דוקא בעוה״ז כי עולם הבא ר״ל ג״ע הוא עולם הדין מבחי׳ ממכ״ע שרחוק מאד מבחי׳ סוכ״ע משא״כ בעוה״ז הגם שהוא בהעלם מ״מ עכ״פ נמשך הוא ע״י התורה ומצות כו׳ ועמ״ש מזה בפ׳ פינחס ע״פ צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני כו׳ ולכן היום בעוה״ז דוקא תוכל להמשיך בחי׳ סוכ״ע להיות ורעה אמונה וזהו כי הוי׳ הוא האלקים וכדפי׳ בזהר ח״ג (דקמ״ג ע״א) הוי׳ עתיק יומין הוא סוכ״ע הוא האלקים וכולא הוא חד כו׳:
קיצור. ענין ומלאה הארץ דעה. והיינו על ידי וידעת היום והשבות ורעה אמונה:
פרק ו
להבין בתוספת ביאור ע״פ וידעת היום והשבות אל לבבך כו׳ בענין הדעת והאמונה ולהבין איך יהיה בחי׳ סוכ״ע בבחי׳ הדעת וההרגשה והלא לית מחשבה תפיסא בי׳ כלל כידוע אך הענין הוא דיש להבין עיקר ענין הדעת מהו בהיות ידוע בלשון הפלסופים וכמ״ש הרמב״ם בידיעת אלקות שהוא יתברך הוא הידוע מציאותו ולא מהותו וזהו הנק׳ בחי׳ דעת כי ענין הדעת הוא ידיעת והרגשת המציאות.
ויובן עד״מ באדם מבשרי אחזה שהאדם מחמת חומר הגוף הגשמי אינו יכול להשיג אפי׳ מהות הרוחניות המלובש בו ממש דהיינו הנפש וכחותיה ואעפ״כ מרגיש הוא מציאותן בידיעה והרגשה ממש כמו עד״מ המחשבה יודע מציאותה ועכ״ז אינו משיג מהותה שהרי אנו רואים שמחשבה תתפשט גם ברגל וישנה ממש בהתלבשות ברגל כי הלא מיד שעולה במוחו לחשוב שינענע הרגל מיד ילך הרגל כמו שעלה במחשבה ואם נאמר שמחשבה זו שבמוח להלוך ירדה ונמשכה בירידות המדריגות עד שבאת לרגל והניעתו א״כ היה צריך שיהיה שוהה ומתעכב התנועה איזה זמן מה ולמה מיד שעלה במחשבה יניע הרגל להלוך בלתי שהות ועיכוב כלל אפילו לרגע מזה נראה שלא ירדה המחשבה מן המוח דרך ענין המשכה כמים שנמשכים ויורדין כו׳ אלא שנמצאת ממש ברגל ואף שעיקרה במוח עכ״ז הארתה תתפשט בכל האברים כמו אור השמש על הארץ ואינו מושג כל זה איך ומה היא.
וכן השכל ואותיות המחשבה שבנפש אינו מושג מהותם ממש כמו אדם שלמד מסכת אחת בעיון ושגורה בפיו וכאילו מונחת אצלו בקופסא ואח״כ כשעסוק בענין אחר או לומד מסכת אחרת אעפ״כ כשרוצה נזכר על כל מסכת ההיא שלמד תחלה. הרי ע״כ צריך לומר שישנה במוחו ושכלו גם בעת שאינו מהרהר בה כלל.
וא״כ איך ומה הוא מהות שכל זה שיש אצלו אף כשאינו מחשב בו כלל. הרי אין זה מושג כלל איך ומה הוא. והיינו מפני שהאדם להיותו בגוף אינו משיג אפילו מהות הרוחניות שבו היינו הנפש וכחותיה. כי אם מציאותן לבד.
ומ״מ מציאותן יודע ומרגיש ממש אף שאינו משיג מהותן ואין צריך על זה אמונה וראיה. כ״א נרגש ממש. וזהו הנקרא השגת המציאות ולא השגת המהות בלשון הפלסופים. ומזה יובן לנו למעלה באלקות שהשגת מציאותו בלבד ולא השגת מהותו דהיינו ע״ד הרגשת הגוף את הנפש כנ״ל הוא הנק׳ בשם דעת כמ״ש דע את אלקי אביך כו׳ שענין הדעת הוא ענין ההרגשה כידוע שהוא ענין השגת המציאות בלבד כמו עד״מ הנ״ל שידע האדם מנפשו אשר בתוכו שאינו יודע רק מציאותה ולא מהותה אמנם מרגישה הרגשה שלימה ונק׳ הרגשה זו בשם ידיעה שיודע א״ע כו׳. כך אור א״ס ב״ה בהתלבשותו בכל העולמות מורגש ונודע לנבראים הוא אבל לא נודע רק מציאותו ולא מהותו כמ״ש הרמב״ם.
