אור ברסלב
לקוטי תורה דרושים לשמיני עצרת

לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

דרושים לשמיני עצרת

סוכות

פרק א

 ביום השמיני עצרת תהיה לכם. הנה כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. להבין מהו תחת לראשי. הנה ארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב. וכבר נתבאר פעמים רבות במ״א.

וכעת יובן בהקדים מארז״ל גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והקושיא מפורסמת מאחר שעיקר מה שתלמוד גדול הוא מחמת שמביא לידי מעשה א״כ אדרבה מזה הטעם עצמו הרי המעשה גדול. אך הנה צריך להבין מהות ענין המעשה כי רמ״ח פקודין אינון רמ״ח אברים דמלכא וצריך להבין מהו ענין ולשון אברים הלא אין לו דמות הגוף כו׳ וכתיב כי לא מחשבותי וכו׳ ולא דרכיכם וכו׳. כן גבהו מחשבותי וכו׳. אבל הענין הוא דכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. ולהבין מהו האמת שהנביא משבח שניתן ליעקב מדת אמת (ועמ״ש מזה באגה״ק בד״ה וזורע צדקה שכר אמת). הנה כתיב כי אל דעות ה׳ פי׳ שכולל ב׳ דיעות כי ממטה למעלה לפי מה שנראה לעיני בשר העולם הגשמי נראה ליש ודבר והרוחניות שלמעלה הוא בחי׳ אין ומה שלמעלה מעלה הוא בחי׳ אין יותר לפי שאינו מושג יותר.

וכמ״ש והחכמה מאין תמצא. וכל זה הוא בערכנו אנחנו שוכני מטה. אבל לגבי קוב״ה דכולא קמיה כלא חשיב הוא היפך שמלמעלה למטה הוא בחי׳אין וכל מה שמשתלשל ויורד מטה מטה הוא יותר בחי׳ אין וכלא חשיב ממש כו׳.

וזהו שתקנו בתחלת פסוקי דזמרה לומר הודו לה׳ כו׳ וכן בסיום שמו״ע לומר מודי׳ אנחנו לך כי לשון הודא׳ הוא כמו למשל האדם המודה לחבירו שמתחלה הי׳ נחלק עליו והיה לו סברא אחרת ואח״כ מודה שהאמת עם חבירו.

וכך ע״י שיתבונן האדם שהאמת הוא דכולא קמיה כלא חשיב ומה שנראה העולם ליש ודבר הוא בערכנו מלובשים בגוף גשמי ורואים בעיני בשר גשמיים אבל האמת הוא להפך ממה שנראה לעיני בשר אזי יודה על האמת. וז״ש בהלל ואמת ה׳ לעולם עולם הוא מלשון העלם וצמצום שיהיה נראה לעיני בשר מזרח ומערב כו׳ ובכל זמן שתקנו לומר הלל הוא זמן התגלות אמת ה׳ שמלמעלה למטה  שהוא להיות מה שלמטה נקרא אין ולמעלה נקרא בחי׳ יש. וכמ״ש להנחיל אוהבי יש. (כי הרי ב׳ בחי׳ דעות הנ״ל הן בחי׳ יחודא עילאה שהוא שם הוי׳ ויחודא תתאה שמבחי׳ שם אלקים ואדנות המצמצם ומפריד להוות בחי׳ יש וכמ״ש סד״ה כי תשמע בקול והנה ההלל הוא להמשיך ולהאיר במל׳ שהוא שם אדנות. כמ״ש הרמ״ז פ׳ אמור) (תחלת דצ״ו) והארה זו היינו המשכה וגילוי שם הוי׳ בחי׳ יחודא עילאה וכמ״ש מזה סד״ה בכ״ה בכסלו. גם הוא כענין ועתה יגדל נא כח אדני. ועיין בפע״ח שער ר״ח פ״ב ולכן עי״ז נמשך גילוי ואמת ה׳ לעולם ולכן אומרים אח״כ הודו לה׳ בחי׳ הודאה אליו ית׳ שלא כאשר נראה לעיני בשר שלנו וזהו תתן אמת ליעקב כי יעקב הוא בחי׳ יוד עקב דהיינו יו״ד הוא בחי׳ צמצום שירד ונתפשט בעקב וסוף המדרגות שנתגשמו ואעפ״כ הקב״ה נותן אמת שיתגלה גם שם אמת ה׳ וכו׳ כנ״ל (ועמ״ש מענין תתן אמת ליעקב בביאור ע״פ אלה מסעי גבי ויכתוב משה) ומזה נמשך להיות חסד לאברהם כו׳ פי׳ חסד הוא המשכת המצות שכללותן הוא הצדקה וחסד ונמשך ונתלבש בחי׳ אמת ה׳ במעשה המצות שיהיה להם כח ועוז להיות באתערותא דלתתא תלוי אתעדל״ע שע״י מעשה הצדקה וחסד תחתון יתעורר כח חסד עליון וכן עד״ז בכל המצות (כי אמת היינו תורה וזהו כי באור פניך נתת לנו תורת חיים אשר בחי׳ הארת פנים זהו אמת כמ״ש באד״ר) (דל״ג ב׳) והתורה היא הנותן כח להיו׳ באתעדל״ת שע״י המצות אתעדל״ע כמ״ש לקמן א״כ מבחי׳ תתן אמת ליעקב נמשך בחי׳ וחסד לאברהם וזהו ענין חסד של אמת חסד דקשוט ע״ש באד״ר. וזהו כל ארחות ה׳ חסד ואמת וע׳ שם (דקכ״ט א׳) ועמ״ש בד״ה ואתחנן גבי אתה החלות ובענין ברכת המצות עיין שם:

ב אך להבין מאין הכח הזה להיות אתערותא דלעילא תלוי באתעדל״ת. ואיך יש יחוס ושייכות לנברא שהוא מחודש מאין ליש לעורר חסד עליון של הבורא ית׳ שמו הלא אין ערוך אליו ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. הנה זה ביאר הכתוב אח״כ דכתיב אשר נשבעת לאבותינו פי׳ לאבותינו הוא אהב׳ הטבעית המסותרת בלב כל אחד ואחד מישראל בכח וגם בפועל ממש במס״נ על קדה״ש שאהבה זו נקרא בשם אב שממנה התולדה לעשות מצות ומעשים טובים כי כל המצות הם בשביל לדבקה בו ית׳ וגם אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו.

ובאהבה זו נמשך לנו הכח והעוז להיות תלוי אתערותא דלעילא באתעדל״ת ועי״ז ניתן הכח להמשיך ע״י מעשה המצות שע״י מצות מעשיות כמו ציצית של צמר תחתון מעורר ציצית עליונים וכן ע״י תפילין תחתונים מעורר תפילין עליונים. משא״כ אחד מעו״ג אע״פ שיתלבש בציצית ויניח תפילין לא ימשיך ולא יעורר כלום (ועמ״ש מזה בד״ה הבאים ישרש) לפי שכל אחד ואחד מישראל יש לו בנפשו אהבה הטבעית הזאת ואפילו חייבי כריתות דכתיב בהם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ כו׳ שנכרתה הנפש ההיא משרשה ואין אהבה טבעית זו מתגלה בנפשו מ״מ בשרשה למעלה נשאר בה בחי׳ אהבה טבעית אלא שאינה שורה ומתגלה בנפשם למטה כי הכרת תכרת וגו׳. רק הוא בהעלם אצלו ויש לו בחי׳ לאבותינו וזכות אבות לא תמה כי אע״ג דאיהו לא חזי מזליה חזי פי׳ מזליה הוא שרש נשמתו למעלה בחינת אין שהוא מזל לישראל כו׳. כמ״ש במ״א ע״פ האזינו השמים.

וע״ז אמר הפסוק כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני ר״ל אפי׳ מי שאבד ממנו בחי׳ אב ואם שבו דהיינו שנתחייב כרת ונאבד בחי׳ אהבה טבעית שבו מלהיות שורה ומתגלה בנפשו מ״מ וה׳ יאספני הוא ע״י בחי׳ שרשו למעלה שיפול גם עליו בחי׳ לאבותינו אך כיצד נמשך כח ועוז לאהבה טבעית זו לעורר את האהבה העליונה מפרש הכתוב אשר נשבעת לאבותינו נשבעת לשון נפעל וכן כל לשון שבועה מדבר בלשון נפעל כלומר שהתקשר א״ע בשבועה כמ״ש או השבע שבועה  כו׳ והענין כי צריך להבין ענין שבועה זו מה טבעה ולמה היה צריך הקב״ה לישבע ואיך שייך אצלו ית׳ לשון שבועה אלא הענין הוא עד״מ כאדם הנשבע לחבירו שהוא כדי שלא ישנה אפילו אם יגרום איזה דבר שיצטרך לשנות שאם היה גלוי וידוע לפניו שאין שום ענין הגורם השינוי לא היה צריך לשבועתו. כך הוא עד״מ בשבועתו של הקב״ה לאברהם בברית בין הבתרים לזרעך נתתי את הארץ כו׳ דהיינו אפי׳ אם יגרום החטא שלא יעכב מה שע״פ הדעת והחכמה לא יושג שיותן להם את הארץ אעפ״כ מחמת השבועה הוא עושה נגד חכמתו ורצונו כביכול (ועמ״ש מזה ע״פ אתם נצבים כו׳ לעברך בברית כו׳) וזהו עצמו ענין השבועה דהיינו מה שהבטיח נגד חכמתו ורצונו והיינו שלא יהיה כסדר השתלשלות המדרגות וירידה ממדרגה למדרגה ע״פ בחי׳ רצון וחכמה אלא שיהיה אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו מתפשט ומאיר בגילוי רב למעלה מן הרצון והחכמה והארה והמשכה זו נמשכה מימי קדם קדמונו של עולם דהיינו מבחי׳ סובב כל עלמין למעלה מבחי׳ ממכ״ע שהוא בחי׳ השתלשלות וירידת המדרגות והוא בחי׳ כשעלה ברצונו וכו׳ שתוק כך עלה במחשבה כו׳ שהוא בחי׳ מחשבה הקדומה כו׳. ומאחר שהארה והמשכה זו נמשכה לאבותינו מאור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו לכן יש להם כח ועוז להיות באתעדל״ת תלוי אתעדל״ע (וע׳ בזח״ג) (דקל״ד ע״ב) בענין אשר נשבעת כו׳ (ודק״ל ע״א) בענין בי נשבעתי ובפ׳ אחרי (דס״ו ב׳) ובהרמ״ז ר״פ שמיני. וברבות (פ׳ אמור פכ״ט) ד״א בחודש השביעי רבי ברכיה היה קרי ליה ירחא דשבועתיה שבו נשבע הקב״ה לאברהם אבינו הה״ד ויאמר בי נשבעתי נאום ה׳ מה היה צריך לשבועה כו׳ יעו״ש התירוץ והוא כדרך שנתבאר. והנה חודש השביעי תשרי מאיר בו תיקון השביעי מי״ג ת״ד שהוא תיקון ואמת שמשם שבועות אמת ועיין בזח״א (מקץ דר״ד ב׳ וירא קי״ב ב׳). וברע״מ (פ׳ יתרו דצ״א ב׳) ובפי׳ אשר נשבעת י״ל ע״ד מ״ש לקמן בפי׳ אשר קדשנו כו׳ והנה מימי קדם י״ל ג״כ ז׳ תיקונין דגלגלתא ועמ״ש בענין אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו׳ כצמר יהיו ומ״ש ע״פ הנותן שלג כצמר ועמ״ש סד״ה ציון במשפט תפדה:

ג וזהו אשר קדשנו במצותיו כו׳ פי׳ אשר מלשון באשרי כי אשרוני בנות כו׳ אשרי יושבי וגו׳ שהוא לשון שבח והלל כלומר שיש דבר טוב ויפה מאד עד להלל ולשבח על הטוב ההוא שאין לו קץ ותכלית והוא בחי׳ עונג העליון בגילוי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו על ידי מצותיו שהם בחי׳ רצון העליון כמו מבשרי אחזה שהנפש היא ז׳ מדות וג׳ שכליים ולמעלה מהם הוא הרצון העליון המנהיג את החכמה והבינה והדעת שלו כך המצות נקרא רצון העליון שלמעלה מן החכמה והוא בחי׳ כתר תר״ך עמודי אור כי תרי״ג מצות דאורייתא וז׳ דרבנן הם תר״ך והם עד״מ כמו העמודים שראשם האחד הוא על הגג והב׳ הוא על הקרקע ובהם וע״י מתחבר הגג עם הקרקע והיו לאחדים. כך עד״מ המצות הם פנימיות רצון העליון שהוא למעלה מבחינת חכמה ובחי׳ חכמה ג״כ חכים ולא בחכמה ידיעא ורצון העליון הוא יותר נעלה שהוא נמשך מבחינת אשר שהוא תענוג העליון (ועמ״ש מזה בד״ה והנה מנורת זהב) ומתפשט ויורר בסתר המדרגות ממדרגה למדרגה עד שמתלבש במעשה המצות הגשמיים במעשה התחתונים מצות ומע״ט. וזהו וצונו לשון התקשרות וצוותא להתעטף בציצית כלומר בציצית העליונים. וכן עד״ז כל המצות להיות תלוי אתעדל״ע באתעדל״ת שלנו משא״כ בעובדי כוכבים כו׳ כנ״ל והיינו מפני גילוי עונג העליון ושמחה העליונה כמשל המלך שביום שמחתו הוא מתגלה לעין כל. כך כביכול ע״י עונג העליון ושמחה העליונה מתגלה אור א״ס ב״ה ומתפשט עד למטה ליתן כח זה בתחתונים מה שלא היה יכולת באדם בלאו הכי (ועמ״ש מזה בד״ה לסוסתי ברכבי גבי כי על כל כבוד חופה  כחתן יוצא מחופתו ועמ״ש בד״ה שוש אשיש מענין זה איך שע״י גילוי עונג העליון והשמחה הנמשך ממנו הוא גורם שיהיה נמשך מבחינת סוכ״ע אל בחי׳ ממכ״ע ושם נתבאר הטעם כי השמחה הוא הגורם ענוה ושפלות שהוא ענין המשכה זו כו׳ ע״ש) וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא כי ענין עוה״ב ידוע שיש ג״ע עליון וג״ע תחתון בחי׳ ג״ע תחתון הוא שנהנין הנשמות מזיו והתפשטות ההארה ב״ה והגם שהוא תענוג עד אין קץ ונפלא מאד לכן אמרו רז״ל בגמרא על אלישע אחר מוטב דלידייניה וליתי לעלמא דאתי שכדאי כל יסורי גיהנם להצילו בנפשו שתתענג מזיו כבוד ה׳ לפי שהתענוג הוא נפלא עד אין קץ כו׳ ואח״כ ע״י נהר דינור מתעלים בעילוי אחר עילוי עד אין קץ ותכלית כו׳ אך כ״ז הוא על ידי בחינת צמצום ביו״ד נברא עוה״ב כו׳ לפי ערך השגת הנבראים כו׳ משא״כ על ידי מע״ט שהם המצות נמשך עונג העליון שהוא גילוי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו שאינו לפי ערך השגת הנבראים ואין הנבראים יכולים לקבל העונג הגדול הזה אלא העונג הוא לפניו ית׳ כביכול שעשועי המלך בעצמותו (עמ״ש סד״ה לסוסתי ברכבי הנ״ל ובד״ה מנורת זהב) וזהו יותר מכל חיי העולם הבא שהעונג ניתן להנות בו בני אדם נשמות הנבראים. ובזה יובן ענין שבת דכתיב וקראת לשבת עונג כלומר שתמשיך בחי׳ עונג העליון להיות שורה ומתגלה ביום השבת חי׳ אז תתענג על ה׳ למעלה מבחי׳ הוי׳ שהיו״ד הוא הצמצום שבו נברא עוה״ב תענוג הנשמות כנ״ל והנה כל זה הוא ענין מצות ומעשים טובים שהם יותר טובים מכל חיי עוה״ב:

ד וכדי להבין ענין תשובה שיפה מכל חיי עוה״ב שהרי על שניהם אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים כו׳ הנה עד״מ יש שני מיני תענוגים לפני המלך. האחד בעשיית המצות.

והב׳ כשרואה את בנו שבא מארץ מרחק שיש זמן רב אשר לא ראהו וכראות המלך את הבן נתמלא חדוה ותענוג וכן בנמשל אע״פ שנתרחק האדם בחטאיו אעפ״כ מ״מ ע״י תשובה נתקרב למקורו ושרשו ואפילו בחייבי כריתות כתיב כי אבי ואמי עזבוני וה׳ יאספני שהוא ע״י בחי׳ שרש נשמתו למעלה בחי׳ מזל כו׳ כנ״ל וע״י תשובה במס״נ הוא משיג עד בחינת המזל אין כנ״ל כמ״ש במ״א וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב שיש ב׳ בחי׳ בשלום אחד הוא גילוי תענוג העליון לרחוק הוא בעל תשובה כאשר בא מארץ מרחק כי מרחוק ה׳ נראה לי כו׳ והב׳ הוא לקרוב ע״י מצות המלך כו׳ כנ״ל (וע׳ מענין לרחוק בזח״א) (ד״ו ע״א) לרחוק כד״א מרחוק ה׳ נראה לי כו׳ וע״ש במק״מ ובהרמ״ז ועמ״ש בד״ה החלצו מאתכם בענין שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה והיינו ענין ב׳ בחי׳ שלום דלרחוק ולקרוב וזהו ג״כ ענין ב׳ בחינות שלום שבפסוק או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי (בישעיה סי׳ כ״ז ה׳) ועיין מזה ברבות נשא פי״ג גבי ולזבח השלמים שבקרבן נתנאל בן צוער. שני שלומות שלום למעלה ושלום למטה ובזח״ג (במדבר קי״ח א׳). ובפ׳ ויקרא (ד״כ סע״ב) ע״פ כי הנני מושיעך מרחוק (ודכ״א א׳ נ״ד א׳ ע״ו ב׳ ק״ט א׳). והענין דהנה כתיב אחכמה והיא רחוקה ממני וע׳ ברבות פ׳ חקת מזה וע״י התשובה נמשך גילוי בחינה זו וזהו ענין שלום לרחוק שיהיה קרוב ועמ״ש סד״ה כי המצוה הזאת בענין ולא רחוקה היא ועמ״ש לקמן סד״ה ביום השמע״צ גבי מאת הוי׳ היתה זאת. וזהו ענין במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד כי יש ב׳ בחינות מקום דהיינו בחי׳ פמליא של מעלה ופמליא שלש מטה הנ״ל הן ב׳ בחינות מקום. והוא מ״ש בזח״ב (ויקהל דר״ז ע״א) בענין ברוך כבוד ה׳ ממקומו וכתיב הנה מקום אתי אתר דלא אתגליא. ובחינה זו הוא ע״י התשובה שהרי  גבי הנה מקום אתי נאמר י״ג מדות הרחמים שהוא בחינת תשובה כו׳ וזהו בחינת יום כפור שבכל עשרת ימי תשובה הוא כמתקרב לפני המלך ופורש מארץ מרחק דהיינו ממחשבותיו שבכל השנה שהיה נמשך אחר עוה״ז ותענוגיו ובעשי״ת אומרים אבינו מלכנו שרוצים להתקרב אליו ית׳ עד שביוכ״פ לפני ה׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ והיו״ד שבו נברא עוה״ב מחמת התענוג הגדול כביכול שעשועי המלך שראה את בנו שבא אליו מארץ מרחק. וכך כתיב ובמרחקים יזכרוני כו׳ (זכריה יו״ד ט׳) וזהו שמאלו תחת לראשי פי׳ שע״י שמאל דוחה שבכל עשרת ימי תשובה דהיינו שהיה דוחה את עצמו להיותו בעיניו בבחינת רחוק מה׳ מאד. וע״ז תיקנו כל הוידוים חטאנו אשמנו כו׳ וכל מה שהפה יכול לדבר ולספר בגנותו אומרים על עצמם הוא הגורם להיות קירוב בתשובה מחמת מרירות נפשו כדכתיב ויצעקו אל ה׳ בצר להם כו׳. וזהו מכל חטאתיכם לפני הוי׳ תטהרו שעל ידי התשובה מתגלה עונג העליון שהוא בחינת ראשי. ולכן יוכ״פ אין בו לא אכילה ושתיה כו׳ (והנה ב׳ בחי׳ תענוג הנ״ל הן כענין או״י ואו״ח בחי׳ אברהם ויצחק היינו חסד וגבורה שבתענוג ועמ״ש ע״פ עלי באר בענין מעין גנים וענין באר מים חיים ויובן יותר ע״ד שנתבאר בד״ה שוש אשיש הנ״ל בענין השופר שהוא גילוי פנימיות עונג העליון שלמעלה מבחי׳ עונג העליון שממשיכים בכל השנה ע״י התורה והמצות שאמר ונעשה רצוני וגילוי פנימיות עונג העליון ההוא נמשך דוקא ע״י בכייה והתעוררות רחמים שזהו ענין התקיעות גנוחי גנח ילולי יליל כו׳ ע״ש באריכות שנתבאר הטעם לפי שע״י הבכיה ממשיכים י״ג מדה״ר שהן הן פנימיות עונג העליון ולפמש״כ יובן הטעם יותר כי הנה הבכייה והתעורורת רחמים זהו בחי׳ תשובה ממעמקים קראתיך והתשובה הוא ענין לרחוק שנעשה קרוב והעונג מזה למעלה הוא עד״מ תענוג המלך כשבא אליו בנו מארץ מרחק מאד. שהוא בחי׳ פנימיות התענוג יותר מהעונג שבמצות המלך מה שאמר ונעשה רצונו. ועמ״ש בד״ה אתם נצבים בענין ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים. וענין תענוג זה י״ל שזהו בחי׳ אשר נשבעת לאבותינו כי אשר בחי׳ תענוג כנ״ל בענין אשר קדשנו במצותיו אלא כי אשר קב״ו זהו התענוג הנמשך ע״י המצות ובחי׳ אשר נשבעת הוא בי״ג מדות הרחמים דמיכה שהוא הנמשך ע״י התשובה והוא הפנימיות התענוג כנ״ל וזהו שמאלו תחת לראשי ראשי היינו פנימיות התענוג וכענין בשעה שישראל עונין אמן יהא שמיה רבא מברך הקב״ה מנענע בראשו שזהו המשכה מבחי׳ שמיה רבא שמו הגדול ועמ״ש מזה בד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים גם לראשי אותיות ישראל לי ראש. ועמ״ש ע״פ מאמר הזח״ג קרח) (קע״ח ב׳) בענין ועבד הלוי הוא אלמלא דינא לא אשתכח בעלמא כו׳ ע״ש מענין שמאלו (וע׳ עוד מענין שמאלו תחת לראשי בזח״ב קל״ח ב׳ קנ״ד ב׳. ח״ג קמ״ח ב׳ ועוד בח״א קי״ב א׳ קל״ו א׳. ח״ב ד״ל ע״ב קי״ד א׳ רל״ח ב׳ ח״ג נ״ד ב׳ נ״ה א׳ קי״ח ב׳ קי״ט ב׳ ק״כ ע״ב) והנה בחי׳ גילוי עונג זה הוא בחי׳ שמחה ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו כי שמחה היא התגלות העונג והוא בחי׳ סוכות זמן שמחתנו ואזי מתגלה עונג העליון גילוי אור א״ס ב״ה להיות חופף עלינו כל ימי הסוכות והוא בחי׳ וימינו תחבקני כמשל החובק את חבירו מאחוריו כך וימינו תחבקני שאפילו בחי׳ אחוריים שהוא בחי׳ חיצוניות האדם שנמשך אחר עוה״ז שנקרא אחוריים ובחי׳ עורף וכמ״ש כי פנו אלי עורף כו׳ עכ״ז הוא מקיפו וסובבו להיות מהפך חשוכא לנהורא כו׳ ולבטל רצונו נגד רצון ה׳ והיינו מפני כי ימינו של הקב״ה הוא גילוי אור א״ס ב״ה בעצמו ובכבודו הוא הנותן כח ועוז להיות באתערותא דלתתא שעי״ז יהיה אתעדל״ע וכמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה וגו׳ (ועמ״ש מענין את היד הגדולה כו׳ בד״ה בפ׳ נסכים ועמ״ש ע״פ ידך בעורף אויביך וזהו ג״כ ואני נתתי לך  שכם אחד לעשות מבחינת שכם שהוא לשון כתף ואחוריים כמו על שכם שניהם להיות נהפך לבחי׳ אחד כמו לעבדו שכם אחד וכמ״ש במ״א) אך גילוי זה עלינו הוא בבחי׳ מקיף למעלה מעלה מבחינת השגת הנבראים. וזהו ה׳ צלך על יד ימינך בבחי׳ צל ומקיף והוא למעלה מעלה מעל יד ימינך פי׳ יד ימינך היינו האההבה הטבעית שבאדם ואהבה העליונה שורה על האהבה הטבעית זו בבחי׳ מקיף שאינה יכולה להתלבש בבחינת אהבה טבעית זו של האדם שאין אהבה הטבעית יכולה להגבילה. אך מ״מ פעולת המקיף ליתן כח ועוז באהבה טבעית שבנפש האדם (ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני שילח) שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא בכל השנה. וזהו פעולת חג הסוכות על כל השנה בכללה:

ה ודרך פרט בכל יום הוא ענין תלמוד תורה ועל זה אמרו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. והענין דכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך שמן התורה נעשה בחינת סוכה בחינת צל שמהבל הדבור נעשה מקיף לנשמה והוא בחי׳ מוצא פי הוי׳ כי לא על הלחם לבדו שהוא בחי׳ תורה בעצמה יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי׳ שהוא ע״י מוצאיהם בהבל הפה שמזה נעשה מקיף לנשמה (ועמ״ש סד״ה וארשתיך לי ובזח״א) (בראשית דף ד׳ ע״ב) ע״פ ואשים דברי בפיך ובפי׳ הרמ״ז שם והוא הנותן כח ועוז לאתערותא דלתתא במעשה המצות שיהי׳ תלוי בזה אתערותא דלעילא. וזהו גדול תלמוד שמביא לידי מעשה פי׳ שהתלמוד שלומד בהבל הפה שאפילו לומד בענין שאינו צריך למעשה. כגון סדר קדשים וזבחים ומנחות ואפילו בענינים הנוגעים למעשה יש כמה דברים שאין צריך ללמדם בתוך הגמרא.

