לקוטי תורה· רבי שניאור זלמן [הגר"ז] מלאדי
אמור
פרק א
ונקדשתי בתוך בני ישראל וכו׳. להבין מהו לשון תוך. וגם צ״ל מאמרז״ל בענין שיש ג׳ כתות מלאכים. כת אחת אומרת קדוש. וכת א׳ אומרת קדוש קדוש וכת אחת אומרת קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות וגו׳. כדאיתא בחולין (דצ״א ע״ב). ור״ל שהכת הא׳ אומרת פעם א׳ קדוש וכת הב׳ כופלים ואומרים ב״פ קדוש וכת הג׳ ג״פ. כמו שאנו אומרים. וגם צ״ל מ״ש בנזיר ג״כ לשון קדוש כמ״ש קדוש יהי׳ גדל פרע כו׳. הנה כתיב שרפים עומדים ממעל לו.
ויש להבין איך יתכן שיעמדו ממעל לשכינה והלא הם נבראים בעלי גבול. הנה כתיב כי עמך מקור חיים ולמה לא נאמר ואתה כו׳. ויובן כל זה בהקדים להבין פי׳ וענין קדוש. דהנה קדוש פירושו מובדל, דהיינו כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי שאין שום שינוי אצלו ית׳ בין קודם בריאת העולם לאחר שנברא וכמאמר אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא כו׳, ור״ל שאין שום שינוי והתפעלות ח״ו אצלו ית׳ מבריאת העולם וכמ״ש אני ראשון ואני אחרון כו׳, והיינו לפי שהוא ית׳ מובדל מכל העולמות דהיינו שהיותו מחיה ומהוה העולמות אינו כמו שהנפש מחיה את הגוף שמהות הנפש ממש מתלבשת בתוך הגוף להחיותו, והרי נתפסת ממש בתוך הגוף ומתחלק החיות המתפשט ממנה בהגוף לג׳ חלקים שהוא החיות שמלובש במוחין שבראש.
והחיות שבגוף והחיות שברגלים. שהחיות המלובש בהראש נעלה יותר הרבה מחיות שבגוף כנראה בחוש שבראש הוא כל פנימיות החיות. דהיינו כח המחשבה והשכל והחושים המעולים שבפנים ראיה שמיעה כו׳. והחיות שבהגוף הוא למטה מבחי׳ זו דהיינו ששם משכן המדות שבלב שהם למטה מהשכל וגם כח המעשה שבידים הוא למטה במדרגה מן החושים שבפנים ראיה ושמיעה כו׳.
ואח״כ ברגלים החיות יותר למטה מבחי׳ החיות שבגוף. וכ״ז מפני שהמוחי׳ שבראש הם מקבלים תחלה החיות ומבחי׳ פנימיות יותר היינו מפנימי׳ הנפש, ואח״כ מבחי׳ התחתונה שבראש נמשך לגוף כו׳ לכן החיות שבגוף הוא למטה במדריגה מהחיות שבראש וכן עד״ז מהגוף לרגלים. הרי שהחיות המתפשט ממהות הנפש מתחלק לג׳ חלקים כלליים הנ״ל ראש וגוף ורגלים ויש בכל א׳ כמה אברים פרטיים כנודע. אך בכלל הם ג׳ בחי׳ הנ״ל.
ושינוי בחינותיהם הוא מצד שינוי גילוי החיות הנמשך להם מהנפש כנ״ל שבראש מאיר בחינה עליונה מהנפש כו׳. ונמצא שחיות הנפש נתפסת ומתלבשת ממש בתוך כלי הגוף ולכן מתחלק החיות הזה המתפשט ממנה ונתפס בהגוף לפי מהות הכלים של הגוף שלהיות כלי המוחי׳ הם נעלים יותר מכלי הגוף לכך הם מקבלים בחינה עליונה מחיות הנפש שהוא כח המחשבה והשכל כנ״ל. אבל מה שהוא ית׳ מחיה את העולמות אינו כן שאין בו בחי׳ התחלקות כלל ח״ו ולא שייך כלל לומר אצלו ראש וסוף כלל כי הוא ראשון והוא אחרון כו׳ והיינו לפי שהוא ית׳ אינו מתלבש כלל בתוך העולמות.
ולא כמו שהנשמה מתלבשת בגוף כנ״ל. ולהיות כן אין שייך כלל בחי׳ התחלקות בהחיות שהוא מהווה העולמות דההתחלקות הוא מצד ההתלבשות כנ״ל דלפי שכלי המוחי׳ נעלים יותר לכן מתלבש בהם בחי׳ עליונה יותר כו׳, וזהו דוקא בבחי׳ החיות המתלבש בתוך הכלים שייך לומר כן. משא״כ בו ית׳ שהיותו מחיה העולמות אינו ע״י שמתלבש בתוכן כלל. הלכך לא שייך כלל שום התחלקות כלל ועיקר גם בהחיות שנמשך ממנו להחיותם כיון שאינו מתלבש בתוכן.
וזהו פי׳ וענין קדוש דהיינו שהוא ית׳ קדוש ומובדל מהעולמות דאע״פ שמחיה ומהווה אותן מאין עכ״ז אינו מתלבש בתוכן כו׳. ולפיכך אין שום שינוי והתפעלות אצלו ית׳ מהבריאה משא״כ הנשמה מתפעלת ממקרי הגוף לפי שמתלבשת ונתפסת בהגוף כנ״ל:
ב ואמנם צ״ל שהרי בבריאת העולמות יש ג״כ התחלקות מדרגות אין קץ כידוע בענין השתלשלות העולמות גבוה מעל גבוה שומר כו׳. וגם בעוה״ז אנו רואים חילוקי מדרגות דצח״מ. וגם בכלל הוא התחלקות לג׳ בחי׳ כלליים וכמ״ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהן ג׳ עולמות כללים (ובהם פרטים רבים) ג״ע העליון גן עדן התחתון ועוה״ז. והוא ממש עד״מ כהתחלקות החיות שבגוף האדם שמתחלק בכלל לג׳ בחי׳ ראש וגוף ורגל וכך העוה״ז כתיב בו והארץ הדום רגלי וג״ע התחתון הוא כמשל הגוף ששם משכן המדות בלב.
וכך נודע דשית ספירן מקננין ביצירה. דהיינו ששם גילוי מדותיו ית׳ חסד כו׳ וגם מוחין חב״ד מתלבשים בהמדות כו׳. וג״ע העליון שם גילוי בחי׳ חב״ד עצמן דא״ס ב״ה לנשמות היושבים ונהנין מזיו והוא כמו עד״מ הראש שבו משכן השכל. וא״כ מובן מזה שהחיות הנמשך ממנו ית׳ בהעולמות ג״כ מתחלק בתוכן לחילוקי מדרגות כמו עד״מ חיות המתפשט מהנפש בהגוף כנ״ל וההתחלקות נמשך מצד ההתלבשות בכלים. וא״כ נראה שהחיות הנמשך ממנו ית׳ ג״כ מתלבש בתוכם, וכן נמצא לרז״ל בהדיא (בפ״ק דברכות) שדימו המשכת החיות ממנו ית׳ להעולמות לסדר המשכת החיות מהנפש בהגוף, והוא מ״ש רז״ל (דף י׳ ע״א) מה הקב״ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה את כל הגוף, ובמדרש תלים ע״פ ברכי נפשי אמרו מה הנפש ממלאה את הגוף כך הקב״ה ממלא את העולם, והרי ענין שהנשמה ממלאה הגוף הוא בבחי׳ התלבשות ותפיסה ממש כנ״ל.
וא״כ מדמים כן ענין התלבשות החיות ממנו ית׳ בהעולמות, וזהו לכאורה הפך ממשנ״ת דהוא ית׳ קדוש ומובדל ומחי׳ את העולם שלא ע״י התלבשות ח״ו. והוא כלל גדול בתורה וכנודע דאיהו תפיס בכולא עלמין ולית מאן דתפיס בי׳. אך הענין דודאי יש בחי׳ חיות המתלבש בהעולמות בפנימיותם ממש ומתחלק חילוקי מדריגות כמשל התחלקות חיות הנפש שבגוף. אך כללות בחי׳ חיות זה המתלבש בעולמות הוא רק בחי׳ זיו השכינה לבד זיו דוקא מבחי׳ הנק׳ שכינה.
והוא הנק׳ ג״כ ממכ״ע. ופי׳ שהחיות שנמשך ממנו ית׳ להתלבש בתוכיות העולמות ממש הוא רק מבחי׳ זיו והארה לבד מהשכינה ב״ה שבחי׳ זיו זה הוא הנמשך להיות ממכ״ע. ובבחי׳ התלבשות והתחלקות לכל עולם כפי מדרגתו בג״ע העליון כך כו׳.
והנה בחי׳ זיו זה שהוא בחי׳ ממכ״ע הוא הנק׳ עלמא דאתגליא בזהר. והטעם כי על בחי׳ זו נאמר ומבשרי אחזה אלוה. אחזה ממש כאלו נראה בעין ממש בבחי׳ גילוי. וענין ראי׳ זו הוא כמו שמבשרי אנו רואי׳ שיש לנו נפש המחי׳ בשר הגוף שבהסתלקות הנפש מהגוף אזי נעשה הגוף פגר כאבן כנראה בלילה בעת השינה שהנשמה מסתלקת מהגוף ונשאר קיסטא דחיותא הרי שינה א׳ מס׳ במיתה ולכן מברכים בכל בקר בעמידה משינה בא״י המחזיר נשמות לפגרים מתים כי בכל יום מתחדש החיות ונעשה בריה חדשה הרי אעפ״י שאין אנו רואים בעיני ראיה מהות הנפש איך ומה היא. מ״מ נודע ונרגש לנו שהנפש מלובשת בגוף שהרי נראה לנו פעולותיה שהגוף חי ממנה שהרי מצד עצמו הגוף הוא כאבן בהסתלק הנפש ממנו.
וא״כ הנפש היא בבחי׳ גילוי ממש אצלינו שנראה לנו ענין התלבשות הנפש בגוף אע״פ שאין המהות מושג ונראה מה הוא וכך ממש אחזה אלוה שהרי אנו רואים בעינינו פעלו הנראה שהעולם הוא גוף גדול חי ובהכרח שיש בהם חיות המחיה אותם כמו שנודע לנו הנפש ע״י פעלה הנראה בגוף וכמו שאנו רואים החיות שבעוה״ז כמ״כ הנבראים שבעולמות העליונים רואים ג״כ ומשיגים ביתר שאת החיות המהוה אותן, וזהו ומבשרי אחזה אלוה מבשרי דוקא כמו שמבשרי אני מרגיש ואחזה הנפש שנתת בי כך אחזה אלוה היא התלבשות החיות בחי׳ ממכ״ע הנמשך מא״ס ב״ה בתוכיות העולמות ממש כמו שהנשמה מלאה את כל הגוף וכך חיות זה מתחלק לג׳ בחי׳ כלליים ג״ע העליון וג״ע התחתון ועוה״ז.
ולכן נק׳ בחי׳ ממכ״ע עלמא דאתגליא [ועמ״ש בפ׳ ואתחנן ע״פ וידעת היום]. ג אך בחי׳ חיות זה הנמשך בבחי׳ ממכ״ע הוא רק הארה וזיו בעלמא זיו השכינה. אבל הוא ית׳ עצמו הוא קדוש ומובדל שאינו מתלבש ח״ו בתוך העולמות.
ואף גם בחי׳ החיות הנמשך ממנו ית׳ להחיות העולמות עיקר החיות אינו מתלבש בתוכן כלל אלא מחיה ומהוה אותן שלא ע״י התלבשות וזהו בחי׳ סכ״ע. וזהו שנת״ל שהחיות שהוא ית׳ מחיה העולמות אינו כדמיון שהנפש מחיה את הגוף כי הוא ית׳ מחיה אותן אע״פ שאינו מתלבש בתוכן רק בבחי׳ סובב ומקיף עליהן.
וההארה שנמשכת בבחי׳ ממכ״ע הוא זיו והארה לבד מבחי׳ הסוכ״ע ונק׳ זיו השכינה כנ״ל. והלכך אין שייך בו שום שינוי ע״י הבריאה ולא כמו הנשמה שמתפעלת ממקרי הגוף לפי שמהו״ע מתלבשת בהגוף.
ואי לזאת מובן שבבחי׳ סוכ״ע אין שייך התחלקות ראש וסוף מעלה ומטה כיון שאינו מתלבש בהעולמות וז״ש כי נשגב שמו לבדו הודו על ארץ ושמים פי׳ שרק הזיו וההוד של שמו ית׳ הוא מתלבש בארץ ושמים להחיותם ומתחלק לחלקים כנ״ל, [וגם נודע דארץ ושמים נק׳ ג״ע עליון ותחתון כידוע בפי׳ מי לי בשמים כו׳], אבל שמו עצמו הוא קדוש ומובדל ונשגב לבדו.
וכמ״ש אין ערוך אליך פי׳ שא״א להיות המשכת החיות ממנו ית׳ בבחי׳ סדר ההשתלשלות עילה ועלול וענין עילה ועלול הוא כמו שמהשכל מתהוה מדה שבלב וממדה מחשבה כו׳ שמהות השכל נתפס בהמדה כו׳, משא״כ הוא ית׳ בחי׳ סכ״ע ואינו נתפס בהעולמות ולא כמו שהעלול משיג עילתו אלא אין ערוך לך ממש.
וע״ז נאמר כי נשגב שמו לבדו. ולכן כתיב אני הוי׳ לא שניתי ואתה הוא קודם שנברא כו׳ ומשנברא העולם הכל בשוה. וז״ש אלקים חיים ומלך עולם. פי׳ מה שהוא אלקים חיים שנמשך ממנו חיות להיות מתלבש בכל נברא בפנימיותו ממש ולכן אלקים לשון רבים ע״ש ריבוי התחלקות החיות לכל נברא.
וזהו לשון אלקים חיים כו׳ הנה המשכה זו בכלל הוא רק מבחי׳ מלך עולם. דהיינו מבחי׳ מדת מלכותו ית׳ כמ״ש מלכותך מלכות כל עולמים. ומשם נמשך ג״כ להיות סדר השתלשלות עו״ע ומעלה ומטה כמו ראש וגוף כו׳ כנ״ל משא״כ מהו״ע ית׳ קדוש ומובדל וכמשל התפשטות הממשלה והאדנות של המלך על אנשי המדינה שבממשלה זו הוא מנהיג׳ ואימתו עליהם הרי עצמות המלך אינו נתפס באנשי המדינה רק שמו לבד נק׳ עליהם והוא ממשלתו ואימתו, וכמ״כ יובן למעלה שחיות העולמות הוא נמשך ממדת מלכותו ית׳ שמבחי׳ מל׳ נמשך להיות מתפשט ומתלבש החיות בג׳ עולמות הנ״ל ג״ע העליון ותחתון ועוה״ז.
וגם באמת מובן ממשל המלוכה שבחי׳ ההתנשאות הוא בחי׳ מקיף וממעל לאנשי המדינה. וכך בחי׳ מלכותו ית׳ היא בחי׳ סובב ומקיף על העולמות רק זיו והארה ממנה נמשך להיות מתלבש בהעולמות והוא ענין זיו השכינה שנמשך להיות כח הפועל בנפעל ממש ואז שייך סדר השתלשלות עילה ועלול כו׳ וכמש״ל דאפי׳ בחי׳ שמו שהוא מלכותו הוא נשגב לבדו רק הודו של שמו על ארץ ושמים כו׳ וזהו אתה קדוש ושמך קדוש (וכמ״ש במ״א בד״ה לכן אמור לבני ישראל). ובזה יובן ענין ד׳ רבתי דאחד שרומז למדת מלכותו ית׳ כנודע וא״כ צ״ל מ״ש אח״כ בשכמל״ו הלא כבר נרמז ענין מלכותו בד׳ רבתי דאחד. אך הענין כי הד׳ רבתי דאחד הוא רומז על בחי׳ עצם מדת מלכותו ית׳ שהיא למעלה מההתלבשות בבי״ע ולכן הד׳ סטרין מזרח ומערב צפון ודרום הם בטלים שם במציאות שאין שם התחלקות מעלה ומטה כנ״ל. אך בחי׳ שם כבוד מלכותו ענין ג׳ תיבות אלו הוא מה שנמשך הזיו ממדת מלכותו ית׳ להתלבש בתוכיות העולמות בבחי׳ ממכ״ע ממש כח הפועל בנפעל ולהיותן נחלקים בכלל לג׳ חלקים ג״ע העליון והתחתון והעוה״ז בחי׳ בראתיו יצרתיו עשיתיו ע״כ באו ע״ז ג׳ תיבות והן שם כבוד מלכותו.
וזהו פי׳ בשכמל״ו היינו שאנו ממשיכים להיות המשכות מבחי׳ ממכ״ע. וז״ש כי עמך מקור חיים ולא נאמר כי אתה מקור חיים שאז היה משמע שהוא ב״ה הוא המקור הנובע ממנו החיים בהשתלשלות עילה ועלול.
וזה לא יתכן כלל כנ״ל שלא היה באפשר להיות נמשך מאתו ית׳ סדר והדרגת השתלשלות עילה ועלול כי אלו הי׳ נמשך השפע ממנו בבחי׳ עילה ועלול לא היה כלל התהוות העולמות בבחי׳ גבול ומדה. לכן נאמר כי עמך מקור חיים שהמקור שנובע ממנו השתלשלות עילה ועלול הוא עמך ר״ל שהוא דבר הטפל ובטל אצלך להיות כי מקור זה הוא הנק׳ עלמא דאתגליא ונק׳ ממכ״ע שמתלבש בתוך העולמות בפנימיותם שאז שייך לומר ענין השתלשלות עילה ועלול.
והרי נת׳ שבחינת ממכ״ע הוא ענין זיו השכינה שהוא זיו והארה בעלמא וגם נמשך ע״י צמצום עצום בתחלה שיהיה הגילוי רק כטפה מאוקיינוס ויותר מכן אין ערוך כו׳ אז אח״כ נמשך מזה מקור לבחי׳ השתלשלות והנה בחי׳ הזיו הוא טפל ובטל במציאות לגבי מקורו כביטול טפה א׳ בים אוקיינוס אילו היה הים בלי גבול עד״מ וכביטול זיו השמש בשמש לכן נק׳ עמך כו׳ אבל הוא ב״ה במהו״ע מובדל בבחי׳ אין ערוך לך.
וז״ש אתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון ומבלעדיך אין לנו מלך דהיינו אתה במהו״ע ית׳ הוא מובדל שהוא ראשון והוא אחרון כמ״ש לא שניתי כו׳ וחיות כל העולמות הוא רק מבחי׳ מלך וכנ״ל בפי׳ אלקים חיים ומלך עולם. הרי מבואר ענין ופי׳ קדוש שהוא לומר שהוא ית׳ קדוש ומובדל ומחיה העולמות שלא ע״י התלבשות בתוכיותן ע״ד שהנשמה מחיה את הגוף.
והגם כי נת׳ ג״כ שיש בחי׳ חיות אלהות המתלבש בפנימיותן כמו שהנשמה מתלבשת בגוף אך זהו רק בחי׳ זיו השכינה הארה דהארה אבל מהו״ע נת׳ קדוש ומובדל ואפילו בבחי׳ שמו נאמר כי נשגב שמו לבדו רק הודו דשמו על ארץ ושמים והוא בחי׳ הארה דהארה כנ״ל:
ד ובזה יובן מ״ש בנזיר קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. וצ״ל מה ענין הקדושה לגידול השער. אך הענין דהנה כתיב ועתיק יומין יתיב כו׳ ושער רישי׳ כעמר נקא. ופי׳ עתיק יומין הוא כמ״ש המתנשא מימות עולם. כי ימות עולם הוא בחי׳ המקור חיים המתלבש בבחי׳ ממכ״ע כנודע בפי׳ מ״ש ששת ימים עשה ה׳ ולא כתיב בששת אלא שרומז למדות עליונות המתלבשים להחיות העולמות, יום ראשון נמשך בחי׳ חסד ונבראו עי״ז אור ומים כו׳.
וזהו בחי׳ ממכ״ע אבל מהו״ע ית׳ שהוא קדוש ומובדל נאמר עליו המתנשא מימות עולם שמרומם ומתנשא מלהיות מתלבש בתוכן כי אין ערוך לו כלל. וזהו פי׳ עתיק יומין מלשון המעתיק הרים שנעתק ונבדל מבחי׳ ימות עולם [ועיין בזהר ח״ג קל״ג ב׳ ע״פ וחסדי מאתך כו׳ וכתיב ובחסד עולם כו׳ ודף קל״ד ב׳ ענין ימי קדם וימי עולם ועמ״ש במ״א ע״פ ביום השמיני עצרת בפי׳ אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם ובד״ה השמים כסאי בענין שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם] וההמשכה הנמשך ממנו להיות מקור וחיות להתהוות בחי׳ ימות עולם ובחי׳ ממכ״ע הוא רק הארה מצומצמת שאין ערוך כלל למהו״ע ית׳.
וע״ז נאמר ושער רישי׳ כעמר כו׳ שנמשלה לבקיעת השערה מהמוח. שעם היות שנמשך בהשערה חיות מהמוח כנודע שהשערה חלולה ובתוך החלל יש יניקה מהמוח. עכ״ז הוא רק מותרי מוחין וחיות מצומצם במאד עד שאינו נוגע כלל לחיות המוחין עד שבהחתך השערה לא יכאב למוח כלל, כך עד״מ א״א להמשיל משל אחר לבחי׳ האור והחיות הנמשך ממהו״ע ית׳ להיות מקור לבחי׳ ממכ״ע הנקרא מקור חיים. רק כמו בחי׳ שערה לפי שמזה המשל מובן איך שאע״פ שנמשך ממנו הארה זו עכ״ז הוא קדוש ומובדל לגמרי כי השערה אינו נוגע כלל למהות ועצם המוח עד״מ וכך זו ההארה אינו נוגע כלל למהו״ע ית׳ שהוא בעצמו קדוש ומובדל לגמרי ורק בחי׳ הארה מצומצמת הנמשלה לשערות נמשכת להיות מקור להתהוות מקור חיים וממכ״ע.
ולכן יש שייכות ענין הקדושה לבחי׳ שערות. דדוקא השערה מורה על ענין הקדושה דהא בהא תליא דלהיותו קדוש ומובדל א״א להיות ממנו ההמשכה רק ע״י בחי׳ שערות דוקא. ולכן בבחי׳ שערות אלו תלוי קדושה העליונה שהרי נמשכו מבחי׳ קדוש ומובדל בחי׳ סכ״ע שא״א להיות משם שום המשכה בפנימית רק ע״י שערות כו׳ משא״כ מבחי׳ החיות דממכ״ע הנמשך ומתלבש בתוכיות העולמות דשם שייך ענין התלבשות והשתלשלות עילה ועלול, ומבואר למעלה דענין התלבשות והשתלשלות הוא שנתפס המהות העילה בהעלול כמו התלבשות השכל במדה או אפילו כהתלבשות הנשמה בגוף. ע״כ אין צ״ל משם ההמשכה ע״י בחי׳ שערות דוקא. דהא ענין השתלשלות זו הוא הפך מבחי׳ שערות. שהשערה מורה על ההמשכה שבצמצום עצום עד שאין ערוך כלל להמקור. אלא שם שייך המשל מהתלבשות הנשמה בגוף. או כמו התלבשות השכל בכח המעשה שביד כו׳.
ולכן ארז״ל שער באשה ערוה כי אשה רומז לבחינת החיות המתלבש בעולמות שהוא בחינת נוקבא כנודע. וע״כ כשנמשך משם ההמשכה בבחינת צמצום עצום ע״ד הנ״ל בבחי׳ שערה יוכל להיות מזה יניקת החיצונים מחמת ריבוי הצמצומים ולכן הוזהרו הלוים ג״כ להעביר תער כו׳ להיותם מבחי׳ גבורות בעצמם ע״כ כשיומשך מהם השפע ע״י שערות וצמצומים יהיה יניקת החיצונים (ועיין מ״ש מזה סד״ה ויקח קרח ובד״ה כי תצא בענין וגלחה את ראשה ובד״ה שרי אשתך. ועיין בפ׳ ויחי דרי״ז א׳ ועד לא גליש כו׳. ובמק״מ ובזה״ר שם ועיין בפ׳ אחרי ד״ס ע״ב ובפ׳ נשא דקמ״ב א׳ ועיין בספר נשמת דוד על שה״ש בפסוק שערך כעדר העזים פי׳ שאין לחיצונים שום אחיזה בשערותיה כו׳ ע״ש. וכ״מ ממ״ש במ״א בשם התיקונים בפי׳ ודלת ראשך כארגמן הם טעמי תורה והם שערות דנוקבא שמהם נמשך התגלות טעמי תורה בהיכלות דבריאה ופי׳ כארגמן גווני דכלילן בגו גווני כמ״ש באדרא קמ״א ב׳ ובאדר״ז דרצ״ו א׳ ולכאורה זהו סותר למאמרים הנ״ל. אך הענין כמ״ש בזהר הרקיע פ׳ ויחי שם שכשהנוק׳ היא למעלה באצילות אז אין שום יניקה לחיצונים משערותיה אבל כשהנוק׳ למטה בבריאה בסוד הקליפות אז הם יונקים מהשערות וזהו שערך כעדר העזים שגלשו מהר גלעד גלעד הוא ענין עד הגל הזה שהוא הפרסא המפסקת בין העולמות וכמ״כ יש פרסא מפסקת בין אצילות לבריאה כו׳ ועי״ז הוא שאין לחיצוני׳ שום אחיזה בשערותיה וזהו שגלשו שפי׳ כתרגומו גליש תרגום קרח. דהיינו כאלו נקרחו ואין שם שערות כלל כך אין להם אחיזה מהשערות כו׳ וזה נעשה ע״י בחי׳ הר הגלעד והוא ע״ד צדיקים נדמה להם כהר ועמך כולם צדיקים פי׳ שכל איסור קטן נדמה להם כהר ומסך מבדיל בינו לבין קונו ועי״ז לא ימשך אחר הגשמיות וכמ״ש במ״א ע״פ זה דהסבי עיניך כו׳ שערך כעדר כו׳ ועי״ז נמשך ג״כ למעלה בחי׳ שגלשו מהר הגלעד הנ״ל ועמ״ש מענין הפרסא בד״ה והבדילה הפרוכת שיש כמה בחי׳ פרסא בין עולם לעולם שמונע יניקת החיצונים כו׳ ע״ש וכנ״ל) משא״כ מבחי׳ סוכ״ע הקדוש ומובדל שא״א להיות משם השתלשלות עילה ועלול ע״כ א״א להיות ההמשכה אלא ע״י בחי׳ שערה דוקא. ובשערות אלו תלוי הקדושה עליונה דוקא שהוא מקור להתהוות בחי׳ ממכ״ע כנ״ל ולהיות שענין הנזירות כי יפליא להזיר, הנה ענין מצוה זו רומז למעלה מעלה דהיינו שהנזיר עולה למקום גבוה ודומה לעליון (כמ״ש בזהר פ׳ נשא דקכ״ז ע״ב ובלק״ת שם בטעמי מצות ובז״ה פ׳ ויחי שם) ע״כ נאמר בו קדוש יהיה גדל פרע כו׳:
ה וזהו ענין הכת הא׳ האומרים קדוש והם מבחי׳ השרפים כמבואר בפסוק ובגמ׳ דחולין שם והענין שהם בחי׳ מלאכים עליונים שבעולם הבריאה ששם מתגלה בחי׳ חב״ד להיות הנשמות ומלאכים משיגים גדולת א״ס ב״ה.
וכנז״ל בענין בחי׳ ממכ״ע שמתחלק החיות בכלל לג׳ בחי׳ ג״ע העליון וג״ע התחתון ועוה״ז דוגמת ראש וגוף ורגלים ע״כ השרפים שהם מבחי׳ עולם הבריאה ששם הג״ע העליון הם משיגים גדולת א״ס ב״ה ועיקר ההשגה הוא זה איך שהוא ית׳ קדוש ומובדל בבחי׳ אין ערוך אליו ב״ה ומקור המשכת החיות ממנו ית׳ להיות בחי׳ ממכ״ע הוא רק ע״י צמצום עצום בבחי׳ שערה כנ״ל.
ומבחי׳ המקור הנק׳ ממכ״ע הוא שנמשך ומתגלה כל השגות אלהות שבעולמות עליונים ותחתונים וג״ע העליון כו׳. אבל הוא ית׳ עצמו קדוש ומובדל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל. והחיות שהוא ית׳ מחי׳ אותן שלא ע״י צמצומים הנק׳ סוכ״ע א״א כלל להתלבש בתוכיותן רק בבחי׳ מקיף והעלם. ולכן כתיב לא שניתי ואין בו שום התחלקות מעלה ומטה. וע״ז נאמר אני ראשון ואני אחרון כנ״ל.
והנה ע״י התבוננותם והשגתם בזה אזי הם מתלהבים ומתלהטים בתשוקה ורשפי אש לאסתכלא ביקרא דמלכא בבחי׳ סוכ״ע שהוא קדוש ומובדל ולכן נק׳ שרפים ע״ש הרשפי אש והתשוקה הנפלאה. וזהו שאומרים קדוש פעם א׳ הוא שיש להם רצון א׳ ליכלל בבחי׳ סוכ״ע כו׳ ולכן נאמר עליהם שרפים עומדים ממעל לו.
ומבואר לעיל הקושיא איך שייך לומר על הנברא שעומד ממעל לשכינה כביכול. והענין דישעיה אמר ואראה את אד׳ יושב על כסא רם כו׳ שרפים עומדים ממעל לו. ופי׳ שם אד׳ הוא בחי׳ מדת מלכותו ית׳ והנה ישעי׳ לא השיג בחי׳ מדת מלכותו כמו שהיא עדיין למעלה מהתלבשות בהעולמות שהוא בחי׳ ד׳ רבתי דאחד כנ״ל שם לא השיג ישעי׳ כלל (זולתי על משה רבינו ע״ה אמרז״ל שהראהו קשר של תפילין וידוע דקשר זה הוא בחי׳ ד׳ והיינו ד׳ רבתי דאחד) רק השגתו היתה בבחי׳ מדת מלכותו כמו שהיא מלובשת בהעולמות בבחי׳ ממכ״ע שזהו ענין שם כבוד מלכותו. וז״ש ישעיה ראיתי את אד׳ יושב על כסא כו׳ דהיינו כשנמשך להתלבש בעולם הבריאה הנק׳ כסא כנודע וזהו אתה גבור לעולם אד׳ שצ״ל תחלה גבורות וצמצומים. עד שיומשך להיות בבחי׳ אד׳. דהיינו ענין דאנת אשתמודע אדון על כולא והוא כי מבחי׳ זו נמשך להיות התהוות בי״ע בבחי׳ התחלקות ומתלבש החיות בכל אחד לפי ערכו. שזהו ע״י גבורות וצמצומים תחלה לצמצם האור והחיות עד שיהיה יכול להתלבש בהעולמות ושיתהוו בבחי׳ גבול ומדה (וע׳ במק״מ ר״פ בראשית וז״ל מצאתי בדברי האריז״ל שנקודת המל׳ היורדת לבריאה נק׳ בשם אדנ״י), וע״ז אמר שרפים עומדים ממעל לו. כלומר כאלו הן למעלה מבחי׳ שם אדנ״י שהוא בחי׳ ממכ״ע. מפני שעיקר תשוקתם להשיג בחי׳ סוכ״ע הנק׳ קדוש. דהיינו שתשוקתם לצאת מהגבלתם וצמצומם מכח הפועל אלקי המחיה אותן בבחי׳ צמצום מבחי׳ ממכ״ע ולהדבק בבחי׳ סוכ״ע ולהיות כי אל אשר רוחם פונה בתשוקתם יקרא בשם עומד שם וזהו שהשרפים עומדים בתשוקתם ממעל לו לשם אדני ר״ל שתשוקתם לבחי׳ סוכ״ע וזהו שאומרים קדוש פ״א. ועמ״ש מענין שרפים עומדים בד״ה שחורה אני ונאוה. והנה האדם הוא עולם קטן ויש בו ג״כ הג׳ בחי׳ של ג׳ כתות המלאכים הנ״ל (כי המלאכים כל א׳ הוא בחי׳ פרטית אבל האדם כלול מכל העולמות ולכן נאמר בו נעשה אדם לשון רבים כמ״ש במ״א באריכות), וזו הבחי׳ של הכת א׳ מהשרפים האומרים קדוש פעם א׳ שתשוקתם לאסתכלא ביקרא דמלכא ומתלהטים ברשפי אש כו׳ ישנה ג״כ בהאדם והוא בחי׳ יסוד האש שבלב כי כמו שהגוף האדם מורכב מד׳ יסודות גשמיים. וכן הנה״ב מורכבת מד׳ יסודות רוחניים דנוגה. כך גם הנפש האלהית כלולה ומורכבת מד׳ יסודות רוחניים דקדושה האלקית (כמ״ש בסש״ב ח״א פ״ג). ומשכן יסוד המים הוא במוח ויסוד האש הוא בלב. והנה ענין מזיגות הד׳ יסודות אינן שוים בכל אדם שיש שיסוד המים בו בתגבורת יותר ויש שבו יסוד האש מתגבר יותר.
והוא כמו למשל הגחלים שיש גחלים בוערות שהאש מתלהט בהן בגילוי ויש גחלים עוממות שאין מתלהט בהן האש כ״א יש בהם רק ניצוץ א׳ בהעלם. אך עכ״ז כיון שעכ״פ יש בהם ניצוץ א׳ לזאת כשמנפחים את הניצוץ שבהם בחזקה אזי הוא מתלהט בהגחלת בבחי׳ גילוי כו׳. כמ״כ הוא ג״כ בענין נפש האלהית שבאדם שיש שיסוד האש האלהי שבלבו הוא מתגבר יותר בבחי׳ גילוי כמשל גחלים בוערות כו׳ ויש שיסוד האש האלהי שבלבו הוא בהעלם שהוא כמו גחלים עוממות שרק ניצוץ א׳ יש בהם ובבחי׳ העלם אבל ניצוץ א׳ יש בכל אחד ואחד מישראל.
ולזה הוא העצה לנפחו בחזקה שאז מתלהט ומתלהב ומתפשט בהגחלת כולו בבחי׳ גילוי וכמ״כ בנפש האלהית שבאדם שצריכים להבעיר הניצוץ שיש ביסוד האש שבלב שיתגלה בבחי׳ גילוי ע״י שמנפחים בו. והוא כל סדר התפלה עד ק״ש שהוא מתבונן בגדולתו ית׳ איך שאמר והיה העולם אומר ועושה כו׳. שזו ההתבוננות שבתפלה עד בכל לבבך שבק״ש הוא הכל בבחי׳ הניפוח שמנפחים את הניצוץ של יסוד האש האלהי שבלבבו שתאיר בבחי׳ גילוי בלב כו׳.
ובבכל לבבך שבק״ש מתגלה הניצוץ של יסוד האש האלהי בלב בבחי׳ גילוי שמתלהט ומתלהב בתשוקה ורשפי אש אליו ית׳. וזהו ונקדשתי בתוך בנ״י פי׳ תוך בנ״י הוא נקודה הפנימי׳ של הלב של כאו״א מישראל ושם בתוך נקודה פנימית הלב ונקדשתי להיות לבם בוער ברשפי אש ואהבה עזה לאסתכלא ביקרא דמלכא שהוא ית׳ קדוש ומובדל ואין ערוך אליו כלל. ע״כ יהיה נתפס התשוקה אליו ית׳ על ידי ההתבוננות איך שהוא ית׳ קדוש כו׳ בתוך פנימית נקודת הלב שהוא ענין אמירת הקדוש דכת הא׳. ובאדם הוא בחי׳ האהבה דבכל לבבך דהיינו גילוי פנימית הלב בבחי׳ גילוי ממש להיות הלב מלא וגדוש מאהבת ה׳ בבחי׳ כלות הנפש כמ״ש נכספה וגם כלתה נפשי כו׳ (וגם הטעם שנק׳ תוך דכבר נת״ל שחיות הנפש המתלבש בגוף נחלק לג׳ מדרגות היינו ראש גוף רגלים והם ג׳ בחי׳ ראש תוך סוף א״כ הלב הוא בחי׳ תוך וזהו ונקדשתי בתוך כו׳ שיגע בתוך לבבו ממש וכמ״ש ולעבדו בכל לבבכם וארז״ל עבודה שבלב זו תפלה. אך עיקר פי׳ בתוך היינו בתוכיות ופנימיות הלב וכמ״ש בד״ה ה׳ לי בעוזרי בענין פי׳ קליטה שיהיה נקלט תוך תוכו ופנימיותו. ועוד פי׳ ונקדשתי בתוך בנ״י ונקדשתי ממש וכמ״ש בזהר פקודי דרל״א ע״א דכד אתקדש שמיה באתגליא שמיה דאתכסיא אסתלק על כורסי יקריה דכתיב ונקדשתי כו׳ ע״ש ופי׳ אסתלק שנמשך ממקום גבוה יותר וזהו פי׳ ונקדשתי והענין כמ״ש במ״א בד״ה צאינה וראינה. בפי׳ לא זז מחבבה עד שקראה אמי שהוא כמ״ש שאו ידיכם קדש וברכו את הוי׳ שהצדיקים הם הממשיכים בחי׳ קדש מקדש העליון שלמעלה מעלה מבחי׳ קדוש בוי״ו והיינו ע״י נשיאות ידיהם ביחו״ע ויחו״ת למסור נפשו באחד בק״ש ולכן קראה הקב״ה אמי שהם הממשיכים בחי׳ קדוש בוי״ו כו׳ ע״ש באריכות וזהו פי׳ ונקדשתי בתוך בנ״י שע״י שנתפס ההתפעלות מקדושתו ית׳ בתוכיות הלב של נש״י להיות בבחי׳ שאו ידיכם כו׳ עי״ז ממשיכים ממש קדושתו ית׳ דהיינו שממשיכים מבחי׳ קדש העליון להיות בחי׳ קדוש וזהו מ״ש שם אסתלק על כורסי יקרי׳ שנמשך האור בז״א מבחי׳ קדש העליון כו׳. וז״ש ברע״מ פ׳ אמור דצ״ג ע״א וכיון דישראל קא מקדשי כו׳ נהיר ההוא קדש כו׳ וכדין אקרי לעילא קדוש כו׳ על כורסיא דאיהו שמים כו׳ ע״ש):
ו ואח״כ כת ב׳ אומרים ב״פ קדוש הענין כי בחי׳ הקדוש הא׳ הוא העלאה ממטה למעלה שהשרפים רוצים ליכלל בא״ס ב״ה לאסתכלא כו׳ וזוהי בחי׳ כת הא׳. אך בחי׳ כת הב׳ שאומרים פעם ב׳ קדוש הוא שחפצים להיות ג״כ המשכה מלמעלה למטה להיות כי צמאון השרפים הוא להדבק בסוכ״ע ובבחי׳ ביטול עצמותם דוקא מכל וכל. אבל כת הב׳ רוצים וחפצים בהמשכת אור א״ס ב״ה למטה. (ועמ״ש בד״ה שחורה אני הנ״ל בענין ההפרש שבין שרפים האומרים קדוש ובין האופנים שאומרים ברוך, ועוד יש להעיר ממ״ש במ״א ע״פ אז ישיר משה ובנ״י שענין הברכה ברוך אתה כו׳ מן העולם ועד העולם שיהיה בחי׳ עלמא דאתכסייא ובחי׳ סוכ״ע שהוא בחי׳ ביטול דכולא קמי׳ כלא חשיב נמשך בגילוי גם בעלמא דאתגליא וראו כל בשר כו׳, ועד״ז הוא ענין עבודת כת המלאכים האומרים ב״פ קדוש שהוא המשכה מלמעלה למטה אמנם מעלת הכת הראשונה הוא כענין מש״ש אבל עבודת הלוים מדה אחרת היתה בם והיא ממטה למעלה כו׳ שלא יהיה בחי׳ ומדרגת עלמא דאתגליא נראה לבחי׳ ומדרגה כלל ולא יהיה תופס מקום כלל כמ״ש אתה הוא ה׳ לבדך כו׳ עד ולכן הפך ים ליבשה והיינו התכללות הברואים שבעלמא דאתגליא עד עלמא דאתכסיא ממש וכדפי׳ במ״א שהוא עליות הבריאה באצילות ולא בחי׳ המשכת הארה לבד מעלמא דאתכסיא כו׳ ועד״ז הוא ענין הכת הא׳ שאומרים פ״א קדוש שהוא ליכלל בעלמא דאתכסיא) (ועיין מ״ש לקמן פ׳ בהר ע״פ כי תבואו אל הארץ בענין אהבה שמבחי׳ אש כו׳). ובאדם שהוא עולם קטן יש בחי׳ זו ג״כ והוא בחי׳ ומדרגת אהבת בכל נפשך שלאחר אהבה דבכל לבבך שהוא ג״כ המשכה מלמעלה למטה להיות התקשרות חב״ד של האדם ולבושי הנפש מודו״מ בחב״ד דא״ס ב״ה שבתורה ורצונו העליון ב״ה שבמצות וגם בכל נפשך כפשוטו אפילו נוטל את נפשך ע״ד מ״ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי כו׳ שהוא מסירת הנפש והרצון להיות לו רק רצון א׳ לה׳, (ומ״מ אינו דומה לביטול דשרפים דהתם רצונם ליפרד מן הפתילה מעצמו לאסתכלא כו׳ והיא בחי׳ העלאה משא״כ בכל נפשך שעושה ההסכם שאפילו נוטל כו׳ אין זה העלאה לבדה דאדרבה הוא חפץ ג״כ בעסק התורה ומצות רק שעושה ההסכם שאפילו נוטל כו׳ והסכם זה הוא מ״ע רמה ונשאה כי מצות בכל נפשך אפי׳ נוטל כו׳ הוא ממנין המצות כנודע, וע׳ ברע״מ פ׳ אמור צ״ג א׳ דאסתלק ו׳ רזא דשמים כו׳ דהיינו שהקדוש הא׳ זהו בחי׳ ההעלאה, והיינו כמ״ש בכהאריז״ל שלהיות יחוד או״א הוא ע״י העלאת מ״נ במס״נ כי כדי לעורר בחי׳ א״ס להיות המשכת אור חדש בח״ע כו׳ הוא ע״י שהאדם מעורר בחינת א״ס בנפשו למס״נ באחד שהוא בחי׳ בלי גבול של הכלי וזהו ענין קדוש דשרפים ממעל לו ממעל לבחי׳ ו׳ כדין נהיר ההוא קדש בהו בבחי׳ ו׳ מת״ת דאימא נעשה כתר לז״א. ואח״כ קדוש הב׳ זהו ההמשכה שע״י תורה. וקדוש הג׳ זהו ההמשכה שע״י מצות) (וכמבואר לקמן וכן מובן ממ״ש ברע״מ שם):
ז וכת אחת אומרת קדוש ק״ק ובחי׳ זו של כת הג׳ ישנה ג״כ בעבודת האדם למטה והוא בחי׳ בכל מאדך שבק״ש כי מאד פי׳ בלי גבול והוא בחי׳ א״ס למעלה מהכלים וצריכים להמשיך הבחי׳ מאד בחי׳ א״ס למטה והוא ע״י המצות.
ולכן מברכים עליהם אשר קדשנו במצותיו שממשיכים ע״י המצות בחי׳ קדוש גם למטה כו׳ וכן על התורה מברכים אשר קדשנו כו׳ על דברי תורה. והענין יובן ע״ד מ״ש ברכו ה׳ מלאכיו גבורי כח כו׳ כל צבאיו משרתיו עושי רצונו.
ופי׳ עושי רצונו היינו שעושים אצלו ית׳ בחי׳ רצון שירצה להשפיל עצמו להתהוות העולמות שמצד עצמו אין שייך בו בחי׳ רצון שירצה להתהוות העולמות שהוא א״צ להם כמ״ש אני הוי׳ לא שניתי ואף שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם הרי הוא ית׳ נעלה מאד מן האלפים שהם בחי׳ חכמה ובינה אאלפך חכמה אאלפך בינה כי כולם בחכמה עשית כתיב שגם החכמה עילאה נחשבת כעשייה גופנית אצלו יתברך. אך הנה המשכת רצון זה היה תחלה מצד עצמו בחסד חנם וכמ״ש ותורת חסד והיינו לפי כי ואדם אין לעבוד כו׳, אבל עכשיו צ״ל אתערותא דלתתא לעורר המשכה זו.
וזהו מלאכיו גבורי כח באתעדל״ת ועי״ז מעוררים כביכול למעלה המשכת הרצון וזהו עושי רצונו שעושים לו רצון שירצה להניח את אורו כביכול על הצד ולירד לצמצם א״ע כו׳, והנה עיקר המשכה זו הוא ע״י תורה ומצות שעי״ז עושים לו רצון כביכול שירצה להיות מלך העולם וכמארז״ל ע״פ ועשיתם אותם אתם כתיב כאילו עשאוני, דהיינו שממשיכים שיעור קומה בחי׳ כמראה אדם שהוא ההמשכה להיות מקור וחיות להתהוות העולמות כו׳ [עמ״ש מזה ע״פ צאינה וראינה ועמ״ש בד״ה לסוסתי בשה״ש בענין כי אמרתי עולם חסד יבנה].
וזהו פי׳ הברכה של כל המצות ברוך אתה הוי׳ ברוך הוא המשכה שיהיה הוי׳ אלקינו בגילוי לנשמות הצדיקים ושיהיה מלך העולם גם בחיצוניות העולמות, אשר קדשנו במצותיו פי׳ אשר הוא נתינת טעם שהכח להמשכה זו הוא מפני שקדשנו במצותיו לכך יכולים להמשיך הרצון על ידי המצות שירצה להיות מלך העולם. (ועמ״ש מענין זה בד״ה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע גבי פי׳ עושי דברו כו׳ וכמשי״ת לקמן בפי׳ כי אני ה׳ מקדשכם):
ח והנה בדרך פרט יש חילוק בין ענין ההמשכה שע״י עסק התורה לענין ההמשכה שע״י המצות שע״י התורה ממשיכים מפנימיות ע״י העסק בתורה שבכתב ותורה שבעל פה כי מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וכמאמר רז״ל מתניתין מלכתא שהוא הדבור שמדבר בדברי תורה שמלובש בו דבר ה׳ כמ״ש ואשים דברי בפיך ועל ידי העסק במצות מעשיות ממשיכים מבחי׳ חיצוניות כמו מצות צדקה שהוא בחי׳ השפעה להחיות רוח שפלים כמ״כ ממשיך מלמעלה שיושפע להחיות רוח שפלים ולב נדכאים. (ועמ״ש מזה בד״ה וידבר אלקים את כל הדברים האלה). והנה אלו הב׳ בחי׳ של תורה ומצות כתיב בק״ש תחלה כתיב ודברת בם שהדבור הוא לשון הנהגה והיא שעל ידי עסקו בתורה ימשיך וינהיג בחי׳ אור א״ס ב״ה בם ר״ל בדברי תורה שמדבר ועי״ז ממשיך המשכה זו בפנימית העולמות וזהו בחי׳ הקדוש הב׳.
ואח״כ כתיב וקשרתם שהוא מצות מעשיות שכל המצות הוקשו לתפילין והטעם הוא מפני שעיקר הכוונה פנימית של כל המצות הוא הכל להמשיך בחי׳ אחד למטה. וזה מפורש יותר במצות תפילין שכותבין בהם אחד על קלף גשמי וכן במזוזה וממנו נלמוד על כל המצות שהכוונה הפנימית הוא הכל להמשיך בחי׳ אחד למטה, וזהו בחי׳ של כת הג׳ שאומרים ג״פ קדוש דהיינו כמ״ש קדוש קדוש קדוש ה׳ צבאות מלא כל הארץ כבודו מלא כל הארץ דייקא להיות ההמשכה בעשייה הגשמית והוא המשכת בחי׳ מאדך אור א״ס שבלי גבול למטה (ודרך כלל המשכה זו היא ע״י תורה ומצות ודרך פרט ע״י מצות נמשך הגילוי גם בחיצוניות יותר וכמ״ש במ״א ע״פ ויעש דוד שם, ולכן הן ב׳ בחי׳ קדוש ושניהם המשכות מלמעלה למטה. והם בחי׳ בכל נפשך ובכל מאדך לבד הקדוש הראשון שמלמטה למעלה כו׳ בחי׳ בכל לבבך. ומ״ש במ״א כמה פעמים דבחי׳ בכל מאדך הוא האה״ר שלמעלה מהכלי אינו סותר למש״כ, כי כאן נדרש לפי המאמר דבכל מאדך הוא בכל ממונך דהיינו מצות צדקה שהיא כללות המצות, ועוד דגם כאן הכוונה דבחי׳ מאד הוא בלי גבול רק שהוא דרך המשכה מלמעלה למטה וכמ״ש רחבה מצותך מאד שהמצות הן כלי לגילוי בחי׳ מאד כדפי׳ פסוק זה באגה״ק ד״ה נודע דבאתערותא דלתתא ע״ש):
ט אני ה׳ מקדשכם. פי׳ שבא לומר איך הכח באדם שע״י מצוה מעשיות וד״ת המדברים מהמצות מעשיות ימשיך עי״ז גילוי אור א״ס ב״ה ממש דלית מחשבה תפיסא ביה כלל. לזה אמר אני הוי׳ מקדשכם. פי׳ הוי׳ הוא סדר ההמשכה שכל המשכה מלמעלה למטה נמשך ע״י אותיות שם הוי׳ שהיו״ד מורה על הצמצום שצריך להיות תחלה כדי שיוכל להיות ההמשכה והה׳ שיש לו אורך ורוחב מורה על ההתפשטות.
ואח״כ הוי״ו הוא ההמשכה לבחי׳ ה׳ תתאה בהבראם בה׳ בראם. ולכן אומר אני הוי׳ מקדשכם שלהיות המשכת בחי׳ קדוש ומובדל אור א״ס ב״ה ע״י התורה ומצות מעשיות שאינו בערך כו׳ אני עושה זאת לכם וממשיך לכם סדר המשכת קדושה עליונה ע״י אותיות שם הוי׳ ואני היינו א״ס ב״ה עצמו שהוא ית׳ הנותן כח זה שנוכל להמשיך את אור א״ס ב״ה ע״י תומ״צ, (ועמ״ש במ״א בד״ה ביום השמיני עצרת גבי תתן אמת ליעקב כו׳ ומ״ש בד״ה זכור את יום השבת שזהו ענין מתן תורה שאז ניתן הכח הזה כו׳ ע״ש). רק שמתחלה צ״ל ונקדשתי בתוך בנ״י פי׳ שאנו צריכים להכין הכלי שיהיה בחי׳ קדושתו נתפס בתוכיות בנ״י שהוא בחי׳ קדוש הא׳ שהוא מה שיהיה גילוי פנימי׳ נקודת הלב שהוא בחי׳ יסוד האש האלהי שבלב שיהיה בוער לבחי׳ קדוש הוא א״ס ב״ה ע״ד הכת הא׳ שהם השרפים.
ואז עי״ז אני ה׳ מקדשכם שע״י תומ״צ מעשיות יומשך קדוש זה מלמעלה למטה בכלים של כל המ״ע וענפיהן ושמירת מל״ת וענפיהן ומצות דרבנן. והוא כמו עד״מ אש הגשמי שע״י האש נעשים כל הכלים שכל כלי שרוצה לעשות מכסף או מזהב עשייתה העיקרי הוא להבעירה באש תחלה ואח״כ יעשנה ויחליקנה, כמ״כ למעלה דכתיב וכלים מכלים שונים ויין מלכות רב ריבוי הכלים הם המצות דאורייתא ודרבנן וענפיהן כנ״ל ויין מלכות רב הוא ההמשכה שממשיכים בכלים אלו, אך עשיית כל הכלים הוא ע״י הבחי׳ יסוד האש האלהי שהוא בחי׳ השרפים שעי״ז יכולים לעשות כל הכלים הנ״ל.
והנה תחלה כתיב ולא תחללו כו׳ כי כל הנ״ל דבחי׳ ונקדשתי ובחי׳ מקדשכם זהו בחי׳ ועשה טוב. אך תחלה צ״ל סור מרע בתכלית וע״ז כתיב תחלה ולא תחללו את שם קדשי שלא תעשו בחי׳ חלל והפסק המפסיק ח״ו בין האדם לבין אבינו שבשמים.
והיינו כמ״ש עונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין כו׳ שע״י העוונות עושים בחי׳ חלל המפסיק ואז לא יועיל הניפוח בהניצוץ יסוד האש האלהי שבלב שמתכבה עי״ז. וזהו ולא תחללו ע״י שתהיו בחי׳ סור מרע בתכלית ואז יוכל להיות ונקדשתי בתוך כו׳ ואח״כ ממילא יהיה אני הוי׳ מקדשכם כנ״ל ועמ״ש כה״ג בד״ה במדבר סיני באהל מועד כו׳, שמתחלה צ״ל בחי׳ יציאת מצרים שהוא סור מרע ואזי אח״כ יוכל לבא לידי בחינות ומדרגת מדבר סיני ואהל מועד כו׳ ע״ש:
פרק ב
לבאר הדברים ע״פ ונקדשתי בתוך בני ישראל בענין ג׳ כתות מלאכים כת אחת אומרת קדוש וזהו ענין השרפים וכת אחת אומרת קדוש קדוש כו׳ צריך להקדים מ״ש ברע״מ פ׳ אמור דצ״ג ע״א ע״פ זה דונקדשתי. קדש איהו סטר עלאה כו׳.
ומאי דאקרי קדוש כו׳ וכיון דישראל קא מקדשי סלקי מתתא לעילא יקרא עילאה עד דאסתלק ו׳ רזא דשמים עלאין לעילא. כיון דאינון שמים אסתלקו לעילא נהיר ההוא קדש בהו וכדין אקרי לעילא קדוש כו׳.
ופי׳ בפע״ח שער הק״ש פ״ב גבי קדושה דיוצר אור וז״ל והנה ענין קדוש הוא כי תחלה עולה סוד ו׳ של תפארת לקבל הארה מחכמה הנקרא קדש ונעשה קדוש. ואח״כ מתפשט עד התפארת כו׳ ונעשה שם קדוש ב׳ וז״ש ברע״מ שם ואינון שמים תייבין לדוכתייהו כו׳.
ואח״כ מתפשט ביסוד ונעשה שם קדוש ג׳ כו׳ ומשם מתפשט במל׳ עכ״ד וכ״כ בשער חזרת העמידה רפ״ג וז״ש ברע״מ שם לבתר נחית ההוא נהירו עד דנטיל כולא חד צדיק עילאה דרגא יקירא לקדשא כולא לתתא. וביאור הענין יובן בהקדים מ״ש בע״ח שלצורך יחוד או״א צ״ל העלאת מ״ן במס״נ ממש בק״ש. ולצורך יחוד זו״נ סגי בהעלאת מ״ן ע״י התורה והמצות שעי״ז ממשיכים יחוד זו״נ ולכן אפילו מי שתורתו אומנתו מפסיק לק״ש וארז״ל גדול הקורא ק״ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה כו׳. (ואע״ג שבלק״ת פ׳ בראשית איתא דמצוה הוא שם הוי׳ ששני אותיות מ״צ דמצוה הם בא״ת ב״ש י״ה דהיינו שע״י המצוה גורם גם יחוד או״א שהם י״ה אך מ״מ הם אותיות מחולפות במ״צ להורות שאין זה גילוי גמור כמו ו״ה שבאו בלא חלופי אתוון במצוה אבל עיקר יחוד או״א שהם י״ה ממש זהו הנמשך ע״י העלאת מ״ן דמס״נ באחד וזהו ענין ק״ש וע׳ בפי׳ וענין חלופי אתוון בבינונים שער היחוד והאמונה פרק י״ב). והטעם לזה הוא מפני שמכיון שכבר נמשך האור וההמשכה של א״ס ב״ה בהכלים דאצי׳ וא״כ כבר באה ההמשכה וישנה בבחי׳ סדר ההשתלשלות דהיינו כשנמשכה לאצילות לזו״נ ורק שצריכים להמשיכה משם לבי״ע. (אשר זהו ענין יחוד זו״נ שע״י יחוד זה נמשך הולדת נשמות מאצילות לעולם הבריאה כמ״ש בע״ח שער מ״ז שער סדר אבי״ע פד״ה). לכן ע״י התורה והמצות ג״כ יכולים להמשיך המשכה זו מאחר שכבר ישנה לההמשכה בכלים דזו״נ דאצילות ע״כ ע״י התומ״צ שהם בחי׳ כלים ממשיכים המשכה זו שבכלים דזו״נ להיות נמשך בבי״ע. (וגם עסק התורה צ״ל ג״כ בבחי׳ ביטול להיות ולא תחללו שלא לעשות חלל והפסק ח״ו דאל״כ גם תורה אין לו אלא שעכ״ז הוא בבחי׳ כלי אבל מסירת נפש היינו לצאת מהכלי לגמרי. ולפיכך להמשיך היחוד דזו״נ שהוא המשכת האור שכבר מלובש בכלי ממשיכים ע״י העלאת מ״ן דעסק התורה והמצות שהן הן מבחי׳ ז״א ונוק׳ שהתורה היא בז״א והמצות בנוק׳ ומ״מ כ׳ בבינונים ס״פ כ״ה שקיום התורה ומצותיה תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו לה׳ על יחודו שיהיה קבוע בלבו תמיד ממש כו׳ ע״ש) אבל כדי להמשיך יחוד או״א שהוא המשכת אור חדש מה שלא נמשך עדיין בהכלים דאצילות כלל כי אם שצריכים לעורר ולהמשיך אור חדש והמשכה חדשה ממש מאור א״ס ב״ה אשר זהו ענין יחוד או״א דאין הפי׳ שהתחלת ההמשכה מאו״א לבד אלא כי או״א מקבלים מכתר וכתר מעתיק עד א״ס המאציל העליון כי הוא לבדו יש בו כח לחדש תמיד לפי שאין לו סוף משא״כ בנאצלים כו׳. אלא שנק׳ ע״ש יחוד דאו״א לפי כי בהיות האור עדיין למעלה מאו״א הוא בחי׳ סתימו דכל סתימין ונעלם מאד וראשית הגילוי הוא בחכמה וממנה נמשך בבינה וכמ״ש כ״ז בפע״ח שער הק״ש פי״א ומבואר באריכות יותר בלק״ת פ׳ וירא (ועיין בזהר פ׳ בשלח דס״ג ע״ב ע״פ ממעמקים קראתיך אמר רבי חזקיה כד עתיקא סתימא דכל סתימין בעי לזמנא ברכאן לעלמין אשרי כולא ואכליל כולא בהאי עמיקא עילאה כו׳ וע׳ במק״מ שם בשם האריז״ל. וע׳ עוד בפ׳ ויגש דר״י ע״א ת״ח בית פרעה כו׳ ע״ש. ועוי״ל הטעם שנקרא ע״ש יחוד דאו״א מטעם שכשנמשך האור ומגיע בחו״ב זהו ההתקשרות והמשכת הסובב בממלא ועמ״ש גבי פסח בענין ויוציאנו ה׳ אלקינו או״א שהלבישו כו׳ ועמ״ש סד״ה שימני כחותם ע״ש) ולכן כדי לעורר ולהמשיך מאור א״ס ממש צ״ל העלאת מ״ן במס״נ שעי״ז ממשיך מעיקרא דכולא המשכה חדשה דאל״כ אינו יכול לעורר ולהמשיך מבחי׳ א״ס ממש. ולכן לעורר המשכה זו צ״ל העלאת מ״ן במס״נ ממש שעי״ז מעורר וממשיך מעצמות אור א״ס ב״ה וממשיך משם המשכה חדשה ע״י יחוד דאו״א (ועמ״ש בזה בד״ה מה יפו פעמיך בנעלים ובביאור ע״פ הראיני את מראיך) ויובן עוד ענין זה ממ״ש במ״א בד״ה פתח אליהו שמאצילות לבי״ע הגם שהאור נמשך ע״י פרסא מ״מ נק׳ סדר ההשתלשלות משא״כ מא״ס ב״ה לאצילות הוא שלא כסדר ההשתלשלות רק ע״י צמצום ומקום פנוי כי אין ערוך לך כו׳ חד לא בחושבן כו׳ ע״ש באריכות.
והנה באדם ג״כ יש בחי׳ השתלשלות ומה שלמעלה מהשתלשלות. דהיינו כי מחכמה ולמטה הוא בחי׳ השתלשלות שכל ומדות ומחודומ״ע. לכן עי״ז ממשיכים ג״כ מסדר ההשתלשלות מאצילות לבי״ע. אבל להיות המשכת אור חדש מא״ס ב״ה שהוא מלמעלה מסדר ההשתלשלות זה אינו כ״א ע״י העלאת מ״ן במס״נ דייקא שהוא בנפש ג״כ מבחי׳ שלמעלה מסדר ההשתלשלות דהיינו למעלה מהשכל וה טעם.
והשכל לגבי למעלה מהשכל והחכמה הוא שלא כסדר ההשתלשלות כמ״ש והחכמה מאין תמצא. ועמ״ש מזה סד״ה כי קרוב אליך הדבר. והיינו בחי׳ יחידה שבנפש שממנה נמשך הרצון לה׳ במס״נ ולכן עי״ז דייקא מעורר וממשיך מלמעלה מסדר ההשתלשלות כו׳ (וז״ש בפע״ח שער הק״ש פ״ה דרוחין ונפשין של הצדיקים הם מ״ן ומ״ד דזו״נ. אך נשמה לנשמה ונשמה הם מ״ן ומ״ד דאו״א. ועיין מזה בשער היחודים פ״ח. והיינו כי רוח ונפש זהו בחי׳ האור המלובש בכלי וממשיכים עי״ז האור שכבר מלובש בכלים כנ״ל אבל להמשיך יחוד או״א צ״ל העלאת מ״ן בבחי׳ מאדך בלי גבול שהוא בחי׳ יחידה וזהו ענין נשמה לנשמה. כנודע דהיינו שהיא למעלה מבחי׳ נשמות הכלים כו׳) וזהו ענין קדוש הא׳ דפי׳ ברע״מ שהוא הסתלקות הוי״ו שהוא ז״א דאצילות בחכמה שנק׳ קדש. ועלייה זו היינו שז״א עולה בבחי׳ מ״נ בכדי שעי״ז יהיה יחוד או״א שבחינה זו נעשה ע״י המס״נ למטה. ולמעלה הוא ג״כ בחי׳ ביטול והתכללות ז״א למעלה (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ שימני כחותם. בהפרש שבין עליות העולמות ובין עליות ז״א בבחי׳ עיבור במעי אימא שעי״ז ממשיך מוחי׳ דגדלות כו׳ ע״ש) ועי״ז דייקא נמשך יחוד או״א אשר החכמה נק׳ קדש והוא בחי׳ אין. והבינה נק׳ יש. והיחוד הוא שיומשך ויתהווה מאין ליש. והוא המשכת אור חדש ולאו דוקא בחו״ב דאצילות לבד. כ״א שרש המשכה זו הוא מלמעלה מאצילות וגם בעולם העקודים שיומשך מחכמה לבינה כו׳.
וזהו ברוך אומר ועושה אמירה היא בחכמה והעשייה בבינה שהם ל״ב נתיבות ושבילין הנמשכים מחכמה לבינה שהם ל״ב שמות אלקים שבמעשה בראשית וזהו כולם בחכמה עשית בבינה. והוא מפני שהחכמה נק׳ אין ובינה נק׳ יש.
ולכך התלבשות אור א״ס הוא בחכמה דוקא מפני שחכמה היא בחינת ביטול וכמ״ש בסש״ב פל״ה בשם המגיד נ״ע והיינו שהחכמה הוא רק זה ההשגה עצמה שמשגת עוצם הביטול איך דכולא קמיה כלא חשיב ממש ואין עוד. ואיך דלית מחשבה תפיסא ביה כלל ולכך נק׳ החכמה אמת. וכמ״ש מזה ע״פ ויכתוב משה את מוצאיהם כו׳. אבל בחי׳ בינה שהוא בחי׳ ההשגה נק׳ יש (וכמ״ש במ״א בענין מוחין דאבא ומוחין דאימא. שבחי׳ מוחין דאימא זהו מקור סדר ההשתלשלות מעילה לעילה אבל מוחין דאבא הוא מה שלמעלה מסדר ההשתלשלות.) (עיין מזה בד״ה מצה זו כו׳ ובד״ה ששים המה מלכות. גבי ומעין מבית ה׳ יצא) וזהו שדוקא ע״י עליית הוי״ו שהוא בחי׳ שמים ז״א דאצילות לבחי׳ קדש שהוא חכמה. שהוא בבחינת ביטול ואין. עי״ז הוא ממשיך יחוד או״א. שיומשך המשכה חדשה מאור א״ס. ויתה וה ויומשך מאין ליש. וזהו ענין שרפים עומדים ממעל לו. והם כת אחת האומרת קדוש פ״א. דהיינו בחי׳ קדוש הא׳. והיינו שעבודתם הוא ליכלל וליבטל באור א״ס ב״ה. אשר למטה זהו נק׳ מס״נ. ולכן עומדים ממעל לו פי׳ ל״ו נק׳ המשכת האור שנמשכו כבר בכלים. שהוא בחי׳ הוי״ו דקדוש. (וגם ו׳ פעמים ו׳ גימט׳ ל״ו וכמ״ש במ״א בענין מי ברא אלה. דאלה היינו ששה מדות כל א׳ כלול מששה בגימטריא אלה) אבל השרפים עומדים ממעל ל״ו שהם גורמים גם באצי׳ עליית הוי״ו לבחי׳ קדש מה שלמעלה מבחי׳ ו׳. (וע״ד מ״ש במ״א בד״ה לך לך בענין הוא עשנו ולו אנחנו ולא באל״ף ול״ו בוי״ו. וע״ד מ״ש באדר״ז דרצ״ב סע״ב ע״פ ולו נתכנו עלילות ע״ש. ועד״ז ועד בחילופי אתוון אחד נמצא מה שבאחד זהו בחי׳ אלף רישא דאתוון. בחלופי אתוון זהו ו׳ וזהו בחי׳ ועד. ולכן בחי׳ למס״נ באחד זהו ממעל לוי״ו דועד. כי ועד הוא יחו״ת משא״כ אחד יחו״ע כו׳.) (ובזה יובן מ״ש בירושלמי רפ״ט דברכות. עוביו של רקיע מהלך ת״ק שנה. טלפי החיות מהלך חמש מאות שנה וחמש עשרה מנין ישרה.) (הובא בתוספות פ״ב דחגיגה די״ג ע״א). דאינו מובן מהו ענין שהרגל הוא חמש עשרה דוקא יותר מעובי הרקיעים ושבין כל רקיע שהכל מהלך ת״ק שנה. והענין כי ת״ק שנה נמשך מבחי׳ ה׳ מדות שבפסוק לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד. שהן עצמיות המדות משא״כ בחי׳ מדה הששית בחי׳ כי כל הוא ההשפעה שהוא כללות דחמשה מדות העצמיים וכמ״ש בפע״ח שכ״ח ספ״א.
ועמ״ש מזה בד״ה אתה הצבת כל גבולות ארץ. ושמים הם אש ומים היינו שנמשכו מבחי׳ מדות עליונות לכן הם כל אחד ת״ק שנה כפי המדות העצמיים שמהם חוצבו. אמנם עבודת המלאכים שהם בחי׳ עומדים ממעל לו. היינו להמשיך האור מיחוד או״א שלמעלה מבחי׳ המדות כי בחכמה מלובש אור א״ס שלמעלה מעלה מבחי׳ מדות כו׳ וע״כ נאמר ורגליהם רגל ישרה אשר מנין ישרה הוא בחי׳ י״ה יותר מבחי׳ ת״ק והיינו לפי שממשיכים מבחי׳ י״ה בהמדות שהם בחי׳ ת״ק שנה שלהיות מקור ההתחדשות מאין ליש הוא מבחי׳ י״ה וכמ״ש כי ביה ה׳ צור עולמים כו׳ ועד״ז יובן ענין ט״ו ווין שבאמת ויציב שהם נגד ט״ו שיר המעלות שהוא ג״כ להמשיך מבחי׳ י״ה בבחי׳ ו״ה (ועמ״ש בד״ה ראה אנכי נותן בענין יהא שמיה רבא מברך כו׳):
ב וענין הקדוש הב׳ דפי׳ ברע״מ ולבתר נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים ואינון שמים תייבין לדוכתייהו ומתיישבין ביה בההוא נהירו וכדין אקרי קדוש היינו מה שאח״כ נמשך מחו״ב לז״א והוא ענין שתפארת דאימא נעשה כתר לז״א. פי׳ שע״י עליות הוי״ו דקדוש בקדש שהוא למטה מבחי׳ העלאת מ״ן במס״נ שעי״ז נעשה יחוד או״א כנ״ל ואז נעשה מזה אח״כ להיות ת״ת דאימא כתר לז״א וזהו הקדוש הב׳ והמשכה זו הוא ע״י עסק התורה.
ועיין בע״ח שכ״ב פ״ג דנשמת הכתר דז״א הוא מתפארת דאבא. וזהו שע״י יחוד או״א דייקא נמשך הכתר לז״א. וביאור הדבר הוא כי הנה א״ס ב״ה כשמו כן הוא אין לו תחלה ואין לו תכלה וכל העולמות נאצלו ונבראו במחשבה א׳ לבד וזהו ענין צופה ומביט עד סוף כל הדורות והיינו בסקירה אחת ולזאת צמצום עצום הוא להיות מצמצם א״ע כביכול במחשבה האחת ובתחלת הבריאה היה זה מעצמו כי חפץ חסד הוא אבל עתה צ״ל אתעדל״ת להעלות מ״ן להמשיך לו יתברך רצון. שיהיה רוצה לצמצם א״ע להחיות העולמות.
וזהו ענין שממשיכים להיות הכתר לז״א שהכתר היינו רצון והוא המשכת הרצון להיות בחי׳ ז״א דאצילות. כי באמת גם בחינת אצילות הוא בחי׳ צמצום אצלו ית׳ כי אצילות היינו מלשון ויאצל מן הרוח. שהוא בחי׳ הארה והתגלות ממנו ית׳.
ואצל המקבלים נקרא בחינת אצילות גילוי מן ההעלם. שהוא יתברך אינו מושג והוא הנעלם טמירא דכל טמירין. ואצילות הוא מה שנמשך בבחינת גילוי. אבל אצלו ית׳ הוא להיפך שקמיה יתברך אין נעלם.
ולהיות בחי׳ אצילות שהוא הגילוי לגבי המקבלים צ״ל ע״י צמצום עצום א״כ אצילות זה נקרא העלם אצלו יתברך דהיינו שעיקר האור הוא בבחינת העלם ולא נגלה כלל בהאצילות כו׳. א״כ מה שאצלנו נקרא גילוי. אצלו יתברך נקרא בחינת העלם וכמאמר הזהר דכתר עליון אע״ג דאיהו אור צח אוכם הוא קדם עילת העילות דהיינו שהאור והגילוי דכתר נקרא חשך והעלם לגבי א״ס ב״ה. (ועמ״ש מזה ע״פ שחורה אני אש שחורה) ונודע דהכתר נקרא אצילות שבאצי׳ והיינו שמה שאצל הע״ס נק׳ אצילות וגילוי זהו באמת בחינת העלם אצלו ית׳ מטעם הנ״ל שלהיות גילוי זה הוא ע״י העלם עיקר האור כו׳. ועד״ז ארז״ל צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. דלכאורה אינו מובן מהו הפי׳ צמצם שכינתו בין שני בדי הארון. הלא לית אתר פנוי מיני׳ ומלא כל הארץ כבודו. את השמים ואת הארץ אני מלא.
ופי׳ המגיד נ״ע כי הנה בכל העולם עם היותו מלא כל הארץ הוא בבחי׳ העלם מהעולם שלכן נקרא סתימו דכל סתימין. רק בין בדי הארון היה אורו יתברך מתגלה בבחינת גילוי. אך זה הגילוי גופא הוא בחינת צמצום אצלו יתברך. שהוא יתברך בעצמו הוא סתימו דכל סתימין.
ואי אפשר להתגלות רק הארה בעלמא. לכך כל בחינת גילוי הוא בחינת צמצום אצלו יתברך. וקצת משל ע״ז כמו עד״מ כשהרב מעמיק מאד באיזו שכל עמוק מאד וכל שכלו ומחשבתו בעמקות השכל ההוא.
ובעת טרדתו בעמקות מחשבתו מדבר אותו בדבור ג״כ הנה אצל הרב הארת השכל שיצא בדבור ממנו הוא כלא חשיב לגבי עיקר עמקות השכל שבמחשבתו שלא נמשך ונתגלה כלל בדבור אבל לגבי התלמיד השומע אזי הדבור של הרב הוא אצלו הגלוי והמחשבה של הרב הוא ההעלם.
ואצל הרב הוא להפך שזה הגלוי הוא העלם כו׳ ומכ״ז מובן מה שצריכים להמשיך מתפארת דאימא להיות כתר לז״א. כי הנה ז״א הוא המדות דאצילות כשמלובשים האורות בכלים ונק׳ חג״ת שהם בחי׳ סדר הנהגת העולמות.
וזהו צמצום אצלו ית׳ דלאו מכל אלין מדות איהו כלל. ועל כן צריכים להמשיך לו רצון שירצה בזה הצמצום שהוא הגילוי שבמדות דאצילות שבהם התנהגות העולמות. וזהו ענין הכתר דז״א שהוא בחי׳ רצון שממשיכים מתפארת דאימא. כי אימא נק׳ א״ס בערך ז״א ע׳ בע״ח שכ״ה דרוש ה׳ וגם שהתגלות עתיק שהוא א״ס הוא בבינה.
וזהו ענין הקדוש השני והוא נמשך ע״י עסק התורה דמחו״ב נפקת. אך היינו אחר העלאת מ״ן דקדוש הא׳ למס״נ באחד שעי״ז ממשיכים יחוד דאו״א שהוא המשכת אור חדש מהמאציל העליון כו׳ ואזי אח״כ קדוש הב׳ הוא מה שנמשך מאו״א הכתר לז״א כנ״ל. (ופי׳ מ״ש ברע״מ נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים יובן ממ״ש במ״א בד״ה השמים כסאי שהשמים היא התורה כמו שנתלבשה במדות חו״ג ולהיות התהוות התורה בבחי׳ שמים שהתורה קדמה אלפים שנה לעולם דהיינו בחי׳ אאלפך חכמה אאלפך בינה שלמעלה מבחי׳ עולם ומבחי׳ שמים הנה זהו נק׳ בחי׳ כסאי שהוא בחי׳ ישיבה והשפלה והיינו ע״י אתעדל״ת כו׳ ע״ש וז״ש הרע״מ ולבתר נהיר ההוא נהירו עילאה על כורסיא דאיהו שמים. כורסיא דייקא כמ״ש השמים כסאי כנ״ל והיינו מה שנמשך מאו״א הכתר לז״א הנק׳ שמים והיינו ע״י עסק התורה):
ג והקדוש הג׳ הוא כשיורד ונמשך עוד למטה לדרגא דצדיק שהוא סופא דכל דרגין שהוא בחי׳ יסוד. וזה נעשה ע״י קיום המצות מעשיות. כי פי׳ צדיק זהו ע״ד מ״ש באברהם ושמרו דרך הוי׳ לעשות צדקה כו׳ שהצדקה היא להחיות רוח שפלים וגם כל המצות נק׳ צדקה וכמ״ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור כו׳ וכך למעלה המשכת האור לדרגא דצדיק שממנו נמשך במל׳ מקור דבי״ע זהו ע״י המצות מעשיות.
וביאור הדבר יובן בהקדים להבין ההפרש בין עסק התורה לקיום המצות. דהנה הגם שהתורה אינה רק פירוש על המצות להורות איך תיעשה המצוה. א״כ העיקר הוא המעשה. וכן ארז״ל לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה. וגם מה שנמנו וגמרו תלמוד גדול היינו משום שמביא לידי מעשה. (ועמ״ש ע״פ ועתה יגדל נא בפ׳ שלח שלכך נקראת התורה לבושיה. שנק׳ לבוש לגבי המצוה ורצון העליון עצמו. וכמ״ש הרמ״ז פ׳ במדבר דקי״ח ע״א דאבא הוא מלבוש הפנימי של אריך כו׳ ועמ״ש עוד בד״ה אני דפ׳ ציצית גבי שער בימין ושער בשמאל). אעפ״כ התורה שהיא בחי׳ חכמה היא נעלה מהמצות שממשכת מבחי׳ הפנימית שהוא התגלות חכמה עילאה ממש. ומעשה המצות ממשיכים רק מחיצוניות הכתר (ועמ״ש ע״פ וידבר דעשרת הדברות) ולכן ע״י עסק התורה ממשיכים הכתר לז״א. דאורייתא מחכמה נפקת ועיקר לימוד התורה הוא להבינה על בוריה נמצא הוא המשכת החכמה בבינה ומתפארת דבינה נעשה כתר לז״א. וע״י המצות מעשיות ממשיכים שיהיה כתר לנוק׳ שהוא לבחי׳ מל׳ מקור דבי״ע וז״ש ברע״מ שם לקדשא כולא לתתא. נמצא ההמשכה שע״י התורה היא פנימית שהוא המשכת הכתר והרצון בבחי׳ אצילות וע״י המצות שנמשך הכתר לנוק׳ מקור דבי״ע זהו ההמשכה בחיצוניות. אך הנה מבואר במ״א שכל בחינה ומדרגה שהיא נשפלת למטה יותר שרשה גבוה ונעלה יותר. (ועמ״ש ע״פ וידבר משה אל ראשי המטות מענין דצח״מ שהם עד״ז) וגם שכל בחינה ומדרגה הנעלה יותר יכולה לישפל ולירד למטה יותר. ע״ד ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כו׳. וכמ״כ כאן בענין המצות מעשיות כי הנה המצות הם הכל בדברים גשמיים ציצית מצמר גשמי וכן קלף התפילין והיינו לפי ששרשם גבוה מאד נעלה יותר מהחכמה ולכן התורה דמחכמה נפקת לא נשפלה כ״כ למטה כמו המצות (וע׳ באג״ה איהו וחיוהי שהוא כחותם המתהפך כו׳). והיינו כי מעשה המצות הם נשפלו בדברים שתחת ממשלת ק״נ שהוא משבירת הכלים שנפלו בק״נ. שהיו קודם השבירה במדרגה גבוה מאד נעלה. דהיינו מעולם התהו שהוא בחי׳ נקודים שלמעלה מהאצילות שהוא בחי׳ ברודים כו׳.
ולכן האדם מקבל חיות וניזון מצו מח וחי. ואין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן. וכן אכילת מצה מיכלא דמהימנותא. ואף אותן שנשמותיהם הם מאצילות ממש ואפילו משרע״ה היו צריכים ג״כ לאכול מצה.
והוא מפני שהאמונה הנמשכת מאכילת המצה שהיא מיכלא דמהימנותא היא מלמעלה מבחי׳ אצילות והיינו לפי ששרשה הוא מעולם התהו כו׳ אך עתה לאחר השבירה הם רחוקים מאור א״ס ב״ה שנפלו בשבירה בק״נ אבל כשהם מתבררים ע״י שם מ״ה המבררן שהוא בחי׳ ח״ע כי בחכמה אתברירו.
והוא ע״י בחי׳ קדוש הא׳ שהוא בחי׳ עליית הו׳ בקדש העליון לצורך יחוד או״א. ועי״ז שמתבררים הם מתעלים למקורם ושרשם שם ס״ג שלמעלה ממ״ה ואז הם נעלים מאצילות שאז מתקרבים לאור א״ס ב״ה ולכן ע״י עליית מ״ן הנ״ל ממשיכים היחוד דאו״א שמקור ההמשכה מהמאציל העליון למעלה מעלה מהחכמה.
ועמ״ש בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון בפי׳ ממושבותיכם תביאו כו׳ שזהו ענין ק״ש יחוד או״א שנמשך דייקא ע״י ביטול היש בירור הרפ״ח ניצוצין כו׳. וזהו מ״ש בע״ח שהמשכת הכתר לע״ס דתיקון הוא ג״כ מבירורים דעולם דתהו עתיק דתיקון לקח ה׳ ראשונות דכתר דב״ן כו׳ דהיינו שדוקא מהבירורים של הרפ״ח ניצוצים שבשבירה יכולים להמשיך הכתר לי״ס דתיקון והיינו מטעם הנ״ל שלאחר שמתבררים אז הם מתקרבים לשרשם שמעולם התהו בחי׳ נקודים שהוא למעלה מבחי׳ התיקון שהוא בחי׳ ברודים. לכך בהם ועל ידם נמשך הכתר דתיקון. (ועמ״ש מזה בביאור ע״פ וידבר דראשי המטות):
ד ונחזור לענינינו בענין מעלת המצות מעשיות דהיינו שלפי שהם נעשים בדבר שנפל תחת ממשלת ק״נ שהם משבה״כ כמו קלף התפילין וצמר דציצית וכן כולם. והם הם בירור והעלאת מהות הדבר עצמו שנפל בשבירה. לכך הם דוקא ממשיכים הכתר לנוק׳ שהיא מל׳ דאצילות מקור דבי״ע שזהו ענין המשכת הרצון להחיות רוח שפלים דהיינו להשפעת האור והחיות בבי״ע וזהו צמצום גדול יותר מהמשכת הכתר לז״א שאינו עדיין מקור דבי״ע ממש. ולכן צריכים להמשיך כתר ורצון זה ממקום גבוה ונעלה יותר. וכמו שנזכר למעלה דדוקא כל דבר גבוה ונעלה יותר יכול לישפל ולירד למטה יותר (ועמ״ש בד״ה ועשית בגדי קדש ובביאור ע״פ יונתי בענין רעיתי יפתי) ולכן המשכת כתר לנוק׳ זהו דייקא ע״י המצות מעשיות שהם בירור מהות הדבר שנפל בשבה״כ ששרשן גבוה מאד מס״ג שלמעלה מאצילות ע״כ ע״י בירור והעלאה זו מעוררים למעלה מעלה ומשם דייקא נמשך להיות הגלוי למטה במקור דבי״ע כו׳ ועמ״ש מזה בביאור ע״פ יביאו לבוש מלכות שהיא כמשל האבוקה שמאירה למרחוק כו׳ ומאחר שמאיר למרחוק מוכרח שבמקומו הוא אור גדול מאד כו׳ כך לפי ששרש המצות למעלה מעלה ע״כ נמשך על ידם האור למרחוק והוא להיות המשכת הכתר למל׳ שהיא מקור דבי״ע.
וזהו ענין הקדוש השלישי. שמבואר ברע״מ שנתפשט ונמשך יותר למטה לדרגא דצדיק לקדשא כולא לתתא שהוא להיות המשכת הכתר לנוק׳ שמתפארת דז״א נעשה כתר לנוק׳ ועמ״ש מזה בביאור ע״פ ויקח קרח.
וזהו ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. פי׳ כבוד הוא בחי׳ כתר כמ״ש כבוד חכמים ינחלו שהחכמים הם ינחלו את הכבוד שהוא למעלה מן החכמה שהוא בחי׳ כתר. וכמו ההפרש בין אנכי לאני שאני הוא בבחי׳ מל׳.
ואנכי שהוא ג״כ כפי׳ אני אלא שהוא בבחי׳ כבוד והתנשאות. ולכן הוא בבחי׳ כתר. וע״ז מורה תוספת הכף שבאנכי שהיא ראש תיבת כתר ותיבת כבוד. ועמ״ש מזה סד״ה זאת חנוכת המזבח. אך פי׳ ולכבודי בראתיו יצרתיו כו׳ רומז על המשכת הכתר לנוק׳ שהיא מקור דבריאה יצירה עשייה ונמשך ע״י מצות מעשיות וזהו פזר נתן לאביונים כו׳ קרנו תרום בכבוד. פי׳ שהמל׳ דאצילות נקראת קרן ע״ש שהיא התחברות אצי׳ עם הבריאה וזהו עד״מ כמו קרן זויות שהוא התחברות ב׳ הכתלים וכמ״ש במ״א ועיין מזה בזהר פ׳ במדבר דק״ך ע״א ופי׳ קרנו תרום בכבוד היינו רוממות המל׳ כמ״ש ארוממך אלקי המלך והיינו בכבוד שהוא הכתר וזהו הנמשך ע״י פזר נתן לאביונים שהוא הצדקה שהיא כללות המצות כנודע ועיין בזהר פ׳ בהעלותך דף קנ״ד ריש ע״א מענין קרנו תרום כו׳ וברע״מ פ׳ פנחס דרנ״ה ע״ב כתר עליון כו׳ כבוד עילאה כו׳ ועמ״ש עוד בפי׳ ולכבודי בראתיו כו׳ אף עשיתיו בביאור ע״פ מי מנה כו׳ ומספר כו׳. אבל התורה שהיא החכמה המברר את מעשה המצות. אבל אין בה מהות הרפ״ח הניצוצים עצמן המתבררים משבירת הכלים שזהו דייקא ע״י מצות מעשיות כנ״ל אלא דעקימת שפתיו מה שקורא ושונה נמי הוה מעשה.
והוא ג״כ בירורי רפ״ח כו׳ אבל מ״מ עיקר מהות העלאת הרפ״ח ניצוצין הוא ע״י מעשה. לכך ע״י התורה הוא המשכת הכתר לז״א. וזהו קרוב ה׳ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה שע״י עסק התורה קוראים וממשיכים את הכתר לז״א דאצילות. אבל כדי להיות נמשך הכתר למל׳ זהו דוקא ע״י המצות מעשיות מטעם הנ״ל.
ועוד כי זו״נ הן בחי׳ יצירה ועשייה שבאצילות והנה בי״ע הם מודומ״ע וע״כ ע״י עסק התורה שהיא בחי׳ דבור ממשיכים הכתר לז״א שהוא יצירה שבאצילות אבל שיהיה המשכת הכתר בבחינת עשייה שבאצי׳ שהיא המל׳ זהו דייקא ע״י המצות מעשיות. ועיין מ״ש בפ׳ שלח ע״פ טובה הארץ מאד מאד. וע״פ ועתה יגדל נא שלכך ע״י התורה נמשך האור בג״ע העליון וע״י המצות נמשך בג״ע התחתון כו׳ ע״ש אך מ״מ המשכה זו שע״י התורה היא בחי׳ פנימית ועל זה אמרו כל חפצים לא ישוו בה כו׳ וכמ״ש במ״א:
ה ובזה יובן מארז״ל כשם שא״א לעולם בלא רוחות כך א״א כו׳. והיינו שצריך להיות המשכת הרצון בקיום והשתלשלות העולמות. כי הרצון פשוט שעלה ברצונו לברוא את העולם. זה היה אותו הפעם בתורת נדבה בלתי העלאת מ״ן. אבל אחר בריאת האדם צ״ל לעבדה ולשמרה להעלות מ״ן להמשיך הרצון.
והיינו ע״י התורה והמצות שעי״ז ממשיכים ב׳ כתרים לז״א ולנוקבא שהוא בחי׳ הרצון להיות עולם האצילות ובי״ע כו׳. וזהו א״ת בניך אלא בוניך שעוסקים בבנינו של עולם. וזהו ג״כ ענין העסק בתורה שבכתב ושבע״פ בליל שבועות שממשיכים הכתר לזו״נ כמ״ש בפע״ח.
והוא עד״מ העטרה והכתר שעושין למלך ב״ו מזהב ואבנים טובות שיש בה שני דברים הא׳ עצם וגוף הזהב ואבנים טובות. הב׳ מה שמתקנים אותם להיות נקבעים בציור והידור היותר נאות בהכתר והעטרה.
וכמו כן יובן על דרך משל זה למעלה אשר בהמשכת הכתר יש ג״כ ב׳ בחינות דהיינו תורה ומצות. כי ע״י המצות נעשה בירורי רפ״ח ניצוצים שנמשלו לעצם האבנים טובות שיקרותן הוא לפי שהוא דבר הפלא שהאבן שהוא דומם יהיה מאיר. כך הוא ענין בירור הרפ״ח ניצוצים מק״נ שנפלו מאד למטה וע״י הבירור מאירים מאד ע״י שרשן הנעלה אך עכ״ז כדי שיעלו להיות בבחי׳ כתר זהו דייקא ע״י התורה שהיא בחי׳ חכמה איך ומה יהיה בירורם ועלייתם כי בחכמה אתברירו.
וזהו שבכל ימי הספירה הוא בירור רפ״ח ניצוצים כנודע מענין עומר שעורים מאכל בהמה שם ב״ן כו׳ ואח״כ בליל שבועות עוסקים בתשב״כ ותשבע״פ שבאמרו שכך כשר ואם לא כן פסול וכן בטהור וטמא אסור ומותר חייב וזכאי כו׳ דהיינו שבאופן זה דייקא יעלו הניצוצים ולא באופן אחר זהו ענין ציור הכתר והעטרה עד״מ והיינו ע״י התורה כו׳. אך היסוד והשרש לכ״ז הוא הקדוש הא׳ שהוא בחי׳ השרפים שהוא בחינת העלאת מ״ן במס״נ בק״ש שעי״ז הוא עליית הו׳ דקדוש שהוא ז״א דאצילות בקדש שהוא ח״ע לייחד מוחין דאו״א.
ובחכמה דייקא אתברירו נמצא עי״ז דייקא עיקר שלימות בירור הרפ״ח ניצוצים ואז יכולים להמשיך מהם ועל ידם הכתר לע״ס דתיקון. וכאשר למטה מעלים מ״ן במס״נ כמ״כ נעשה למעלה שמתעלה הוא״ו דקדוש בקדש להמשיך יחוד העליון דאו״א. וכן להפך מלמעלה למטה שכשמתעלה למעלה הו׳ בקדש כו׳ כמ״כ נעשה למטה כו׳. וכמ״ש בביאור ע״פ ואהיה אצלו אמון בענין יעקב חבל נחלתו כו׳. (ועמ״ש סד״ה שה״ש):
ו והנה עפ״ז י״ל פי׳ הפסוק צאינה וראינה כו׳ בעטרה שעטרה לו אמו והוא ע״ד מ״ש במדרש פ׳ קדושים ס״פ כ״ד בענין ג״פ קדוש. משל לבני מדינה שעשו שלש עטרות למלך. מה עשה המלך הניח בראשו אחת ושתים בראש בניו כך בכל יום העליונים מכתירים לפני הקב״ה שלש קדושות ואומרים קדוש קדוש קדוש. מה הקב״ה עושה. נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל הה״ד כי קדוש אני והתקדשתם והייתם קדושים עכ״ל. פי׳ העטרה הא׳ שהקב״ה נותן בראשו הוא בחי׳ המשכת הכתר עליון דאצילות שלמעלה גם מהחכמה עילאה הנקרא ראשו עד״מ ונק׳ כתר זה רעוא דכל רעוין והוא נמשך ע״י קדוש א׳ דהשרפים שהוא בחי׳ למס״נ באחד שעי״ז ממשיכים יחוד או״א אשר המשכה זו הוא ממקורא דכולא ממש ומשם נמשך במוחין דאו״א וזהו ענין נותן בראשו אחת.
והשתים שנותן בראשן של ישראל היינו המשכת הב׳ כתרים לזו״נ שנמשכים ע״י התורה והמצות כנ״ל. ועיין בפי׳ הרמ״ז בזהר ר״פ שלח דקנ״ט ע״א גבי תלת עלמין אית ליה לקב״ה מה שפי׳ שם בענין ג׳ פעמים קדוש. והוא קרוב למשנ״ת כאן.
והנה מבואר במ״א דמה שכנס״י נק׳ אמי זהו ע״י מס״נ באחד שמשם מקור התורה ועי״ז הוא ממשיך גילוי התורה. ולכן נק׳ אמי אם הבנים שהיא היא המוליד הגילוי כו׳. ולכן נאמר בעטרה שעטרה לו אמו פי׳ שעטרה לו היינו העטרה האחת שנותן בראשו וע״ז אמר הפייט יוקדש באחת משלש קדושות היא האחת המיוחדת שנמשך מבחי׳ כשנק׳ כנס״י אמי כנ״ל.
וע״ש הב׳ עטרות שנותן בראשן של ישראל דהיינו ע״י המצות והתורה נק׳ בתי ואחותי. וכמ״ש במ״א ע״פ רני ושמחי בת כו׳. ולכן נאמר על עטרה זו שנותן בראשו צאינה וראינה. פי׳ צאינה מהכלי והגבול בבחינת בכל מאדך בלי גבול וע״ד מה שנת׳ במ״א בביאור ענין שם מ״ב שבפ׳ ראשונה דק״ש שעי״ז ממשיכים עטרה זו כו׳ כנ״ל וגם כמ״ש במ״א דפי׳ צאינה היינו מן הלבושים שהנשמה מלובשת בג״ע כי היא למעלה מכח החכמה וההשגה כו׳ ע״ש:
פרק ג
וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות כו׳. הנה וספרתם הוא לשון בהירות כמו אבן ספיר וכן ע״ס הוא לשון בהירות. וזהו וספרתם לכם כו׳ היינו להמשיך ע״ס שיאירו לכם למטה (עיין בפרדס ש״ח פ״ב בשם ספר הבהיר אמאי אקרי ספירות ע״ש השמים מספרים כו׳. ועיין בזהר תרומה קל״ו ב׳ מאי מספרים כו׳ דנהרין כו׳). ולהבין זאת הנה פסח הוא יציאת מצרים וחג השבועות הוא מ״ת וקודם קבלת התורה היו צריכים לספור ז׳ שבועות שלימות ואח״כ היו יכולים לקבל התורה (ועיין בזהר פ׳ אמור דף צ״ז). כי הנה כתיב והחיות רו״ש שלמעלה הכל בבחי׳ רצוא ושוב. וכמ״כ פסח הוא בחי׳ רצוא ושבועות הוא בחי׳ שוב כי פסח הוא יצ״מ שהוא בחפזון כמ״ש ואכלתם אותו בחפזון. וכתיב בחפזון יצאת כו׳, כי אז היה התגלות אלקות מלמעלה כמאמר עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב״ה וגאלם בבחי׳ חפזון ולעתיד כתיב כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כו׳ שלא יהיה בבחי׳ חפזון אבל יצ״מ היה בחפזון כו׳, (ועמ״ש מזה ברבות ס״פ בא ובמכילתא פ׳ בא פרשה ז׳ וע״ש והובא ג״כ בילקוט פ׳ בא. וע׳ בסש״ב פל״א ועמ״ש ס״פ וישב סד״ה כה אמר כו׳ ונתתי לך מהלכים אבל לע״ל כשיתגלה בחי׳ סוכ״ע כו׳ שיהיה גם השוב בבחי׳ הליכה כמו הרצוא כו׳, ומ״ש סד״ה והיה מספר בני ישראל בענין שלעתיד תהיה מעלת אתעדל״ת גדולה וגבוה לאין קץ כו׳. ומכ״ז יובן ענין כי לא בחפזון) והיינו בחי׳ רצוא ממטה למעלה משא״כ שבועות הוא בחי׳ שוב שהוא בחי׳ מ״ת גילוי רצונו למטה. כמ״ש וירד ה׳ על הר סיני המשכה מלמעלה למטה. והנה כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וכמארז״ל בכל דור ודור כו׳. שצ״ל בכל יום בחי׳ יצ״מ.
והיינו בק״ש ואהבת כו׳. וחותם אני ה׳ אלקיכם אשר הוצאתי כו׳. ובפרט מן ב״ש עד ק״ש הוא הכנה שיבוא לבחי׳ יצ״מ ואהבת כו׳. והיינו כשיתבונן איך שכל צבא השמים לך משתחוים והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול כו׳ והחיות זעות מחיל כסא נושאות ומנושאות עם כסא אלף אלפים ורבוא רבבן ישמשוניה וכולם הם בבחי׳ ביטול תמיד.
וזהו להודיע לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו שהוא בחי׳ הדר מלכותו שכולם בטלים לגבי׳ ממש ונמשך להם הביטול ע״י שמשיגים כי מלכותך מלכות כל עולמים. פי׳ מלכותך שחיות כל העולמות אינו אלא מבחי׳ מלכותך הארת שמו בלבד לא כמו שהנשמה מחיה את הגוף שעצמיות חיות הנשמה מלובש בתוך הגוף ממש. אבל מהותו ועצמותו רם ומתנשא כו׳.
ואין שום דבר מלבישו כלל היה הוה ויהיה בלי שינוי כלל כמ״ש אני ה׳ לא שניתי אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא לאחר שנברא כו׳ בלי שום שינוי כלל ואין שום דבר מכסה ומסתיר נגדו אלא רק הארת שם כבוד מלכותו בלבד זהו חיות והתהוות כל העולמות.
וזהו מלכותך מלכות כל עולמים היינו שכל עולמים אף שהן אלף אלפים ורבוא רבבן כמ״ש היש מספר לגדודיו ומן הארץ לרקיע מהלך ת״ק שנה כו׳. עכ״ז הם אין ערוך כלל לגבי אורו כו׳ שהוא בחי׳ א״ס ממש וכנודע שאפילו אחד לגבי רבוא רבבן יש לו ערך שהוא חלק קטן ממנו. אבל רבוא רבבן לגבי בלי גבול בבחינת א״ס ממש אין ערך כלל.
וע״י שמשיגים את כל הנ״ל עי״ז הם בבחי׳ ביטול תמיד וע״י התבוננות כל הנ״ל בעומק הדעת אזי ממילא יבא לבחי׳ רצוא בק״ש להיות ואהבת את הוי׳ אלקיך בכל לבבך לצאת מן המצרים וגבולים שכולם הם בבחי׳ גבול, כמו מהלך ת״ק שנה הן בגשמיות הן ברוחניות הוא בבחי׳ מצר וגבול המכסים ומסתירים להיות נראה ליש ודבר בפ״ע רק לדבקה בו כו׳ שהוא בלי גבול בחי׳ א״ס ממש.
וזהו נק׳ יצ״מ לצאת מן המצרים וגבולים כנ״ל, וזהו שבגלות מצרים נאמר בפרעה לא ידעתי את ה׳ ששם הוי״ה שהוא היה הוה ויהיה בלי שינוי לא ידעתי רק שם אלקים המכסה ומסתיר להיות יש ודבר בפ״ע דוקא. וזהו לא ידעתי את הוי׳ שהדעת הי׳ בבחינת גלות. וזהו שחותם בק״ש אני הוי׳ אלקיכם אשר הוצאתי כו׳ אני הוי׳ דוקא:
ב וזהו מארז״ל תפלות אבות תקנום. פי׳ אבות הם חג״ת שנמשך מהם אהוי״ר ורחמנות שהם אברהם יצחק ויעקב. והיינו שכל התפלה היא בג׳ מיני פסוקים, היינו פסוקים של חסד שנעשה מהם בק״ש ואהבת כו׳ ע״י ההתבוננות כנ״ל שהוא בחי׳ אברהם אוהבי להיות גילוי האהבה בנפש בחי׳ רצוא ועי״ז אח״כ והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך ודברת בם כו׳.
ואף שבפ׳ שניה כתיב ואספת דגנך עכ״ז נעשה תורתן קבע ומלאכתן עראי. וזהו כי האדם עץ השדה שהוא כמו אילן הצומח בארץ שהעיקר הוא הפרי שעליו עכ״ז יש גם קוצין ועלין וגוף האילן והעיקר הוא רק הפירות כו׳. כמ״כ האדם העיקר הוא הפרי היינו תורה ומצות כמארז״ל מאי פרי מצות וזהו ענין תורתן קבע ושאר כל צרכי גופו הם כמו העלים לגבי הפרי.
וזה נעשה הכל מבחי׳ ואהבת כו׳ שהוא בחי׳ אברהם, וכן יצחק בחי׳ גבורה שנעשה מזה בחי׳ יראה בנפש פחד יצחק. ובחי׳ יעקב הוא בחי׳ רחמנות דהיינו מי שלבו כלב האבן שאף שמתבונן בכל הנ״ל לא יבא לבחי׳ ואהבת שבק״ש מחמת שקשור מאד בהבלי העולם להיות יש ודבר בפ״ע ומחמת זה לבו כלב האבן. אזי העצה לזה הוא לעורר רחמים רבים על נפשו.
וכמ״ש ליעקב אשר פדה את אברהם וזהו ע״י פסוקי רחמנות שבתפלה והוא המלך המרומם כו׳ ברחמיך הרבים רחם עלינו. אבינו אב הרחמן רחם עלינו ותן בלבנו בינה להבין ולהשכיל ולא נבוש לע״ו. פי׳ כי הנה כתיב כי לא יראני האדם וחי וארז״ל בחייהם אינם רואים אבל במיתתם רואים כי בחייהם שהנפש מלובש בגוף ומכסה ומסתיר עליו להיות נראה לו זה העולם ליש ודבר בפ״ע. אבל בצאת הנפש מהגוף אזי רואים שבאמת מהותו ועצמותו כו׳ היה הוה ויהיה בלי שום שינוי ואין שום דבר יכול להלבישו כלל ולהסתירו והיה מקח טעות לגמרי מה שהיה נראה לו העולם ליש ודבר בפ״ע.
ואזי הבושה גדולה עד למאד על שכל מחשבותיו ומגמותיו היו בהבלי העולם ובעסקיו כאלו הוא דבר בפ״ע ממש והוא חוצפא והעזה גדולה כו׳. ולכן בקשתנו ברחמיך הרבים רחם עלינו ותן בלבנו בינה היינו להבין דבר מתוך דבר היינו אף בעוד שהנשמה מלובש בגוף יבין וישכיל שבאמת הכל בטל בתכלית כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי ממש כנ״ל ולא נבוש לע״ו. בכדי שלא יהיה אח״כ הבושה לעולם ועד. וזהו ליעקב אשר פדה את אברהם [עיין בד״ה מה יפו פעמיך]:
ג והנה כל הנ״ל שהוא בחי׳ רצוא יצ״מ אינו אלא לנפש האלקית בלבד שהיא בבחי׳ גלות בתוך מצרים וגבולים המכסים כו׳. וכמו שאמר פרעה לא ידעתי את הוי׳ כו׳. וכמ״ש אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך כו׳ שזהו שנאמר ליעקב שהוא הנפש האלקית בלבד. יו״ד עקב יעקב חבל נחלתו כי חלק הוי׳ עמו. כמ״ש וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ שישראל בלבד שהוא הנפש האלקית כי ישראל עלה במחשבה ישראל לי ראש כו׳ וישראל בלבד ראו אשר עשה הוי׳ כו׳.
וכמ״כ בק״ש בחי׳ רצוא יצ״מ הנ״ל ואהבת כו׳ אינו אלא לנפש האלהית בלבד אבל נפש הבהמית מ״מ הוא רוצה לאכול כמעשה בהמה כו׳. וכדי לקבל את התורה שהוא גילוי רצונו ית׳ כביכול למטה הוצרך להיות מקודם בחי׳ ביטול נפש הבהמית ג״כ. [ועמ״ש ע״פ אדם כי יקריב כו׳ תקריבו כו׳ ע״ש].
והיינו ע״י הנפת העומר וספה״ע. כמ״ש והניף את העומר לפני הוי׳ לרצונכם ממחרת השבת יניפנו הכהן, כי הנה העומר הוא מן השעורים שהוא מאכל בהמה וכמ״כ למעלה יש ג״כ בחי׳ בהמה והוא המרכבה העליונה פני אריה אל הימין ופני שור מהשמאל כי חיה בכלל בהמה כמ״ש על הים שעשה שלמה עומד על שנים עשר בקר שלשה פונים צפונה כו׳ שהיא המרכבה העליונה והים עליהם מלמעלה שהיא בחי׳ ים העליון בחי׳ בהמה רבה שם ב״ן גימטריא בהמה שהוא שרש המרכבה דפני אריה כו׳, והמרכבה הנ״ל הוא שרש ומקור לכל הבהמות ונפש הבהמית שלמטה שנמשכים ממנה.
ושעורה שעור ה׳ והיינו מברורים שלמטה שנבררים ונכללים בבחי׳ בהמה רבה הנ״ל כמאמר יוצר משרתים שיש מלאכים שהם בטלים בכל יום ונבלעים ונכללים בבחי׳ בהמה רבה הנ״ל. כמו המאכל שעורים שנבלע בבהמה שלמטה וחוזרים ומתחדשים בכל יום כו׳.
וזהו יניפנו הכהן שהוא בחי׳ חסד העליון העלה את בחי׳ בהמה רבה הנ״ל [עיין בזהר פ׳ בלק דקפ״ח ע״ב] ע״י עומר שעורה שעור ה׳ הנ״ל. לפני הוי׳ למעלה מהוי׳ כנודע. וזהו ממחרת השבת ולא ממחרת יו״ט שהוא למעלה מבחי׳ שבת וד״ל.
ועי״ז אח״כ ע״י ספה״ע היו המשכות מקיפים מלמעלה למטה לעומר כו׳. וזהו היום יום א׳ לעומר יום הוא בחי׳ חסד כמ״ש יומם יצוה ה׳ חסדו והיינו בחי׳ חסד עליון להמשיך מלמעלה מעלה לבחי׳ עומר כדי שיהיה ביטול הרצון מנפש הבהמית ג״כ דוקא.
וזהו לרצונכם כדי שיהיה ביטול הרצון שלכם ע״י המשכת המקיפים הנ״ל ע״י ספה״ע כו׳. וזהו וספרתם לכם היינו להמשיך הארת המקיפים הנ״ל שהוא ממחרת השבת דוקא כנ״ל לכם למטה להפוך את נפש הבהמית ג״כ שיהיה ביטול רצונכם.
וזהו מיום הביאכם את עומר פי׳ מאותו יום שהניפו את העומר שהוא לפני הוי׳ אזי וספרתם לכם תמשיכו לכם ע״י ספה״ע שבע שבתות שהם מ״ט מדות. ואז היה יכול להיות אח״כ מתן תורה בשבועות שהוא גילוי רצונו ממש מלמעלה למטה שהוא למעלה מתפלה שהוא בחי׳ יצ״מ שהוא הרצוא כנ״ל.
ואהבת בכל לבבך שעדיין אינו בבחי׳ ביטול בתכלית כי יש מי שאוהב כו׳. משא״כ בלימוד התורה שהוא דבר ה׳ ממש בפיו. כמ״ש ואשים דברי בפיך דברי ממש. אני המשנה המדברת בפיך. וכמארז״ל אלו ואלו דברי אלקים חיים כו׳ שהם דברי אלקים ממש גילוי רצונו ממש למטה. וזהו ודברת בם בם ממש והוא בחי׳ ובכל נפשך היינו לקשר מחשבה במחשבה כו׳. (ועמ״ש סד״ה וארא אל אברהם). אך הנה ארז״ל כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו שמאחר שהוא יש ודבר בפ״ע. אזי אף כשמדבר ד״ת אין זה דבר ה׳ כלל. ואין זה גילוי רצונו כלל, רק צריך להיות מקודם בחי׳ הרצוא יצ״מ ממטה למעלה כנ״ל.
וע״י זה רוח אייתי רוח ואמשיך רוח כי באתערותא דלתתא אתעדל״ע ומעורר למעלה המשכת רצונו כביכול למטה. אך שיתלבש בדברים גשמיים כמו תרומות ומעשרות וקרבנות כו׳ ולאו אורחא דמלכא לאשתעי במלין דהדיוטא כו׳.
וע״ז היה צריך מקודם שיניף הכהן את העומר שהוא שעורה שעור ה׳ מיכלא דבהמה רבה הנ״ל לפני הוי׳ למעלה מהוי׳ כנ״ל. ועי״ז אח״כ ע״י ספה״ע היה המשכת המקיפים למטה לעומר וספרתם לכם כו׳ שבע שבתות כו׳. והיה יכול להיות אח״כ מתן תורה בשבועות שהוא גילוי רצונו כביכול למטה באותיות התורה [ועיין בזהר פ׳ תצוה דף קפ״ב סע״ב וכיון כו׳ ודף קפ״ג ע״א עד אפיק אורייתא כו׳ וע׳ לקמן]:
פרק ד
והניף את העומר. הנה העומר הוא מאכל שעורים שהוא מיכלא דבעירא. הענין הוא עפ״י מ״ש יוצר משרתים ואשר משרתיו כו׳ שיש ב׳ מיני מלאכים. הא׳ הם אשר עומדים ברום עולם מששת ימי בראשית והם נצחיים וקימים עד שיחזור העולם לתוהו כו׳.
והן הם החיות שבמרכבה. ויש מלאכים שנבראים בכל יום ואומרים שירה וכלים והיינו בחי׳ ניצוצי הקדושה שנפלו בשבירה דנוגה דבי״ע וכשהם מתבררים ועולים בבחי׳ מ״ן בכל יום ויום מחדש היינו ענין השירה וכלות הנפש שלהם שהם כלים ונכללים בבחי׳ המל׳.
וכענין מארז״ל הושיט הקב״ה אצבעו הקטנה ביניהם ושרפן, והפי׳ ידוע דהיינו שמחמת הארת גילוי אלקות עליהם יותר מכדי המדה וגבול שהיו יכולים להכיל ולהגביל בתוכן נשרפו ונכללו בה׳ אחד ויוצאים מן הכלי אמנם זה היה מצד עונש מחמת שקטרגו מה אנוש כו׳. אך יובן כמ״כ מדוגמא זו ג״כ בענין הבירורים שהם מתבררים וכלים בבחי׳ מל׳ שהוא מחמת ריבוי גילוי אור א״ס עליהם.