ובזה יתורץ הקושיא הנ״ל איך יהיה בחי׳ סובב בבחי׳ דעת הלא לית מחשבה תפיסא בי׳ כו׳. דפי׳ תפיסא הוא ענין השגת המהות דוקא כאדם התופס דבר בידו כו׳. וזהו פי׳ השגה סתם שמשיג מהות הדבר כו׳ ובאמת אין במהות אור א״ס שום השגה אלא השגת מציאותו בלבד כנ״ל. ומ״מ הא דלית מחשבה תפיסא היינו השגת מהותו אבל בענין הדעת וההרגשה שהוא רק ענין השגת מציאותו בלבד יכולים הנבראים להגיע ולהשיג וזהו מ״ע דוידת היום כו׳ וכן אתה הראת לדעת כו׳:
ב ויובן ענין זה בביאור יותר במה שמצינו כדוגמת זה בעסק התורה שיש בה סתים וגליא שהם ג״כ בחי׳ גוף ונשמה כמבואר בזהר בהעלותך (דקנ״ב ע״א) ובגופי התורה שייך השגת המהות משא״כ בבחי׳ הסתים והפנימי׳. ומ״מ ע״י גופי התורה יוכל האדם לידע ג״כ קצת המציאות מהפנימית עד״מ שע״י חיות גוף האדם מרגיש מציאות הנשמה כו׳. וביאור הדבר דהנה ארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שבג״ע לומדים ג״כ כל התשבע״פ כמו ע״ד דוגמא עניני ההלכות שאנו שונין כאן בעוה״ז החומרי שור שנגח כו׳ וכיוצא וידוע דהלכה זו דבר ה׳ היא והקב״ה יושב ושונה כנגדו כו׳ וא״כ בג״ע שהנשמות עוסקים בהלכה זו דשור שנגח כו׳ אין לומר דהשגתם שם כהשגתנו כאן על ענינים גשמיים ממש דהרי אין שור גשמי בג״ע כו׳ ומופשט שם בודאי מכל גדר וגשם כו׳. אך ודאי השגתם שם על רוחניות כמו בבחי׳ השור דמרכבה פני שור מהשמאל וכיוצא וסוד הכוונה בטעמה של הלכה למה יהיה הדין כך כו׳ וזהו הנק׳ פנימית התורה ונשמתא דאורייתא אבל השגתנו כאן הלכה זו דשור שנגח זהו בחי׳ גוף התורה ויש ג״כ שנק׳ לבושא דאורייתא בזהר שם.
וכן בדוגמא זה בכל ההלכות שאנו שונין כאן כמו אם בהרת קדמה לשער לבן כו׳ כדאיתא בגמרא דקוב״ה במתיבתא דרקיעא אומר טהור כו׳ ומאן נוכח רבה בר נחמני כו׳ ובודאי אין ענין הנגעים שם ענין גשמי כנגעים שלמטה אלא הם בחי׳ דינא קשיא אשר מהם יניקת החיצונים כמ״ש בזהר וכיוצא ועל ענין הסוד שלהם איך ובמה יומתקו כו׳ זהו ענין ההלכה ששונין שם אם בהרת קדמה כו׳ ונק׳ פנימיות התורה שנשמות עוסקים בהם בג״ע כו׳ וכן כיוצא בזה בהלכות אחרות כמו הלכות מקוואות שש מעלות במקוואות זו למעלה מזו כו׳ הנה המקוה כאן הוא ארבעים סאה מים גשמיים כו׳ ולמעלה הוא ענין המשכת מים העליונים דבינה ממקור החכמה ע״י בחי׳ ד׳ היודי״ן דע״ב כו׳ שמהם נמשכו מ׳ סאה כמבואר בפע״ח שער השבת והסוד של ענין הטהרה דוקא בהן לכל טומאה הוא ענין פנימיות התורה ועד״ז שונין שם גם זאת ההלכה דשש מעלות במקוואות זו למעלה מזו כו׳ שהם ששה צירופים של יה״ו כמ״ש בפע״ח שם ועד״ז בכל עניני המצות כולן וכמו בסוד התפילין דבכאן נתלבשה מצות תפילין במעשה גשמי׳ בקלף ודיו גשמיי׳ כו׳ ופ׳ קדש לי כל בכור כו׳ ידוע ששרשה בבחי׳ חכמה כי קדש הוא חכמה ונמשך להכתב בקלף ולהנתן בבית התפילין ויהיה נמשך מזה בחי׳ מוחין עליונים לאדם בבחי׳ מקיף מה שא״א לו להשיג במוחין של עצמו כו׳ כמ״ש במ״א.
והרי נמשך אור א״ס בחכמה שבפ׳ קדש כו׳ בכאן דרך לבוש וענין גשמי ולמעלה הוא בבחי׳ הפנימי׳ והמהות ממש דהיינו בחי׳ אור החכמה דקדושה עצמה ועמ״ש בפ׳ יתרו בד״ה משה ידבר בענין המצות מה שהם למעלה ענין ביקור חולים וענין תפילין כו׳ ע״ש.
והנה לפי שהנשמה מלובשת בגוף גשמי ע״כ א״א לנו להיות להו השגת המהות ואפי׳ לגדולי חכמי האמת כ״א לנביא וחוזה לבד שמכונה בכתוב בשם ראי׳ ממש וכמ״ש כ״ז במ״א ע״פ עוטה אור כשלמה כ״א זהו לימוד במתיבתא דרקיעא ששם מושג מהות פנימית התורה כמו שהיא בכח״ב דבריאה כו׳ אך מ״מ אע״פ שפנימית התורה אין מושג לשום חכם המהות כלל אבל עכ״ז מתוך לימוד גופי התורה יוכל לעמוד מעט מזעיר על ידיעת המציאות מהפנימית שהרי מ״מ אפס קצהו מובן ומושג שעל כרחך יש אופן של פנימית התורה וטעמי מצות אשר הן נשמה של גוף הלכה זו ומצוה זאת. כמו שבגשמיות ממה שאנו רואים גוף האדם מורגש שיש בו נשמה אע״פ שאינו יודע מהותה איך ומה היא.
וכך התורה נק׳ אדם רמ״ח מ״ע הם רמ״ח אברים כו׳ ויש בה גוף ונשמה כנ״ל ולכן ארז״ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שע״י לימוד גופי התורה בעוה״ז משיג בג״ע מהות ממש מפנימית כו׳ משא״כ מי שאין בידו כלל מגופי תורה כו׳ והנה עד״ז יובן ג״כ בענין שיוכל להיות בחי׳ המשכת הדעת בסוכ״ע ע״י קיום התומ״צ כי הגם דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל מ״מ ידיעת המציאות יוכל להיות והיינו ע״ד ידיעת פנימית התורה שהתורה ומצות הן מבחי׳ סוכ״ע.
ועוד שהרי יודעים אנו שבחי׳ ממלא אינו אלא זיו והארה כו׳ והוא נובע בהכרח ממקור העצמי כמאור השמש שמאיר האור וכיוצא א״כ בידיעה זו מורגשת לנו ידיעת והשגת מציאות דסובב עכ״פ דהיינו שיש מציאת סובב לגבי ממלא ועמ״ש בד״ה השמים כסאי גבי ותן בלבנו בינה להבין דהיינו להבין דבר מתוך דבר פי׳ תוך דבר הוא ממכ״ע שמלובש בתוך העולמות ומבחי׳ ממכ״ע נהי׳ מבינים בחי׳ סוכ״ע כו׳ ע״ש ועמ״ש במ״א בפי׳ ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא בענין פי׳ אתה ופי׳ הוא שהוא בחי׳ ממכ״ע וסוכ״ע כו׳ ע״ש והיינו מה שנצטווינו גם על בחי׳ סובב וידעת היום כו׳ כי הוי׳ שהוא בחי׳ סובב הוא האלקי׳ להיות בבחי׳ גילוי לכם דהיינו בבחי׳ השגת המציאות עכ״פ אך המשכת הדעת בבחי׳ זו היינו דוקא ע״י עסק התומ״צ שע״ז [שעי״ז] ורעה אמונה שממשיך מזון בהאמונה שעם היות שבאמת בבחי׳ סוכ״ע לא שייך רק בחי׳ אמונה מ״מ ע״י התומ״צ ממשיכים להיות באמונתו יחיה ממש והיינו שע״י התומ״צ נמשך בחי׳ הדעת וכמשי״ת לקמן ע״פ הספרי שמתוך כך אתה מכיר כו׳ וגם יובן עוד ע״פ מ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בענין כי מנסה כו׳ לדעת כו׳ ע״ש:
ג והנה פי׳ וענין דע את אלקי אביך היינו העמקת הלב שלא יסיח דעתו מזה ויהיה לזכרון לפניו תמיד כמ״ש שויתי ה׳ לנגדי תמיד. וביאור הענין הנה מתחלה צריך להבין עוד ההפרש בין דעת לאמונה כי הנה הדעת הוא בחי׳ פנימית המדות ונק׳ בזהר מפתחא דכליל שית עיין בספד״צ ספ״א ומבואר בע״ח כו׳ עיין לקמן.
וביאור הדברים הנה מבשרי אחזה דאנו רואין באדם שכל המדות בטילים אחרי בחי׳ הדעת כו׳. כי הנה כשאדם יודע ומרגיש א״ע כנ״ל הרי אנו רואים בחוש שלפי הוא מרגיש א״ע וחיותו מאד אזי מדותיו מתפעלים בתכלית ההתפעלות לאהוב בהתפעלות מה שיאהב ולשנוא בהתפעלות מה שישנא יותר משאינו מרגיש א״ע כ״כ כי מפני הרגשת עצמותו תיקר נפשו בעיניו מאד ויהיה דבר שהוא לטובתו יאהבנו בתכלית התפעלות האהבה ובהיפך דבר שאינו לטובתו אלא מזיק לו ישנאהו בהתפעלות השנאה בתכלית משא״כ על אדם אחר אפילו על אוהבו וריעו לא איכפת ליה כ״כ כמו על עצמו כי אף שהוא אוהבו עכ״ז אין מרגיש כ״כ תמיד ומסלק דעתו ממנו לכן לא יתפעל כ״כ מענינו כמו על עצמו שאינו מסלק דעתו והרגשת עצמו לעולם ע,כ יתפעל ביותר מעניני עצמו.
ולכן גם בעניני עצמו אם מסלק לפי שעה בחי׳ ההרגשה מעצמותו כ״כ לא תיקר נפשו כ״כ בעיניו ויוכל להיות שלא יתפעל כ״כ מדבר שהוא נגד רצונו וכן לא יאהוב דבר שהוא לטובתו כ״כ בהתפעלות האהבה להיותו מסולק מענין עצמותו ואיננו מרגיש את נפשו וחיותו להיות יודע א״ע כ״כ כמו כאשר טרוד הוא בענין גדול שמסולק אז מעניני הרגשת עצמותו וכדומה וראיה ממה שכתב הרמב״ם ספ״ז מהל׳ מלכים וכל המתחיל כו׳ ומבהיל עצמו עובר בל״ת שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו כו׳ וקשה איך יעשה שלא יפחד אלא הענין שיסלק מחשבתו והרהורו מפחד זה ועי״ז מתבטל הפחד וז״ש וכל המתחיל לחשוב ולהרהר הרי ראיה ברורה שאפילו ההתפעלות הטבעית שבאהבת עצמו היא תלויה ע״פ הדעת והמחשבה וא״כ אנו רואים שכל המדות אהבה ושנאה ויראה ודומיהן אינן נמשכין ונגררין רק על ידי הדעת וההרגשה שלפי שיודע ומרגיש א״ע תמיד לכן יומשך ההתפעלות מאד בעניני עצמו ובהפך אם מסלק הדעת וההרגשה כ״כ מאהבת עצמו כו׳ כנ״ל.
ומזה יובן איך שהתפעלות המדות נמשך רק אחר הדעת וההרגשה שאפילו בדבר הנוגע לעצמותו לא יומשך ההתפעלות רק על ידי הדעת דייקא שהוא המתפשט במדות להחיותן וממנו עיקר הנהגתן והטייתן כנ״ל.
וזהו שנקרא הדעת בשם מפתחא דכליל שית פי׳ להיותו פותח את התפעלות המדה ומעוררה כמו עד״מ המפתח הגשמי כו׳ והוא כליל שית מכל ששת המדות חג״ת וכו׳ ועיין מה שכתוב במ״א מענין הדעת בביאור ע״פ מים רבים בפ׳ תולדות ובד״ה לא הביט און ביעקב.
ועד״ז יובן ענין דע את אלקי אביך דהיינו להתבונן תמיד ושלא יסיח דעתו מזה שעי״ז דוקא יומשכו המדות אהוי״ר כמו עד״מ שמתפעל מאד בעניני נפשו וגופו שהוא לפי שאינהו מסלק דעתו והרגשתו כו׳ כמ״כ ויתר מכן צ״ל שלא יסיח דעתו מחיי החיים א״ס ב״ה ועי״ז יומשכו מדותיו לאהוב את ה׳ בלב ונפש ומאד וליראה ולפחוד מגדולתו ית׳ וכמשי״ת.
והנה מה שנקרא בחי׳ הדעת מפתח לגבי המדות והוא להם בבחי׳ התוך והפנימי׳ כנ״ל ולגבי החכמה שבמוחין אינו נמשך משם רק בבחי׳ אחוריים דחכמה כמ״ש בע״ח דמאחוריים דאבא המלובש ביסוד דאימא נעשה בחי׳ הדעת לז״א וכמ״ש בלק״ת פ׳ שמות גבי ותקרא את שמו משה כי מן המים משיתיהו.
והענין מובן מצד עצמו להיות כי ענין ההרגשה הנ״ל הרי איננה השגת המהות כמו בחי׳ ראיה שהיא בחי׳ החכמה רק היא ידיעה והשגה מרחוק לא במהות ואיכות רק בבחינת ההרגשה בלבד שמרגיש מציאות הדבר וא״כ אין זאת רק בחי׳ אחוריים של החכמה כי גופה של חכמה ופנימיותה הוא ענין בחינת ראיה ולכן השגת הנביאים מכונה בכתוב בשם ראיה וירא אליו ה׳ וראית את אחורי ואף שזהו דרך משל ואינה ראיית עין בשר גשמי ממש מ״מ הנמשל צ״ל דומה למשל משא״כ הדעת וההרגשה הוא רק בחי׳ אחוריים לגבי בחינה זו ועל כן מבחי׳ אחוריים דיסוד או״א בלבד הוא שנעשה ונמשך בחי׳ הדעת לז״א.
וזהו ענין ומבשרי אחזה שר״ל בחי׳ הדעת ואחזה הוא תרגום של ראייה והיינו רק בחי׳ אחוריים של בחי׳ ראייה ממש ועיין בלק״ת בתהלים על פ׳ ולתבונתו אין מספר מבואר שהתבונה היא למעלה מבחי׳ הדעת דז״א והיינו מטעם הנ״ל.
והנה מאחר שנתבאר שע״י בחי׳ הדעת הוא נמצא מציאת ההתפעלות דוקא כנ״ל יובן מזה עיקר ההפרש בין הדעת ובין האמונה כנ״ל כי כמו שמבואר למעלה בבחי׳ הדעת שבנפש האדם כך יובן למעלה בבחי׳ הדעת באלקים חיים ומלך עולם דהיינו בחי׳ המדות דז״א דאצי׳ שבהן מלובש בחי׳ הדעת הן הן היורדין להתלבש במל׳ דאצי׳ בחב״ד ומדות שבה כדי להחיות רוח שפלים מאין ליש כו׳ וזהו בחי׳ ממכ״ע ומזה נמשך בחיי׳ הדעת גם בנבראים כולם מה שיודעים ומכירים את בוראם בבחי׳ ההרגשה ממש כאדם שיודע א,ע וחיותו כך יודעים את מקור החיים וחיי החיים שמחיה כל הנבראים כו׳.
ושבלעדו אין להם קיום ומציאות כלל אפילו רגע ומסתעפי׳ מזה הדעת בחי׳ המדות אהוי״ר לאהוב את ה׳ ולעשות מצותיו כמו שיאהוב חיי נפשו וכמ״ש לאהבה את ה׳ כי הוא חייך כו׳ ולשנוא מה שמנגדו ומזיק להארה האלקי׳ עליו והוא כל שס״ה ל״ת להתרחק מהם בתכלית כמו שישנא האדם דבר שמזיק לו תכלית השנאה וא״כ סיבת קיום מצות עשה וריחוק כל ל״ת תלויה רק בבחי׳ הדעת והוא ההרגשה שמרגיש הנפש האלקית את אור האלקי והיותו בחי׳ חיי החיים וע״ז נאמר דע את אלקי אביך להיות לזכרון בין עיניו תמיד כדי שירגיש מאד איך שצריך ליראה מלעבור רצונו ועיין מה שכתוב בד״ה ראשי המטות בפי׳ וענין יראת חטא.