ובפרט כי כעת יש קיצור דינים בשולחן ערוך והוא ג״כ גילוי רצון העליון הנוגע למעשה אף על פי כן צריך ללמוד הגמרא כי אין הענין בשביל שנוגע למעשה אלא בשביל שמוציא בפה דברי תורה שמזה נעשה מקיף לנשמה להיות נמשך עונג העליון והוא בבחינת התורה כמ״ש ואהיה שעשועים יום יום פי׳ יום יום תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחי׳ שעשועים אצלו ית׳ שהוא בחינת עונג העליון ותענוג הזה נמשך למטה כמ״ש ושעשועי את בני האדם (וזהו ענין שמביא לידי מעשה דר״ל שנותן כח ועוז במעשה המצות ואתעדל״ת שיהי׳ נמשך עי״ז אתערותא דלעילא שהכח לזה נמשך מבחי׳ עונג העליון כנ״ל והוא בחינת התורה שנאמר בה ואהיה שעשועים כו׳. וגם כי ב׳ בחינות שלום הנ״ל דלרחוק ולקרוב הם נמשכים גם כן על ידי עסק התורה כמאמר רז״ל) (סנהדרין דצ״ט ע״ב) כל העוסק בתורה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה שנאמר או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי שלום יעשה לי וכנ״ל ג״כ בשם מדרש רבה נשא פי״ג וכבר נתבאר ששני בחינות שלום דפמליא של מעלה ושל מטה היינו ענין שלום שלום לרחוק ולקרוב ויובן זה יותר עם מ״ש ע״פ זאת חקת התורה שהוא ענין אותיות החקיקה שלמעלה עדיין מבחינת תורה שבכתב ועל זה נאמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי היא בבחינת חכמה סתימאה.

ומשם ממשיכים האור בתורה שבכתב ותורה שבעל פה הרי זהו ג״כ בבחי׳ שלום לרחוק שממשיך מבחינת והיא רחוקה והיינו שהיא עונג עליון בחינת ואהיה שעשועים ומשם ממשיכים שיהי׳ ושעשועי את בני אדם והיינו ע״י שלום ולקרוב.

והנה בגמרא ספ״ק דקדושין איכא מ״ד מעשה גדול והיינו משום שהמעשה זהו אתעדל״ת של האדם שטורח את עצמו במעשה רב. משא״כ התורה הוא בחינת דיבור והוא בחי׳ אתעדל״ע שלמעלה מאתעדל״ת כמ״ש בד״ה ואתחנן. וכיון שהמעשה הוא מעשי ידי האדם ופעולתו ואתעדל״ת שלו הרי עד״מ האדם מתפאר א״ע שלו אף בבחי׳ רגל שבו משא״כ בשל אחרים אינו מתפאר אפילו ביד שהיא חשובה יותר כיון שאינו שלו וכך לערך זה  המעשה זהו אתעדל״ת ממש משא״כ התורה עיקרה מתנה מלמעלה ועיין בזח״ב (תרומה קכ״ח א׳) שלכן על עסק התורה נאמר לכו שברו ואכלו כו׳ בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב משא״כ בעסק המצות צ״ל באגר שלים דוקא ע״ש ע״כ אמר מעשה גדול. ואעפ״כ איכא למ״ד לימוד גדול היינו אפילו מצד עצמו כיון שאדרבה הוא אתערותא דלעילא מבחינה שאין אתעדל״ת של מעשה המצות מגעת שם ועוד כי היא ג״כ בחינת עסק במחשבה ודיבור של האדם וגם עקימת שפתיו הוי מעשה רק שאינו מעשה רב כמעשה ממש עיין בגמרא פ״ז דב״מ (דף צ׳ סע״ב) ובחידושי הרשב״א (רפ״ג דשבועות דכ״א ע״א) ועיין בתוספות שם ושם נמנו וגמרו דלימוד גדול שמביא לידי מעשה דהיינו שגם הכח שבמעשה המצות לעורר אתעדל״ע נמשך ע״י עסק התורה כנ״ל וזהו ביום השמיני עצרת תהיה לכם פי׳ ביום השמיני מדרגה השמינית ממטה למעלה בחינת בינה דהיינו ע״י בחי׳ התבוננות כמו שמלמעלה למטה כל מה שהוא למטה הוא בחינת אין וכלא חשיב נגד מה שלמעלה כך מלמטה למעלה יהיה כאין ואפס והוא בחינת מבין דבר מתוך דבר (עמ״ש בד״ה השמים כסאי) וכן בינה ליבא היא בחי׳ שמחת הלב זמן שמחתנו שמתקרבים יחד ב׳ השמחות ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו והיינו על ידי התורה כי לכן נקרא שמחת תורה שהתורה היא עונג עליון ועונג תחתון כנ״ל. ואזי עצרת תהיה לכם כתרגומו כנישין תהי לכון פי׳ שיתאסף ויתקבץ יחד בחינת המקיף המתפשט וחופף מלמעלה בבחינת אין סוף וקץ להיות מוגבל בתוך נפשות בני ישראל ולהיות בבחינת פנימיות כדי שאח״כ יהיה בחי׳ המצות באתעדל״ת אתעדל״ע כו׳ כנ״ל (ועיין מענין ביום השמיני עצרת ברבות בקהלת בפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמונה ובפסוק ביום טובה היה בטוב ובשיר השירים בפסוק מה יפו פעמיך בנעלים ובפרשת נשא פרשה יו״ד גבי ויאמר מנוח כו׳ נעצרה נא אותך. וס״פ פנחס. ועמ״ש בד״ה למנצח על השמינית. ומ״ש במ״א בענין שבעתים כאור שבעת הימים ועיין בזהר ח״ג בלק) (קפ״ה ב׳) בענין מי יעמוד ובפי׳ הרמ״ז שם:

קיצור

א פי׳ תתן אמת ליעקב היינו כי אל דעות ה׳ שכולל ב׳ דעות ושיהיה הגילוי למטה כמו למעלה זהו ואמת ה׳ לעולם ועז״נ תתן אמת ליעקב ועיין מענין אמת ברבות פ׳ וישלח פ׳ פ״א ומזה נמשך להיות חסד לאברהם היינו להיות באתערותא דלתתא נמשך אתערותא דלעילא זהו צדקה וחסד אשר עשה ה׳ עמנו ועמ״ש ע״פ אני ה׳ אלקיכם דפ׳ ציצית בענין פי׳ חסדי ה׳ לשון רבים ב׳ בחי׳ חסד ועמ״ש בד״ה בהעלותך את הנרות בענין בחי׳ אברהם ובחי׳ אהרן:

ב והכח להיות אתעדל״ע תלוי באתעדל״ת זהו אשר נשבעת לאבותינו דהיינו מה שהבטיח נגד סדר ההשתלשלות. והיינו מימי קדם קדמונו של עולם. מה שלמעלה מבחינת ימי עולם שהן בסדר השתלשלות. (וע׳ רבות אמור פכ״ט זח״ג פ׳ אחרי ס״ו ב׳ נשא ק״ל ע״א קל״ד ב׳):

ג וזהו אשר קב״ו אשר הוא עונג העליון ממנו נמשך וצונו צוותא והתקשרות להיות נמשך אתעדל״ע ע״ח אתעדל״ת. ולכן יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז כו׳:(ד) וענין תשובה עד״מ שיש שני מיני תענוג לפני המלך האחד בעשיית המצות כמו נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני עמ״ש בד״ה צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני. והב׳ כשרואה את בנו בא מרחוק וזהו שלום שלום לרחוק ולקרוב וזהו ג״כ בחי׳ יעשה שלום לי שלום יעשה לי. דהיינו יחוד י״ה ויחוד ו״ה. עמ״ש ע״פ אלה  פקודי המשכן וע״פ והיה מספר בנ״י וזהו ענין שמאלו תחת לראשי שמר״ה עד יוהכ״פ שהוא בחי׳ לרחוק שנעשה קרוב בחי׳ תשובה ועי״ז כמ״כ למעלה נמשך הבחי׳ מקיף עליון שלמעלה מהשתלשלות בחי׳ ימי קדם שלמעלה מימי עולם כמאמר המתנשא מימות עולם להיות מאיר בקירוב ע״ד ימיט עולם וזהו דרשו ה׳ בהמצאו בהיותו קרוב וגילוי עונג זה הוא בחי׳ שמן שמחתנו ישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו ופעולת עונג זה העליון עם היותו בבחי׳ מקיף ליתן כח ועוז באהבה הטבעית שבנפש שיהיה אתערותא דלעילא תלוי באתערותא דלתתא וזהו אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וזהו ענין שבעת ימים דחג הסוכות להיות הוי״ה צלך:(ה) ודרך פרט בכלי יום הוא בחי׳ תורה דכתיב ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. וגם נאמר בה חצבה עמודיה שבעה כמ״ש ברבות ר״פ שמיני ולכן גדול תלמוד שמביא לידי מעשה כי הוא מבחי׳ תענוג עליון שעשועים יום יום ע״כ הוא המביא לידי מעשה שנותן כח ועוז למעשה המצות שיהיה נמשך בהן ועל ידן האתעדל״ע וזהו או יחזיק במעוזי שנקרא עוז שהוא כח.

והנה ביום השמיני מדרגה השמינית ממטה למעלה. הבחינה שיוכל להיות הגילוי למטה כמו למעלה בחי׳ ואמת ה׳ לעולם. והוא שמחת תורה ושם מתחברים ב׳ השמחות דישמח ה׳ במעשיו וישמח ישראל בעושיו והיינו ע״י התורה שהיא אצלו ית׳ שעשועים ושעשועי את בני אדם לכן נקרא שמחת תורה. ואזי עצרת תהיה לכם שיתאסף ויתקבץ האור מקיף להיות בבחי׳ פנימיות ע״ד יקוו המים אל מקום אחד ועד״ז נאמר מקוה ישראל ה׳ (ע׳ זח״ בראשית י״ח א׳ ל״ג א׳) ולכן אומרים בשמע״צ מוריד הגשם כדי שעי״ז יהיה בבחינת המצות באתעדל״ת אתעדל״ע:

פרק ב

ביום השמיני עצרת תהיה לכם. ותרגם אונקלוס כנישין תהי לכון פי׳ כנישין התאספות והתקבצות יחד למקום אחד דהיינו שכל בני ישראל יתקבצו כולם להכלל במקום אחד במקורם ושרשם. והענין הוא כי בראש השנה אומרים זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון וביאור הענין כי הנה השתלשלות העולמות וירידתן מדרגה אחר מדרגה מריש כל דרגין כו׳ רבים ועצומים הם עד אין חקר ואין מספר כי מא״ס ב״ה שכשמו כן הוא אין לו קץ ואין לו תכלית לא היו עולמות יכולים להיות עולמות נבראים שהם בעלי גבול ויש להם קץ ותכלית רק עד אחר ריבוי ההשתלשלות ממוצעים ג״כ בלי קץ ותכלית וענין הממוצעים הם כמו ג״ע התחתון שהוא הממוצע בין עולמות הרוחנים ובין עוה״ז הגשמי וכמ״ש בזהר דכל דיוקנין דלעילא ותתא משתכחין תמן והיינו לפי שהוא כלול מעילא ותתא.

והנה יש נהר דינור בין עוה״ז לג״ע התחתון שאפילו צדיקים גמורים מוכרחים לירד ולטבול שם כדי לטהר את עצמן מגשמיות עוה״ז וחומריותו שמוכרח לשכח שלא יהיה לו כח הזוכר מגשמיות העוה״ז שהוא מסך מבדיל ואין הנשמה יכולה להיות בג״ע.

וכמו ענין מחשבה זרה בתפלה שמבלבלת את האדם בתפלתו [ועמ״ש מזה בד״ה ויהי מקץ ובד״ה מראיהם ומעשיהם בפ׳ יתרו ע״ש] וכן מגן עדן התחתון לעליון צריך ג״כ לשכח ענין ג״ע התחתון שלגבי ג״ע העליון הרי הוא נחשב כגשמי ממש וכן עד רום המעלות יש כמה מיני ממוצעים כאלו עד אין חקר ואין מספר.

וכמאמר הכל ירוממוך סלה וכל החיים יודוך סלה בלי הפסק וכנודע מענין השמיטות והיובלות כו׳ והכל עילוי אחר עילוי עד שמדרגה התחתונה לגבי העליונה כגשמיות תחשב [ועמ״ש בפ׳ ויצא גבי וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך] והנה תחלת מעשיך הוא גן עדן התחתון שהוא תחלת עולם  העשיה ומזכירין אותו לפי שהוא תכלית ועיקר בריאת האדם שבשבילו נברא. וכמ״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה כו׳ ובו הוא שלימות המעשה וכמו שיהיה לימות המשיח. משא״כ בעוה״ז הגשמי בזמן הזה כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה אוסרי לגפן.

והנה כדי להיות תחלת מעשיך היינו ע״י זכרון ליום ראשון שלפני ההשתלשלות כי נעוץ תחלתן בסופן כי הנה הגורם לירידת והשתלשלות המדריגות הוא בשביל שנתאוה הקב״ה להיות לו דירה בתחתונים דוקא:

ב אך הנה נודע כי ירידה זו צורך עלייה היא. וצריך להבין שהרי הירידה גדולה עד מאד שירדה הנשמה לעוה״ז הגשמי עד שבעלותה אפילו לג״ע התחתון מוכרחת לטבול בנהר דינור לשכח מכל כו׳.

וכן מג״ע התחתון לג״ע העליון כו׳. וא״כ צריך להיות העליה ג״כ גדולה עד מאד עד שכל הירידה היתה כדאי בשביל עליה זו ובמה יזכה האדם לעליה גדולה ונפלאה כזאת ע״י הירידה הגדולה הזאת דוקא.

ויובן על פי מה שכתוב אני הוי׳ הוא שמי כי שם הוי״ה מורה שהוא מהווה כל העולמות ע״י צמצום והתפשטות והמשכה כו׳. ואין זה אלא בחי׳ שם בלבד וכמשל זיו השמש וכו׳ ועל זה אמרו רז״ל צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה כו׳ מזיו דוקא והיינו מאחר שנהנין ממש שא״א להיות הנאה ותענוג לנפש המשכלת כפי השכלתה והשגתה באור ה׳ אלא בבחי׳ זיו בלבד ששם עולה השגת הנפש והשכלתה משא״כ אור א״ס ב״ה בעצמו אינו מושג כי הוא קדוש כו׳ אלא הוא ית׳ מקור החיים ומקור התענוגים כו׳ ושם הוא ביטול השגת הנבראים וביטול הנשמות ויחודן במאצילן ב״ה למעלה מכדי כח השגתן וכמ״ש אז תתענג על ה׳. על ה׳ דוקא כמ״ש בזהר (ויחי דרי״ט ע״א) דהיינו למעלה מבחינת שם הוי׳ שאינו אלא זיו כו׳. והגילוי להיות זוכים למדרגה זו בבחי׳ ביטול זה הוא ע״י גילוי אור א״ס ב״ה בעוה״ז הגשמי דוקא בבחינת ביטול ההשגה המתגלה בבחינת תשובה ברעותא דליבא מקרב איש ולב עמוק וע״ז אמרו רז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט וכו׳ שאין הפי׳ תשובה גשמיות מעבירות דהיינו עזיבת החטא בלבד דא״כ מאי שעה אחת. אלא תשובה ומעשים טובים דהיינו שלהיות המעשים טובים ומאירים באור ה׳ א״ס ב״ה צריך להיות בחי׳ תשובה (וכמ״ש סד״ה יונתי בחגוי) שהוא להשיב את הנפש למקורה ושרשה ולדבקה בו באור א״ס ב״ה ממש כי תשובה קדמה לעולם עולם הוא הנמשך משם הוי׳ שאינו אלא זיו כו׳ ועמ״ש בד״ה וירא ישראל את היד והתשובה הוא למעלה מבחינת זיו שהוא ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה ממש וכמ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ שלא יחפוץ בגילוי השגה ותענוג שנתפס בנפש המשכלת כפי כח השגתה שזה נקרא על מנת לקבל פרס. פרס הוא דבר הפרוס ונבדל דהיינו בחי׳ זיו הנבדל ונחשב לדבר בפני עצמו לגבי עצמיות אור א״ס ב״ה שאין ערוך עליו כו׳ אלא צור לבבי. צור מלשון מחיצה ומסך מבדיל המבדיל ומעלים את האור וגילוי הזיו שאין בו גילוי ההשגה אלא הוא בבחי׳ ביטול והתכללות באור א״ס ב״ה ממש שעליו נאמר ישת חשך סתרו ולפניו כחשיכה כאורה רוחניות וגשמיות שוין השוה ומשוה קטן וגדול כו׳ וחלקי אלהים לעולם הוא אור א״ס ב״ה בעצמו שרש ומקור שם הוי׳ כי שם הוי׳ במקורו נחשב כבחי׳ אלהים לגבי עצמותו ומהותו ית׳ כמ״ש בד״ה שובה ישראל כו׳ (ועד״ז יש לפרש ג״כ מ״ש ושמתיך  בנקרת הצור כו׳ כי לפי שהיה צ״ל המשכת י״ג מדה״ר שהן בחי׳ לפני הוי׳ ע״כ הוא ע״י בחי׳ צור שהוא מחיצה ומסך כו׳ מבחינת ישת חשך סתרו. וע׳ בזהר) (בשלח דנ״ז ע״א) גבי כי תבאו לראות פני כו׳. מאי לראות. אלא כל אינון אנפין דמלכא טמירין בעמקא באתר חשוכא דכתיב ישת חשך סתרו אך המק״מ שם פי׳ בענין אחר ועמ״ש עוד מענין ושמתיך בנקרת הצור סד״ה כי ביום הזה יכפר בפ׳ אחרי ע״ש. ועמ״ש מענין תשובה קדמה לעולם בד״ה האזינו השמים שזהו ענין עד יעבור עמך הוי׳ ושע״ז נאמר והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה ע״ש באריכות והיינו כמ״ש כאן בפי׳ וחלקי אלקים לעולם. וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר (בראשית דף ד׳ סע״ב) בענין עין לא ראתה אלקי׳ זולתך. ועמ״ש עוד מענין תשובה קדמה לעולם בד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך וכללות ישראל זוכים לבחי׳ תשובה זו ביום הכפורים שאז בנעילה אומרים הויה הוא האלקים ע״י כי לפני הוי׳ תטהרו למעלה מבחי׳ הוי׳ כו׳ וע״י זה זוכים להיות אז תתענג על הוי׳ על דוקא:

ג והנה בכח תשובה זו נמשך בשמיני עצרת להיות שמחת תורה. והענין כי הנה תורה היא בכללותה ב׳ תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה כתיב שמע בני מוסר אביך זו תורה שבכתב ואל תטוש תורת אמך זו תורה שבעל פה. תורה שבכתב היא בחי׳ אב שהיא על דרך משל כמו האב אל הבן שהגם שמוח הבן נמשך ממוח האב עצמו על כל זה הרי עיקר גידולו ע״י שהייתו תשעה חדשים בעיבור בבטן אם ויניקתו מחלב האם והרי גידול הבן הוא בהתכללות והתאחדות האם עמו ממש והאב אינו אלא שרש ומקור להתהוותו וכל גדילתו הוא בריחוק מקום מן האב.

וכך התורה שבכתב היא שרש ומקור לכל ההלכות שבתורה שבעל פה. ומ״מ כל עיקר ההלכות מבוארות יפה בתורה שבעל פה דייקא ובה הן כלולות ונגדלות ממש משא״כ בתורה שבכתב הן נרמזות ברמז בעלמא ביתור אות או תיבה ומזה נעשה מסכת שלימה בתורה שבעל פה בביאור כל פרטי ההלכות ודקדוקיהן והרי התורה שבעל פה היא בחי׳ אם שבה הן כלולות כל ההלכות ויונקים ממנה בקירוב מקום ממש משא״כ התורה שבכתב היא בחי׳ אב שממשיך בבחי׳ ריחוק ברמז כו׳ לפי שהיא בחי׳ חכמה דאורייתא מחכמה נפקת. וכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני שמאירה בבחי׳ ריחוק [וכמ״ש בזהר פ׳ שמות (די״ב סע״א) ע״פ ותתצב אחותו מרחוק וע״פ מרחוק ה׳ נראה לי ובפ׳ בראשית (תחלת דף ו׳) ובמק״מ (שם ושם) ובפ׳ וירא (דק״כ ע״א) וס״פ תרומה (דקכ״ה סע״ב) ובפ׳ ויקרא (ד״כ סע״ב). ועוד נרשם מזה לעיל בד״ה היום הזה בפ׳ תבא. וע׳ בר״מ פ׳ פנחס (דרכ״ג ע״א) ע״פ זה דאמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ובפ׳ תולדות (דקל״ה ע״א) ובפ׳ ויחי דרכ״ה סע״ב] מה שאין כן תורה שבעל פה היא בחינת בינה רחובות הנהר כו׳. וביאור ענין זה בעבודת ה׳ שכמו שיש ב׳ בחינות אלו בתורה כך הם בעבודה. הנה בינה ליבא דהיינו להלהיב ולהלהיט את הלב ע״י התרחבות הדעת וההתבוננות בשם הוי׳ צמצום והתפשטות והמשכה כו׳. ואיך הוא משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול וישתבח שמך לעד מלכנו כו׳ שעי״ז אם הבנים שמחה להיות בבחי׳ אם היולדת את הבנים הם אהבה ויראה והשמחה היא הגדלתן בתוספת וריבוי שתהיינה בשמחה ובטוב לבב כו׳ כמ״ש בד״ה וארא אל אברהם.

והנה הגדלת התלהבות והתלהטות הלב הוא ע״י התפלה בהתרחבות הדעת וההתבוננות כפי אשר תוכל הנפש שאת בהשגתה שהיא כלולה ומתאחדת ממש בהשגה זו שהיא נתפסת ממש תוך לבו להוליד ממנה אהבה ויראה כו׳. אבל בחינת חכמה היא בחינת כח מ״ה דהיינו להיות ונחנו מ״ה שהוא ביטול ההשגה הנה על זה נאמר והחכמה מאין תמצא מבחינת עין דהיינו מבחי׳ גילוי אור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כי מחמת שהוא אינו מושג והוא קדוש ומובדל כו׳ והוא מקור החיים ומקור התענוגים לכך אליו תכסוף ותכלה אליו הנפש לבטל במציאות ממש (ועמ״ש מזה בד״ה ראה אנכי נותן שב׳ בחי׳ אלו דחו״ב נק׳ תרין רעין ונק׳ נקודה בהיכליה וע״ש) והנה על ידי התשובה שביום הכפורים שהוא  בחינת לפני הוי׳ כו׳ הרי עולות ומקתשרות נשמות ישראל במקורן ושרשן למעלה ומתאחדות במאצילן ב״ה בבחי׳ עיבור כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת כו׳ (ע׳ בפע״ח שער יוהכ״פ רפ״ג ממקום שהבינה עצמה כו׳ ועמ״ש בביאור ע״פ ונקדשתי בתוך בנ״י בענין הקדוש הראשון ובביאור ע״פ שימני כחותם מענין בחינת עיבור שהוא בחינת ביטול בתכלית ועי״ז נמשך אח״כ המשכה עליונה מאד כו׳ ע״ש) וע״י זה יש להם כח זה להמשיך בחינת חכמה ובחינת אין בבחי׳ גילוי להיות בחי׳ אני שיהי׳ בחי׳ אב מאיר בקירוב מקום בבחי׳ גילוי כמו בחי׳ אם. ועמש״ל ע״פ בן חכם ישמח אב וזהו שכתוב אני היום ילדתיך ולא הולדתיך דהיינו להיות גילוי אני מבחינת אין בבחינת אם היולדת ולא בבחי׳ אב המוליד אלא שהלידה וההתגלות ממש הוא בז׳ של פסח דכתיב עצרת ל׳ אלקיך מלמעלה למטה (והוא בחי׳ קריעת ים סוף עיין לקמן) ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם ממטה למעלה כי עצרת לשון קליטה דהיינו להיות נתפס ונקלט היטב בבחינה זו בבחינת עיבור כעובר בבטן האם אוכל ממה שאמו אוכלת וכו׳ ולא ממה שאמו אוכלת בלבד אלא גם ממה שאביו אוכל שתהיה המשכת בחינת אין מושרשת ונקלטת בתוך כנסת ישראל להיותן דבוקות בא״ס ב״ה ממש וזהו ענין שמחת תורה. דהיינו לשמח את התורה בהתחברות ב׳ הבחי׳ תורה שבכתב ותורה שבעל פה (עמ״ש לקמן בד״ה תורה צוה) והיינו ע״י התגלות בחינת אין. וכמ״ש אני תורתך שעשעתי שעשעתי הוא פועל יוצא דהיינו שהוא עושה את התורה להיות שעשועים וכמ״ש ואהיה שעשועים וגו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ואהיה אצלו אמון גבי ואהיה שעשועים) והיינו ע״י גילוי אני מאין הוא המשכת אור א״ס ב״ה להיות חכמה דאורייתא מחכמה נפקת. וזהו מאת ה׳ היתה זאת שמבחינת הוי׳ היא בחינת חכמה כמ״ש הוי׳ בחכמה יסד וגו׳. שהוא בחי׳ אב היתה זאת היא בחינת נוק׳ בחי׳ אם היולדת ע״י כי נפלאת היא בעינינו נפלאת הוא בחי׳ פלא עליון בחינת אין היא נעשה בעינינו בבחי׳ עין רואה וגילוי דהיינו גילוי אני מאין לכך נעשה בחי׳ חכמה בבחי׳ אם המאירה בקרירוב מקום:

ד וזהו שכתוב לע״ל כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם שבזמן הזה היא בחינת אם הבנים שמחה משא״כ לע״ל יהיה גילוי בחינת אנכי כו׳. (ויש לפרש דאשר אמו תנחמנו היינו תושבע״פ שבה יש לנו השגה משא״כ תשב״כ היא רק רמיזות וגם שכל פנימית התורה אינו מושג כלל וכלל ולעתיד לבא יהיה כן אנכי אנחמכם שיתגלה פנימית התורה ועמ״ש מזה גבי קי״ס בד״ה לבאר ענין קי״ס שזהו ענין גילוי בחי׳ עדן שלמעלה מבחי׳ ונהר יוצא כו׳ ע״ש והיינו שבחי׳ עדן עצמו שע״ז נאמר עין לא ראתה כו׳ יהיה מאיר בבחי׳ קירוב מקום כמו בחי׳ ונהר יוצא כו׳. וזהו ענין ומעין מבית ה׳ יצא וכמ״ש בביאור ע״פ ששים המה מלכות. ועמ״ש עוד מענין גילוי בחי׳ עדן בד״ה קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קדמה כו׳ ועמ״ש עוד בד״ה כי אברהם לא ידענו בשם הפע״ח כו׳ ובענין פורים ויוהכ״פ הוא בחד דרגא. דמזה יובן קצת עוד ענין זה הנזכר כאן שבחי׳ חכמה נעשה בבחי׳ אם המאירה בקירוב מקום. ועמ״ש כה״ג גבי משה שהיה כבד פה לגבי אורייתא דבע״פ וכבד לשון לגבי תשב״כ לפי שהיה מבחי׳ ונחנו מה עצמיות ח״ע אך הקב״ה אמר לו ואנכי אהיה עם פיך שע״י גילוי בחי׳ אנכי מי שאנכי עי״ז יומשך בחי׳ ח״ע להיות מאיר למטה ועמ״ש בד״ה ארוממך הוי׳ כי דליתני כו׳ ועמ״ש בפ׳ בהעלותך בענין השליו גבי היד ה׳ תקצר כו׳ ועמ״ש בפ׳ וארא סד״ה וידבר אלקים אל משה. גבי והייתי לכם לאלקים פי׳ שבחינת הוי׳ לבדו הוא בעצמו יהיה לכם בבחי׳ אלקים  השורה עליכם וכך היתה כוונת יעקב בתפלתו והיה הוי׳ לי לאלקים פי׳ הוי׳ לבדו הוא בעצמו יהיה לי בבחינת אלקים. וזהו ממש כענין הנזכר כאן בפי׳ מאת הוי׳ היתה זאת. ועמ״ש בפ׳ יתרו סד״ה זכור את יום השבת לקדשו בענין זכור ושמור בד״א נאמרו ע״י גילוי בחי׳ אנכי הוא גילוי אור א״ס ב״ה שלמעלה מההשתלשלות כו׳ ע״ש. והנה לקרב אל השכל ענין זה שבחי׳ חכמה יהי׳ מאיר בקירוב כו׳ היינו כי חכמה הוא מה שלמעלה מההשגה. ונקרא שכל הנעלם מכל רעיון ומה שנמשך מזה בבחי׳ הבנה והשגה זהו רק הארה בעלמא וכמו ברק המבריק מכח השכל לתוך ההשגה משא״כ עצמות מהות כח השכל אינו מושג כלל. ועד״ז יובן ג״כ הנמשל למעלה בבחי׳ חו״ב דאצילות שבחי׳ חכמה הוא למעלה מכל בחינת השגה כו׳. והנה מבואר בפע״ח) (שט״ז פ״א) שהשיג האריז״ל בשעה א׳ מה שאם היה יושב ודורש שמונים שנה רצופים לא יספיק לבאר זה. ואיך השיג זה בשעה אחת. אלא ענין הוא שהשגתו היה ע״ד בחי׳ ראייה במהות ועצמיות בחי׳ חכמה אלא שהשגתו היה בהיכלות דיצירה כידוע ומ״מ עד״ז יובן גם בבחי׳ חכמה דאצי׳ מה שהחכמה עצמה ממש מאירה בבחי׳ קירוב זהו הגילוי מלמעלה מסדר ההשתלשלות דהיינו מה שלמעלה מגדר השגה יהיה ג״כ מאיר בבחי׳ קירוב כו׳ וע״ז נאמר לעתיד עין בעין יראו כו׳.

ועד״ז הוא ג״כ ענין קריעת ים סוף שהוא בחי׳ גילוי האצילות ממש בבריאה כמ״ש במ״א ואצילות הוא בחי׳ חכמה דרך כלל ובריאה הוא בחי׳ בינה אם כן קי״ס היינו שיהיה ים החכמה מאיר בבחי׳ קירוב ממש כמו הבינה וזהו ענין כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים כו׳ ולהיות גילוי זה זהו ע״י בחי׳ פלא עליון בחי׳ אין כמ״ש בזהר גבי קי״ס דבעתיקא תליא. וכנזכר לעיל בענין אני היום ילדתיך כו׳. ועמ״ש עוד במ״א ע״פ מאמר הזהר ר״פ ויצא (דקמ״ח ע״ב) ע״פ וחסידיך ירננו. ולויך ירננו מיבעי ליה כו׳ ונזכר מזה ג״כ בזהר פ׳ פנחס (דרמ״ב ע״א) והוא ג״כ שייך קצת לענין הנ״ל:

ה והנה כל זה הוא בכח התשובה שביוה״כ לפני הוי׳ תטהרו. וזהו זה היום עשה הוי׳ כי היום הוא ענין התשובה כמו שאמר משיח לר׳ יהושע בן לוי כששאלו אימתי קאתי מר ואמר ליה היום דהיינו היום אם בקולו תשמעו. ופי׳ היום היינו זכרון ליום ראשון ראשון שלפני ההשתלשלות וכמ״ש במ״ע ביום הראשון גימטריא כתר שהוא נקרא היום שכולו יום כו׳ (עמ״ש בביאור ע״פ והיה מספר בנ״י גבי כי גדול יום יזרעאל וע׳ ברע״מ פ׳ תצא) (דרע״ח ע״א) ע״פ ביומו תתן כו׳ עד היום אם בקולו תשמעו ובפי׳ הרמ״ז שם ועמ״ש בד״ה כי תשמע בקול בפ׳ ראה דפי׳ בקול היינו מה שמלובש בבחינת הקול כו׳ ע״ש וזהו שלהיות גילוי בחי׳ היום שכולו יום הוא ע״י בקולו תשמעו כו׳ ע״ד הנ״ל ועמ״ש סד״ה בעצם היום הזה נמול אברהם וזהו ג״כ פי׳ היום אם היינו ע״ד מ״ש בזהר פ׳ תרומה (דקס״ג ע״א) בענין אם דהוא בחי׳ שמאלא אתכליל בימינא כדפי׳ במק״מ שם דהוא בחי׳ חו״ב והם המלבישים לבחי׳ היום וכ״ז נמשך ע״י בקולו תשמעו כו׳ וענין פי׳ הלבשה זו מבואר במ״א סד״ה להבין מפני מה יו״ט דפסח. והיינו בחי׳ התשובה שהיא קדמה לעולם ובחי׳ היום זה עשה הוי׳. (ועמ״ש בד״ה בפ׳ נסכים כתיב בענין היד הגדולה אשר עשה הוי׳ במצרים ע״ש) כי הנה כתיב כל אשר חפץ ה׳ עשה וגו׳. שעשה והמשיך בחי׳ הוי׳ בכל ההשתלשלות מבחי׳ כל אשר חפץ וגו׳. והיינו ע״י זה היום דהיינו יום ראשון שלפני ההשתלשלות שהוא ענין התשובה כי נעוץ תחלתן בסופן דייקא שבעוה״ז הגשמי דוקא מאיר אור א״ס ב״ה שלמעלה מההשתלשלות לכן יוכל להיות בחי׳ תשובה להפך לבו מן ההפך אל ההפך. וכמו ר״א בן דרודיא שקנה עולמו בשעה אחת כו׳ משא״כ  בעוה״ב שכבר נבדל איש על מקומו וכל צדיק יש לו מדור בפני עצמו (ועמ״ש מזה בד״ה צו את בנ״י כו׳ את קרבני לחמי) וזהו אני היום ילדתיך היום דוקא יכול להיות גילוי אני מאין ונפלאת היא בעינינו זה היום דייקא והוא הגורם להיות עשה הוי׳ ולכן נגילה ונשמחה בו (ובזהר נזכר ע״פ בני אתה אני היום ילדתיך בפ׳ בלק) (דקצ״א ע״ב ודף ר״ג ע״ב) וע״שד ועוד נזכר בפ׳ משפטים (דצ״ח א׳ ודק״א א׳) לענין אחר. וע״פ זה היום עשה כו׳ בפ׳ אמור (תחלת דף ק״ה) וע״ש. ופ׳ בחקתי דף קי״ד ע״ב:

פרק ג

ולתוספת ביאור ענין שמחת תורה דהיינו שהתורה תהיה שמחה כו׳. הנה כתיב עוטה אור כשלמה שאור התורה היא בחי׳ לבוש המחבר רוחניות עם גשמיות (עמ״ש מזה ע״פ וראיתם אותו וזכרתם כו׳ ובאג״ה סי׳ י״ט וע׳ מענין עוטה אור ברבות ויקהל פ״נ זח״א ל״א סע״ב קמ״ב ב׳ ח״ב קס״ד ב׳) שקיום כל הדברים הגשמיים והתהוותם מאין ליש הוא ע״י התורה דעשייה שכל הדברים הגשמיים הכתובים בתורה הם הם חיותם וקיומם ויש מהם שאינם כתובים בפירוש אלא נרמזים באיזה רמז או ע״י צירופי אותיות התורה וע״י אותו רמז או הצירוף מקבלים חיותם וקיומם וזהו לשון רז״ל דברו חכמים בהווה דהיינו בהתהוות הדבר שהתהוות הדבר ההוא הוא ע״י שדברו בו חכמים בתורתנו כו׳ והנה כמו שיש תורה דעשיה להיות דברים גשמיים כך יש תורה רוחניות שלומדים בג״ע העליון כמ״ש רז״ל במעשה דרבה בר נחמני אם בהרת קדמה לשער לבן כו׳ דודאי אין זו בהרת גשמיות שהיא צרעת הגוף דא״כ למה צריכין ללימוד זה במתיבתא דרקיע אלא הענין הוא שבהרת עזה כשלג שהוא מפני שאין במקום זה אדמומית מהדם שהוא הנפש ובהרת היא המעכבת סיבוב והילוך והתפשטות הנפש והחיות במקום הזה וכן ענין כל הד׳ מראות נגעים ותולדותיהם דיהא מכאן טהור בוהק הוא פרח בעור טהור הוא לפי שכבר יש שם איזו הילוך לדם הוא הנפש כו׳.

והנה ענין זה הוא ברוחניות סגירו דנהורא שמעכב ההשפעה והחיות מלמעלה ויש בזה לימוד איזה ענין מעכב ההשפעה עד שלא יוכל להנות מזיו כו׳. וכיוצא בזה בכל התורה כולה ברוחניות וכמ״ש כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים שנמשל דודי לתפוח מחמת הגוונין כו׳. וכן בכל הענינים כולם. כלל העולה שהתורה היא לבוש המחבר מעולם ועד עולם.

והנה למשל לבוש האדם כשהוא לבוש בו הרי נעשה תפארת לו וגם יש יתרון ועילוי להלובשו וכשהוא מונח בקרן זויות ואין האדם משתמש בו שולט בו רקבון כך כביכול באדם העליון ועל הכסא דמות כמראה אדם וגו׳ שכשהוא לובש בתור׳ דהיינו שנמשך בה אור א״ס ב״ה אזי התורה היא בבחי׳ שמחה ותענוג ואהיה שעשועים ואהיה לשון עתיד כו׳ (וביאור הענין שהתורה הוא לבוש הוא כמ״ש בסש״ב) (פנ״ב) שא״א לעולמות לסבול ולקבל אור שכינתא כו׳ בלא לבוש המעלים ומסתיר כו ומהו הלבוש שיוכל להסתירה ולא יתבטל במציאות באורה הוא רצונו וחכמתו ית׳ המלובשים בתורה ומצותיה כו׳ וזה היכל ק״ק שבכל עול׳ כו׳ ועמ״ש סד״ה את שבתותי תשמרו בענין ומקדשי תיראו:

קיצור ע״פ ביום השמע״צ

א בר״ה אומרים זה היום תחלת מעשיך. השתלשלות העולמות זה מזה הוא ע״י ריבוי ממוצעים. וג״ע התחתון הוא הממוצע בין עולמות הרוחניים ובין עוה״ז ולכן נקרא תחלת מעשיך היינו תחלת עולם העשייה. זכרון ליום ראשון שלפני ההשתלשלות היינו בחינת הכתר שהוא הממוצע המחבר שפע המאציל א״ס ב״ה לנאצלים כמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא ובסידור בביאור ע״פ אתה הצבת כל גבולות ארץ:

 (ב) והנה ירידת הנשמות בעוה״ז הוא צורך עלייה. והיינו כי אני הוי׳ הוא שמי בחי׳ שם בלבד כמ״ש בביאור ע״פ שובה ישראל. וזהו אז תתענג על הוי׳ ועמ״ש בפ׳ ותתפלל חנה על הוי׳ בד״ה לא תהיה משכלה. והזוכים לגילוי עונג זה הוא ע״י תשובה כי תשובה קדמה לעולם הנמשך משם הוי״ה וזהו ענין יוהכ״פ לפני הוי״ה תטהרו:(ג) ובכח תשובה זו נמשך בשמע״צ להיות שמחת תורה דהיינו לשמח את התורה בהתחברות הבחינה תורה שבכתב ותורה שבעל פה דהיינו אשר תשב״כ שהיא מבחי׳ חכמה שע״ז נאמר אחכמה והיא רחוקה ממני.

ונקרא מוסר אביך עיין בהרמ״ש ר״פ פנחס. והיא בחינת ונחנו מה בחינת והחכמה מאין תמצא תהיה מאיר בבחי׳ גילוי כמו בחי׳ תשבע״פ הנק׳ תורת אמך שמבחי׳ בינה וזהו ענין השמחה שהיא גילוי וזהו מאת הוי׳ שהוא חכמה היתה זאת בחי׳ תשבע״פ והיינו ע״י כח התשובה שהיא בחינת לפני הוי״ה תטהרו.

ועמ״ש מענין חכמה מוחין דאבא שהוא מעלת השבת הנק׳ קדש על יו״ט שנקרא מקרא קדש שהוא מוחין דאימא כי מועדים לשמחה מבחי׳ אם הבנים שמחה בד״ה מצה זו כו׳ ועמ״ש בד״ה האזינו השמים בענין יוהכ״פ יום התשובה שנקרא שבת שבתון וכמ״ש בד״ה שבת שבתון הוא לכם ע״ש שהוא בחינת קדש הקדשים שלמעלה מבחי׳ קדש ומוחין דאבא ומזה יובן איך ע״י כח זה נמשך להיות שמחת תורה לשמח את התורה ר״ל שגם בחי׳ חכמה ומוחין דאבא יהיה מאיר בגילוי שזהו ענין השמחה ע״ד שאם הבנים היא שמחה וכמש״ל סד״ה ושאבתם מים בששון:

ד וזהו כאיש אשר אמו תנחמנו היינו תשבע״פ כן אנכי אנחמכם שלעתיד יהיה גילוי פנימית התורה בחי׳ עדן ומעין מבית ה׳ יצא ועמ״ש בד״ה ושאבתם מים בששון. ועמ״ש ע״פ ואתחנן בענין אעברה נא ואראה כו׳. וזהו ענין לרחוק שנעשה קרוב וכדפי׳ בזח״א (תולדות קמ״ב ב׳) מאתר רחיקא קריב ליה ע״ש במק״מ ולכן נמשך זה בכח התשובה שהוא ג״כ בחינת לרחוק שנעשה קרוב:(ה) וזהו זה היום עשה הוי״ה. בחי׳ היום אם בקולו תשמעו והוא בחי׳ יום ראשון זהו הנמשך בעוה״ז דוקא ע״י התשובה וכענין תחלת מעשיך הוא זכרון ליום ראשון כי נעוץ סופן דוקא בתחלתן. וזהו אני היום דוקא ילדתיך. ומבחי׳ זה היום נמשך להיות עשה שם הוי׳ וע׳ באג״ה ע״פ ויעש דוד שם.

והנה התורה נקרא עוטה אור כשלמה שאור התורה היא בחי׳ לבוש המחבר א״ס ב״ה אל העולמות כי חכמה עילאה היא ג״כ בחי׳ ממוצע המחבר אור א״ס עם העולמות כנזכר בד״ה כי אברהם לא ידענו.

וע״י התשובה ממשיכים שיהיה אור א״ס ב״ה נמשך ומתלבש בהתורה ע״ד דהע״ה היה מחבר תורה שלמעלה בהקב״ה ועמ״ש בד״ה יונתי בחגוי לכן עי״ז התורה היא שמחה ממה שמתלבש בה אור א״ס ב״ה וזהו שמחת תורה.

וע״י שמחה זו גורם ג״כ הגילוי של התורה בחי׳ לרחוק שנעשה קרוב. וזהו עצרת תהיה לכם התאספות והתקבצות יחד לשרשם שהיא חכמה עילאה ובינה הנקרא מוסר אביך כו׳ ותורת אמך כו׳. ולפ״ז זה היום תחלת מעשיך זהו הממוצע בין עולמות הרוחניים לעשייה הגשמיות ונמשך ג״כ ע״י זכרון ליום ראשון. ומזה מסתיים בשמע״צ בחינת המשכת עוטה אור כשלמה שהוא התורה ממוצע המחבר גילוי אור א״ס ב״ה בכל העולמות עליונים ותחתונים. ועיין מענין עוטה אור כשלמה ברבות בראשית (פרשה א׳ ר״פ ג׳ פ׳ בא פט״ו קל״א ד׳. ר״פ י״ז) ויקהל (ר״פ חמשים) זח״א בראשית (ל״א סע״ב) לך (צ׳ ע״א) ובסה״מ (סי׳ ק״ך  וסי׳ קמ״ו) תולדות (קמ״ב ב׳) ובמק״מ שם. ח״ב פ׳ בא (ל״ט ב׳) משפטים (צ״ח סע״א) תרומה (קס״ד ב׳). פקודי (רמ״ה ע״ב) וע׳ מענין שלמה במא״א אות שין (סמ״ה):

פרק ד

ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב וגו׳ (ועיין מזה בגמרא פ״ב דשבת ד״ל ע״א פ״ק דמ״ק ד״ט ע״א במדרש רבה פ׳ נח פל״ה במגלת אסתר בפסוק כטוב לב המלך) הנה בשמיני עצרת מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם על כל השנה והוא ענין מוריד הגשם שאומרים משמיני עצרת עד הפסח ומשם ואילך מוריד הטל. והנה בכל שנה ושנה צריך להיות תחלה ראש השנה ויום כפור וסוכות ואח״כ שמיני עצרת והענין כי הנה כתיב אז תשמח בתולה במחול וגו׳. בתולה היא בחי׳ כנסת ישראל מקור כל נשמות ישראל (וע׳ בתד״א ח״א פכ״ו ובזהר פ׳ אמור דפ״ט ע״א וסע״ב בלא פגימו כו׳ ועי׳ ס״פ פנחס דרנ״ח ריש ע״ב ע״פ והקרבתם עולה ועשיתם עולה ועיין במאורי אור אות ב׳ סי׳ מ״ד) ובמחול יש לו ב׳ פירושים הא׳ הוא לשון מחית עון. והב׳ הוא כפשוטו לשון ריקוד במחולות (ועיין ברבות בשה״ש ע״פ כמחולת המחנים) ורצה לומר ששמחת כנסת ישראל בה עושה הוא כמו ע״ד משל שמרקדים במחול שמתרחק האחד מחבירו וחוזר ומתקרב והריחוק הוא סיבת הקירוב לפי שאינו ריחוק אמיתי שאין הריחוק פנימיות המכוון אלא שדרך ריקוד כך הוא (ועמ״ש בד״ה ביום השמע״צ ע״פ בן חכם ישמח אב) וכך הוא ענין שמחת כנסת ישראל בבחינת ריחוק וקירוב ולא ריחוק ממש ח״ו אלא בבחי׳ רצוא ושוב לפי שא״א להיות תמיד בבחי׳ רצוא. וכמאמר ואם רץ לבך שוב לאחד שגם בבחי׳ שוב היא דבוקה בה׳ אחד כו׳. ויובן זה בהקדים מה שכתוב ואהבת את הוי׳ אלהיך בכל לבבך בשני יצריך. ולהבין איך תהיה אהבת ה׳ ביצר הרע שנקרא רע (ועמ״ש מז בד״ה המגביהי לשבת) אך הענין כי יש שני לבבות באדם דהיינו חלל הימני וחלל השמאלי. הימני פונה תמיד לאהבת ה׳ ולדבקה בו והשמאלי הוא להיפך לאהוב דברים זרים גשמיים והיינו לפי שהנפש במקור חוצבה יש לה ב׳ בחי׳ כדכתיב אחור וקדם צרתני (ועיין מזה במדרש רבה ר״פ תזריע אם זכה כו׳ זח״ב בשלח דנ״ה ע״א ובמק״מ שם) פי׳ אחור למעשה בראשית שהאדם נברא סוף כל הנבראים וקדם כי ישראל עלו במחשבה ובראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית כו׳ וכמארז״ל במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים ולא צדיקים בלבד אלא כמ״ש ועמך כולם צדיקים כו׳ ונשתלשל וירד להיות בבחי׳ סוף כל הברואים במעשה וגם הוא למטה במדרגה מכל הברואים עד שהאדם מקבל חיותו מדומם צומח חי וסוף מעשה במחשבה תחלה והיינו לפי שמקור חוצבה של הנפש הוא בבחינת נעוץ תחלתן בסופן שנמשך מבחי׳ סובב כל עלמין כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה כי תצא בענין מאן דקטיל לחויא יהבין ליה ברתא דמלכא ומ״ש בד״ה אלה מסעי בענין ואלה מסעיהם למוצאיהם והנה בחינה זו מתגלה בחלל הימני שבלב אשר הוא מלא רוח חיים משא״כ חלל השמאלי בו משכן הדם שהוא הנפש ורוח הוא למעלה מבחי׳ נפש וכתיב רוח האדם העולה היא למעלה והיינו מ״ש בד״ה האזינו גבי והרוח תשוב כו׳. ופי׳ העולה זהו כענין מ״ש והקרבתם עולה וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ צו במ״ש ולדעתי ז״ס רוח האדם העולה למעלה וע׳ ברבות ר״פ תזריע שם בענין ורוח אלקים מרחפת כו׳) ומזה נמשך להיות בלב כל אדם בחי׳ רצוא ושוב בחינת רצוא הוא בבחי׳ פנימיות נקודת הלב שבחלל הימני להיות כלתה נפשו לה׳ ולהשתפך נפשו אל חיק אביה מעומקא דליבא (וע׳ מענין והחיות רצוא ושוב באדר״ז) (דף רפ״ח תחלת ע״ב ודף רצ״ג ע״ב) ובספ״ד בזהר ס״פ תרומה (דקע״ו ע״ב  ודף קע״ז סע״א) ובפ׳ ויצא (דקע״ז ב׳) בס״ת וברע״מ פ׳ פנחס (דרנ״ה ע״ב) אשר מהמאמר שבאדר״ז מובן שבחי׳ רצוא ושוב נמשך ממקום גבוה מאד נעלה ועמ״ש בזה במ״א בד״ה וקבל היהודים ועד״ז נתבאר כאן שמצד מקור חוצבה של הנפש מבחי׳ סוכ״ע מזה נמשך להיות בלב כל אדם בחינת רצוא כו׳ בפנימית הלב וכנודע דפנימית הלב זהו נגד מזבח הפנימי שהוא מזבח הזהב אשר בחי׳ זהב הוא אהבה כרשפי אש שלהבת עזה העולה למעלה עד שבא לידי כלות הנפש וזהו כי בכה ארוץ גדוד ובאלקי אדלג שור כו׳ וכמש״ל בענין צור לבבי וחלקי אלקים לעולם ועמ״ש בד״ה שרביט הזהב ובד״ה שמאלו תחת לראשי מענין כמעלת הזהב על הכסף ובד״ה נאוו לחייך בתורים ונקרא תעלומות לב לפי שהיא נעלמה ומסתתרת בתוך הלב שאינה באה לכלל גילוי השגת טעם ודעת אלא למעלה מן הדעת מפני ששרשה מאד נעלה ממקום גבוה ונעלה למעלה מן הטעם ודעת והשגת הנבראים והוא בחי׳ קדם שנלקח מבחי׳ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו׳ ובחי׳ ישת חשך סתרו וע״ז נאמר יושב בסתר עליון בצל שדי יתלונן וכתיב ה׳ צלך שהוא בחי׳ צל ולא גילוי אור כו׳ כמ״ש במ״א [וע׳ מ״ש בד״ה שחורה אני ונאוה אש שחורה וע׳ ברע״מ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב הנ״ל] ובחינה זו קיימת לעד שישנה ודאי מסותרת בלב כל אחד מישראל שיכול לעורר את האהבה בשעת התפלה וכיוצא בה. אך אח״כ יכולה להיות חולפת ועוברת כו׳ מפני שמלובשת ומסותרת בבחינת חיצונית הלב בבחי׳ אחור.

ומ״מ רשימו ניכר ונשאר קיים בהעלם בבחנית מקיף לבד להיות מחסה ומסתיר כדי שיוכל להיות סור מרע ועשה טוב כל היום אף אם פנימיות נקודת לבבו בל עמו בהתגלות רשפי אש כמו בשעת התפלה ולכן נקרא בחי׳ צל כמו שה צל הוא מגין להיות מחסה ומסתיר מחום השמש ומזרם וממטר. כך הנה אהבה זו שמבחי׳ פנימיות נקודת הבל אף שהיא מסותרת ומתעלמת ואינה באה לכלל גילוי בכל היום אחר התפלה וכיוצא בה מ״מ הוא בבחינת מקיף על בחינת חיצוניות הלב בחינת אחור שלא יפול אחור לגמרי באהבה רעה ח״ו והיינו מפני שבחי׳ אהבה זו היא ודאי מסותרת בבחינת פנימית נקודת הלב וקיימת לעד בל תמוט לעולם ועד לפי שהוא בטבע הבריאה מששת ימי בראשית כנ״ל. אך הנה עיקר עבודת האדם להיות נקרא בשם עבודת עבד ועיקר העבודה בלב כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם והיינו האהבה להוציא מבחי׳ ההעלם אל בחי׳ הגילוי בלב ולהמשיך בחינת חשך. דהיינו בחי׳ ישת חשך סתרו הנ״ל להיות בבחי׳ אור וגילוי כדכתיב כי אשב בחשך הוי׳ אור לי.

והנה ענין מאמר ויאמר אלהים יהי אור שהארץ היתה חשך כו׳. ולזה צריך להיות עבודה תמה ואין כל חדש תחת השמש רק להוציא מההעלם אל הגלוי ולזה נתנה קצבה לימי האדם ימי שנותינו בהם שבעים שנה כדי לעמול בעבודה זו וענין שבעים שנה ביאר הכתוב ימי שנותינו בהם בהם דייקא שהם בחי׳ רשות הרבים וכדי שיוכל להיות בחינת רשות היחיד ליחודו ית׳ צריך עבודה ויגיעה רבה כמה בחינות ומדריגות עד מלאת בחינת שבעים שנה כו׳ וכמ״ש במ״א (וע׳ מ״ש מזה בד״ה אם בחקתי תלכו והנה כדי להמשיך גילוי מבחי׳ ישת חשך סתרו לבא בבחי׳ אור וגילוי זהו ע״י אתעדל״ת ממה שמהפך חשוכא לנהורא וכמ״ש סד״ה וידעת היום והיינו מ״ש בזח״ב בשלח) (דנ״ז ע״א) שע״י שמבקעין כל אינון כותלי חשוכא דהיינו החשך דנה״ב והגוף עי״ז ממשיכים הגילוי מבחינת ישת חשך סתרו וזהו ענין לראות פני. ועד״ז נתבאר במ״א ע״פ מאמר הזח״ג בפ׳ פנחס (דרמ״ט תחלת ע״ב) בענין ועאלת לגו טורא דחשוכא כו׳ שעל ידי העלאת מ״ן מבירור ק״נ שנקרא טורא דחשוכא ממשיכים מבחי׳ ישת חשך סתרו שנקרא ג״כ טורא  דחשוכא מה שלמעלה מעלה מטורי דנהורא כמ״ש מזה בביאור ע״פ מנורת זהב כולה. ומכ״ז יובן מ״ש בספ״ד (דקע״ו סע״ב) והחיות רצוא ושוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב פי׳ כי על ידי הרצוא ממשיכים מבחי׳ ישת חשך סתרו להיות בבחי׳ אור וגילוי כנ״ל אך כי טוב היינו כי טוב לגנוז וזהו בחי׳ השוב שהוא לגנוז האור בכלים מכלים שונים דתומ״צ שעי״ז דייקא מתקיים האור משא״כ אור בלי כלי וזהו שאמרו רז״ל שמור זו משנה וע׳ בזהר ח״ג פ׳ בלק (דף ר״ד ע״ס) ע״פ בקר אערך לך ואצפה כד״א ויצפהו כו׳ ע״ש והיינו בחינת האור כי טוב לגנוז:

ב והנה סדר העבודה צ״ל תחלה ראש השנה שזה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. ובחי׳ ר״ה הוא בחי׳ שמאלו תחת לראשי בחי׳ שמאל דוחה כו׳ [כמש״ל בד״ה ושאבתם מים בששון ובד״ה האזינו השמים] וכן סדר עבודת האדם תחלה היא בבחי׳ שמאל דוחה כו׳ בבחינת ריחוק דהיינו שידמה בנפשו כאלו הוא רחוק מה׳.

וכמאמר רז״ל היה בעיניך כרשע [וע׳ בסש״ב פי״ג] ועל דרך זה נתקנו כל הוידוים והסליחות קודם ר״ה ובעשי״ת לראות בעצמו כל הפחיתות שבו להיות שפל בעיניו ולב נשבר ונדכה על עוצם ריחוקו מה׳ ובפרט בהיות ממארי דחושבנא לחשוב כל הדבורים והמחשבות כו׳ אזי יהי׳ לבו נשבר בקרבו ויהי׳ נכנע לפני המקום ובחי׳ שמאל דוחה זו להיות תחת לראשי בחינת ראש כמ״ש במ״א בד״ה שמאלו תחת לראשי בפ׳ כי תשא. עד שביום כפור לפני הוי׳ תטהרו לפני הוי׳ בחי׳ פנים בפנים בכח התשובה מעומקא דליבא וכדכתיב ממעמקים קראתיך הוי׳.

וכתיב בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש בחי׳ פנימית הלב דהיינו שיהיה מגמתו לה׳ ותורתו בכל לב ונפש ולהיות עסקיו בעוה״ז דרך קרירות כו׳. כי במקום שלבו של אדם תקועה בכל לב ונפש נקרא בחי׳ פנים וזהו ענין פנים בפנים שיהיה כל פנימיות לבו ונפשו רק לפנימית רצונו ית׳. מה שאין כן על ההיפוך נאמר כי פנו אלי עורף שפונים לה׳ ולמצותיו בבחי׳ קרירות והפנימיות שלהם בלב ונפש היא לבחי׳ אחוריים שהם ענינים גשמיים וכו׳ שהם רחוקים מאור פניו יל׳ ולפי שלא שייך לומר נגד השי״ת לשון ריחוק מקום כי הלא מלא כל הארץ כבודו נאמר בלשון עורף שהוא עד״מ כאדם העומד אצל חבירו אלא שנהפך ערפו אליו שהרי זה הוא בתכלית הריחוק [וכמ״ש מזה לעיל בד״ה שובה ישראל] וביום כפור מכל חטאתיכם לפני הוי׳ תטהרו לפי שאז מתגלה בחינות י״ג מדה״ר.

ולכן כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו [ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים] כי שלג וצמר הם י״ג מדה״ר על שם הפסוק לבושי׳ כתלג חיור ושער רישי׳ כעמר נקא ולפיכך מתעלי׳ כל ישראל להיות פנים בפנים בבחי׳ פנימיות נקודת הלב. ולכן יום כפור אין בו לא אכילה ולא שתיה שבכל השנה אדם ניזון מאכילה ושתיה גשמי׳ שנעשה מהם דם שהוא הנפש חיצוניות הלב. משא״כ ביוכ״פ מתגלה בחי׳ פנימיות הלב שאין ניזון מאכילה ושתיה גשמיות [וע׳ בפע״ח שער יוהכ״פ (פ״א ורפ״ג) וע׳ בפי׳ הרמ״ז בזהר פ׳ פנחס (דרמ״א ע״ב) גבי עלמא דאתי לית ביה אכילה ושתיה והא כתיב אכלתי יערי כו׳ ע״ש והיינו כי פנימית הלב נלקח מבחי׳ קדם צרתני קדם למע״ב שבחי׳ זו אינה מקבל מדצ״ח כמו בחינת אחור למע״ב שמקבל מהבירורים כו׳ אלא כי על כל מוצא כו׳]:

ג וע״י בחינת תשובה עילאה זו שמעומקא דליבא מתגלה בסוכות בחינת וימינו תחבקני שימין עליון הוא בחינת אהבה רבה שלמעלה מן הטעם ודעת מתגלה למטה בגילוי הלב שלא יהיה בבחי׳ נפרד ח״ו ממנו ית׳ וזהו תחבקני כמשל המחבק את חבירו שלא ילך ממנו והיינו ע״י הסוכה בחינת צל שהוא בחינת ה׳ צלך וגו׳ (ועמ״ש  בד״ה האזינו השמים בפי׳ וסוכה תהיה לצל יומם כו׳) וע״י נענועי הלולב כי ד׳ מינים שבלולב הם רומזים בשם הוי״ה ומנענעים ומביאים ללב שכל הבאה הוא ללב כדי להיות מאיר ומתגלה בלבו של אדם. וזהו שמנענעין לשית סטרין מעלה ומטה ולארבע רוחות כי הוא ית׳ אחד בשמים ובארץ וד׳ רוחות ולפי שהוא מקומו של עולם כמ״ש הנה מקום אתי וגו׳ כמ״ש במ״א. וצריך להמשיך ולהכניס בחינת אחד בלב שיהיה ה׳ אחד שורה ומתגלה בו ולמהוי אחד באחד כו׳ (ועמ״ש מזה בד״ה ביום השמיני עצרת בדרוש הראשון) והנה על זה נאמר משליך קרחו כפיתים כי הנה תחלה נאמר הנותן שלג כצמר כו׳ שהוא בחי׳ התגלות י״ג מדות הרחמים לבושיה כתלג חיור כו המתגלים ביוהכ״פ. שעי״ז נמשך ומתגלה בסוכות בחינת וימינו תחבקני ומזה נמשך בחי׳ משליך קרחו כפתים כי הנה בחינת אהבה רבה זו וחסד עליון זה הנמשל למים נגלד ונעשה קרח. כלומר שנתגשם וירד בסתר המדרגות מריש כל דרגין אחר דלית מחשבה תפיסא ביה להתלבש להיות נתפס בהשגת בני אדם לכל חד לפום שיעורי׳ דילי׳. וזהו משליך בבחי׳ השלכה מדרגא לדרגא כפתים בחי׳ פירוד והתחלקות לרבבות מדרגות להיות נמשך גם למטה בחי׳ אחד למען דעת כל עמי הארץ כו׳ (וזהו כענין מ״ש ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומבואר במ״א בשם הרב הקדוש רבי אברהם בן הרב המגיד נ״ע כי קרח אותיות חרק וחרק הוא בחי׳ נצח ענף החכמה. ומזה נמשך הפרסא המפסקת בין אצילות לבריאה שהיא בחי׳ רקיע שעל ראשי החיות כעין הקרח כו׳. והטעם שנק׳ בשם קרח הוא כי ענין הפרסא הוא עד״מ כמו הרב שרוצה להסביר שכל גדול לתלמידו שאין התלמיד יכול לקבלו וצריך להמשילו בדרך משל וחידה וכמו משלי שלמה כו׳. ועד״ז כדי שיומשך מבחי׳ חכמה עילאה חכים ולא בחכמה ידיעא בבחי׳ חב״ד שבעולם הבריאה ואין בנבראים יכולת לקבל הארת החכמה כמו שהיא באצילות לכן נעשה בחי׳ פרסא שעל ידה נמשך החכמה בנבראים כמו עד״מ השכל שמשיג התלמיד דרך לבוש המשל וכענין וידבר שלשת אלפים משל כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה פתח אליהו בפ׳ וירא ובד״ה והבדילה הפרוכת וזהו שנקראת רקיע כעין הקרח כמו עד״מ הקרח שהוא עצמו מים אלא שנגלדו ונעשו קרח כך הוא ענין התלבשות השכל במשל שבו מלובש השכל עצמו ממש אלא שמלובש במשל גשמי והוא כמו גשמיות הקרח לגבי המים וזהו ענין רקיע כעין הקרח שעל ראשי החיות שבמרכבה שעי״ז נמשך להם השגה מלמעלה והיינו על ידי שנמשך מתחלה להיות בבחינת קרח דוקא. ועי״ז נמשך בהם ג״כ בחי׳ הביטול וזהו ענין קרח אותיות חרק שהוא בחינת ביטול ועמ״ש מזה סד״ה וכל העם רואים את הקולות. והנה מבואר לקמן בסמוך דבחי׳ קרח זהו בחי׳ שוב שאחר הרצוא וענין דמיון בחי׳ זו לבחי׳ קרח היינו כי בחי׳ שוב הוא לעשות לו ית׳ דירה בתחתונים על ידי מעשה המצות ותלמוד תורה כנגד כולם אשר המצות נקראים רמ״ח אברים דמלכא דכמו שמלובש חיות הנפש באברין עד״מ כך מלובש אור א״ס ב״ה במעשה המצות היינו בתפילין נמשך ומלובש בחי׳ ד׳ מוחין שהם בחי׳ חכמה ובינה וחסד וגבורה של הקב״ה כו׳ ובצדקה וגמ״ח נמשך ומלובש בחי׳ חסד דרועא ימינא כו׳ וכמ״ש מזה בד״ה משה ידבר. והנה התלבשות זו דמוחין עליונים במעשה המצות גשמיים נמשל לבחי׳ קרח שהוא עד״מ התלבשות השכל במשל גשמי כנ״ל וכך הוא ענין התלבשות אורות העליונים במעשה המצות בגשמיות וכן בעבודת ה׳ מתלבשים הדחילו ורחימו שבתפלה במעשה המצות ודרך כלל האהבה היא שרש לרמ״ח מ״ע והיראה היא שרש שס״ה ל״ת וזהו ג״כ בחי׳ משליך קרחו כו׳ ועמ״ש ע״פ ואברהם זקן בא בימים בפרשה  חיי שרה בענין ויבא משה בתוך הענן כו׳ כמ״כ תורה ומצות כו׳ ע״ש. וענין כפתים י״ל שפירור והתחלקות זו נמשך ע״י ה״ג וזהו ענין החותם ועמ״ש בפ׳ ראה בד״ה וברכך כו׳ ע״ש). אך הנה כתיב לפני קרתו מי יעמוד כי המשכת גילוי זה למטה בבחי׳ קרתו הוא בחי׳ קרירות להיות נמשך ממנה בחי׳ שוב היפך בחי׳ רצוא שהוא בחינת רשפי אש שלהבת העולה מאליה ולא כל אדם זוכה לעמוד בבחי׳ שוב לאחד שגם בבחי׳ שוב יהיה דבוק בה׳ כו׳ הגם שנמשך מלמעלה בחי׳ חיבוק וימינו תחבקני הרי הוא כמשל המחבק חבירו מאחוריו דהיינו שאהבה נמשך ג״כ לבחי׳ אחוריים ע״ד לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל כו׳ וגם בסוכות היו מקריבין שבעים פרים על שבעים אומות להמשיך להם השפעה כמו שכתוב במדרש שה״ש בפסוק הנך יפה רעיתי. והנה בבחי׳ שוב כשמתרחק מן הרצוא יכול להיות בחי׳ נפילה לגמרי לבחי׳ אחוריים (ולזה נאמר וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו דהיינו שבכל בקר מתעורר חסד עליון להתגבר על בחי׳ חמור כו׳ הוא ענין חמרא אפי׳ בתקופת תמוז קרירא ליה דהיינו מה שאין האדם מתפעל מגדולת ה׳ ועד״ז נאמר אשר קרך בדרך כו׳ ובחי׳ אור האהבה דאברהם הוא ויחבוש את חמורו כו׳ וע׳ בזח״א וישלח) (דקס״ו ב׳) וע׳ בזח״ב תרומה (קס״ו ב׳) איך מבחי׳ קרח נתברר הפסולת והם בחי׳ מים הרעים וזהו ענין תענוגים גשמיים ולזאת צריך לחזור ולעורר את האהבה כרשפי אש בחי׳ רצוא להגדיל מדורת אש האהבה וזהו ישלח דברו וימסם ע״ד מ״ש בזח״א בראשית (כ״ט ב׳) תוקפא דצפון אגליד מיא ותוקפא דדרום שרא מיא דהיינו ע״י תגבורת חום השמש נמס הקרח ונעשה מים וכך על ידי תגבורת רשפי אש האהבה בחי׳ רצוא נעשה המשכת חסד עליון ונתהפך מבחי׳ קרח לבחי׳ מים. וזהו ענין גבורות גשמים שיורדים בגבורה ע״י בחינת גבורה בחינת רשפי אש (ולפמ״ש לעיל דבחינת קרח זהו בחי׳ הפרסא המפסקת א״כ מה שנתהפך מבחי׳ קרח לבחי׳ מים היינו להיות הגילוי למטה בבי״ע כמו למעלה וענין בחינה זו בשמע״צ הוא כמ״ש לעיל בפי׳ מאת הוי׳ היתה זאת שבחינת ח״ע שמאירה בבחי׳ ריחוק נעשה עתה בבחי׳ קירוב כו׳ ע״ש) ובחי׳ מים הללו נמשכים ונוזלים למטה ע״י כי ישב רוחו הוא בחי׳ רוח הקדש רוח הנמשך מקדש העליון הוא בחי׳ חכמה עילאה (ע׳ זהר חקת קפ״ג ע״ב) ואזי יזלו מים שהיא בחי׳ תורה להיות מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל שהם הם כל המשניות והלכות שבתורה שבעל פה שנמשכו מבחי׳ ח״ע בחינת תורה שבכתב דאורייתא מחכמה נפקת כו׳ וזהו ענין שמיני עצרת (והיינו כי ביום הכפורים הוא בחינת הנותן שלג כצמר להיות אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו׳ ואח״כ כפור כאפר יפזר משליך קרחו זהו המשכת חסד עליון שבסוכות שנגלד ונעשה כפור וקרח וכמ״ש במן דק ככפור והמן הוא מבחי׳ טלא דבדולחא אשר זהו ג״כ שרש בחי׳ סוכות כמש״ל סד״ה האזינו השמים. ואח״כ ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים זהו בחי׳ שמע״צ שזהו ענין משיב הרוח ומוריד הגשם כנ״ל):

ד וזהו ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך כי אין מלך בלא עם ולא שייך לפניו ית׳ להיות נקרא שמו מלך כי על מי הוא מלך שהרי הוא מהווה את הכל והיה הוה ויהיה בשוה בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד אלא ע״י עבודתנו אנו ממשיכים מלכותו עלינו וכמאמר אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם כמ״ש במ״א ועמ״ש מזה בד״ה אתם נצבים גבי למען הקים אותך היום לו לעם כו׳ ע״ש והנה המשכת בחי׳ מלכותו אינו בבחי׳ רצוא שהוא להשתפך נפשו כו׳ אלא הוא בחי׳ שוב וכמ״ש שום תשים עליך מלך  כו׳ וכמ״ש במ״א וזהו שלח את העם להיות בבחי׳ שוב כדי להיות בחי׳ עם:(ולתוספת ביאור ענין שלח זהו כמ״ש המשלח מעינים בנחלים כו׳ ישקו כל חיתו שדי שזהו בחי׳ ההמשכה מבחי׳ ח״ע שהיא בחי׳ מעיין הנובע ממקור מים חיים הוא בחי׳ סתימא דכל סתימין שמזה נמשך להיות ישקו כל חיתו שדי ישברו פראים צמאם שהוא בחי׳ ומדרג׳ השוב שאחר הצמאון והרצוא וע׳ מ״ש על פסוק זה בזהר פ׳ חקת) (דקפ״א ע״א) ועמש״ל ע״פ ושאבתם מים כו׳ ממעיני הישועה. ופי׳ בנחלים י״ל עוד ג״כ ע״ד מ״ש סד״ה להבין פי׳ הפסוק מי אל כמוך גבי לשארית נחלתו נחלה עבר על נפשנו שהוא בחינת ההמשכה לנש״י כו׳ ע״ש וכמ״ש מה טובו אוהליך יעקב כו׳ כנחלים נטיו כו׳ ועיין בזהר ויקרא (דף י״ו סע״א) גבי כארזים עלי מים. וזהו ג״כ מ״ש ושולח מים ע״פ חוצות. עוד יובן ענין שלח ע״ד מ״ש במ״א בד״ה ויהי בשלח פרעה את העם שע״י גלותם במצרים גרמו שנתעלו בחי׳ ניצוצי אלקות שנפלו שמה בשבירת הכלים והוא הוא בחי׳ כח הצומח להצמיח ישועות ישראל כמ״ש ופרעה הקריב וארז״ל שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים וע״ז נאמר בשלח פרעה את העם שהיה משלח פארות וענפים ועושה פרי למעלה את העם כו׳ ע״ש באריכות.

ומבואר במ״א שבצמיחה זו שהוא מעשה המצות שהוא בחי׳ מצמיח ישועות יש ב׳ בחי׳ העלאה והמשכה דהיינו מה שנתעלו ניצוצי אלקות משבירת הכלים ע״י בירור ק״נ דהיינו צמר דציצית וקלף דתפילין ונקרא העלאת מ״נ. הב׳ מה שעי״ז נמשך גילוי אור א״ס מלמעלה למטה מבחי׳ תר״ך עמודי אור וזהו ענין לבוש מלכות וכתר מלכות שבפסוק יביאו לבוש מלכות כמ״ש במ״א.

והנה על בחי׳ בירור הניצוצים משבה״כ נאמר בשלח פרעה את העם כנ״ל. אך על ההמשכה מלמעלה למטה מבחי׳ כתר מלכות נאמר ביום השמיני שלח את העם כו׳. וזהו ביום השמיני דייקא שלח את העם. שהכח להיות המשכה זו מלמעלה מעלה גם למטה מטה נמשך ממקום עליון כנודע מענין המגביהי לשבת המשפילי לראות כו׳. והיינו מבחי׳ ביום השמיני שהוא בחי׳ שלמעלה משבע מדות עליונות וע״ד מ״ש בזהר פ׳ ויחי (דרמ״ו ע״ב) ע״פ נפתלי אילה שלוחה כו׳ וההוא קול אשתלח מאתר עמיקא דלעילא כו׳ שהוא בחינת בינה אשר בבינה הוא התגלות עתיק וזהו ג״כ ענין ביום השמיני שלח כו׳. ובמ״א נתבאר דבחי׳ ביום השמיני זהו בחי׳ מלך השמיני הדר שהוא המתקן מבחי׳ תהו להיות בחי׳ תיקון כו׳ ועמ״ש על פ׳ למנצח על השמינית גבי מילה שניתנה בשמיני דייקא אשר כ״ז הוא מקום עליון מאד שמשם נמשך בחי׳ שילוח זה דשלח את העם דהיינו אחר בחי׳ למען הקים אותך היום לו לעם שבר״ה ויוהכ״פ בבחי׳ רצוא יהי׳ נמשך בחי׳ זו ג״כ בבחי׳ שוב לאחד והיינו ביום השמיני דוקא.

והנה עם היות שרצוא הוא בחי׳ גבוה מאד עכ״ז תכלית הבריאה להיות לו דירה בתחתונים שיהיה הגילוי למטה וזהו בחי׳ שוב. ועמ״ש בד״ה שובה ישראל עד בפי׳ הפסוק כי עמך הסליחה למען תורא ומ״ש במ״א ע״פ מאמר הזח״ג אמור (ד״ק ע״ב) בענין בת אבי היא אך לא בת אמי כי יוהכ״פ זהו מבחי׳ תבא אם ותקנח כו׳ ובשמע״צ נקרא כנס״י בת אבי כו׳ ועמש״ל מענין ביום השמיני גבי מאת הוי׳ היתה זאת היא נפלאת בעינינו ועמ״ש במ״א בענין שמיני למילואים והנה (בד״ה ב׳ סי׳ ז׳) כתיב וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם י״ל רמז ליו״ט ב׳ של גליות ועמ״ש לקמן מענין יו״ט ב׳ של גליות ואזי ויברכו את המלך להמשיך בחי׳ מלכותו ית׳. והיינו ע״י עסק התורה באתדבקות רוחא ברוחא בחי׳ ישקני מנשיקות פיהו וגו׳ ואזי ואשים דברי בפיך כו׳ מתניתא מלכתא כו׳ כמ״ש במ״א. וארז״ל אל תקרא בניך אלא בוניך שעוסקים בבנינו של עולם (עמ״ש מזה בד״ה וכל בניך למודי) פירוש  בנינו של עולם הוא בחי׳ מלכותו ית׳ כי מלכותך מלכות כל עולמים כתיב ותורה שבעל פה קרינן לה שנבנית מתורה שבכתב שמאות אחת מתורה שבכתב נמשך פרק אחד בתורה שבעל פה וכמו למשל מאות ו׳ וכי ישאל וי״ו מוסיף על ענין ראשון נעשה פרק השואל שע״י תורה שבעל פה הוא התגלות מלכותו ית׳ בבחי׳ גילוי. וזהו ויברכו את המלך בחינת ברכה והמשכה בגילוי רב ואותה אנו מבקשים גלה כבוד מלכותך (ועמ״ש במ״א בענין חיי שרה מאה שנה שהם מאה ברכות כו׳ ומ״ש בד״ה האזינו השמים בענין והאופנים כו׳ ואומרים ברוך כבוד ה׳ ממקומו. וסד״ה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה ובד״ה אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בענין יהא שמיה רבא מברך ובד״ה ועתה יגדל נא כח אד׳) והופע בהדר גאון עוזך. והופע לשון זריחה והארה בהתגלות כמ״ש הופיע מהר פארן וזרח משעיר וגו׳. וזהו וילכו לאהליהם שהמשיכו בחי׳ מלכותו ית׳ לעשות לו אהל ומשכן ודירה בתחתונים בחי׳ כלים וכו׳ (ועמ״ש מענין אהל בד״ה במדבר סיני באהל מועד וע״פ מה טובו אוהליך יעקב כו׳) וע״י זה נעשים שמחים וטובי לב. פי׳ שמחים בבחי׳ אהבה שלמעלה מן הטעם ודעת וכמ״ש אז תשמח בבחי׳ אז שהוא בבחי׳ קדם (עמ״ש בד״ה ראה אנכי הנ״ל גבי פי׳ לאיתן האזרחי וע׳ במדרש רבה בשלח) (ר״פ כ״ג) ע״פ נכון כסאך מאז ובזח״ב (בשלח נ״ד ב׳) ע״פ אז ישיר וטובי לב שתהיה בגילוי אהבה זו שמבחי׳ פנימיות נקודת הלב בבחי׳ אור ולא בבחינת חשך וכמ״ש וירא אלהים את האור כי טוב (ועיין במדרש רות רבה ע״פ וייטב לבו ועמ״ש בד״ה ענין חנוכה בענין בהיטיבו את הנרות). על כל הטובה אשר עשה ה׳ לדוד עבדו היינו בחי׳ מלכותו ית׳ ולישראל עמו שהם בניך בוניך כו׳ כנ״ל והמשכיל על סדר עבודה זו יראה שיש בה ריחוק וקירוב וריחוק שצריך לעורר תמיד בחי׳ רצוא ולא די להיות בבחי׳ שוב לבד וגם בבחי׳ רצוא אי אפשר להתקיים כנ״ל.

וענין זה נמצא בסדר התפלה בכל הברכות ברוך הוא לשון נסתר כאלו מדבר עם מי שאינו לפניו אלא רחוק ואתה הוא בחינת גילוי לנוכח. הוי׳ אלהינו הוא ג״כ לשון נסתר מלך העולם הוא גילוי מלכותו ית׳. וכן על דרך זה בכל סדר התפלה יש במקרא אחד נסתר ונכח שהוא בחינות ריחוק וקירוב (ועיין במדרש שמות רבה פרשה א׳ ע״פ ותתצב אחותו מרחוק ע״ש מרחוק ה׳ נראה לי. ועמ״ש סד״ה אתם נצבים בענין ושקל בפלס שהוא ג״כ בחי׳ ריחוק כו׳ ומ״ש סד״ה וידעת היום בענין שלום שלום לרחוק ולקרוב) וזהו שכתוב בזוה״ק וכהאריז״ל ששכנס״י עם הקב״ה הם בבחי׳ פנים בפנים לעתים ולעתים בבחי׳ אחור באחור ולעתים יורדת כנסת ישראל לבריאה יצירה עשיה כו׳:

קיצור ע״פ ביום השמיני שלח

א במחול לשון מחילת עון ול׳ ריקוד. בהריקוד יש ריחוק וקירוב והיינו בחי׳ רצוא ושוב. אחור וקדם צרתני. קדם בחינת במי נמלך. סוכ״ע. ומזה נמשך הרצוא בחלל הימיני תעלומת לב שנמשכה מבחינת ישת חשך סתרו. (שחורה אני אש שחורה). בצל שדי יתלונן בחינת מקיף. והעבודה להיות יהי אור (והיינו ע״י התהפכות חשך דנה״ב). ובמ״א מבואר הרצוא מ״ה והשוב ב״ן ומ״ש ששרשו מבחי׳ קדם היינו א״ק אדם מ״ה דאיהו אורח אצילות:

ב והנה סדר העבודה צ״ל תחלה ר״ה שמאל דוחה בבחינת ריחוק ועי״ז שמאלו תחת לראשי עד שביוהכ״פ לפני הוי׳ תטהרו בחינת פנים בפנים (וזהו הריחוק והקירוב שבמחול ואז הוא ג״כ מחול  לשון מחילת עון). ועי״ז אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו כו׳. לבושיה כתלג חיור. ואין בו אכילה ושתיה:

תוכן העניינים

לקוטי תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה