אור ברסלב

לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי

במדבר

בחוקתי

פרק א

 וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו׳. שאו את ראש וגו׳ לגלגלותם וגו׳. להבין ענין נשיאת ראש ומה ענין פרשה זו אל אוהל מועד. כי הנה כתיב נעשה אדם בצלמנו שכמו שיש ראש וגולגולת בגשמיות הגוף שהראש עיקרו המוח ועצם הגולגולת מקיפו, כן יש ברוחניות הנפש תלת מוחין שהם חב״ד והרצון הנמשך מהם לקיום המדות וחיותן דאית רצון ואית רצון. אית רצון לתתא ואית רצון לעילא שהוא נקרא רצון העליון שהוא בבחינת מקיף על המוח. וביאור ענין זה הנה כתיב נודע בשערים בעלה ופי׳ בזהר (פ׳ וירא דק״ג) לכל חד לפום שיעורא דילי׳ כמו דמשער בלבו, דהיינו ע״י שיעמיק ויתבונן בחב״ד שלו בגדולת א״ס ב״ה כפי עומק מחשבתו וכאשר יוכל שאת בלבו ע״י כן הוא מכיר את בוראו הכרה בלב לדבקה בו ית׳. הגם דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל היינו בי׳ דוקא דהיינו בעצמותו ומהותו כביכול. אבל הנה זה כל האדם להתבונן במה שהוא מהוה עולמות עליונים ותחתונים עד אין מספר ומחיה את כולם ומוציאם מאין ליש ומחדשם בטובו בכל יום ובכל רגע.

וכל אחד לפי מה שהוא משער בלבו יכול הוא להרחיב דעתו ולהלהיב לבו ונפשו לקשר נפשו בה׳ ולדבקה בו כפי ערך עומק שכלו ותבונתו וכפי ריבוי ההתמדה והתשוקה שמעורר בלבו כל אחד לפי מה שהוא להתלהב ולהתלהט לדבקה בו ית׳. והנה נודע הוא לשון נפעל כי שבחא דקוב״ה הוא בעלה דמטרוניתא (ע׳ בזהר שלח קס״ג ב׳ ובפ׳ תזריע מ״ב ב׳ ובפ׳ אמור צ״ו ב׳ ועמ״ש לעיל פ׳ תשא ע״פ זה יתנו כו׳) שנודע בשערים שהוא ית׳ הוא המשפיל את עצמו בהשתלשלות והתפשטות גדולתו ית׳ להיות נודע. ע״י כן ונתפס בקרב איש ולב עמוק לפום מה דמשער בלבו דוקא כל חד וחד לפום ערך שיעורא דיליה להמשיך ולקשר אליו ית׳ לדבקה בו. (כי נודע הוא לשון התקשרות כנודע) שבמקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו כמ״ש במ״א. והנה הרצון הנמשך מזה לקיום המדות אהבה ויראה שאהבה הוא לדבר שהוא כרצונו וכן להיפוך השנאה הוא לדבר שנגד רצונו והוא לפ״ע ההשגה וההשכלה בגדולתו ית׳ דממכ״ע וסוכ״ע כי ממנו נלקח רצון זה ולכן נק׳ רצון התחתון שהוא למטה מן הדעת אבל אית רצון לעילא שהוא למעלה מעלה מן הרצון הנולד מן הדעת והשכלה שנתפס ומשיג בשכלו ובינתו ענין התפשטות גדולתו של הקב״ה שהוא ממכ״ע וסוכ״ע אלא נמשך מבחי׳ ביטול השגתו והשגת כל הנבראים לגבי מהותו ועצמותו ית׳ מפני רוממותו עד אין קץ דלית מחשבה תפיסא בי׳ כלל והוא למעלה מבחי׳ ההשגה וגדר השכלה ועי״ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה והוא בחי׳ תשוקה וכלות הנפש ממש להשתפך אל חיק אביה הוא מהותו ועצמותו ית׳ דכולא קמי׳ כלא חשיבא ממש ולא שייך לומר ממכ״ע וסוכ״ע אלא בזיו וההארה מאור א״ס ב״ה המאיר ומחיה כל עלמין והוא בחי׳ מלכות א״ס ב״ה כמ״ש מלך יחיד חי העולמים וכתיב מלכותך מלכות כל עולמים אבל הוא לבדו הוא לא בגדר ממלא כל עלמין ולא בגדר סובב כל עלמין ולית מחשבה תפיסא בי׳ כלל כי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא כו׳ כנ״ל ואני הוי״ה לא שניתי כתיב ותשוקה נפלאה זו ורצון זה נמשך לנשמות והאיר בהתגלות על נפשם בחג השבועות על ידי מתן תורה בעשרת הדברות כמארז״ל שעל כל דבור ודבור פרחה נשמתן והיינו שהדבור היה ממשיך להם תשוקה זו שהדבור הוא המשכה  ממהותו ועצמותו ית׳ לנש״י (ועמש״ל פ׳ יתרו בד״ה מראיהם ומעשיהם ומ״ש ע״פ ואהי׳ אצלו אמון) וזהו אנכי ה׳ אלהיך דייקא המאיר ומתפשט בך ואנכי מי שאנכי פי׳ שאין מכיר ומשיג בחי׳ אנכי אלא אנכי בעצמי והוא הוא הוי״ה אלקיך דהיינו ניצוץ אלהות השורה בך כי חלק הוי׳ עמו כמ״ש ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם חיים כולכם היום כי הנה מהות הנשמות ועצמותן לא ירדה להתלבש בעוה״ז בגוף ונה״ב אלא זיו והארה בעלמא ממנה בלבד הוא שמתפשט ונתפס בשכל ומדות כנ״ל שהן הן כחות הנפש אבל עיקר מהותה ועצמותה של הנשמה לפי מה שהיא במקור חוצבה מריש כל דרגין וכו׳ בראתיו יצרתיו אף עשיתיו הוא למעלה מעלה מגדר ההשגה הנתפס בשכל אנושי אלא שהיא דבוקה בשורשה באלהים חיים בדביקות נצחי לעולמי עד ואין לה אלא רצון אחד לאביה שבשמי׳ בלבד לעול׳ בלי שינוי בבחי׳ ביטול אליו ית׳ לפי שהיא חלק אלוה ממעל ממש (וכמבואר במ״ע ע״פ יונתי בחגוי כו׳) והשינויים הם למטה מצד שינוי ההשגות בכחות הנפש בלבד. והיינו לפי שהנפש עצמה אינה מתלבשת בכחותי׳ אלא עומדת עליהם מלמעלה בבחי׳ מקיף בלבד. ובשבועות על ידי מתן תורה נתגלה הרצון העליון שהוא למעלה מן הדעת והאיר אז שורש נשמות תוך כחות הנפש בגילוי רב ועצום (ועמ״ש במ״א ע״פ כי תצא בפי׳ בקשו פני את פניך ה׳ אבקש כו׳) ולכן על כל דבור פרחה נשמתן דהיינו שנסתלק למעלה מבחי׳ וגדר השכלה והשגה להכלל ולבטל במציאות, ממש אליו ית׳ בכלות הנפש ממש. וזהו אשר הוצאתיך מארץ מצרים שכל העולמות ומדרגות שלמטה מבחי׳ זו נק׳ בשם מצרים לגבי בחינה זו כי שאר כל עניני השגות ודביקות באלהים חיים הם עדיין בבחינה וגדר מצר וגבול הנ״ל וכמ״ש במ״א (לקמן ע״פ וספרתם לכם ועמ״ש בביאור ע״פ אלה מסעי הענין שעד ירדן יריחו נק׳ יצ״מ). וזהו בטל רצונך מפני רצונו שענין עשה רצונו כרצונך הוא מצד רצון התחתון הנמשך מהשגת והשכלת לבותם כל אחד מכחות הנפש המתלבש בגוף והרי עדיין יש לו רצון נפרד בפני עצמו אלא שאעפ״כ על ידי העמקת הדעת והתבוננות בגדולתו ית׳ יתפעל ויעשה בנפשו ולבו רצונו של מקום ב״ה משא״כ ענין בטל רצונך כו׳ הוא בחי׳ ביטול והעברה לגמרי שלא יהיה לו רצון עצמו כלל כ״א רצון אחד לה׳ לבדו דהיינו שיהיה רצון עליון לבדו מאיר בו להשתפך נפשו אל חיק אביה ממש.

וזהו שאו את ראש וגו׳ לגולגלותם וגו׳ דהיינו לקשר רצון התחתון הנמשך מבחי׳ ראש ומוחין המלובשים בגוף ונפש ולחברו ולהעלותו למעלה מעלה למקור חוצבה עיקרה ושרשה דיליה שהוא מהות הנשמה עצמה העומדת למעלה והיא בבחי׳ מקיף ואינה מאירה בתוך הגוף כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה׳ וכמ״ש במ״א, והוא כמשל האדם שנכרת גופו מראשו.

והעצה היעוצה לזה הוא כמו דרך משל אם היה נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו, כך הוא הענין נשיאת ראש שהוא רצון התחתון הנולד משכל ומדות כחות הנפש להעלות למעלה לבחי׳ גולגלותם דווקא דהיינו גולגולת שלהם עצמם שהוא שרש נשמתם למעלה כי שם מאיר רצה״ע כנ״ל (ועמ״ש פ׳ כי תשא סד״ה שמאלו תחת לראשי וע״פ ויקהל משה) וזהו ענין ספירת העומר היום יום כו׳ פי׳ כי ימים הם בחי׳ המשכות והיינו המשכת רצון העליון (עמ״ש בד״ה וספרתם הנ״ל בפי׳ וענין תספרו חמשים יום וע׳ ג״כ מ״ש בפ׳ אמור בפי׳ וספרתם לכם ממחרת השבת כו׳) מלמעלה למטה והיינו ע״י בחי׳ אהל מועד כי מועד על שם ונועדתי שמה לבני ישראל. והנה ונועדתי ונודעתי הוא ענין אחד אותיות דדין כאותיות דדין ושניהם לשון התקשרות ודביקות הקב״ה בנש״י, אלא שנודעתי הוא ע״י הדעת וההשגה בגדולתו ית׳ כמ״ש נודע בשערים בעלה, אבל ונועדתי הוא בחי׳ יחוד וקשר עליון מבחי׳ אנכי מי שאנכי לקשר נפשם להשתפך אל חיק אביה (ועמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו וע׳ בזהר פ׳ ויגש דר״ו ע״ב ובהרמ״ז שם ובזהר משפטים דצ״ז ע״א). אך אי אפשר להמשיך ולהאיר על נפשם בהתגלות ממש אור בחינה זו כ״א ע״י בחי׳ אהל  ומשכן שהוא מה שכתוב אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי בית אמי זו תורה שבכתב וחדר הורתי זו תושבע״פ כמו שהולד ניתן בבטן אמו כך הוא ענין רצה״ע המלובש בדיני התורה שבע״פ איסור והיתר חייב וזכאי כו׳, והגם שירדה תורה ונתלבשה בדברים גשמיים עכ״ז הרי מלובש בה רצה״ע ממש ועי״ז גם האדם העוסק בה ממשיך ומאיר על נפשו אור הרצה״ע ממש אשר לית מחת״ב כלל כמ״ש במ״א (וע׳ בזח״ב צ״ו א׳). אך שצריך האדם לתת עצות בנפשו שלא ישאר למטה וצריך לזה ב׳ בחי׳ בחינת כהנים ובחי׳ לוים. בחינת כהנים הוא מלמעלה למטה בחי׳ מים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך ובחי׳ לוים הוא בחי׳ שלהבת אש העולה ממטה למעלה.

וביאור ענין זה הנה כתיב ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים פי׳ ובחנות המשכן כשירד בחי׳ המשכן ממדרגתו תהיה הקמה ע״י הלוים דהיינו בנשמת האדם למטה שירדה הארתה ונתלבשה בגוף ונה״ב בעוה״ז. הנה זאת העצה לעורר על נפשו בחי׳ גבורות קדושות והם מתחלקים לשלש בחי׳ גרשון קהת ומררי גרשון הוא ענין מ״ש גרש את האמה הזאת ואת בנה שהוא מבחי׳ גבורות (שלכן קוראין פרשה זו בר״ה) כי שמאל דוחה ומגרש את הרע מקרבו ואיזהו גבור הכובש את יצרו והוא בחי׳ היותר מעולה ממ״ש ביצ״מ כי ברח העם לפי שהיה עדיין הרע בתוקפו כמ״ש במ״א, אבל העיקר הוא לגרש את הרע מקרבו שיהיה הרע בורח ממנו וכמ״ש ורדפו מכם חמשה מאה ולכן (לע״ל ) כתיב כי לא בחפזון תצאו וגו׳ דאתכפי׳ סט״א וזהו ותאמר שרה שהיא בחי׳ ומדת מלכותו ית׳ לאברהם שהוא בחי׳ חסד עליון גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש וגו׳, ישמעאל הוא בחי׳ תאוות רעות ושרשם, וכענין לא כאברהם שיצא ממנו ישמעאל וכמ״ש במ״א.

ומררי הוא ענין המרירות בהיות ממארי דחושבנא על ימי חלדו אשר רובם ככולם בחשך ילך בכריתות הגוף מן הראש הוא בחי׳ לגולגלותם של נפשו שאינה מאירה בנפשו כ״א לעתים רחוקים מפני עוונותיו המבדילים. או משום שעדיין לא אתכפייא סט״א וכו׳. או משום שהלביש נפשו בלבושים צואים מהבל ורעות רוח מדברים בטלים ומחשבות אדם ותחבולותיו בעניני עוה״ז וכסופין בטלין דילי׳. ובחינה זו היא ג״כ מבחי׳ לוים שרש הגבורות שהמרירות הוא מיסוד אש ושעי״ז הוא מתעורר כח החמימות וכמ״ש במ״א, ועי״ז הוא בא לבחי׳ ומעלת קהת מלשון ולו יקהת עמים (אלא שהיו״ד נוספת להורות על הפעולה לעתיד) שהוא לשון אסיפה וקיבוץ כתרגומו ולו יתכנשון עממיא דהיינו שמתאסף ומתקבץ אליו לבו ורוחו ונשמתו אליו יאסוף במקור חוצבה ברשפי אש שלהבת העולה למעלה. ומה שלא נאמר בפירוש לשון אסיפה כדכתיב בהתאסף ראשי עם וגו׳ כי שם נאמר יחד שבטי ישראל שקבוצם נקרא אסיפה אבל בהקבץ בחי׳ שאר עמים להתאסף למקורם נאמר יקהת מלשון קיוהא הוא ענין חריפות וחמיצות כמו דרך משל העושה מטעמים מדברים חריפים וחמוצים וכו׳, כך הוא בענין זה דאתהפכו מרירא למיתקא ולכן נק׳ בחי׳ זו קהת והיא ג״כ עבודת הלוים מבחי׳ גבורות שמרירו הוא דאתהפכא למיתקא וחשוכא לנהורא (ועמ״ש ע״פ נשא את ראש בני גרשון כו׳ מענין ג׳ בחי׳ הלוים). והנה כל זה הוא עבודת הלוים להעלות נפשו לה׳ ממטה למעלה להיות דבוקה בשורשה באלהים חיים, אבל בחי׳ הכהנים הוא מלמעלה למטה, כי הנה כתיב ובא אהרן ובניו וגו׳ וכסו וגו׳ שהם הם המכסים ומלבישים את כלי הקדש בלבושים רבים שש וארגמן כו׳ שית גוונין הם שית סדרי משנה שבהם מלובש רצה״ע ית׳ משא״כ בבני קהת כתיב ולא יבאו לראות כבלע את הקדש.

והענין כי אמרו רז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפי׳ תורה אין לו שעיקר תשוקתו וחפצו יהיה לה׳ לבדו ולדבקה בו ית׳ ולא להתורה בלבד וכמ״ש אחזתיו ולא ארפנו אחזתיו דוקא אלא שהבאתיו אל בית אמי וגו׳ והוא ע״י בחי׳ אהרן הכהן העליון המביא רצה״ע אל בית אמי כנ״ל (וע׳ בזהר פ׳ קרח דקע״ז ב׳ ובהרמ״ז שם וע׳ בזהר ויחי דרל״ב ב׳ פי׳ פסוק ולא  יבואו כו׳ בע״א) וכמ״ש בתורה כמה פעמים וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן שדבר ה׳ נמשך לישראל ע״י בחי׳ משה ובחי׳ אהרן וזהו ענין עוטה אור כשלמה וכמ״ש במ״א. (וע׳ מענין שאו את ראש ברבות מצורע ס״פ י״ח. במדבר פרשה א׳ שזהו ענין וירם קרן שם ר״פ ד׳. פרשה ז׳ דרכ״ג ב׳. פרשה ט׳ דר״ל ב׳ פרשה י׳ דרל״ו ג׳. פנחס פכ״א דרפ״א ב׳. שה״ש רבה בפסוק שררך אגן זח״ג פנחס רנ״ג ב׳):

פרק ב

ביאור הדברים הנה אית רצון ואית רצון כו׳. רצון הנולד מן הדעת וההשכלה לפי העמקת שכלו שתופס ומשיג עד״מ איכות ההטבה שיהיה לו מן הדבר ככה תתגדל התשוקה כו׳. והנה לית מחשבה תפיסא בי׳ אלא בהתפשטות גדולתו מהוה מאין ליש ומחיה עליונים כו׳. ודבר זה כאשר נתפס בשכלו ובהעמקת הדבר נולד מזה התשוקה בלב בחיצוניותו כי הלב יכול להיות כלי לקבל אור זה המתפשט בשכלו כי המוח שליט על הלב (וזהו נודע בשערים בעלה שבעלה דמטרוניתא הוי׳ נודע בשערים כו׳) ואהבה זו בא מלמעלה בבחי׳ השתלשלות רבות בהתפשטות גדולתו ושם אתה מוצא ענותנותו כו׳. וזהו נודע בשערים בעלה לכל חד וחד לפום מה דמשער בלבא ושבחא דקב״ה איהו בעלה דמטרוניתא שהוא נודע כו׳.

והנה בתשוקת אהבה זו יש בה בחי׳ קטנות וגדלות לפי גדלות וקטנות השכל כי הקטן אוהב כו׳. ולכן נק׳ רצון תחתון שהוא המתפשט מכחות הנפש שכל ומדות. אבל אית רצון לעילא בשרש הנשמה במקור חוצבה בכל העולמות אבי״ע. ובהארתה למטה בבחי׳ יחידה שבנפש הפרטי בביטול מערך השגתו והשכלתו מפני עוצם רוממותו ית׳ דלית מחשבה תפיסא בי׳ וביטול כל הנבראים לגבי עצמותו ומהותו ית׳ דכולא קמי׳ כלא ממש חשיבי (הגם דלית מחשבה תפיסא במהותו ית׳ מ״מ היינו במהות עצמו אבל בגדולת מהותו לגבי נבראים שאין ערוך אליו ית׳ כל הנשמה תהלל ולגדולתו אין חקר) ועי״ז תתעורר הנפש לצאת מנרתיקה זה הגוף. והנה לזה אין חיצוניות הלב כלי להיות האהבה ויראה מורגשת בו כי גבהו ממנו אלא תתבטל הנפש מכחותי׳ והיה כלא היה וזהו ובכל מאדך והוא מאיר בהשוואה גמורה לכל נפש מישראל אלא שהמונע הוא שאין התלבשותה בגוף אלא עומדת בבחי׳ מקיף.

וזהו שאו את ראש שהוא הרצון התחתון הנולד מהתפשטות החיות בנבראים לגבי רצון העליון שהוא לגולגולת בחי׳ שרש הנפש ובחי׳ יחידה הנולד מהתבוננות ביטול ערך הנבראים לגבי עצמותו ומהותו לכן מ״ש בענין כריתות כו׳. כי הרשעים מלאים חרטות מבחינת יחידה והמחבר בחי׳ מקיף הזה להתפשט בכחות הנפש המתלבשים בגוף הוא מ״ת בשבועות שעל כל דבור פרחה נשמתן שהדיבור המשיך מעצמותו ית׳ אנכי מי שאנכי וכן כלל התורה הוא וחכמתו א׳ וטעמי תורה לא נתגלו דאנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא כו׳.

ומ״מ שכל אדם תפיסא בה בחיצוניותו כי נתלבשה בדברים גשמיים זרעים מועד כו׳. וכאשר האדם מדבק בה שכלו ומחשבתו הרי המאור שבה שהוא הוא עצמותו ומהותו ית׳ המלובש בה מחזירו למוטב. פי׳ כי טוב הוא זיו ואור הגנוז לצדיקים שנהנין כו׳ ומוטב הוא מקור הטוב הגבה למעלה בשרשו. אך הנה ובחנות המשכן כו׳ שהוא סוכת דוד הנופלת כו׳ רגליה יורדת כו׳ יקימו אותו הלוים ג׳ בחי׳ גרשון קהת ומררי. בחי׳ גרשון לאכפייא לסט״א ולבער הרע כו׳ ותשליך במצולות ים כו׳ מררי להתמרמר על ירידה זו ועל ידי כן אתהפכא חשוכא לנהורא. בחי׳ קהת ולו יקהת עמים ולילה כיום יאיר כחשכה כאורה זדונות נעשה כזכיות וזהו עבודת הלוים להקימה מנפילתה.

ועבודת הכהנים ובא אהרן ובניו כו׳ כי האומר אין לי אלא תורה כו׳ אלא כמ״ש אחזתיו ולא ארפנו עד שהבאתיו כו׳ אחזתיו דייקא אלא דלית מחשבה תפיסא בי׳ וא״א להתגלות ולהתפשט בכחות הנפש עד שהבאתיו כו׳ וד״ל:

פרק ג

 מבן עשרים. בע״ח שכ״ד פי׳ מארז״ל פ״ט דב״ב ולמכור בנכסי אביו עד שיהי׳ בן עשרים שנה, כי אזי נכנסים בו מקיפי אבא (ע׳ מענין מקיפי אבא סד״ה ושאבתם מים בסידור) וע׳ ד״ה כי תצא שיש בנקודת הלב שלמעלה מהבינה והדעת ב׳ בחינות הא׳ הארת נקודת הלב הב׳ עצמיות נקודת הלב. וי״ל ע״ד מ״ש בד״ה תקעו בחודש שהרצון עליון שלמעלה מהשכל יש בו שני בחינות הא׳ המלובש בחכמה והב׳ גלגלתא דחפיא על מוחא.

וזה ג״כ כענין מצות וחוקים בד״ה אם בחקותי. וזהו ג׳ המדרגות הא׳ עשה רצונו כרצונך מבינה נעשה כתר לז״א והוא הרצון שלמטה מהשכל. הב׳ כדי שיעשה רצונך כרצונו רצון העליון המלובש בחכמה שבהשכל יש מלמעלה מהשכל וזהו נשמת כתר דז״א מת״ת דאבא. וב׳ בחי׳ אלו זהו בכל לבבך ובכל נפשך. הג׳ בטל רצונך גלגלתא. בכל מאדך.

והנה יו״ד במילואו עשרים וענין ו״ד שהם מילוי היו״ד היינו המדות ששרשן מאבא שי״ב והדבור ששרשו מאבא יסד ברתא. ועמ״ש ע״פ כי מראש צורים אראנו. א״נ ו״ד קול ודבור. ועיין מכ״ז בענין מחצית השקל.

וגם י״ל תשב״כ ותשבע״פ. ולכן בן עשרים מאיר בו יו״ד עם המלוי מוחין דאבא שלמעלה מבחי׳ ה״א נש״ב שהם שערים הנמשכים מהבינה שכל המושג למדות אזי ההעלאה לגלגלתם רצון העליון מה שאינו מושג כלל בחכמה ע״ד ומשה נגש אל הערפל כי ב׳ מקיפים חיה יחידה חיה מוחין דאבא והחכמה תחיה. אח״כ יחידה לגלגלתם.

ועמ״ש ע״פ ומשה נגש כו׳. וכענין פתחי לי ואזי אפתח כפתחו של אולם שהוא למעלה מבחי׳ עשרים כו׳. ועיין בענין חיי שרה עשרים שנה או״א כתר מאה כו׳. וע״כ מבן עשרים שנה ומעלה דוקא יכולים לישא בחי׳ מוחי׳ שלו לבחי׳ הכתר כי אור החכמה קרוב יותר לכתר ועולה ראשונה וגם עמו עולה כל המסתעפים ממנו כו׳ וכמ״ש והחכמה מאין תמצא כו׳ משא״כ פחות מבן עשרים שאין לו מבחי׳ מוחי׳ דאבא עדיין רק בחי׳ מוחי׳ דאמא עדיין רחוק הוא מבחי׳ אור הכתר ולא יכלו להעלותו לגלגלתם כו׳:

פרק ד

וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני באוהל מועד וגו׳ שאו את ראש כל עדת בנ״י למשפחותם וגו׳ תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן. הנה למשפחותם פי׳ לבחי׳ ע׳ משפחות שיצאו מע׳ נפש יוצאי ירך יעקב וכדי להרים ולישא ראש ומוחין של נש״י המושרשים במקור חוצבם בחי׳ כנ״י להעלותם לבחי׳ ע׳ נפש הנ״ל תפקדו אתה ואהרן שבחי׳ משה ואהרן הם המעלים ומנשאים בחי׳ כנ״י וכמ״ש נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן כי משה הוא שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא.

וביאור הדבר הנה נודע שירידת נשמותיהם של ישראל להתלבש בגוף ונפש הבהמית בעוה״ז היא ירידה גדולה להן ממעלתן וממדרגתן שהיו מקודם לכן שבעודן קשורות במקורן היו נהנין מזיו השכינה בג״ע עליון ותחתון אך הירידה צורך עלייה היא. והנה ארז״ל דע מאין באת ולאן אתה הולך פי׳ שמקור הנשמה היא מאין בחי׳ ג״ע העליון (וע׳ בליקוטי הש״ס מהאריז״ל ע״ז המאמר) והולכת לקבל שכרה לבחי׳ אן שהיא ג״ע התחתון כי אן הוא מלשון אנה שהוא נופל על דבר שיש בו מקום וגבול כמו אנה פניך מועדות (ביחזקאל סי׳ כ״א) דהיינו בחי׳ ג״ע התחתון שהוא בבחי׳ מקום וגבול כמארז״ל בפ״ט דפסחים העולם א׳ מששים בגן כו׳ וא״כ מהו היתרון והמעלה. אלא הענין שתכלית ירידת הנשמות לא היתה בשביל קיבול שכרן בעוה״ב בלבד אלא הירידה היא צורך עליה גם בעודן בעוה״ז מלובשות בגוף הגשמי והוא ענין מארז״ל יפה שעה אחת בתשובה ומע״ט בעוה״ז מכל חיי העוה״ב כי כל חיי העוה״ב הוא שנהנין מזיו השכינה ואין זה אלא זיו כו׳ משא״כ תשובה ומע״ט נק׳ בזוהר לאשתאבא בגופא דמלכא (וע׳ בפ׳ יתרו ע״פ זכור את יום השבת ובשיר השירים ע״פ אני  ישנה מענין פי׳ לאשתאבא בגופא דמלכא, והנה עם היות כי עיקר גילוי בחי׳ זו יהי׳ לעתיד וע״ז אמרו עתידים צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש. מ״מ הארה מבחי׳ זו מאיר ג״כ בג״ע וכמ״ש בסש״ב פ׳ ל״ט בשם הזוהר ונהנין מזיו השכינה כו׳ והוא זיו תורתן ועבודתן ממש כו׳, ולפ״ז יש לומר שזיו תורתן ועבודתן המאיר בג״ע התחתון הוא הגבה מאוד נעלה מהבחי׳ שהשיגה הנשמה אפי׳ בג״ע העליון קודם ירידתה בעוה״ז והוא מובן ע״ד מ״ש בס׳ הגלגולים פ׳ עשרים הובא בתו״א פ׳ חיי שרה בד״ה עיין מ״ש בע״ח וכן הוא בהרמ״ז ר״פ משפטים, שבחי׳ אצילות ממש מתלבש בבי״ע בפנימיותם, ואצילות של פנימי׳ העשיי׳ הוא גדול לאין קץ יותר מהבחינה היותר גדולה של הבריאה שמבחי׳ עצמה. והנה ג״ע העליון הוא מבריאה וע״י תורה ומצות ממשיכים מ״ד דאצילות כמ״ש בד״ה עיין מ״ש בע״ח הנ״ל ובפ׳ בראשית בביאור ע״פ כי כאשר השמים החדשים כו׳ שהמשכת האצילות בבי״ע נעשה ע״י תורה ומצות דוקא ע״ש. ונמצא הנשמה קודם שירדה בעולם הזה לקיים התורה ומצות כשהיתה בג״ע העליון שהוא בבריאה לא השיגה כלל בחי׳ אצילות שבבריאה, שהרי בחי׳ אצילות אינו נמשך רק ע״י תורה ומצות כנ״ל, ואף הנשמות היותר עליונות שבג״ע העליון לא השיגו רק בחי׳ בריאה שבבריאה. וזהו ישראל עלו במחשבה מחשבה היא בחי׳ בריאה. ועלה במחשבה היינו הבחי׳ יותר עליונה שבמחשבה, והיינו בחי׳ מחשבה שבמחשבה שהיא בריאה שבבריאה משא״כ בחי׳ אצילות לא השיגו כלל, ואע״פ שבפי׳ עלו במחשבה באמת יש פירושים גבוהים יותר הרבה מבחי׳ ג״ע שבבריאה כמ״ש ע״פ יונתי בחגוי הסלע ובשאר דוכתי מ״מ אחר שירדה הנשמה בג״ע קודם ירידתה בגוף היא בבחי׳ בריאה, אבל ע״י ירידתן בעוה״ז בקיום התומ״צ נמשך להם זיו תורתן ועבודתן שהוא הארת מ״ד דאצילות ממש לכך גם כשנמשך לה גילוי זה אפי׳ רק בג״ע התחתון שהוא בעשייה ה״ז כענין האצילות שנמשך ומתלבש בפנימית העשייה שהוא גבוה יותר אין קץ מהבחינה היותר גדולה שבג״ע העליון מצד עצמו שהוא כענין בחי׳ בריאה שבבריאה כנ״ל, ועמ״ש ע״פ מי מנה בענין אף עשיתיו אף מרבה בחי׳ רביעית והוא גילוי אור האצילות שאינו נמשך ומתגלה כ״א ע״י יריד׳ הנשמה בעוה״ז דוקא ע״ש. וענין התלבשות אצילות ממש בעשיי׳ יש לצייר מנבואת מרע״ה שהי׳ מאיר בו אפי׳ בחי׳ אצילות העליון ממש עם היותו מלובש בגוף שמעשי׳ הגשמיו׳, ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שוש אשיש כו׳ וכמ״ש בשע״ק להרח״ו ח״ג ש״ו שנבואת מרע״ה הי׳ מאצילות ממש דרך מעבר הבריאה. ועיין מ״ש עוד מענין התגלות זיו השכינה שבג״ע התחתון ע״י מעשה המצות בפ׳ שלח ע״פ ועתה יגדל נא כו׳ ע״ש). אך איך ובמה תתגדל מעלת התשובה ומע״ט כ״כ. הנה הוא ע״י ב׳ בחי׳ במדבר סיני ובאוהל מועד בחי׳ מדבר הוא מ״ש ומדברך נאוה מלשון דיבור כי הנה דבר ה׳ זו גילוי שכינה כו׳ וכשמתלבשת בבי״ע נק׳ מדבר בתוס׳ אות מ פתוחה לפי שאז יש פתח ומבוא לחיצונים הם הקליפות וס״א לינק ולקבל חיות ממנה בהתלבשותה בע״ש כו׳ (ועי׳ בזח״א ד״ו ע״ב משא״כ ם סתומה עלמא דחירות חירות ממה״מ כו׳ וע׳ בזהר ר״פ שלח בענין לםרבה המשרה ובמק״מ שם) שבזמן שבהמ״ק היה קיים נק׳ מדבר מלשון ידבר עמים כו׳ שכולם היו מוכנעים תחת הקדושה. והנש״י היו ממשלותיו (ועד״ז אמרו רז״ל פרק ג׳ דר״ה ד׳ כ״ג ע״פ אתן במדבר ארז כו׳ ואין מדבר אלא ירושלים). אבל בזמן הגלות הנה אמרו רז״ל גלו כו׳ שכינה עמהם ונקרא מדבר כארץ מדבר וציה כב״י והנה כשם שהוא בכללות העולם כך הוא בפרטיות בנפש האדם שבזמן הגלות הנה גם ניצוץ אלקי שבנפש האדם הוא בגלות ומאסר הגוף הגשמי במחשבות אדם ותחבולותיו ויצרי מעללי איש בהבלי העולם וירידת ניצוץ אלקי בגלות הזה הוא צורך עליה דהיינו כדי לברר ולהפריד הרע שבנה״ב מלבושי נוגה כו׳ (כי  הנשמה א״צ תיקון לעצמה כו׳) כמ״ש במקום אחר וצ״ל עליה זו ג״כ בבחי׳ מדבר דהיינו ע״י דיבור התפלה ברשפי אש וצמאון כו׳ וצעקת הלב כמ״ש צעק לבם כו׳ כי כל זמן שאינו מעורר את האהבה בתפלה כרשפי אש עד שתחפץ להתפשט מלבושיה שבנוגה הנה האדם בטבעו מעורב טו״ר ואף שאינו עושה רע בפו״מ הוא מחמת שהרע ישן אצלו אך אעפי״כ בטבעו הוא בכחו כתולדתו עד שיפרידנו ברשפי אש (וכמ״ש במקום אחר ע״פ מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו) האהבה והיינו שיהיה בבחי׳ צמאון כארץ מדבר וציה כו׳ שהיא ארץ מלחה לא זרועה ולא יצמח בה כל עשב לפי שאין בה חיות של כח הצומח, וכך ישים האדם אל לבו שאפי׳ כל העולמות עליונים מריש כל דרגין כו׳ הם בחי׳ מדבר ושממון ובחי׳ דומם ממש שאין בהם חיות כלל לגבי הקב״ה כי אתה עשית את השמים ושמי השמים כו׳ ואתה מחיה את כולם שהוא הוא ית׳ חיות כל העולמות ואין עוד מלבדו ואפס זולתו והיו כלא היו.

ולזאת תכלה אליו נפש כל חי לדבקה בו ית׳ חיי החיים ב״ה וכמ״ש לאהבה את ה׳ אלהיך כי הוא חייך פי׳ שאין חייך אלא הוא וכדכתיב ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי אלא שמקרא זה על לעתיד נאמר שאז יאמרו ראו עתה כי כו׳ בבחי׳ ראי׳ חושיית ממש כדכתי׳ ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר כו׳ וכתיב כי עין בעין יראו וגו׳, משא״כ עכשיו בזמן הגלות הוא בחי׳ הצמאון לבוא לבחי׳ ומדריגה זו שיהי׳ בחי׳ ראי׳ חושיי׳ כמ״ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה וגו׳ והנה כתיב רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה׳ בצר להם כו׳ שמבחי׳ הצמאון עד שנפשו עליו תתעטף נולד בחי׳ הצעקה בלב על ההיפך כי צר לו מאד הגלות ומאסר הגוף הגשמי והיינו כי בשומו ללבו שאין חיות אמיתי לכל הנבראים ואפי׳ לעולמות עליונים אלא אתה הוא המחי׳ כו׳ ואי לזאת ישים אשם נפשו איך שהוא רחוק מה׳ בתכלית הריחוק וחייו אינן חיים אלא חיי ההבל.

וזהו במדבר סיני שירדה שנאה על הרע שמחמת בחי׳ המדבר וצמאון גורם לעורר שנאה על הרע להיות צעקת הלב וכו׳ כנ״ל. ובזה יובן מה שתקנו התפלה בזמן חורבן בהמ״ק דוקא כי בזמן שהיה בהמ״ק קיים לא היתה שליטה וממשלה להרע שמקליפות וסט״א לידבק באדם כ״כ.

ויתפרדו כל פועלי און כו׳ אבל בזמן חורבן בהמ״ק עת אשר שלט כו׳ תגבורת היצה״ר ונה״ב צריך להפריד ע״י התפלה דוקא ברשפי אש וצמאון וצעקת הלב כו׳ כנ״ל ותיקנו להתפלל בכל יום כי בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו וצריך להוסיף אומץ כו׳ ועל בחי׳ תפלה זו נאמר ומדברך נאוה דהיינו כשעולה בבחי׳ מדבר וצמאון כו׳ (וזהו הא דאיתא בזח״ג פ׳ אחרי דע״ב א׳ ע״פ הוציאוה ותשרף בשלהובי טיהרא בגלותא, דהיינו שמחמת הוציאוה בגלותא שהוא בחי׳ מדבר ארץ ציה ועיף בלי מים תגדל בחי׳ הצמאון והאהבה בחילא יתיר דבחי׳ תשובה וזהו ותשרף היינו רשפי אש האהבה וכענין בחי׳ השרפים המבואר ע״פ ונקדשתי בתוך ועמ״ש ע״פ ואני אראה. וזהו ומדברך נאוה וכענין שחורה אני ועי״ז דייקא ונאוה כמ״ש במקום אחר וגם ומדברך נאוה היינו הדיבור של התפלה והתורה עיין בזח״א ויחי דרמ״ו ע״ב ובדף יו״ד סע״א בההוא מדבר דלחישו דשפוון איהי עולה כו׳). והנה עד״ז נתקנו כל פסוד״ז כדי לעורר ולהגדיל בחי׳ הצמאון בקרב איש ולב עמוק בשומו ללבו איך אפי׳ השמים ושמי השמים והמים אשר מעל השמים יהללו את שם כו׳ בחי׳ שמו בלב׳ וגם בחי׳ שמו הוא נשגב בבחי׳ לבדו דלית מחשבה תפיסא ביה כלל רק הודו וזיוו של שמו על ארץ ושמים כו׳ כמ״ש במ״א, וכן עד״ז היא ברכת יוצר אור כו׳ איך שהמלאכים אומרים קדוש כו׳ שהוא קדוש ומובדל כו׳ ואין ערוך אליו ית׳ יותר ממה שאין ערוך בחי׳ דומם לגבי בחי׳ אדם בעל שכל חי ומדבר כו׳ כמ״ש במ״א (ועמ״ש בפ׳ ויחי ע״פ אוסרי לגפן ובפ׳ בשלח ע״פ אשירה בפי׳ אדון הנפלאות ועושה פלא ובפ׳ משפטים סד״ה עיין בסש״ב פ׳ מ״ו. ומזה יובן דאפי׳ בחי׳ מדבר העליון) (דלקמן) בחי׳ ולא ישב אדם שם שעליו נאמר במדבר הגדול והנורא,  עכ״ז לגבי א״ס ב״ה כמדבר וכשממה ממש יחשב וכמ״ש ג״כ ע״פ שחורה אני מענין כתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אור מצוחצח אוכמא הוא לגבי עילת העילות כו׳ ע״ש וכ״ז הוא ענין הגדלת הצמאון ממטה למעלה והוא בחי׳ מדבר סיני כו׳ עד ברכת אהבת עולם אהבתנו שברכת אהבת עולם היא המשכה מלמעלה למטה לרוות הצמאון כו׳ (ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי לעולם כו׳) ונק׳ בחי׳ אהל מועד:

ב וביאור הענין כי הנה מלת מועד מלשון ונועדתי לך שמה, והנה ונועדתי אותיות ונודעתי (ועמ״ש לעיל בד״ה שאו את ראש כו׳ לגולגלותם ועמ״ש ר״פ וארא סד״ה וארא מענין נודעתי) שהוא לשון התקשרות והתחברות מלשון והאדם ידע כו׳, דהיינו המשכת יחוד א״ס ב״ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם יחודו ית׳ האמיתי איך הוא ממכ״ע בשוה ואפי׳ מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית׳ כו׳ כי הוא חיי החיים ב״ה ואין עוד מלבדו כו׳, ולזאת תהי׳ שמחת הנפש גדולה לאלקים להתענג על ה׳ בבחי׳ אהבה בתענוגים מפני קרבת ה׳ ודבקותה באלקים חיים תחת אשר היתה צמאה מתי אבוא ואראה כו׳ והרווה את נפשה בגילוי יחוד זה והשביע נפש שוקקה כו׳ וכדכתיב עבדו את ה׳ בשמחה וכתיב תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

ומרוב כל פי׳ יותר מכל התענוגים אפי׳ רוחניים בחי׳ ג״ע העליון כו׳. ועמ״ש ע״פ להקריב לי במועדו. אך איך הוא דרך יחוד א״ס ב״ה למטה בנפש האדם מאחר דלית מחשבה תפיסא ביה כו׳, אך הנה הוא באמת ע״י בחי׳ אוהל וזהו אוהל מועד והענין כמ״ש ובצל ידי כסיתיך כו׳ (ועמ״ש מענין זה ע״פ ביום השמיני עצרת דרוש השני) בחי׳ צל ולא אורה נגלית והיינו ע״י בחי׳ רמ״ח פיקודין שהן רמ״ח איברים דמלכא ונק׳ איברים עד״מ כמו איברי הגוף שהם בשר גידים ועצמות ובאין מליחה סרוחה ואעפ״כ שורה ומתלבש בהם חיות הנפש, כך הם עד״מ הרמ״ח מצות שאף שהם מלובשים בענינים גשמיים סדר זרעים ומועד כו׳ אעפ״כ שורה ומלובש בהם אור א״ס ב״ה ממש לפי שהן הן חכמתו ורצונו ית׳ והוא ית׳ ורצונו וחכמתו הכל א׳ כו׳ והנה כמו למשל א׳ האוהב את חבירו שמפני אהבתו הוא מחבקו בגופו או בידו הנה זה ודאי שלא מפני אהבת הגוף עצמו או היד עצמה ממש הוא מחבקו אלא מפני שאוהב פנימיותו וחיותו הוא מחבקו בגופו או בידו מפני שא״א לו לתפוס בפנימיותו וחיותו בלבד. כך עד״מ הנה כתיב וימינו תחבקני שהיא התורה הנק׳ ימינו של הקב״ה וכן כשהאדם דבוק בתורה הרי זה קרבת ה׳ ממש ויחוד אא״ס ב״ה בנפשו ממש. והנה יחוד זה הוא יחוד נפלא ועצום שאין כמוהו בגשמיות, ולכן נק׳ לאשתאבא בגופא דמלכא ממש ועמ״ש בד״ה מה טובו אוהליך יעקב:

ג והנה ב׳ בחי׳ אלו שהם מדבר סיני ואוהל מועד הם נעשים ונמשכים ע״י בחי׳ משה ואהרן כי משה שושבינא דמלכא פי׳ כמו עד״מ שושבינו של החתן שמוליך את החתן למקום הכלה, כך מרע״ה הוא הממשיך בחי׳ יחוד אור א״ס ב״ה למטה שיהא שורה ומתגלה בנפש האדם שיהי׳ בבחי׳ אוהל מועד כו׳ ואתפשטותא דמשה בכל דרא שהוא משבעה רועים כו׳ הוא בחי׳ משה דעת ה׳ דהיינו לידע את ה׳ שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו כו׳ וכמ״ש דע את אלקי אביך ועבדהו ובחי׳ דעת אינה הידיעה לבדה אלא דעת מלשון הרגשה שהיא ההרגשה בלב שיכיר וירגיש כאלו רואה לעיני בשר בראי׳ חושיי׳ ממש וכמ״ש ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי והגם שמקרא זה נאמר על לעתיד שאז יאמרו ראו עתה כי אני כו׳ כנ״ל (ועיין בגמרא פ״ו דפסחים דס״ח סע״א סנהדרין דצ״א ע״ב זח״א פ׳ לך לך דפ״ז ע״ב ח״ב משפטים ק״ח ב׳) מ״מ כח זה יש בכל נפש ונשמה מישראל ביניקתה מנשמת מרע״ה לקשר מחשבתו בה׳ בקשר אמיץ וחזק כמו שהיא מקושרת בדבר  גשמי שרואה בעיני בשר כו׳ אלא שצריכה ליגיעה רבה כו׳ כמ״ש בסש״ב פמ״ב (ועמ״ש ע״פ ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו מאהל מועד לאמר). ואהרן שושבינא דמטרוניתא, פי׳ מטרוניתא היא בחי׳ כנ״י מקור נשמות ישראל ולהעלות נשמות ישראל ולקשרם בה׳ ולדבקה בו ית׳ חיי החיים ב״ה הוא ע״י אהרן שהוא ג״כ משבעה רועים כו׳ הממשיך לכללות נשמות ישראל להיות התפעלות הנפש בחי׳ מדבר וצמאון ורשפי אש כו׳ כי עבודת אהרן הוא בהעלותך את הנרות. פי׳ הנרות הם הנשמות כי נר ה׳ נשמת אדם וע״י אהרן היתה הדלקתם והתלהבותם כרשפי שלהבת כו׳ כמ״ש במ״א. אך עוד אחת היא כי הנה א״א לבוא לבחי׳ ומדרגות אלו שהם בחי׳ מדבר סיני ואוהל מועד כו׳ שהוא ענין צאת הנפש מנרתיקה מלבושי נוגה כו׳ ושמחת הנפש בה׳ עושה כו׳ עד שיפריד מנפשו קודם חלאת טומאת הרע גמור שמשלש קליפות הטמאות לגמרי דהיינו להיות סור מרע גמור בפו״מ והוא ענין יציאת מצרים.

וזהו באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים כו׳ כי בחי׳ חודש ובחי׳ שנה הכל א׳ וצ״ל בבחי׳ שנית מיציאת מצרים דהיינו אחר שיהיה סור מרע גמור בתכלית ואזי יכול לבוא לידי בחי׳ ומדרגת מדבר סיני ואוהל מועד כו׳ ע״י בחי׳ משה ואהרן כו׳ כנ״ל (ובמדרש במדבר רבה) (פ׳ ג׳ דף רי״ד ע״ד) איתא שלא יצאו ישראל ממצרים אלא בזכות אהל מועד. היינו כי אלמלא עוזרו לא יכול לו וכמ״ש מזה ע״פ אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים בפ׳ שלח ועזר זה הוא בזכות בחי׳ אהל מועד הנ״ל, ועיין בזח״ג פ׳ במדבר קי״ז ב׳ באחד לחדש השני בשנה השנית כולא חד והאי אקרי חדש זיו רמז לההוא ירחא ושתא דנהיר לסיהרא, והיינו שהבחי׳ ראשונה דיצ״מ בחדש הראשון זהו בחי׳ סור מרע והוא בחי׳ ומדרגת אתכפיא סט״א וזהו יסוד היסודות ואח״כ החדש השני נק׳ חדש זיו דנהיר לבחי׳ ראשונה היינו לבוא לבחי׳ אתהפכא חשוכא לנהורא שזהו ענין מדבר סיני כו׳ רשפי אש וצמאון כו׳ והן הן ג״כ ב׳ בחי׳ חצר החיצונה וחצר הפנימית עמ״ש ע״פ ויושט המלך לאסתר, ועיין מענין זה עוד בזח״ג בהעלותך קנ״ב ע״ב ומש״ש דאי תימא כו׳ לאו הכי כו׳ ומאן דנטיל יסודא בקדמיתא כו׳ יובן למשכיל ממ״ש ע״פ קחו מאתכם תרומה. בפ׳ ויקהל. בענין בחי׳ אתכפיא שיש בה בחי׳ שהוא למעלה מבחי׳ אתהפכא, ועמ״ש בשיר השירים ע״פ קול דודי כו׳ בענין מקפץ על הגבעות:

ד ועם כל הנ״ל יובן מ״ש שאו את ראש כו׳, כי הנה ארז״ל אין קורין אבות אלא שלשה שהם אברהם יצחק ויעקב ומדתו של אברהם היא האהבה ושל יצחק היא היראה פחד יצחק ומדתו של יעקב היא הרחמנות שכלולה משתיהן כו׳.

והנה מדת הרחמנות היא נמשכה מבחי׳ הדעת כמו שאנו רואים בחוש שטבע התינוק להיות אכזרי לפי שאין בו דעת, וכן הוא ענין מ״ש כרחם אב על בנים ולא כרחם אם כו׳ מפני שנשים דעתן קלה משא״כ האיש מפני שדעתו רחבה יותר הוא מרחם ביותר וכשם שהוא לענין המרחם כך הוא לענין מי שצריך לרחם עליו וכמארז״ל כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו לפי שאין הרחמנות נופל אלא על מי שיש בו דעת.

והנה מדת הרחמנות של יעקב לעורר רחמים רבים אפי׳ על עולמות עליונים מחמת דעת ה׳ כו׳ כי הוא חיי החיים ואין עוד מלבדו כו׳ והרי הרחמנות שוה על עולמות עליונים מריש כל דרגין כמו על התחתונים ממש מאחר שכולם בחי׳ מדבר ושממון כו׳ וכולא קמי׳ כלא חשיב שהוא מחיה את כולם בשוה ומעלה ומטה שוין אצלו כו׳. אך בהשתלשלות והמשכת המדרגות נמשך מבחי׳ יעקב בחי׳ י״ב שבטים שבט לשון המשכה כמו כוכבא דשביט והוא כמו למשל ענפי האילן שנמשכו מן האילן שממדת רחמנותו של בחי׳ יעקב נמשך מדת רחמנות אחרת של בחי׳ י״ב שבטים.

והענין כי בחי׳ ומדרגות השבטים הוא מ״ש עומד על שנים עשר בקר והים עליהם מלמעלה שהשנים עשר  בקר הם בחי׳ מרכבה לבחי׳ הים ושם עלו שבטים וכדכתיב ובשם אלקינו נדגול פי׳ שהדגלים הם בחי׳ מרכבה לבחי׳ שם ה׳ שהוא בחי׳ ים והוא בחי׳ מקור וראשית הגילוי בחי׳ עלמא דאתגליא להחיות ולהוות עלמין דאתגליין.

והנה בחי׳ עלמין דאתגליין המקבלים חיותם מבחי׳ עלמא דאתגלייא הם הנק׳ מים תחתונים ונק׳ מי בוכים כדאיתא בזהר שהמים התחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא והיינו מפני הדעת וההשגה כי יש מים עליונים מהם בבחי׳ עלמין סתימין דלא אתגליין אך הם נקראים מים התחתונים ויבדל אלקים בין מים למים דעלמין סתימין מקבלים חיותם מכחות והמשכות נעלמות כו׳ כמ״ש בסש״ב ח״ב פי״א ולכן בוכים על ירידתם מטה מטה וכל חפצם וישעם להיות קדם מלכא דוקא. וכך היא בחי׳ ומדת הרחמנות של י״ב שבטים בכל אדם לעורר ר״ר על ניצוץ אלקות שירד ממקום כבודו ממקום גבוה למקום נמוך מאיגרא רמה כו׳ (ועמ״ש בפ׳ ויצא ע״פ וישכם לבן וע״פ כנשר יעיר וע״פ ויאכילך את המן כו׳) והנה בהשתלשלות המדרגות מדרגה אחר מדרגה יצאו מי״ב שבטים ע׳ נפש יוצאי ירך יעקב שהם ג״כ בחי׳ ומדרגת הרחמנות מדתו של יעקב והוא ג״כ בכל אדם לעורר ר״ר על נפשו ולא בשביל הירידה לבדה שירדה ממקום כבודה אלא אף גם זאת שנתלבשה בלבוש הגוף החומרי.

והנה כל בחי׳ ומדרגת המשכת והתעוררות הרחמים על נפשו ולהעלותה ולקשרה בה׳ הן הם המשכות עליונות הבאות מלמעלה וכמ״ש ונתן לך רחמים ורחמך כו׳. וכן אנו אומרים בברכת אהבת עולם אבינו אב הרחמן המרחם רחם נא עלינו ותן בלבנו בינה כו׳ ואין זה מצד הנפש עצמה לפי השגתה שהרי זה מצד ביטול ההשגה והשגת הנבראים כו׳ והוא מבחי׳ דעת ה׳ מבחי׳ מרע״ה כו׳ (וכמ״ש בפ׳ פנחס ע״פ את הכבש אחד תעשה כו׳) והנה ג׳ בחי׳ ומדרגות של ג׳ מיני רחמנות הנ״ל הם כסדרן מלמעלה למטה אך כדי להעלות נפש האדם שהוא למטה מטה מהם צריך להעלות כסדרן מלמטה למעלה דהיינו תחלה למשפחותם בחי׳ ע׳ נפש ואח״כ לבית אבותם בחי׳ בני יעקב ואח״כ למדרגת יעקב כו׳ (ואפשר לומר שכנגד זה מזכירים ומעוררים בשלשה מקומות בתפלה התעוררות רחמים היינו האחד בפסוד״ז כמו שאומרים והוא רחום כו׳ זכור רחמיך כו׳ וכן בברוך שאמר ברוך מרחם כו׳ וכן באשרי חנון ורחום הוי׳. הב׳ בברכת יוצר אור ברחמיך הרבים רחם עלינו. הג׳ באהבת עולם אבינו אב הרחמן כו׳ שכ״ז התעוררות ג׳ בחי׳ רחמים הנ״ל כסדרן מלמטה למעלה לפני ק״ש שיוכל לבוא לומר ק״ש בחי׳ אחד ואהבת כו׳) והנה זהו ענין ספירת העומר להמשיך בשבעה שבועות בחי׳ הרחמנות מבחי׳ ע׳ נפש כו׳ עד יום חג השבועות שאז הוא זמן מתן תורה שעל כל דבור פרחה נשמתן כו׳ שהוא גילוי בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מעלה מבחי׳ הדעת כו׳ והיא היא בחי׳ עבודת מתנה כו׳ ובחי׳ אש שלמעלה כו׳ וזהו לגלגלותם שהוא ענין גלגולת שהיא החופפת על הראש ומוחין שאינה יכולה להתלבש בהם:

פרק ה

להבין ביאור הדברים הנ״ל בענין במדבר סיני באהל מועד כו׳. הנה מדבר סיני ואהל מועד הוא הכל בחי׳ מלכות דאצילות רק כי מדבר סיני הוא ענין העלאת מ״נ דמל׳ שעולה ממטה למעלה בבחי׳ מ״נ ואהל מועד הוא ענין המשכת מ״ד שנמשך מז״א להמתיק המ״נ דגבורות דנוק׳ כו׳.

וזהו ענין התפלה עד אהבת עולם שנק׳ מדבר סיני ומאהבת עולם ואילך הוא ההמשכה ונק׳ אהל מועד וכמשי״ת אי״ה. והענין דהנה ידוע דבלילה יורדת המל׳ בבי״ע ליתן טרף לביתה כו׳ דהיינו לברר בירורי נוגה דבי״ע שנפלו בהם מרפ״ח ניצוצים וכל תשעה ספירות שלה יורדים בבי״ע לברר בירורים רק הכתר שלה נשאר למעלה באצילות וכמ״ש לעולם ה׳ דברך נצב בשמים (כ״כ בפע״ח שער י״ז פ״ב ד״ה והנה מצאתי  כתוב אצלי כו׳ ובשערי ציון ובמ״ח. והרמ״ז פ׳ יתרו דס״ז תפסו בפשיטות כמש״ש תחלה בפע״ח ובשער א׳ פ״ז שהכתר שלה יורד להיכל ק״ק העליון דבריאה והט״ס נכללים בלאה כו׳. אך ממ״ש במק״מ פ׳ אמור דף צ׳ ע״א מלשון הרח״ו בפי׳ מש״ש בזהר בשעתא דכנס״י אתערת כי אז מתעלים ט׳ נקודות שבבריאה משמע כמש״כ, וכ״כ עוד בפ׳ אמור דקי״ג ע״ב בשם הרח״ו, וגם בלקוטי הש״ס להאריז״ל דט״ז ע״ד ד״ה דע משארז״ל לכי ומעטי א״ע. כ׳ אבל הכתר אינו זז ממקומו כו׳ ע״ש ונרשם שם מהרב ז״ל כנראה שהוא מהאריז״ל עצמו. ומה שיש להבין ד׳ הפע״ח הנ״ל איך יתיישב עם מ״ש בע״ח שער מיעוט הירח פ״ב ושמ״ח פ״ג מענין התלבשות ט״ס שלה כו׳ אין כאן מקומו. ועיין בהרמ״ז ר״פ צו ומ״ש בענין לכי ומעטי כו׳. והנה לפמ״ש בזהר הרקיע בפ׳ פקודי דף רל״ד ג״כ הכתר שלה אינו מכלל ט״ס הנ״ל כי הוא הנקודה השרשית שלה). וענין הבירורים הוא לברר את הניצוצי קדושה דהיינו להוציא האוכל מן הפסולת שהניצוצי קדושה נפלו בבי״ע בק״נ ונתערבו בפסולת המרובה על האוכל שהוא בחי׳ התערובות הטוב עם הרע בתכלית כתערובות הכסף בסיגים. לכן הבירור הוא להפריד הטוב מן הרע לבלתי יהיו מעורבים ואז הרע מתפרד ונופל למטה.

והנצוצי קדושה שהם הטוב שהוברר מתעלה למעלה בבחי׳ מ״נ להכלל באצי׳. ונוכל להבין עד״מ ענין התערובות טו״ר וענין ההפרדה והבירור בעבודת ה׳ בנפש האדם. שמצד הנפש הבהמית הרי הוא מעורב טוב ורע יחדיו.

והגם שהוא עושה מצות ואינו עושה עבירות מ״מ בהעלם יש בו הרע שהרי יוכל להתאוות תאוה ועוד זאת שיוכל למצוא בנפשו איך התורה ומצות שמקיים אינם זכים ומיוחדים בתכלית לקיים רצון הבורא ית׳ לבד בלי שום פניה אחרת כי מתערב בזה איזו פניה וכוונה אחרת בפנימיותו. נמצא יש תערובות טו״ר אפילו בקיום התורה ומצות שהם בחי׳ לבושים דתורה ומצות שהוא מקיים.

ואצ״ל בפנימית המדות דנה״ב שלא נתהפכו עדיין מטבעם ותולדתם והרי בטבעם הם מעורבים טו״ר לפי שנלקחה מקליפת נוגה המעורבת טו״ר כנודע. וכשמתפלל בכוונה הנה ע״י שלהבת האהבה של הנפש אלקית הבאה מהתבוננות בגדולת ה׳ אזי מתברר הטוב מן הרע. דהיינו שאז ימצא ויראה איך שהוא רחוק מה׳ כי מעשיו אינם זכים ומיוחדים להש״י כדבעי. כי מחמת שיבין היטב ויתאמת אצלו בראי׳ חושיות ע״י ההתבוננות וההעמקה בגדולת ה׳ איך שאפס זולתו ממש אז יבוש ויכלם ממעשיו שהוא מבחוץ עדיין בבחי׳ יש ודבר ולגרמייהו עבדין כו׳ וישית עצות בנפשו לדחות הרע כו׳. נמצא ע״י התפלה נתגלה הרע מה שהיה תחלה מעורב בטוב ולא היה ידוע כלל שהוא רע שהיה נדמה לו שדרכו זכה וישרה עכשיו ע״י הבירור נתגלה הרע.

ועי״ז יופרד מן הטוב וישאר הטוב לבדו בלי תערובות רע. וכמו שהוא הבירור בנפשות האדם שהנפש אלקית מבררת את הנפש הבהמית בשעת התפלה. כך יובן עד״ז למעלה ענין ירידת המל׳ דאצי׳ לברר קליפת נוגה דבי״ע. דהנה הרפ״ח ניצוצי קדושה שנפלו בשבירת הכלים הם מעורבים בנוגה וכמשל תערובות הטו״ר בנפש הבהמית שבאדם.

ולזאת ע״י ירידת המל׳ בבי״ע לברר מבררת ומפרדת הטוב מהרע ואז הרע נפרד ונופל למטה והרפ״ח ניצוצים מתעלים למעלה ליכלל באצי׳ ולכן בירור זה הוא דוקא ע״י ירידתה בבי״ע כי באצילות לא יגורך רע כלל ואף הקליפות דאצי׳ הם עומדים ג״כ בבריאה וכמ״ש ברבות בא פט״ו דקל״ב ד׳ בכסאו של הקב״ה אין דבר רע נוגע שנאמר לא יגורך רע (וע׳ בזח״א בראשית דכ״ז רע״א ובמק״מ שם. נ״ב א׳ נ״ו סע״ב פ׳ נח דס״ב רע״א וישב קפ״ח א׳ ויחי דרי״ט ב׳. ח״ב משפטים ק״ג א׳ קי״ז סע״ב כי תשא קצ״ג סע״ב. ח״ג אמור ק״ה ב׳ ובגמרא פכ״ג דשבת קמ״ט ב׳ פ״ב דחגיגה די״ב סע״ב ספ״ז דסוטה מ״ב א׳ סנהדרין דק״ג סע״א פ״ב דנדה י״ג ב׳ הכל מענין לא יגורך רע  בתלים סי׳ ה׳). וגם בבי״ע הרע נמצא רק בהלבושים דבי״ע ששם יש רע שבבריאה מיעוטו רע וביצירה חציו רע ובעשי׳ רובו רע זהו הכל בלבושים דבי״ע ולכן יורדת שם לברר. (ועפ״ז יובן מה שאנו רואים שבשעת התפלה כשהאדם רוצה לדבק שכלו בגדולת הבורא ית׳ אזי נופלים לו מחשבות זרות המטרידים ומבלבלים אותו מה שלא היו נופלים לו כלל בכל היום כולו. והענין דדוקא מצד שבשעת התפלה הוא שעת הבירור להפריד הרע מהטוב ולדחותו ולכן יתאמץ גם הוא להתדבק בתכלית בהטוב ואינו רוצה להפרד מן הטוב כי כלחיותו מהטוב ומצד עצמו אין לו חיות וקיום כנודע. משא״כ בכל היום כולו שלא בשעת הבירור שאזי הוא מעורב עם הטוב הנה הוא שוקט ונח על מקומו. וכך יובן למעלה דכשהמל׳ יורדת לברר הרפ״ח אזי גם כללות קליפת נוגה רוצה לעלות כו׳ וכנזכר בפע״ח) (שער י״ח פ״ג) בכוונת הרחיצה בחמין בע״ש שהוא בחי׳ שלהובא דאשא הנמשך מלמעלה לדחות הק״נ שלא תעלה כו׳ וז״ש אש לפניו תלך ותלהט סביב צריו. דהיינו שלא יתעלו רק הניצוצי קדושה לבדם שהובררו ולא הרע כו׳. ולכן אין ראוי שיפול לב האדם בקרבו ממה שנופלים לו מחשבות זרות בתפלה לומר שתפלתו אינה כלום דהא כך הוא המדה גם בענין הבירורים למעלה רק שיש לו לדחותם ולהסיח דעתו מהם וזהו כענין שלהובא דאשא הנ״ל:

ב והנה בעליית המל׳ מבי״ע לאצילות ע״ז נאמר מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן. פי׳ כשיורד׳ בבי״ע לברר נקרא׳ מדבר בתוס׳ מ׳ פתוחה והוא מפני שמצד התלבשות׳ בבי״ע לברר יכולים החיצונים לינק ממנה כיון שהיא מתלבשת שם בבחי׳ ההתלבשות ממש משא״כ בזמן שבהמ״ק היה קיים אז היא בבחי׳ ידבר עמים כו׳ שהוא בחי׳ ממשלה.

והענין דאז לא היתה יורדת לבי״ע כלל אלא היתה תמיד באצי׳. וזהו ענין דבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא בבחי׳ יחוד פב״פ עם ז״א באצילות. אך לפ״ז צ״ל לכאורה דא״כ איך היו מתבררים הרפ״ח ניצוצין שנפלו מכבר בשבירה לבי״ע שהם מתבררים ע״י המל׳ וכמ״ש בפי׳ ותתן טרף.

וא״כ כיון שאז לא היתה המל׳ יורדת כלל בבי״ע א״כ איך היו מתבררים. אך הענין דאע״פ שאז לא היתה יורדת כלל בבי״ע מ״מ היו מתבררים הניצוצים מחמת היחוד זו״נ שהי׳ באצילות פב״פ ואז מחמת רוב גילוי האור באצילות ממילא היו מתבררים הניצוצים ונכללים בהמל׳ כנר בפני אבוקה מעוצם הגילוי כו׳. ודוקא עתה בזמן הירידה (שאין הגילוי כמו אז) היא נצרכת לירד בבי״ע לבררם. וזהו שורש ענין ההפרש בין ידבר למדבר שכשהיא מיוחדת במאצילה באצי׳ ובירור הניצוצות הוא ממילא. דהיינו שמתבטלים מעוצם הגילוי הם מתבטלים ממילא. משא״כ כשמוכרחת לירד בבי״ע לבררם נקראת מדבר בתוס׳ מ׳ פתוחה. וביאור הענין מבואר במ״א ע״פ מאמר הזח״א פ׳ ויצא (דקמ״ח ע״א) ע״פ קומה ה׳ למנוחתך דזהו ההפרש בין המשכן שהי׳ במדבר לבית עולמים שנקרא מנוחה. לפי שענין בירור הניצוצות ישנו בב׳ בחי׳ הא׳ כמ״ש ותתן טרף כו׳ שהיא לשון מלחמה עד״מ המלך יוצא לקראת שונאו באשר הוא שם ונלחם עמו עד שמכניעו וכך הוא ענין ירידת המל׳ בבי״ע לברר שהוא בחי׳ היציאה למקום השונא באשר הוא שם להכניעו. ולכן היה המשכן במדבר שהיא מקום יניקת החיצונים ודוקא לשם נמשך הגילוי להכניעם ובחי׳ זו היא דרך המלחמה (והנה דרך המלחמה לפעמים מתכוין ליתן מקום לשונאו שיגביר באיזו מלחמה קטנה כדי לנצחו במלחמה הגדולה ממנה. כי לפעמים לא סגי בלאו הכי. וכך עד״מ בענין ירידת המל׳ דלכך נק׳ אז מדבר במ׳ פתוחה שנותן מקום ליניקת החיצונים כדי לנצחם במלחמה הגדולה להוציא בלעם מפיהם כמ״ש חיל בלע ויקאנו כו׳ וכענין עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. אך כ״ז הוא בבחי׳  הבירור שבדרך מלחמה אמנם הבחי׳ השנית בענין הבירורים הוא שלא בדרך מלחמה. והיינו כמו עד״מ למטה במלכותא דארעא הנה מלך גדול ונורא שכבר נודע ידו כי חזקה היא וחכמתו רבה עד שאינו צריך לצאת נגד שונאו להלחם בו ולהכניעו רק מחמת התפשטות גדולתו במקומו ממילא מוכנעים וכפופים וכמו שמצינו דבר זה בשלמה המלך ע״ה) (כמבואר במלכים א׳ ה׳). וכך יובן עד״מ למעלה שיש ג״כ בירור ניצוצות עד״ז שלא בדרך מלחמה אלא בהמשכת אור א״ס למטה כמו שהוא למעלה בעולם האצילות ממילא נעשה ביטול הסט״א כביטול הנר בפני האבוקה שהאבוקה היא במקומה וכל הנרות הקטנים ממילא בטלים בהתקבץ כל אורות הנרות לאבוקה מחמת המשכתם אחריה ונדעכים ממקומם וא״צ לירד למקום הקליפות להכניעם כו׳.

והנה עד״ז היה הבירור בזמן הבית כו׳ דהגם שלא היתה יורדת המל׳ בבי״ע לברר בחי׳ מלחמה. מ״מ היה הבירור באופן נעלה יותר. דהיינו לפי שאז היה זו״נ פב״פ שעל כן היה גילוי גדול מאד מא״ס ב״ה ע״י יחוד זה דזו״נ שבאצילות אזי ממלא היו מתבטלים הקליפות מעוצם הגילוי הזה שבאצי׳ והיו נכללי׳ הניצוצי׳ שבהם כנר באבוקה לכן נק׳ בחי׳ זו מנוחה שא״צ לבחי׳ מלחמה (ועיין בע״ח שער מיעוט הירח ספ״ב ואח״כ כאשר נבנה בית ראשון ע״י שלמה כו׳ בין בשבת בין בחול כו׳. וצ״ע ממ״ש הרמ״ז ר״פ צו ורחל יורדת בבריאה כו׳ ובזמן בהמ״ק לתת טרף לביתה וכ״מ בזהר פ׳ ויחי דרכ״ט סע״ב ודף ר״נ ע״א ובפ׳ יתרו דס״ז ע״ב, וי״ל דירידתה אז היה רק להיכל ק״ק דבריאה כמ״ש הרמ״ז פ׳ יתרו שם והוא מהפע״ח ש״א פ״ז. ובכח זה היו מתבררים הבירורים כו׳ וע׳ בסש״ב ח״א פנ״ג) משא״כ אחר החורבן שירדה המל׳ פלאים ונתמעט אורה בימי החול כמ״ש בע״ח שם לכך א״א להיות בירור הניצוצות ע״ד הנ״ל לכך צ״ל הבירור ע״י התלבשותה בק״נ לברר (ועמ״ש כעין זה בפ׳ בראשית סד״ה הן האדם היה כו׳). וזהו שנקראת עתה מדבר במ״ם פתוחה מצד שמתלבשת בק״נ לברר כו׳. אבל מ׳ סתומה הוא בחי׳ בינה עלמא דחירות לפי שאין שם יניקה כו׳ ונק׳ ג״כ יין המשומר משי״ב. וזהו מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן כו׳ הוא הרפ״ח שנבררי׳ שעולים בהעלאת מ״נ כדמיון העשן כמ״ש במ״א:

ג ועוד זאת הטעם שנק׳ מדבר. כי הנה הטעם שהמדבר אינו מגדל צמחים הוא מפני תוקף חום השמש שבו וענין משל זה דתוקף החום הוא מרמז לבחי׳ עליי׳ המל׳ מבי״ע לאצילות שהוא בבחי׳ גבורות וצמאון כמ״ש למען יזמרך כבוד כו׳ קארי תדיר ולא שכיך וע״ז נאמר אל תחרש ואל תשקוט אל.

וזהו ענין תוקף החום תגבורת האהבה וכנזכר בפ׳ בלק דקצ״א ע״פ שחורה אני ונאוה. מגו דחיקו ורחימו אזעירת גרמה והיינו שמכל הפרצוף שלה שהיתה בבי״ע נעשית רק נקודה א׳ באצי׳. והוא בחי׳ הביטול בתכלית כמבואר באריכות בביאור מאמר הנ״ל.

ונקודה זו הוא בחי׳ כתר דמל׳ שנשאר באצי׳ תמיד וגם הט״ס שירדו בבי״ע עולים בגבורה וצמאון באצילות וזה נמשך להם מבחי׳ הכתר שבאצי׳ תמיד ואז נעשית נקודה תחת יסוד והוא בחי׳ נקודת הכתר כנ״ל וזהו ענין במדבר. כי בחי׳ זו דכתר הוא הרצון שלמעלה מהחכמה ליכלל במאצילה והוא כמשל המדבר שאין בו שום צמיחה רק בחי׳ דומם ממש בחי׳ העפר מחמת תוקף החום כך הוא ענין תוקף ביטול זה ורצון זה עד שהיא בבחי׳ דומם לגבי מאצילה נקודה א׳ כו׳ אזעירת גרמה וזהו ומדברך נאוה. פי׳ זו העליה דמל׳ שעולה מבי״ע בבחי׳ גבורות שאז נק׳ מדבר לשון דיבור למען יזמרך כבוד כו׳ נאוה שכך היה כוונת המאציל ית׳ בתחלה שתרד בי״ע בכדי שתתעלה אח״כ והירידה צורך עלייה וכנז״ל. וע״ז אמר דוד המלך ע״ה שהי׳ מרכבה למדת מל׳ ואמר כנגד מדתו צמאה לך נפשי היא המל׳ מתי אבוא ואראה שתתעלה באצילות כו׳.

והנה כמו שיש  בחי׳ זו למעלה במדת מלכות שיורדת בבי״ע והירידה צורך עליי׳ לברר ולהעלות כו׳ כך הוא בנפש האדם שהוא ניצוץ פרטי הנמשך ממדת מל׳ שמתלבש בגוף ונפש הבהמית דוגמת ירידת השכינה בכדי לברר הנפש הבהמית. (וכמ״ש בפ׳ בראשית שם שזהו ענין וישלחהו מג״ע לעבוד את האדמה כו׳ ע״ש). ועיקר הבירור בשעת התפלה שאז עולה בבחי׳ מדבר וצמאון והוא הבחי׳ צעקה שנת״ל שזה היא בחי׳ מדבר כדכתיב תעו במדבר כו׳ צמאים כו׳ ויצעקו כו׳ ליכלל באורו ית׳. וזהו מדבר סיני והוא ענין הבירורים שהרע נפרד מהטוב בין למעלה ע״י המל׳ שמבררת כנ״ל. ובין בנפש האדם ע״י התפלה (ובזה יובן ענין תיקון חצות כי אז מתחיל עליית המל׳ בבחי׳ מדבר וצמאון למען יזמרך כו׳ ולכן צריך לבכות על ירידה זו של השכינה שהוצרך לירד ולהתלבש בק״נ ועי״ז מוסיף כח למעלה להיות עליית המל׳ וגם ממשיך לה תענוג עליון ע״י עסק התורה שאחר חצות וכמבואר בפע״ח עד שבתפלת השחר אח״כ היא עולה באצי׳ ממש וכן בנפש האדם ג״כ שאז שעת הכושר להתבונן בגדולת ה׳ להמשיך גילוי יחוד א״ס ב״ה בנפשו):

ד ובכל זה יש לפרש המדרש רבה פ׳ במדבר פ״א בענין וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני וז״ל ע״פ ישאו מדבר ועריו חצרים וגו׳ (בישעי׳ סי׳ מ״ב י״א) לנשיא שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשניה וברחו מלפניו. נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו אמר הנשיא זו העיר טובה היא מכל המדינות כאן אני בונה כס נאה כאן אני דר. כך כשבא הקב״ה לים ברח מלפניו שנאמר הים ראה וינוס וכן ההרים רקדו כאלים בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע אמר זו העיר טובה לי מכל המדינות. בו אני בונה כנסיה ודר בתוכו התחילו שמחים שהקב״ה דר בתוכו שנאמר ישושום מדבר וציה עכ״ל.

והענין כי עיקר עסק התורה הוא להיות בבחי׳ ביטול באור א״ס ב״ה לגמרי וכמ״ש ולא תחללו שלא להיות בחי׳ חלל כמאמר דוחק רגלי השכינה כביכול כו׳ ולכן כל האומר אין לי אלא תורה היינו שהוא בחי׳ לי יש ודבר אפילו תורה אין לו. וכמ״ש מזה בד״ה ועשית ציץ ובד״ה בחדש השלישי לצאת בנ״י מאמ״צ.

והנה בחי׳ ים הוא מים תחתונים וכמ״ש יהי רקיע ויהי מבדיל כו׳ דהיינו המקור להתהוות יש ודבר נפרד משא״כ מים עליונים הם עלמין סתימין דלא אתגליין כו׳ שהם בבחי׳ ביטול. ובמא״א אות יו״ד סט״ז ים נק׳ היצירה ומלכו׳ שבה נק׳ ים סוף סופא דדרגין עכ״ל והוא ממ״ש בזח״ג שלח קס״ג ב׳.

והיינו כי בריאה נק׳ עלמין סתימין ויצירה הוא עלמא דאתגלייא כמשל המחשבה והדבור כמ״ש בד״ה מי מנה עפר יעקב. ולכן נק׳ יצירה מים תחתונים לגבי הבריאה. וכמו ההפרש שבין שרפים ובין חיות ואופנים שמתנשאים ברעש גדול כו׳ לפי שהשרפים בבריאה שם מאיר אור א״ס בגילוי והם משיגים ע״כ הם אומרים קדוש כו׳. אבל החיות והאופנים שהם ביצירה ואין משיגים האור לכן מתנשאים ברעש כו׳.

ולכן עיקר עה״ד טו״ר מתחיל ביצירה. כמ״ש במא״א אות ע׳ סי״ז וז״ל אך אמיתית עה״ד טו״ר הוא ק״נ מעורבת עם מט״ט כי ביצירה הטוב והרע שוים הם מעורבים עכ״ל משא״כ בבריאה שרובו טוב ומיעוטו רע וגם אין מעורבים וכ״כ הרמ״ז ר״פ וישב, ולכן מי הים הם מלוחים ואין ראוים לשתיה.

ובהיות כן זהו ענין הים ראה וינוס שברח מלפני הקב״ה, היינו כשראה גילוי אור א״ס ב״ה דקמיה כולא כלא חשיב ממש לא יוכל לעמוד ולקבל ביטול זה שא״כ היה כלא היה. שהרי עיקר בחינתו הוא בהיות יש ודבר נפרד עד ששם בחי׳ עה״ד טו״ר כנ״ל.

וכמ״ש כה״ג סד״ה וכל העם רואים את הקולות בפי׳ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק דקאי על הערב רב שלא היו רואים את הקולות שהם ההמשכות  מאור א״ס ב״ה מה שאור א״ס שורה במה שבטל אליו. שלא רצו לקבל המשכה וביטול זה. כ״א ויעמדו מרחוק. לקבל מחיצוניות החיות שמאיר הקב״ה שעי״ז יוכלו להיות בבחינת יש שלהם אף שעכ״ז מתפעלים מגדולת הקב״ה רק שהוא מרחוק כו׳ היינו שאעפ״כ נשאר בבחי׳ יש כו׳, וע׳ כה״ג בזח״א ויצא דקס״ב ע״ב בפי׳ והיו העטופים ללבן כו׳ אתכספן ומתעטפי מההוא זהרא ולא יכלי לקרבא לגביה כו׳ ע״ש ומבואר במ״א, ועמ״ש מענין ים שהוא ביצירה ע״פ רפאני הוי׳ וארפא, ואמר עוד במדרש בפי׳ ההרים רקדו כאילים דהיינו ג״כ שברחו מלפניו. כי ענין הרים אלו הם מ״ש למה תרצדון הרים גבנונים וכדפירש״י (פסחים קי״ח ב׳) שהם בחי׳ הרי בתר טורי דפרודא, והיינו כי כמו הר הוא בליטה וגובה כך הוא ענין גסות הרוח שהוא בחי׳ יש ודבר כו׳ משא״כ הר סיני דת״י (בשופטים סי׳ ה׳) דהוא חליש וזעיר מכל טוריא היינו בחי׳ ביטול ובחי׳ מעט הגובה שבו זהו ע״ד שת״ח צ״ל בו שמינית שבשמינית כו׳ כמ״ש הפי׳ בד״ה יביאו לבוש מלכות. משא״כ הרים הנ״ל שהם בבחי׳ יש וגסות ועז״נ וכל הר וגבעה ישפלו כו׳ וע״כ רקדו וברחו שלא יכלו לקבל המשכה וביטול זה. בא במדבר חריבה קדמה אותו וקילסה אותו שנאמר ישאו מדבר ועריו חצרים כו׳. פי׳ לשון מדבר חריבה זהו ע״ד שארז״ל על אלף השביעי וחד חרוב. שהוא מחמת עוצם גילוי אור א״ס יום שכולו שבת יום שכולו ארוך. לא יוכל גשמיות העולם לקבל חיות משם להיות כמו שהוא עתה בבחי׳ יש ודבר נפרד כו׳ ויהיו מים במים שבחי׳ מים תחתונים יהיו במדרגת מים עליונים עלמין סתימין כו׳ שמעל לרקיע ופרסא המבדיל כו׳ ונק׳ זה וחד חרוב. בבחינת ביטול ע״ד נקודה תחת היסוד כו׳ ועי״ז יהי׳ אח״כ בנין חדש. ביתר שאת בבחי׳ השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה שלא יהיו מעלימים ומסתירים כלל.

וכמ״ש בת״א פ׳ ויצא גבי עשר אעשרנו לך. ואתעדל״ת זו הנשארת מן העילוי הראשון כו׳ יעו״ש. ועיין עוד מענין וחד חרוב שם בד״ה ובבואה לפני המלך. עוי״ל כי הנה פי׳ במדבר כו׳ לא ישב אדם שם. יש לפרש בב׳ אופנים הא׳ לגנאי. וכמ״ש בד״ה אני לדודי. דהיינו ארץ לא זרועה הם המעשים והדבורים והמחשבות אשר לא לה׳ המה כו׳. וזהו אשר לא ישב אדם שם פי׳ אדם הוא כמ״ש ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם שם כו׳ ע״ש והיינו כמ״ש כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מ״ד י״ג). ופי׳ דקאי על התורה הנק׳ אדם. ובית הוא תשבע״פ ע״ד א״ת בניך אלא בוניך כו׳. (וע׳ זח״ב קי״ז ב׳ ח״ג קמ״א סע״ב). משא״כ בחי׳ מודומ״ע של הבלי עולם נק׳ מדבר אשר לא ישב אדם הנ״ל שם. והוא ארץ חריבה לגנאי. ע״ד אמרם ז״ל ע״פ אמלאה החרבה לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. הוא יראה שלם. והב׳ הוא לשבח ע״ד ההפך מזה וכמ״ש סד״ה ענין ימי המילואים שנתמלא יראה שלם ממילא נחרב תאוות נה״ב כו׳ כי ולאום מלאום יאמץ כו׳. ועד״ז ארז״ל וחנינא בני די לו בקב חרובין כו׳ וכן רשב״י ור״א בנו במערה איברי להו חרובא כו׳ (פ״ב דשבת דל״ג ע״ב). ופי׳ לא ישב אדם שם ע״ד מ״ש במ״א ע״פ והאיש משתאה לה מחריש כו׳ וע״ד לית דין בר נש כו׳. ולכן לתקן בחי׳ מדבר הנ״ל מה שנפל במודמ״ע אשר לא לה׳ המה בבחי׳ לא ישב אדם שם. זהו ג״כ ע״י ומדברך נאוה. בבחי׳ תשובה שהיא ג״כ בבחי׳ לא ישב אדם שם שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים הנק׳ אדם יכולים לעמוד כו׳. אך עיקר המכוון כאן בפי׳ במדבר סיני זהו מה שנסתר פרצופה שהיה בבי״ע בבחי׳ כתפארת אדם כו׳ אדם תתאה ועולה באצילות להיות נקודה תחת יסוד. ע״ד וחד חרוב כו׳ כנ״ל. ומזה יומשך אח״כ להיות בבחי׳ אהל מועד. להיות בנין מחדש ביתר שאת ועמ״ש ע״פ ויסב אלקים את העם דרך המדבר כו׳:

 ה והנה אחר שביררה הניצוצי׳ בבי״ע והיא עולה בבחי׳ מ״נ ע״י גבורו׳ וצמאון שז״ש מדבר כנ״ל אזי אח״כ המשכ׳ מ״ד להמתיק גבורות דמ״נ והוא ענין יחוד זו״נ וכמ״ש כל צמא לכו למים שהוא בחי׳ מ״ד הממתיק הגבורות וצמאון דמל׳. וזהו בחי׳ אהל מועד שהוא בחי׳ היחוד זו״נ שהיא בהיכל אהבה. וזהו שורש ענין הנז״ל דברכת אהבת עול׳ הוא בחי׳ אהל מועד כי ברכת אהבת עולם הוא היכל האהבה וזהו ענין וימינו תחבקני הנז׳. ולמטה באדם הוא ענין קיום התורה ומצות כמבואר שם הטעם דהוא בחי׳ חיבוק (ועמ״ש ע״פ וארשתיך לי לעולם), וזהו ענין מ״ש וישק יעקב לרחל שבחי׳ יעקב נשפל ונמשך בהיכל ק״ק להשפיע המ״ד כו׳. וזהו ענין אהל מועד מלשון ונועדתי שהוא הצירוף של ונודעתי שהוא בחי׳ הדעת כדכתיב והאדם ידע שממנו נמשך ההשפעה ע״י בחי׳ היסוד (וכנודע בכונת הלולב ונראה דאהל מועד בחי׳ אהל אח״כ נמשך בחי׳ המשכה פנימי׳ וזהו מועד ונודעתי והאדם ידע כו׳ והוא ענין שים שלום) כי ביסוד ז״א מלובש יסוד דאבא שבו מוחין דאבא ודא״א וע״י שהוא בחי׳ התלבשות וגילוי התענוג העליון ולמטה בנפש הוא ענין שמחה של מצוה שהשמחה הוא בחי׳ גילוי בנפש מבחי׳ עונג ושמחת ה׳ וזהו ענין לאשתאבא בגופא דמלכא שלמעלה מהג״ע שהג״ע רק זיו כו׳. אבל ע״י ירידת הנשמה הנה העלי׳ היא כשהמל׳ עולה מבי״ע בבחי׳ מ״נ היא מעלית ג״כ נשמות הצדיקים ממש ונכללי׳ בה בבחי׳ מ״נ ואח״כ נמשך בהם ממש ג״כ המ״ד מיסוד ז״א וזהו בחי׳ לאשתאבא בגופא כו׳.

והיינו דוקא ע״י התורה ומצות כי טפת מ״ד נמשך מה״ח שמהם נמשך כל הרמ״ח מ״ע כנודע וגם הטפת אבא נמשכת ע״י כל הרמ״ח אברים שמהם נמשכים הרמ״ח מ״ע וכמ״ש מזה במ״א ע״פ והיה לכם לציצית כו׳ ע״ש.

וזהו ג״כ שורש ענין הנזכר דבחי׳ זו דאהל מועד הוא ע״י משה והעלאה דבחי׳ מדבר סיני הוא ע״י אהרן. שמשה הוא שושבינא דמלכא פי׳ שמשה הוא יסוד אבא לכך הוא השושבינא המוריד את החתן שהוא ז״א ו״ק דאצי׳ שירד ויתלבש ברמ״ח מ״ע גשמיים שהוא בחי׳ ירידה גדולה.

וכמו עד״מ ירידת והתלבשות כח השכל שהוא רוחני במוח הגשמי שבאדם שהוא ירידה גדולה לפי שהמוח גשמי אינו מערך ומהות שכל שהוא רוחני וכמ״כ למעלה ממש שהרמ״ח מ״ע הם ענינים גשמיי׳ שהם נתלבשו בעשי׳ גשמיי׳ והו״ק שהם המדות דאצילות רמ״ח אברי׳ דמלכא הם רוחניי׳ בחי׳ אצי׳ שהרי אין ערוך כלל ביניהם ולזה הוא ירידה גדולה להיות התלבשות ו״ק דאצי׳ ברמ״ח מ״ע גשמיים כמו פ׳ קדש שבתפלין שהוא בחי׳ ח״ע שנתלבש באותיות הכתב גשמיי ע״ג קלף גשמי.

וכן בכל המ״ע. ובחי׳ ירידה זו נק׳ חתן חות דרגא ביום חתונתו זו מתן תורה. לכן להיות ירידה זו הוא ע״י משה שהוא בחי׳ יסוד אבא והוא בחי׳ השושבינא דמלכא ויובן זה ע״פ מ״ש בד״ה מצה זו בפי׳ וענין מוחין דאבא שהוא הבחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות דקמיה כחשכה כאורה ומשם דוקא נמשך הכח להתלבש במצות מעשיות בגשמיות ע״ש גבי בעבור זה עשה ה׳ לי כו׳.

ועמ״ש עוד מענין משה בד״ה ואלה המשפטים כו׳. וזהו ויקם משה את המשכן שמשה שהוא יסוד אבא שושבינא דמלכא הוא הקים את המשכן שהוא מלכות דאצי׳ שהמשיך בה גילוי בחי׳ ז״א הנק׳ מלכא ועי״ז נעשה קימה מעלייתא לבחי׳ המשכן ועיין מזה ברבות פקודי פנ״ב כמה חכמים היו שם כו׳ ולא היו יכולין להקימו כו׳ עד ואת עלית על כלנה ע״ש ובפ׳ נשא פי״ב (דרמ״ט ב׳) ע״פ להקים את המשכן ומי עלה לשמים כו׳ מי הקים כו׳ ובזח״ב פקודי רל״ח ב׳ ר״מ ע״ב. רמ״א ב׳. ואהרן הוא שושבינא דמטרוניתא שממשיך ה״ג מבינה למל׳ כדי שתתעורר בהעלאת מ״נ להיות בחי׳ מדבר סיני כו׳ כי אהרן בחי׳ ורב חסד והנה כמו שבדרום אין בו ישוב כ״כ כ״א  בחי׳ מדבר מתוקף החום כך עד״מ מתוקף האהבה רבה דאהרן שהוא בחי׳ ימינו של הקב״ה נמשך להיות בבחי׳ במדבר סיני כו׳ כנ״ל.

וזהו שאו את ראש בנ״י למשפחותם כו׳ והיינו ע״י משה ואהרן דייקא וההעלאה מתחלה שמעלים אותנו שאנו למטה בעשי׳ היינו אל בחי׳ למשפחותם ע׳ נפש. שהם בבריאה. אח״כ י״ב שבטים שהם המחברים בריאה ואצילות אח״כ עוד העלאה לבית אבותם האבות הן מרכבתא עילאה חג״ת דאצילות. והן ג׳ בחי׳ רחמים (והנה רחמים נמשכים מתפארת כי ע״י ההתבוננות ביקר תפארת גדולת א״ס ב״ה יומשך הרחמים על הירידה כו׳ ומבואר במ״א ענין ג׳ שלישים שבכלי מדת תפארת ע״כ אפ״ל שזהו שורש לג׳ בחי׳ רחמים הנ״ל עמ״ש בפ׳ קדושים בד״ה ונטעתם כל עץ מאכל כו׳). ואח״כ לגולגלותם הוא בחי׳ כתר וגולגלתא דז״א ובעבודת ה׳ הוא בחי׳ אהבה רבה שלמעלה מן הדעת שאינה נתפסת בהשכל כלל וכמו הגלגלתא שמקיף על המוחין. וזהו בחי׳ שבועות שאז נמשך הכתר דז״א שבכל ימי הספירה ממשיכים הכל מבחי׳ המדות דאצילות שבוע ראשון חסד וכל א׳ כלול מז׳ והוא כענין ההעלאה למשפחותם לבית אבותם ובשבועות נמשך גילוי הכתר בחי׳ לגולגלותם. (והנה מבואר במ״א דבחי׳ כתר זה שנמשך לז״א בחג השבועות הוא מא״א ממש. ועפ״ז יובן עוד מה שנאמר וידבר כו׳ במדבר כו׳ שאו כו׳ לגולגלותם. כי הנה מבואר במ״א בביאור ע״פ צאינה וראינה ענין מ״ש במדבר כו׳ בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם, דבחי׳ מצחא דז״א נק׳ אשר לא ישב אדם שם שהוא למעלה מבחי׳ אדם כדכתיב כי לא אדם הוא, וכמבואר באדרא) (דקל״ו ע״ב), ולכן נק׳ ג״כ מדבר כי הנה המדבר אין בו שום צמח האדמה כך מצחא אין בו צמיחת שערות כי הוא למעלה מבחי׳ צמיחה שהוא בחי׳ שינויים מקטנות לגדלות שזהו בבחי׳ אדם משא״כ בבחי׳ כי לא אדם כתיב לא שניתי כו׳, ועד״ז הוא ענין וחד חרוב שהוא בחי׳ מנוחה לחיי העולמים שהוא בחי׳ עלייה שאין למעלה הימנה עוד עלייה בשמטה זו כו׳ ע״כ היינו שאין בו זריעה וצמיחה כו׳, ועד״ז י״ל מ״ש בזהר פ׳ במדבר קי״ז ב׳ אי באהל מועד אמאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא ופי׳ במק״מ דהיינו דמדבר הוא התורה שרומזת לז״א כו׳ וזהו הפך ממש״כ דמדבר סיני הוא העלאה ממטה למעלה והיינו עליי׳ המל׳ מבי״ע וכדכתיב מי זאת עולה מן המדבר. אך לפמ״ש א״ש כי יש ג״כ בחי׳ מדבר עליון בחי׳ אשר לא ישב אדם שם כנ״ל והוא מקור התורה שנאמר וממדבר מתנה וז״ש במדבר סיני כו׳ שאו כו׳ לגלגלתם מדבר סיני הוא בחי׳ מדבר שממטה למעלה ומדברך נאוה כו׳ והיינו מה שנעשית בבחי׳ נקודה א׳ תחת היסוד שהוא בחי׳ הכתר שבה בכל מאדך כו׳ ונעוץ סופן כו׳ והיינו שאו כו׳ לגלגלותם הוא בחי׳ מדבר העליון כי מצחא הוא גילוייא דבחי׳ גלגלתא כמ״ש באדרא (קכ״ט א׳) ובאדר״ז (דף רפ״ט ב׳) היינו כתר עליון והנה גם בחי׳ מדבר העליון שהוא בחי׳ מצחא ורצון העליון י״ל שזהו חיצונית התורה אבל פנימיותה היא בחי׳ ואהי׳ שעשועים שלמעלה מבחי׳ מדבר הנ״ל. ועמ״ש ע״פ ואהי׳ אצלו אמון מענין דוד זמירות קרית להו כו׳ שיש בתורה פנים ואחור כו׳.

ועמ״ש בפ׳ שלח ע״פ אני ה׳ כו׳ מענין בשעה שישראל אומרים איש״ר מברך הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו כו׳, ואפ״ל שזהו ענין וממדבר מתנה כו׳ עבודת מתנה כו׳ פי׳ מתנה זהו ענין אתדל״ע מבחי׳ שאין אתעדל״ת מגעת שם אלא שבאה ממילא בתורת מתנה אחר היותו בבחי׳ מדבר כו׳ ועמ״ש סד״ה אני ישנה בענין פתחי לי כו׳ ואני אפתח לך ועמ״ש בד״ה ואתחנן כו׳:

פרק ו

והיה מספר בנ״י כחול הים אשר לא ימד ולא יספר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי. הנה האדם הוא עולם קטן. כמ״ש באדר״נ פל״א וכמו שיש בעולם  ד׳ יסודות אש רוח מים עפר כך יש בנפש האדם ד׳ יסודות. (ועיין בע״ח שמ״א פ״ג שד׳ יסודות הם ד׳ אותיות הוי׳ וכ״כ במא״א אות ד׳ סכ״ד ושהם ג״כ ד׳ עולמות אבי״ע). וכמ״ש גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף (בקהלת סי׳ ג׳ י״א) פי׳ שהעולם הוא נתן בלבם של בני האדם דהיינו ד׳ יסודות שלו וכל העולם תלוי באדם כשיתקן ד׳ יסודות שלו בזה הוא מתקן את כל העולם כולו (ועיין בזהר פ׳ מקץ דקצ״ה ע״ב). ולהבין זה וגם להבין פי׳ דקרא מבלי אשר לא ימצא האדם וגו׳. הנה מקור הנשמות היא כנסת ישראל נק׳ בשם ארץ. וכמ״ש והארץ הדום רגלי והוא בחי׳ מלכותו ית׳ שהיא מקור וחיות כל העולמות.

וכמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים. כי בא״ס ב״ה בעצמו ובכבודו כביכול אתמר אנת חכים ולא בחכמה ידיעא ולית מחשבה תפיסא ביה כלל ולא היו העולמות יכולים להתהוות יש מאין בבחינה זו אלא הרי הוא לבדו כמו קודם שנברא העולם רק מה שהעולמות חיים וקיימים שנתהוו מאין ליש היינו בבחי׳ מלכותו ית׳ שאין מלך בלא עם שלהיות עם בבחי׳ נפרד הוא מבחי׳ מלך משא״כ בשאר מדותיו ית׳ כמו חכים ולא כו׳ שהרי הוא לבדו כמו קודם שנברא העולם ואחר שנברא.

והנה בחי׳ מלכותו ית׳ הוא בחינה ומדרגה התחתונה להחיות ולהוות מאין ליש והוא בחי׳ עלמא דאתגליא ונק׳ עולם הדבור כי דבר מלך שלטון שהנהגת המלך הוא ע״פ דבורו שהוא הנראה והנגלה לזולתו. משא״כ המחשבה סתומה. ודבור מלשון ידבר עמים שע״י הדבור הוא מנהיג ולכן נקרא בחי׳ מלכותו ית׳ בשם ארץ שהיא המדרגה התחתונה להיות עם (עמ״ש בפ׳ מקץ ד״ה ענין חנוכה כארץ הלזו השפלה כו׳, ועמ״ש בד״ה אחרי ה׳ אלקיכם תלכו בפי׳ וענין שהבריאה היא מאין ליש דהיינו מבחינה שהיא כאין ואפס ע״ש). וממנה נמשכים הנשמות כמארז״ל במשנה ספי״ד דשבת ר״ש אומר כל ישראל כו׳ וכתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים (וממלכת הוא לשון פועל יוצא כלומר שממשיכין בחי׳ מלכותו ית׳ בגילוי למטה במה שמקבלים עליהם עול מלכות שמים) ובמא״א אות מ״ם סס״ב פי׳ ממלכת כהנים הם מל׳ דאו״א (ועיין בזח״ג פ׳ צו דל״ד ע״ב קדושים פ״א א׳, וברבות פקודי פנ״א קס״ג ב׳ משפטים פ״ל קמ״ו ג׳ כי תשא ר״פ מ״ה קנ״ט ב׳). שהם מבחי׳ מלכותו ית׳ ובחי׳ דבור וכמ״ש ויהי האדם לנפש חיה ות״א לרוח ממללא הגם שישראל עלו במחשבה היינו בשרשן ומקורן שסוף מעשה במחשבה תחלה ה׳ בחכמה יסד ארץ שיסוד ושורש ארץ היא בבחי׳ חכמה וסוף מעשה היא בחי׳ מלכותו ית׳, (וזהו מ״ש בזח״ב פקודי דרכ״ה ע״ב ת״ח נשמות איהו קדש כו׳ עד ואית ליה לבר קדש אחרא ועיין בפי׳ הרמ״ז שם). והנה ארז״ל למה נק׳ שמה ארץ שרצתה לעשות רצון קונה ברבות פ׳ בראשית ספ״ה שארץ מלשון רצוא. וכמ״ש כי בכה ארוץ גדוד וגם מלשון רצון כלומר שרוצה לעשות רצון קונה, ולהיות לה רצון ותשוקה ממטה למעלה והכל א׳ שבחי׳ כללות נש״י במקורן ושרשן יש בהם בחי׳ רצוא ברצון ותשוקה לדבקה בו בא״ס ב״ה (ועמ״ש מזה בפ׳ בראשית בד״ה כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה כו׳) וכמ״ש ואל אישך תשוקתך (עמ״ש בד״ה והיה לכם לציצת ובד״ה בפ׳ נסכים), והיינו מפני השגתה בהיותה בבחי׳ ארץ שהיא בחי׳ המדרגה התחתונה להיות עם ודבר נפרד אשר על כן תכלה אליו ית׳ בבחי׳ צמאון, וכמ״ש צמאה לך נפשי כמה לך בשרי לדבקה בו ית׳ ליבטל וליכלל באור א״ס ב״ה חיי החיים ב״ה ממש כמו שהיתה קודם ירידתה מאור פניו ית׳. וע״ז נאמר שלש הנה לא תשבענה כו׳ ארץ לא שבעה מים (במשלי סי׳ ל׳ ט״ז) פי׳ מים נקרא בחי׳ השפעה מלמעלה למטה המחדש בטובו כו׳ (וזהו כענין מ״ש ויבוא כגשם לנו ועמ״ש מזה בד״ה האזינו השמים בפי׳ יערוף כמטר לקחי. ומ״ש מענין גשם בד״ה תורה צוה. וזהו שארז״ל ברבות פ׳ עקב דרצ״ב ג׳ רבנן אמרי  כל הנסים שעשה הקב״ה לישראל לא עשאן אלא על המים כו׳ ע״ש. ועד״ז יש לפרש ענין יקוו המים אל מקום אחד ופי׳ אחד היינו מה שהוא אחד בשבעה רקיעים ובארץ ובד׳ רוחות העולם דהיינו המשכת אלקותו ית׳ במדות עליונות משא״כ לגבי הקב״ה מצד עצמותו ומהותו ית׳ לא שייך עליו מדת אחד כלל שהרי הוא יחיד ומיוחד כו׳ כמ״ש במ״א והמשכה זו אל מקום אחד נק׳ יקוו המים מים יורדים מגבוה כו׳ ועמ״ש בד״ה וכל העם רואים את הקולות) (וע׳ בזח״א בראשית די״ח א׳ ודל״ג א׳) ועמ״ש מזה בד״ה ששת ימים תאכל מצות ומ״ש בבה״ז פ׳ בשלח בד״ה עוד י״ל מאמר הנ״ל באופן אחר דבחי׳ ים ובחי׳ ארץ הוא עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא שבבחי׳ עלמא דאתגליא הנברא יש ודבר נפרד מאין ליש כנ״ל משא״כ בעלמא דאתכסיא הם כלולים שם בבחינת ביטול כו׳ ע״ש באריכות, ונזכר ג״כ בת״א פ׳ בשלח בד״ה אז ישיר משה שזה ענין מ״ש במשה כי מן המים משיתיהו כו׳ ע״ש וע״כ ארץ היא צמאה למים ולא שבעה מים כו׳.

ותמיד בחי׳ זו היא בצמאון למעלה למקורה ושרשה כי נשגב שמו לבדו רק הודו וזיוו של שמו על ארץ הארה בעלמא והיא לא שבעה רק תמיד היא בבחי׳ צמאון זה (וכמ״ש ע״פ אתם נצבים בפי׳ למען ספות הרוה את הצמאה) וכמ״ש לע״ל ילכו מחיל אל חיל כי בא״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו סוף ואין לו תכלה לא שייך שביעה ותמיד כלתה אליו ית׳ לדבקה בו ממש כי הוא חיי החיים ב״ה ומקורא דכולא, (ועמ״ש ע״פ אני ישנה בפי׳ יונתי ע״ד עיניך יונים שזהו ענין מ״ש עיני האדם לא תשבענה כו׳ בכל יום יהיו בעיניך כחדשים שלא שבעתן העין ועמ״ש ע״פ בשברי לכם כו׳ בפי׳ ולא תשבעו). וכן הוא ג״כ בנפש האדם למטה המשכלת ומתבוננת בה׳ אחד איך שהוא ית׳ המחדש בטובו כו׳ ומהווה כל העולמות מאין ליש ממש אשר ע״כ היא ג״כ בחי׳ ארץ בבחי׳ רצוא ורצון בחי׳ צמאון שמיסוד האש כשלהבת העולה מאליה לדבקה בו ית׳ ולאהבה את הוי׳ כי הוא חייך ולכן לא שבעה בחי׳ מים הנ״ל וזהו וגם הנפש לא תמלא (בקהלת סי׳ ו׳). וכמ״ש ברבות שם על פסוק זה וז״ל שהנפש יודעת כל מה שהיא עמלה לעצמה היא עמלה לכך אינה שבעה לא תורה ולא מעשים טובים כו׳ וכ״ה ברבות (פ׳ ויקרא פ׳ ד׳ ע״ש) ובקהלת רבה ע״פ כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא:

קיצור. ענין שהאדם הוא עולם קטן גם את העולם נתן בלבם. ד״י ארץ בחי׳ אחרונה וע״כ היא בבחי׳ רצוא ורצון. ארץ לא שבעה מים. ויבא כגשם לנו:

ב אך בהיות הנשמה מלובשת בלבוש הגוף הגשמי ונמשך אחר ענינים גשמיים שבעוה״ז. הנה הגוף והעולם הם המעלימים ומסתירים על קדושת נפשו כי עולם מלשון העלם שלא יתפעל ולא יתלהט בנפשו להיות בחי׳ רצון וצמאון ותשוקה מורגשת בנפש שוקקה, (וזהו ג״כ פי׳ גם את העלם נתן בלבם שפירשו ברבות בקהלת על פסוק זה שהוא לשון העלם כמ״ש זה שמי לעלם כו׳ ע״ש). והנה ע״ז נאמר פקדת הארץ ותשוקקיה (בתלים סי׳ ס״ה יו״ד) להיות נפש שוקקה וכמ״ש אני לדודי ועלי תשוקתו. וארז״ל בשה״ש רבה על פסוק זה ואין תשוקתן של ישראל אלא לאביהם שבשמים. והיינו ע״י פקדת ארץ היינו המצות שהם פקודי ה׳ כי המצות הן נמשכות מרצון העליון רעוא דכל רעוין ושורש המצות הוא בחי׳ חסד ואהבת ה׳ אלינו וכמ״ש אהבתי אתכם אמר ה׳ (ועמ״ש סד״ה ולא אבה בפ׳ תצא גבי כי אהבך ה׳ אלקיך) אשר על כן ציונו המצות האלה להיות וימינו תחבקני וזהו כמים הפנים לפנים שע״י קיום המצות שהם מבחי׳ מים עליונים ולמעלה מבחי׳ הים שהרי הים הוא מבחי׳ מים תחתונים שמתחת לרקיע דאע״ג שהוא עלמא דאתכסיא הנה ידוע מענין יוצר אור ובורא חשך שבחי׳ בריאה נק׳ העלם ועלמא דאתכסיא כמו בחי׳ מחשבה ויצירה נק׳ עלמא דאתגליא בחי׳ דיבור כמ״ש בד״ה  מי מנה עפר יעקב וכ״ז הוא מתחת לרקיע ופרסא שבין אצילות לבריאה אבל המצות שהן מבחי׳ אצילות הן מים עליונים שמעל לרקיע וזהו יערוף כמטר לקחי ועי״ז מתעורר ג״כ בנפש האדם רצון העליון שבנפש לאהבת ה׳ (וכמ״ש ענין זה במ״א ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות ובד״ה אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו גבי ואת מצותי תשמרו וע״פ כי תצא). גם פקדת לשון פקידת עקרה. וכמ״ש וה׳ פקד את שרה כמארז״ל (פ״ק דתענית ד״ח ע״ב). כי בזמן שאין בהמ״ק קיים נקרא כנס״י בשם עקרה לא ילדה דהיינו שאין לה בחי׳ לידה והתגלות האהבה לה׳ רק שהאהבה היא מסותרת בבחי׳ עיבור והעלם וזהו בחי׳ עקרה (ועמ״ש בפ׳ משפטים ע״פ לא תהיה משכלה ועקרה ובפ׳ תזריע ד״ה שוש תשיש ותגל העקרה). אך ע״י המצות פקדת להיות גילוי האהבה (ועמ״ש ע״פ אני ישנה בפי׳ קול דודי דופק פתחי לי וע״פ אלה פקודי המשכן), ועד״ז נתקן ענין התפלה וקודם התפלה ממשיכים עליו מצות ה׳ בטלית ותפילין שכל תפלה היא בחי׳ לידת המוחין וחבלי לידה הם הוידויים סלח לנו. ויענך ע׳ קלין דיולדה כו׳ (עמ״ש בפ׳ וארא בד״ה לכן אמור) והמוחין הם אהבה ויראה היינו להיות אהוי״ר מתגלה בנפש האדם ע״י היגיעה בתפלה בכל אדם לפי בחינתו ומדרגתו וזהו ותשוקקיה שעי״ז נעשה בחי׳ נפש שוקקה ממטה למעלה בתפלה כי פקדת ממעלה למטה ותשוקקיה ממטה למעלה ועי״ז רבת תעשרנה פלג אלקים מלא מים (ע׳ מענין פלג פ״ק דתענית שם וברבות בראשית פרשה ד׳ ובערוך ערך קבה ובמא״א אות פ׳ ססעי׳ י״א ובלק״ת מהאריז״ל בתלים ע״פ זה). והענין כי אלקים הוא בחי׳ הצמצום והסתר פנים דהיינו בזמן שהמוחין שהם אהוי״ר הם בעלמא דאתכסיא. אך ע״י שפקדת הארץ ותשוקקיה נעשה פלג אלקים כי שם אלהים מתחלק ונעשה מ״י אל״ה שבחי׳ עלמא דאתגליא הנקרא בשם אלה אינה מסתתרת ומתעלמת ונכללת במקורה בתוך עלמא דאתכסיא הנק׳ בשם מ״י והוא פי׳ שם אלהים כנודע מזוה״ק (בהקדמה דף ב׳ ע״א) אלא יצא ממקורה מהעלם אל הגילוי להיות בחי׳ עלמא דאתגליא ונתחלק שם מ״י משם אל״ה הן ששה קצוות אשר כל אחד ואחד כלול מכולם כו׳ כמ״ש בד״ה אלה פקודי המשכן והיינו להיות התגלות אהבה ויראה בגילוי הלב ונעשה מלא מים. (והוא ענין המשכת וגילוי החסדים מהעלמם וכיסויים ביסוד אימא הנק׳ פלג וזהו ענין וימינך מקרב חוקך כלה חיקך קרי כמ״ש במ״א ע״פ ואהיה אצלו אמון וזהו נהר פלגיו ישמחו עיר אלקים) (בתלים סי׳ מ״ו ה׳) ועיין מזה בזח״ב משפטים צ״ח ב׳ הם המשכת והשפעת המצות שהם אורות עליונים אשר ירדו ונתגשמו בענינים גשמיים כמו ציצית של צמר ותפילין על הקלף כמו מים שיורדים ממקום גבוה לנמוך והמים הם שמצמיחים כל מיני תענוג, כך המצות הם מצמיחים האהבה והיראה שבנפש להיות לה רצון וצמאון ונפש שוקקה (ופי׳ רבת תעשרנה פי׳ ברבות בחקותי ס״פ ל״ה אחד לעשרה כו׳ ובשה״ש רבה בפסוק אני לדודי ועלי תשוקתו פי׳ לשון עשירות והיינו כמ״ש ברע״מ ר״פ תשא העשיר דא עמודא דאמצעיתא מפני שתפארת עולה עד הכתר בחי׳ והבריח התיכון כו׳ ומשם יומשך כח הצמיחה ותוספת האור ברבוי והגדלת המדות אהבה ויראה ושיהיו כלולים זה מזה כמ״ש בד״ה וידעת היום והשבות ועמ״ש ע״פ כי כארץ תוציא צמחה כו׳ ובד״ה בשלח פרעה בענין פי׳ ראשית תבואתו ומ״ש ע״פ עשר אעשרנו לך. עוי״ל ע״ד מ״ש בזח״א ויחי דרמ״ו א׳ שיש לחם עני ולחם פנג ע״ש ובפ׳ בראשית דל״ג א׳ פי׳ דלחם עני זהו בחי׳ יבשה לשון יבישות ממילא מובן דע״י שנתמלא מים זהו בחינת רבת תעשרנה וז״ש ארץ אשר לא במסכנות כו׳ ע׳ בזהר ויחי דרמ״ט ע״ב, וב׳ מדרגות אלו בעבודה היינו בחי׳ אתכפיא ואתהפכא. וז״ש שלחייך פרדס כו׳ שגם בהיותה בחי׳ בית השלחין ארץ יבשה לחם עוני בחי׳ אתכפיא גדלה מעלתה כו׳ ונמשך עי״ז נרד וכרכם כו׳ כענין ריח  ניחוח שמשיב את הנפש כו׳ ועמ״ש בפ׳ ויקהל בד״ה קחו מאתכם). אך תכלית הצמאון הזה הוא כדי לדבקה בחי׳ רוחא ברוחא מחשבה במחשבה והיינו ע״י התורה וכמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש דבור בדבור מחשבה במחשבה כו׳. ועז״נ ונחה עליו רוח ה׳ כי בחי׳ הדבור נק׳ רוח ממללא ובחי׳ זו תהיה נחה עליו מלמעלה. וכמארז״ל כל היושב ושונה הקב״ה שונה כנגדו (והמשכה של בחי׳ רוח גבוה מבחי׳ ההמשכה הנק׳ מים וכמ״ש ורוח אלקים מרחפת על פני המים וכמ״ש מזה סד״ה והניף ידו על הנהר בעים רוחו). והנה בחי׳ רוח זה הוא ממעלה למטה וכמ״ש עד יערה עלינו רוח ממרום שהרוח הוא יורד ממקום עליון וגבוה מאד נעלה בחי׳ אויר אור יו״ד דאורייתא מחכמה נפקת והחכמה מאין תמצא כנודע. (ועמ״ש מענין אויר אור יו״ד שהאויר הוא מקור האור בפ׳ מקץ סד״ה נר חנוכה מצוה כו׳ מזוזה מימין כו׳ וע׳ בזח״ג נשא דק״ל ע״ב רוחא דנפיק כו׳ ע״ש ובפ׳ ויחי) (דרל״ה א׳) והנה לפי משנ״ת לעיל ד׳ יסודות שבנפש הן ד׳ אותיות הוי׳, והנה ענין מלא מים זהו יחוד ו״ה בחי׳ מים ועפר וענין רוח ואש זהו יחוד י״ה וזהו כענין יחו״ת ויחו״ע וכמ״ש במ״א ע״פ פקודי המשכן משכן העדות כו׳ ומשם תדרשנו.

תוכן העניינים

לקוטי תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה