אור ברסלב

לפלגות ראובן חלק ג· הרב זליג ראובן בנגיס

פתח דבר

אמר המחבר. אברכה את ד' על חסדו וטובו שהגדיל לעשות אתי כי הביאני עד הלום ויזכני להוציא לאור גם את החלק השלישי מספרי "לפלגות ראובן" אשר לפי חשבוני נעלה הוא בערכו על שני החלקים הקודמים להיותו מסודר על סדר נזיקין המקצוע היותר גדול בתורתנו הקדושה כמ"ש בשלהי ב"ב וכמה הילכתא גבירתא איכא למשמע מיני' כי בע"ה מתבארים בו הרבה ענינים שונים. חדשים וגם ישנים. כמו שנוכחו כבר המעיינים המבינים. משני החלקים הראשונים. אשר אף כי למראיתם החיצונים. לפלפולא בעלמא נאמרים ונשנים. תוכם רצופים דברים צרופים. שרירים ונאמנים:

ושפרה עלי להעתיק כאן דברי רבינו הרמב"ם בפתיחתו לס' המורה מש"כ לפרש האי קרא דמשלי (כ"ה י"א) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבור על אפניו וז"ל ושמע ביאור הענין הזה אשר זכרו כי המשכיות הם הגופים המפותחים בפתוחים משובכים אשר בהם מקומות פתוחים דקי הנקבים כמעשה הצורפים ונקראו משכיות מפני שיעבור בם דראות ותרגום וישקף ואסתכי ואמר כי משל תפוח זהב בשבכת כסף דקת הנקבים מאוד הדבר הדבור על אפניו וראה מה נפלא זה המשל וכו' שהדבר שהוא בעל שני פנים וכו' צריך שיהי' תוכו טוב מנגלהו עד שיהי' תוכו בערך אל גלויו כזהב אצל הכסף וצריך שיהי' בגלויו מה שיורה להתבונן על מה שבתוכו כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשכבת כסף דקי הנקבים מאוד וכשיראה מרחוק או בלתי התבוננות יחשוב דרואה בו שהוא תפוח שר כסף וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב וכן הם משלי הנביאים ע"ה נגליהם חכמה מועילה בדברים רבים וכו' ותוכם חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה עכ"ל:

והדברים האלה שמתי לי לקו כשנכספה נפשי להפיץ על פני תבל את ספרי זה הנושא עליו חותם תכנית לקרב ענינים רחוקים וכולל בתוכו חילוקים להדרגות והנה חזותו מוכיח עליו שכולו נבנה בחומר פלפולי וטיח תפל שאינו עומד בפני רוח הגיוני קל שמנשב בו התעיף עיניך עליהם ואינם והמתחכמים המתגאים בעלי איפה ואיפה אשר באחת מודדים ערך עוצם גדולתם וילבשו גאה וגאון כמו מביטים על עצמם ברגשי כבוד והשנית בידם להקטין ולהמעיט יקרת זולתם הם המשיבים דבר טרם ישמעו ונבהלים להשיב טרם יראו וביניהם גם אלה אשר לא ידעו ולא יבינו ואולי עדיין לא הגיעו לפלגות ראובן כמליצת חז"ל בגיטין פ"ט ע"ב **(הג"ה עיין בשו"ת ח"ס יו"ד סי' שי"ז מה שנשתמש שם בהאי לישנא לחלק בין קטן לקטן לענין משה"ק לו עמ"ש הרמב"ם פ"י מה' מלכים שגם בב"נ אין הקטן נענש והא כיון שגם זמן הגדלות לבת י"ב ולבן י"ג שנה והבאת שערות הכל בכלל השיעורין שנאמרו למשה מסיני וכיון שאין לב"נ שיעורין כמ"ש הר"מ בפ"ט מה"מ מ"ט יפטר הקטן ותירץ שם דודאי אין שום סברא לענוש לתינוק בן יומו שהרי האנוס גם בב"נ פטור כמ"ש בר"מ שם פ"י ה"ב וקייל"ן פיתוי קטנה אונס הוא אלא קטן שהגיע לפלגות ראובן גדולים חקרי לב ואפי"ה בישראל הלמ"מ שאין מעשיו הלום עד שיביא ב"ש אחר שנותיו ואז אפילו אין שכלו זך וכו' ה"ה גדול לכל דינו ואמנם ב"נ דלא ניתנה להם שיעורים כל ששכלו שלם כראוי כעין מ"ש בב"ב ד' קנ"ה ע"ב דמסברי לי' ומסבר הוי גדול ופחות מזה הוי קטן וע"ז כתב רמב"ם שאיני נענש על פיתויו דאונס הוא עכ"ל ושם לעיל בסי' קמ"ד מיישב בחילוק זה גם שיטת הרמב"ם שפסק בפ"ב מה' סוטה ה"ד דקטנה שהשיאה אביה אם זינתה ברצונה נאסרת על בעלה והראב"ד משיג ע"ז מהא דאמרינן פיתוי קטנה אונס הוא ומתרץ שם בח"ס דאה"כ דגם הרמב"ם ס"ל לסברא זו דפיתוי קטנה אונס הוא אלא שמחלק בין קטנה שהגיעה לפלגות ראובן שתוכל לעמוד על עצמה שמבואר באה"ע סי' כ"ב שבמעמדה מותר להתייחד עם הגדולה דלרצון דידה ליכא למיחש שלא תשמע לו ואינה מוסרת א"ע לביאה הרי שאם תרצה לשמור א"ע יכולה היא לשמור עצמה ואחרים עמה ובלא הגיעה לפלגות ראובן בזה פיתויה אונס הוא ומיושב מ"ש הרמב"ם דגם קטנה נאסרת על בעלה מספק שמא הי' פיתוי שלה כפיתוי הגדולה עיי"ש. ומיושב אצלי בזה מאי דהוי קשיא לי כמה שנין במש"כ רבינו הגר"א ז"ל בא"ר מ' נדה פ"ה מ"ה על הא דפריך בסנהדרין נ"ה ממתניתין דקטן ב"ט שנים ויום אחד פוסל את הבהמה ונסקלת ע"י והקשה וכי מאחר דמשנינן בקטנה כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא מאי הדר רבא ופשיט לה מקטן בקטן נמי ל"ש ומתרץ שם דרבא ס"ל דשינויא דקטנה דיחויא בעלמא הוא דאיכא למימר דמ"ש ואם בא עלי' אחד מכל העריות היינו חוץ מבהמה דקטנה לאו מזידה היא דפיתוי קטנה אונס הוא ומשו"ה פשיט לי' שוב מקטן דקתני בהדיא ונסקלת ע"י ומשני כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ומיישב שם בזה מאי דלא תנא במתני' שם גבי קטנה ובהמה נסקל ע"י משום דלא פסיקא לי' דאימא הואיל ופיתוי קטנה אונס הוא אינו נסקל אבל בקטן ודאי נסקלת דזכר לאו אנוס הוא דאין קישוי אלא לדעת עיי"ש. ונפלאתי ע"ז דמ"מ הא כיון דעדיין קטן הוא א"כ דעת שוטים הוא זה ואנוס הוא כמו דאמרינן בפיתוי הקטנה ומה יועיל הא דאין קישוי אלא לדעת כיון דעדיין קטן הוא ואין דעתו כלום אמנם לפי"ד הח"ס הנ"ל מתיישבין היטב דברי מרן הגר"א ז"ל כיון דגם בפיתוי קטנה לאו בכל זימני' אמרינן דהוי אונס וכמש"ש בח"ס וז"ל ולשון פיתוי קטנה אונס רצונו פיתוי הבא)** ימצאו עי"ז מקום להשפיל ערך המחברת וכמתלהלה יורו חצים יפטירו בשפה אלה דברי הביטול דמרגלי בפומייהו להגיד לעולם בהשקפה שטחיית מבלי דעת האמור פנימה אמנם אין לנו להתחשב עם אלה הגאיונים ואוילים שפתים ילבטו מה לנו ולהם עלינו לצאת י"ח לפני חכמי לב ומביני מדע המוכתרים במידות חכמים ושוקלים משרים בפלס המשפט לעומתם ארהיב לאמור את אשר בד' חסיתי כי **(מחמת קטנות שלא הגיעה לכלל דעת אותו הפיתוי הוא אונס ולפיתוי שאינה מחמת קטנות לא חיישינן עכ"ל וסברא זו ל"ש רק גבי קטנה אבל גבי קטן כיון שאין קישוי אלא לדעת ע"כ ברור לנו שכבר הגיע לכלל דעת ולאו אנוס הוא ולכן אף דהוא אינו נענש משום שהתורה פטרתו משום קטנותו הבהמה מיהת נסקלת על ידו. ויובן היטב עפי"ז מ"ש מרן הגר"א ז"ל דהא דל"ק בקטנה ובהמה נסקל ע"י משום דלא פסיקא לי' וכו' והיינו משום דאיירי שם מבת ג' וי"א ולמעלה עד בת י"ב. וקטנה גמורה ודאי שאין לה דעת עד שתגדל מעט ומשו"ה הוא דלא פסיקא לי' ודו"ק כי נכון הוא בע"ה. וביו"ד סי' א' ש"ך ס"ק כ"ז כתב דקטן מיקרי בר זביחה משים שאסור לו לאכול בלא שחיטה. ובפרמ"ג בפתיחה כוללת לאו"ח ח"ב אות ג' מפרש דבריו לחלק מזביחה לקשירה מה שאין הקטן מיקרי בר קשירה ואפי"ה כשר בזביחה משום דמ"ע בקו"ע רחמנא פטרי' לגמרי לקטן משא"כ ל"ת קטן חיב אלא דלאו בני דיעה הוי ואת"ל פטור מ"מ אחרים אסורים ליתן לו לכן הוי בר זביחה ע"ש והדברים תמוהים לחדש חיובא דל"ת על הקטנים מה שלא מצינו בכל הש"ס ואדרבה יקשה לפי"ז ל"ל הני תלתא קראי בדם וטומאה ושרצים ביבמות קי"ד להזהיר בהם את הגדולים על הקטנים ואם רמי חיובא עלייהו בכל הל"ת ודאי שמצווין הגדולים להפרישן מכל האיסורין כמו בגדולים וע"כ שאין הקטנים חייבין גם בל"ת וטפי משמע לומר דגם למ"ד דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו אין הטעם משום לתא דקטן אלא שהתורה חייבה את הגדולים בזה כדי להרגיל את הקטנים שיהיו נזהרין במצות ל"ת לכשיתגדלו. ובמ"ע דקיל מל"ת לא הטילה חובה אלא על האב לחנכן במצות אבל לא. להציל את הקטן מן האיסור דעדיין לא נתחייב כלל. ובאמת קשה להבין לפי"ז מה שהסבירו לן רבותנו האחרונים בטעמא שהקטן מיקרי בר זביחה משום שב"ד מצווין להפרישו מן האיסורין דמ"מ אין להוכיח מזה שעל עצם הקטן רמי רחמנא חובה ואיסור. ובבית הלוי סי' ט"ו הוסיף עוד לומר דגם בדבר שא"מ להפריש את הקטן אלא דאסור לספות לי' בידים גם בזה י"ל שעצם האיסור מוטל על הקטן עיי"ש באות ב' מש"כ ליישב עפי"ז קושית התבו"ש יו"ד סי' א' ס"ק מ"ט ממ"ש בסנהדרין נ"ה גבי קטן הבא על הבהמה כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא הרי דנחשב האיסור על הקטן ומוכיח שם מזה דהוי נמי בר זביחה מה"ט ובב"ה שם דחה זה עפימש"ש די"ל דבאיסורי כרת ילפינן שפיר מדם לחודא דמה"ת אסור לספות לו בידים ומשו"ה קאמר שם בסנהדרין דהאיסור הוא על הקטן משים דמיירי שם בבא על הבהמה דהוי מחייבי מב"ד אבל גבי נבלה דספינן לי' בידים מה"ת לשיטת הרמב"ם כמ"ש בב"י או"ח סי' שמ"ג וע' נוב"י מ"ת או"ח סי' א' שפיר ס"ל להרמב"ם דקטן ל"ה בר זביחה כלל מדספינן לי' בידים ומדשחיטתו כשירה בגדול עע"ג ע"כ מוכח דל"צ בר זביחה כלל ולכן לא הביא ה"ט גם גבי נכרי עיי"ש ולענ"ד הא ודאי אי נימא שא"מ להפריש את הקטן מן האיסור אלא שהגדול מצווה שלא לספות לו בידים ע"כ דאין זה שייך להקטן כלל עד דנימא דחשבינן לי' תקלה להקטן ואין זה אלא משום לתא דגדול שהרי אם הקטן עשה כן מד"ע א"מ להפרישו אלא דנראה עוד דגם אי נימא שמצווין להפריש את הקטן מן האיסורין מ"מ י"ל דעיקרו של דבר הוא משום לתא דגדול וכנ"ל תדע שהרי מוכח שם ביבמות ד' קי"ד שגם בתינוק בן שנה ושנתים נמי מצווין להפריש א"נ דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו וכמו דפריך שם מהא דיונק תינוק והולך וכו' דע"כ מיירי בקטן ממש וכמש"כ בתוס' שבת קכ"א א' סד"ה ש"מ ממש"ש סתם תינוק מסוכן הוא אצל חלב וה"ט ל"ט אלא בבן שתים או שלש שנים עיי"ש ובקטן כי האי ודאי דל"ש לומר שהטילה התורה עליו איזה סרך איסור וע"כ דאין זה אלא משום לתא דגדול וכנ"ל שהתורה הזהירתו על הקטן לבל יתרגל במילתא דאיסורא וכמו שכתבנו:

וקושית התבו"ש י"ל בטו"ט עפימ"ש, בנחי"צ חו"מ סי' ז' והביא כן גם בשם ספר דברי חיים לחלק בין האיסורים דבשבע מצות ב"נ איכא איסורא גם על הקטן כמו בב"נ שגם הקטן שהגיע לכלל דעת נענש בהם ומי איכא מידי דלב"נ אסור וכו' לכן גם בישראל איכא איסור בהני ז' מצות גם בקטנים אלא שאין נענשין. אבל באינך מצות של"נ אלא לישראל אין בהם על הקטן שום איסור כלל עיי"ש באורך [ושם הביא מ"ש במה"פ בירושלמי ב"ק פ"ח ה"ה להוכיח מד' התוס' קידושין יו"ד ע"א מש"ש מן הירושלמי תרומות גירשה מי לא ידעה וכו' ולא מוקי לה בניסת כשהוא קטנה עיי"ש ואי ס"ד דקטן א"ח לשלם כשיגדיל הא אין ראי' משם ודחה ראייתו די"ל דנתגרשה ע"י אבי' בקטנותה ולא ידעה ועכשיו נתגדלה ואכלה בגדלותה עיי"ש ולא ראה שכבר הקשה כן הנוב"י ז"ל לבעל מה"פ בעצמו והוא ז"ל השיב לתרץ את דבריו במה"פ על הירושלמי תרומות פ"ח ה"א עיי"ש] ולדבריו שפיר מיושב קושית התבו"ש דרק שם בסנהדרין שפיר קאמר דאיכא איסורא על הקטן משום דמיירי שם מאיסורי עריות שהן משבע מצות ב"נ אבל מ"מ לענין זביחה שפיר י"ל דלאו בר זביחה הוא דבזה אין שום איסור על עצם הקטן וכנ"ל ולפלא שבנחי"צ שם מביא ד' התבו"ש והערתו מהא דמ' סנהדרין נ"ה ולא העיר לחלק מה"ט גם בין הא דעריות להא דבר זביחה וכנ"ל:

והנה בנוב"י מ"ת או"ח סי' א' נדחק לחלק בין זביחה לתפילין דגבי וקשרתם וכתבתם דרשינן מי שהוא בקשירה ישנו בכתיבה וממעטינן נמי את הקטן ולמה גבי זביחה לא איתמעוט נמי קטן מה"ט לפי שאינו בזביחה.)** לא אבושה אם יקחו להם מועד לשום לב על הפלגים האלה שהבאתי לפניהם והמה בתוך יעבורון אחת הנה ואחת הנה ונפקחו עיניהם ומצאו להם בירורי הלכות על יסודות חזקים. בדברים נכונים וצודקים. נאמנים ועמוקים. שבעתים מזוקקים:

**(והעלה שם להוכיח מזה דע"כ ה"ט מה שנחשב בר זביחה משום שב"ד מצווין להפרישו מן האיסור ולספות בידים בודאי אסור ל"כ במ"ע עיי"ש ולמה שכתבנו אין לנו לחשוב את הקטן לבר זביחה משום האי דינא מה שהגדולים מחויבים להפרישו וע"כ לומר דה"ט ששחיטתו מותרת בגע"ג גם להר"י והרא"ש דס"ל לפסול שחיטת עכו"ם משום דכתיב וזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה ע"כ דה"ט שהקטן מיקרי ב"ז משום דעתיד להיות ב"ז לכשיגדל וכמש"כ בתוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא כה"ג לענין בני כריתות שהקטן מיקרי ב"כ משום הואיל ואם הגדיל ומצאתי בשו"ת שם ארי' סי' י"ד שהביא שכתב כן בספרו ערוגת הבושם על יו"ד סי' א' ס"ק י"ד אבל אין הס' מה"ב ת"י ולא ידענא מש"כ שם לחלק מהא דזביחה למצות וקשרתם וכתבתם שמבואר בגיטין מ"ה ע"ב דאימעוט קטן משום שאינו במצות קשירה ולמה נימא דבזביחה חשיב ב"ז מה"ט הואיל ואם הגדיל מ"ש מקשירה. ולא עוד אלא שגם דברי התוס' צריכים ישוב לפימש"ש דמשום ה"ט מיקרי הקטן ב"כ הואיל ואם הגדיל וקייל"ן נמי כן גבי מילה דכשר גם בקטן וכמ"ש ברמב"ם רפ"ב מה' מילה וביו"ד סי' רס"ד ולמה לא נימא גם בזה דלאו בר קיום מצוה הוא כמו במצות וקשרתם וכתבתם גם מש"כ התוס' שם בגיטין וז"ל ונראה דל"ש למיפסל משום דלאו ב"כ נינהו במידי דלא בעי שליחות וכו' אין לפסול משום דלאו ב"כ נינהו דהא לא פסלי בפ"ב דע"ז מיל' דעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו עכ"ד. משמע מזה דל"ב כלל גבי מילה שיהי' בר מילה וע"כ דמפרשי מה דממעטינן עכו"ם ממילה שם בע"ז לחד מ"ד מקרא דואתה את בריתי תשמור הפירוש הוא כמ"ש ברש"י שם ד"ה ואתה משום דהתם כתיב וזרעך אחריך ולא עכו"ם אבל לא מטעם זה מה שאינו בר מילה ול"ב כלל שיהי' המוהל בר מילה וזה סותר לכאורה מש"כ התוס' בע"ז שם ד"ה א"ב שהקשו תימה אמאי ל"א א"ב מומר לערלות דלמ"ד ואתה את בריתי תשמור ליכא שאינו בכלל לשמור כדאמרינן פ' השולח דמומר לאו ב"ק הוא מפני שאיני חפץ לקשור ה"נ נימא שאינו בר מילה כיון שאינו חפץ לימול וכו' הרי דמפרשי דהמיעוט גבי עכו"ם הוא משום שאינו בר מילה. ולכאורה סותר מש"כ בעצמם בגיטין כ"ב הנ"ל:

וליישב זה נלענ"ד עפי"מ שנראה להסביר מש"כ התוס' שם בע"ז לתרץ קושיתם הנ"ל וז"ל ואור"י דמומר לערלות מיהו בר שמירת ברית הוא אלא שאיני חפץ אבל מיהו בר שמירת ברית הוא אם יחפוץ ובגיטין גבי קשירה ה"ק כל שאיני בקשירה כלומר שאיני מקיים מצות וקשרתם איני בכלל וכתבתם וזה מבטל מצות קשירה מעליו עכ"ל. ודבריהם צריכים ביאור למה באמת נפרש גבי וקשרתם דבעינן שיהי' מקיים מצות קשירה בפועל וגבי מילה סגי לן במה שאם יחפוץ יהי' בר שמירת ברית למה לא נימא גם גבי וקשרתם כן שיהי' ב"ק משום שאם יחפוץ יקיים. והנראה בביאור דבריהם בע"ה בפשוטן דדייקי מהא דאמרינן בגיטין שם דאיתקוש קראי להדדי וקשרתם וכתבתם ללמדנו דבעינן שיהי' בקשירה וכל שאיני בקשירה אינו בכתיבה ולכאורה למה צריך להיקישא ולמה לא נדייק קרא דוכתבתם לחוד שבעינן דוקא שיהי' בר כתיבה וגם מזה לחוד הי' איפשר למעט כל הני דקחשיב התם מסור עכו"ם עבד אשה וקטן וכותי ומומר ואף דגבי מזוזה א"א למעט אשה וכיו"ב דאיתנייהו בהו הא מיהת אינך דקחשיב התם ס"ת ותפילין שכתבו הא איפשר למעטן מהאי קרא דוכתבתם לחוד והני ליתנייהו בהני מצות ואינן בני כתיבה. ומזה הוכיחו התוס' דבכל המצות לא בעינן כלל שיהי' בר הכי כמו במילה וזביחה וכו' ורק התם גבי וקשרתם וכתבתם גלי קרא מהאי היקישא דבעינן דוקא שיקיים מצות קשירה בפועל ואז כשר לכתוב ס"ת תפילין וכו' והיינו שההיקש מלמדנו ע"ז דבעינן שיהי' מקיים מצוה זו דקשירה ואז כתיבתו כשירה. ושאני כאן מאינך מצות וזהו שכתבו שם בע"ז דמומר לערלות מיהו בר שמירת ברית הוא אלא שאיני חפץ והיינו דל"ד לעכו"ם אף דעכו"ם נתמעט מקרא דואתה את בריתי תשמור מ"מ מומר לא נתמעט מה"ט כיון דגם הוא בכלל ישראל הוא ואם יחפוץ לקיים בר שמירת ברית הוא. ולכן אין לפסול את המומר מה"ט. ורק גבי וקשרתם וכתבתם לחוד ה"ק כל שאיני בקשירה כלומר שאיני מקיים מצות קשירה איני בכלל וכתבתם וה"ט כמו שכתבנו דמהקישא ילפינן דשני כאן מכה"ת כולה ובעינן בזה דוקא שיהי' הכותב מקיים מצות וקשרתם בפועל אבל באינך מצות ל"ב שיהי' בר הכי וכיון שעושה את המצוה מיקרי נמי בר הכי אף שאינו מחויב בדבר והיינו מה שכתבו התוס' בגיטין כ"ב להוכיח מהאי סוגיא דע"ז גבי מילה דלא פסלי מילה בעכו"ם משום דלאו בני מילה נינהו ודבריהם מתאימים וקיימים בע"ה:

ונמצא לפי"ז דבכה"ת כולה אין לפסול מה"ט דבעינן שיהי' בר הכי ורק גבי וקשרתם וכתבתם לחוד הוא דגלי קרא משום האי הקישא דאיתקוש להדדי ושפיר מיקרי גם הקטן בר זביחה אף דאין עליו דין איסור שא"ז. וכמו גבי מילה ואינך. אלא דמ"מ אין להוכיח מזה דין העכו"ם כיון דלא דמי לקטן ישראל דשאני קטן דאיתא במצות לכשיגדיל וכמ"ש ג"כ בגיטין פ"ה א' אתי לכלל הוי' עיי"ש. לא כן בעכו"ם די"ל דלא איירי בי' כלל כיון דלא שייך במצוות והיינו דפליגו רבותנו בטעמא דליתא בזביחה אי משום ה"ט משום דלאו ב"ז הוא או כמ"ש ברמב"ם הטעם מקרא דוקרא לך ואכלת מזבחו די"ל דס"ל להרמב"ם דל"ב כלל בכל המצות שיהי' העושה בר אותה מצוה זולת במצות וקשרתם וכתבתם ולכן גם עכו"ם לא מתמעט מה"ט וכמו גבי מילה למאן)**

ותורתנו הקדושה דכתיב בה יקרה היא מפנינים יש בה גם מסגולת הפנינים אשר לבד יקרת כל מרגלית כשהיא לעצמה עוד יעלו בערכם בהתקשרם הרבה ביחד ע"י חוט של משי ולפעמים גם בחוט פשוט המאחד ומחזיק אותם והיו לאחדים לכבוד ולתפארת ואין ערוך להחוט עם הפנינים הנחרזים עליו יהי' איזה שיהי' ובלבד שיהי' כחו יפה להחזיק את הפנינים היקרים לבל יפלו ולבל יתפרדו וכך היא גם דרכה ש"ת אשר זולת מה שכל ענין בפ"ע כשהוא מתבאר יפה ה"ה כמו מרגניתא טבא שמרחיב את הלב ומרהיב את העין הנה בחפץ ד' למען צדקו להגדיל את התורה ולהאדירה הטביע בה גם סגולה זו שיתאחרו **(דמכשיר מילת עכו"ם ולכן הביא גבי זביחה טעם אחר לפסול שחיטתו ואולי י"ל ג"כ עפי"ז משה"ק כולם על הרמב"ם ממאי דאיתא בתוספתא רפ"א דחולין דאיתמעוט שחיטת עכו"ם מקרא דוזבחת ולא שזבח הא"י די"ל דהתוספתא אתיא כהאי תנא דפוסל מילה בעכו"ם שם בע"ז כ"ז ומפרש לה כפשוטו דפסיל לי' משום דכתיב ואתה את בריתי תשמור ועכו"ם לאו בר שמירת ברית הוא ולא איירי קרא מיני' וממילא נמי דלדידי' בעינן ג"כ בכל המצות שיהי' המקיימן בר חיובא ומשו"ה חשיב נמי ליתא בזביחה מה"ט אבל הרמב"ם לשיטתי' דמספקא לי' גבי מילה הלכה כמאן ופסק ברפ"ב מה' מילה דעכו"ם לא ימול ואם מל א"צ לחזור ולמול שנית וכתב שם בכ"מ משום דמספקא לי' דילמא הלכה כמאן דמכשיר מילה בעכו"ם ולדידי' ודאי די"ל נמי דלא מיפסל עכו"ם גם בזביחה מה"ט דליתא בזביחה לכן נקט טעמא אחרינא מקרא דואכלת מזבחו דשחיטתו פסולה אליבא דכו"ע וגם למ"ד דכשר למול מ"מ פסול בשחיטה וכנ"ל:

וי"ל עוד בזה וליישב עפ"י הנ"ל גם מ"ש הש"ך ביו"ד סי' ב' ס"ק ט"ז בשם הב"ח דס"ל דשחיטת מומר להכעיס אינה אסורה אלא מדרבנן ואינה נבלה עיי"ש בש"ך שהשיג עליו ולהנ"ל יש להצדיק שיטת הב"ח דשפיר י"ל דשאני מומר מן העכו"ם והמצוה שהוא עושה מיקרי לגבה בר חיובא ומעשיו מעשים גמורים זולת במצות וכתבתם משום שאיני מקיים מצות וקשרתם בפועל ועיין ר"ן גיטין שם פ' השולח שהביא בשם אחרים שפירשו דגם במצות וכתבתם אינו פסול מומר אלא מדרבנן משום דמדינא איתנייהו בקשירה אלא מדרבנן עשאוהו כאילו אינו בקשירה עיי"ש אמנם אנן השתא קיימינן בשיטת רבותינו החולקים ע"ז דכוותייהו קייל"ן דמדאוריתא פסולין בכתיבה] ובמק"א כתבתי עוד לדון בזה במשה"ק בשער משפט סי' קכ"ו ס"ק ט"ו עמ"ש הב"י בתשובה חאה"ע דיני גיטין סי' י' דדוקא לענין שליחות הגט עושה המומר שליח משום דאיתא בתו"ג וקידושין אבל לענין שליחות בעלמא לאו בר שליחות הוא כיון שאיני בן ברית במצות והקשה ע"ז ממ"ש בגיטין כ"ג ע"ב אין העבד נעשה שליח לקבל גט וכו' מתקיף לה ר"א טעמא במילתא דליתא וכו' הא עכו"ם וכותי דאיתנייהו בתרומה דנפשייהו וכו' ותנן עכו"ם שתרם של ישראל וכו' מ"ט לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל וכו' לא מה אתם ב"ב אף שלוחכם ב"ב ופירש"י לאפוקי עכו"ם אבל עבד ב"ב הוא וא"כ א"א דמומר לאו ב"ב הוא אף לענין גיטין לאו בר שליחות הוא אף דאיתא בתוגו"ק כמו עכו"ם לענין תרומה ונשאר בצע"ג. ולענ"ד כונת הב"י היא לחלק דמשו"ה עושה המומר שליח על הגט משום הא דאמרינן שלגבי המצוה שהוא עושה מיקרי בן ברית דכל עיקר מה שאינו ב"ב אינו אלא משום שאינו עושה אבל במה שמכניס א"ע לעשות שפיר הוי לגבה ג"כ ב"ב ולכן עושה ג"כ שליח ובאמת לפי"ז אינו נעשה הוא שליח להוליך גיטו ש"ח רק על הגט שלו הוא שכתב הב"י דעושה שליח ול"ד לעכו"ם כלל דאף במילתא דאיתי' מ"מ הא בן ברית לא הוי וכל מה שפלפלו האחרונים בדין המומר אם עושה שליח הוא רק בענין אם רצונו להיות שליח לאחרים וע"ז הוא שכתבו דאינו בכלל ב"ב כמ"ש התוס' בסנהדרין ע"ב. וע' תוס' הגרעק"א גיטין אות י"ח וע' ח"ס או"ח סי' קט"ז וקצרתי. ויתיישב ג"כ עפי"ז מה שיש להקשות להני דס"ל דמ"ש בחולין ה' מעם הארץ פרט למומר דהיינו שהוא עתה מומר בשעת הקרבת הקרבן אבל בשעשה תשובה אה"נ שמקבלין ממנו קרבן עיי"ש בתוס' ובמל"מ פ"ג מה' שגגות א"כ ניליף מזה דע"כ שלוחי דרחמנא נינהו הכהנים המקריבין דהא מומר לאו בר שליחות הוא וכאן ל"ש מה שכתבנו שלהי זבחים לתרץ משה"ק האחרונים מהא דאמרינן איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נו"נ כישראל עיי"ש. ולהנ"ל לק"מ דבמצוה שהוא עושה בידו ג"כ לעשות שליח וכמשנ"ת:

ולכאורה עדיין תיקשי לפי דברנו ממ"ש ברמב"ם פ"ג מה"ג הט"ז דעבד פסול לכתוב גט משום דליתא בתוגו"ק ומבואר בב"ש אה"ע סי' קכ"ג סק"ה ליישב מה שלא הזכיר הרמב"ם גם גבי עכו"ם האי טעמא עיי"ש ולמש"כ הא גם בכתיבת הגט ל"ב שיהי' בר הכי וגם אי ליתא בתו"ג הו"ל להיות כשר לכתוב את הגט ולכאורה מכאן סתירה לדברינו:

אמנם הדבר פשוט ליישב עפימ"ש התוס' בגיטין כ"ב ב' דל"ש למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו במידי דל"ב שליחות וכו' דמשמע מזה דבמידי דבעי שליחות ודאי דינא הוא למיפסל משום דלאו בני כריתות נינהו וכונתם פשוטה משום דבמידי דבעי שליחות בעינן שיהי' כמו המשלח בן כריתות וכמ"ש בגרש ירחים עיי"ש ושיטת הרמב"ם משמע ודאי דס"ל ע"כ דבעינן שליחות בכתיבה אף דבב"ש שם כתב להיפוך וכן העתיק דבריו גם בתו"ג שם אמנם עיין פנ"י בגיטין כ"ג שהוכיח להיפוך ועיין ג"כ בטעה"מ פ"ג מה"ג באורך שמיישב דברי הרמב"ם הנ"ל ומוכיח דע"כ ס"ל דבעינן שליחות בכתיבה וזה מוכרח להמעיין ומדקדק בדבריו וא"כ א"ש בפשוטו מה דהצריך בכתיבת הגט שיהי' הכותב איתא בתו"ג דשא"ה דבעינן שליחות ול"ד לאינך שהזכרנו ודו"ק וכבר)** ויתקשרו כמה ענינים נפרדים ומתחברים ע"י חוטי הפלפול שזיכה אותם למשה רעיא מהימנא והוא נהג בהם טובת עין ונתנם לישראל כמ"ש בנדרים ל"א ע"א לא נצרכה אלא לפלפולא של תורה **(הג"ה כדאי להעתיק כאן מש"כ הגאון מהרי"ס זצלה"ה בס' התבונה וז"ל אחת היא אשר חכמי המוסר הרחיקוה מלבוא בקהל ישראל היא הפלפול ולדעתי נהפוך הדבר. הפלפול הוא יסוד גדול וחזק לבקשת האמת וכמעט בלעדה לא תקום לב' עילות. הא' השכל העמוק והישר אשר הוא יסוד הראשי למטרת האמת החוב וההכרח להרחיבו לחדדו ולהישירו אשר כמעט בלתי אפשר ע"י בחינת האמת המוגבל מכל צד אכן ע"י התבוננות בפלפול התורה וביד האדם להרחיבה כחפצו באופן שילך ע"ד הנאה והיפה מאירת עינים תישר ותחדד שכל האדם ואז אם ילוה גודל הבקיאות בידו לחפש האמת. הב' היא אשר חזקה עלי יד הנסיון בילדותי בהיותי אסור בלימוד המוסר ומשפטי' גמרתי בדעתי לכוף יצרי לעזוב לגמרי דבר הפלפול ורק אל האמת יהי' מבטי עפ"י ציורי אז הפשטות הקיצור והחפץ לדרוש האמת בהליכתי במצב הלזו השקפתי בעין חודרת כי התשוקה להראות כח שכלי פרצה גבול האמת ותתעה את שכלי להטות האמת אל חפצי והאמת ברצון תכונן אז אמרתי טוב טוב לי להתיר לי באין חשש ויראה להשתמש בפלפולים (כאשר התירו חז"ל לחידודא) למען יהי' שכלי חפשי משבית היצר וכ"כ גדל הרעיון הזה אצלי עד אשר רחקה נפשי להאמין כי יתיצב האדם בטהרת השכל לבל יטהו אל הרצון לאמור כי זהו שכל מזוקק בלתי אם יצא חפשי להגיד פלפולים כרצונו באין מפריע עכ"ל. בינה זאת]:)** יפה כח חוטי הפלפול מחוטי הפנינים והמרגליות מה שבזמנין סגיאין הנה העוז וההדר גם להחוטים ומתעצמים גם הם עם הני מרגניתא טבא דטעיני עלייהו והיו לאחרים לפי שגם הם נובלות חכמה הם וממקום קדוש יהלכו ונאחזים בסבך בקרני התורה הקדושה ברם אם יקרה לפעמים אשר חלושים המה הנימים המקשרים את הפנינים הנה המרגלית בכ"ז לא אבדה את צביונה ובכ"מ שהיא מרגלית שמה ואל לנו למעט את דמותה וערכה מפני התחברותה אל נימים בלתי חזקים. ומהולל אקרא ד' בעד הכשרון הזה שחנני עוד בימי טל ילדותי להשתעשע בפלפולא חריפתא לקרב ענינים רחוקים בקשרים קיימים וחזקים. ובריך רחמנא דיהיב לן אוריין תליתאי ויזכני להוציא לאור גם את החלק השלישי מספרי זה ובתלתא זימני ליהוי חזקה טובה לפנינו מקדם אבוהן דבשמיא שנזכה להשלים ולהו"ל גם את יתר החלקים והח"ת אשר עמדי בכתובים וישמחו בי חברי ויתענגו בהני מילי מעלייתא דאיתמר בהו וקורא אני עלי דברי נעים זמירות ישראל בהשתפך נפשו לפני ד' מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא כמו שפירשם הגאון מלבים ז"ל באה"ש ד"ט עפימ"ש בחו"ה שער העבודה פ"ו בויכוח אשר בין הנפש והשכל ויאמר השכר דע כי טובות הבורא שני מינים כללות ופרטות מה שמטיב לכלל מין המדבר ומה שמטיב לעם זולת עם ולמשפחה מבלעדי משפחה ולאיש מיוחד מאישי בני אדם ולכל אחד חיוב עבודה והודאה מיוחדת בערך הטובות שמקבל מהבורא ית"ש וכו' השיבה הנפש כבר הבינותי מה שזכרת ואיני מוצאה א"ע יכולה לשלם טובותיו הכוללים כל המדברים כ"ש מה שיחד אותי מהם מב' טעמים א' מצר ריבוי הטובות ב' כי בעת שארצה להודות לד' חסדו על העבר קודמות מיד במחשבתי תוחלת טובה שייטיב עמדי מכאן ולהבא ודברי פי דברי מודה וכוונתי כוונת מבקש וא"כ נמנע הוא שאשלם על טובותיו הכלליים כ"ש הפרטיים וז"ש מה אשיב לד' וגו' יאמר מה יש בכחי אשר אוכל להשיב לו על כל תגמולהי עלי בפרטות כי רבו מאוד. זאת שנית כי בעת אשר כוס ישועות אשא וצריך אני להודות לד' על העבר בעת ההיא בעצמו ובשם ד' אקרא וכוונתי כוונת מבקש על העתיד. והלואי אשר נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו היינו נגד הטובות הכוללות אותי בתוך כל עמו עיי"ש. מה מאוד כנים ונאמנים המה הדברים האלה אצל כל בני אדם ואם נבוא להודות לד' בעד כל חסדיו הכלליות אין אנו מספיקין ואנן מה נעני אבתרי' ומה אשיב עוד לד' על כל תגמולוהי הפרטיים אשר גמל עלי וגם עתה אשר כוס ישועות אשא לברכו על אשר עזרני עד כה ויהי לי לישועה גם על סדר ישועות זה סדר נזיקין וכמ"ש בשבת ד' ל"א ע"א ובשם ד' אקרא ואוסיף לבקש מאתו כי יזכני עוד להשלים גם יתר החלקים מספרי זה ונדרי לד' אשלם וגו' ויעזרני להוציא לאור עולם גם את ספרי אשר על הרי"ף והשו"ת שנקבצו אצלי מאז השיבני ד' על כסא כבוד ולהורות נתן בלבי וכן הרבה מילי דאגדתא המתקבלים אל הלב. מרן דבשמיא יהא בסעדן לסדרם ולהדפיסם לתועלת הרבים בתקותי כי חכמי לב ימצאו בם דברי חפץ בעזרת החונן לאדם דעת:

**(הארכתי בע"ה בקונטרס מיוחד בדין קטן או"נ ויבואר במק"א אחת אשר אמרתי לציין פה הנראה לפרש מש"כ הרשב"א בחידושיו לשבת ר"פ מי שהחשיך וז"ל וכל שבגופו איכא איסורא דאוריתא אי אמרינן לקטן למיעבד איכא נמי איסורא דאוריתא דכתיב לא תאכלום קרינן בי' לא תאכילום וכו' ולעיל נמי תניא קטן שבא לכבות אין שומעין לו ואוקימנא בגמ' בקטן העושה ע"ד אביו כלומר ועובר בזה משום ל"ת מלאכה אתה ובנך עכ"ל ובח"ס או"ח סי' פ"ג נדחק בישוב הדברים מה שפתח בלאו דלא תאכילום ומסיים בל"ת מלאכה. וכתב לחלק בין אם עושה בסיוע דידי' ובין עושה מעצמו עיי"ש והדבר פשוט ולשון הרשב"א מוכיח שכונתו לחלק בין קטן דעלמא ובין אב על בנו דבבנו עובר משום ל"ת מלאכה וכמ"ש ג"כ בשו"ת הרי"מ או"ח סי' ג' לדקדק כן מן הסוגיא דיבמות ועיי"ש בשם רבותינו הראשונים ובמנה"ח מוסך השבת סוף אות ל"ט והן הן דברי הרשב"א הנ"ל וז"ב ופשוט]:)**

ואמינא בה טעמא מה שקראוהו חז"ל לס' נזיקין בשם ישועות כי אמנם ישועה גדולה היא מאת ד' אם יזכה האדם לקיים מילי דנזיקין וחסיד שמו נקרא כמ"ש בב"ק ד' ל' מפני שבדברים אשר ב"א לחבירו מתגבר עליו יצרו של אדם ביותר להיות שאין לו תקנה וכפרה ער שישיב ועד שירצה את חבירו ולבן אמרו בב"ב ד' קס"ה רובן בגזל וכולן בלה"ר לפי שבאלה מתחכם היצר להכשילם וללכדם. ואולי י"ל ג"כ דזהו מה שמצינו שאמרו יצרו ש"א מתחדש עליו ומתגבר עליו עיין קידושין כ' ובסוכה נ"ב משום דבדברים שב"א למקום א"צ להתגבר עליו שהרי נפשו ש"א מחמדתן וכמ"ש אל יאמר אדם א"א בבשר חזיר אלא אפשי והתורה אסרתן וביאר הרמב"ם ז"ל בפ"ו מח' הפרקים דהיינו דדייקי חז"ל להזכיר רק המצות השמעיות דרק באלה רשאי לומר כן ולהתאות להן אבל לא לעבור על המצות השכליות ובהם גם המחשבה והרצון אסור ומתגנה המתאוה להן וכמ"ש נפש רשע אותה רע עיי"ש ועי' אפיק"י ח"ב דרוש כ"ה מזה באורך וי"ל עפי"ז גם מ"ש בב"ב פ"ח קשה גזל הדיוט מגזל גבוה שזה הקדים חטא למעילה וכו' לפי שהנטי' והרצון ג"כ נחשב לחטא ועין בדברים שב"א לחבירו וכמ"ש ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו ל"ב בדברים שב"א למקום שרק המעולה והמעשה האסורה נחשב לעבירה ובדרושים הארכתי בזה הרבה ואכ"מ:

ונמצא שבמצות שכ"א למקום א"צ היצה"ר להתגבר על האדם מכיון שאינם נגד הרצון וא"צ רק להתחדש להמתיק לו את הדבר ולהוסיף לו חמדה כרי שישמע לו. אבר בדברים שב"א לחבירו שכל עיקרן הנה הנם נגד השכר הישר צריך הוא להתגברות יתירה ואלמלי הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לעמוד כנגדו כי חזק הוא ממנו וכמ"ש בקידושין פ"א חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך. ושפיר קראו להאי סדרא דנזיקין בשם ישועות כי לד' הישועה על עמו גנון והצל את הגבור הכובש את יצרו ונזהר לקיים את הסדר הזה:

ובהיותם קרובים אלינו ימי הדין והמשפט אמרתי להוסיף כאן עוד דברים בענין הזה אחת מהנה הביאורים שביארתי בע"ה להסביר מאי דפליגי אמוראי בר"ה ד' י"ז ע"א במידת ורב חסד דח"א כובש וח"א נושא מר יליף לה ממאי דכתיב ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו ומר יליף לה ממ"ש בקרא נושא עון ועובר על פשע ורגיל אני לפרש פלוגתא זו בע"ה מדי שנה בשנה ביאור חדש וכאן נעתיק מן הנוגע לדברנו הקודמים:

וראשון תחלה אמינא לפרש מאי דפשיטא להו לחז"ל למילף מהני קראי דמיכה דזהו מידת ורב חסר משום דכתיב בהאי קרא דמי אל כמוך נושא עון וגו' ומסיק כי חפץ חסד הוא ולכן קאמרי דמ"ש ב"ה שם במידת ורב חסד מטה כלפי חסד דהכונה הוא כמו שמצינו כאן דהכי עביד וכך הוא המדה ואי נימא דפליגי הני אמוראי י"ל דבהכי הוא דפליגי במה שמצינו דפליגי נמי תנאי בזבחים כ"ד ע"ב ובמנחות י"ט ע"א דר"ש ס"ל שם דמקרא נדרש רק לאחריו ולא לפניו כלל ולדידי' נימא גם הכא שלפי שחפץ חסד הוא הקב"ה לכן ישוב ירחמנו יכבוש עונותנו. וקאי על שלאחריו דהיינו שכובש עון ומ"ד נושא מפרש הא דכתיב כי חפץ חסר הוא דזהו נתינת טעם על מאי דכתיב לפניו נושא עון ועובר ע"פ לפי שחפץ חסד הוא וכחכמים דפליגי על ר"ש וס"ל דמקרא נדרש לפניו ולא לאחריו עיי"ש בזבחים דראב"ש ס"ל כן ומצינו נמי לר' יהודא דס"ל כן בר"ה ד' ט' ועיי"ש בתוס' זבחים כ"ד הנ"ל ד"ה במקרא ובסוטה ל"ג ב' ד"ה ור"י אמנם מכיון שמצינו נמי לתנאי דס"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו עיי"ש בזבחים כ"ד ובר"ה ט' לכן י"ל לדידהו דאה"נ גם כאן מתפרש כן ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי וכמו שנאמר בע"ה:

הנה סוגי התוה"מ שתים שהן ארבע הנה מ"ע שב"א למקום ושב"א לחבירו וכן במצות ל"ת וגדול כח אלה שב"א לחבירו לפי שבהן אף שאחת דבר אלקים שתים זו שמעתי שנמצאים בהן גזירות מלך וקיום העולם **([הג"ה שפרה עלי להזכיר כאן מה שהעירותי לדחות הוכחת הבאי"צ חיו"ד סי' י"ט במה שה"ר לשיטת הסוברים בכותב ס"ת ואח"כ נאבדה ממנו או מכרה שא"צ לכתוב אחרת וראייתו ממאי דתנינן שלהי ביכורים שבע"ח נוטל ס"ת בחובו ומשמע דגם אם אין לו להלוה אלא ס"ת אחת בע"ח נוטלה והקשה כיון דמטלטלי לא משתעבדי גם מה"ת וכמ"ש באו"ת ס' ל"ט סס"ק ב' ואין כאן אלא משום מצוה דפריעת בע"ח א"כ מאי אולמא האי עשה דפריעת בע"ח מעשה של כתיבת ס"ת שיבטלה ע"י שימכרנה בחובו וע"כ דא"צ לכתוב אחרת עיי"ש. ואמרתי דשפיר אלימא מצוה זו דפריעת חוב שהוא מצוה שב"א לחבירו ממצות כתיבת ס"ת שאינה אלא ב"א למקום וכמ"ש כה"ג גם בס' ערוגות הבושם על יו"ד סי' כ"א ליישב משה"ק התוס' בשבועות מ"ד ע"ב גבי מודר הנאה מחבירו שמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה וכן במוה"נ מן המעיין והא מתהני פרוטה דר"י וכתב שם דז"א דע"כ לא מיפטר מלמיתב ריפתא לעניא אלא באם עוסק במצוה שב"א לחבירו כמו שומר אבידה דאיירי בה אבל העוסק במצוה שב"א למקום לא מיפטר אלא ממצוה דכוותה שהיא ג"כ ב"א למקום אבל לא מיפטר ממצוה שב"א לחבירו עיי"ש ובספרו שם ארי' סי' ג' בנוספות. ואינו בדין שזה עומד וצוח תן לי חובי וזה יקנה בעד כסף ש"ח ס"פ ויקיים מצות. ובהזדמן לי זה מקרוב לבוא בכתובים את כבוד ידי"נ הרב הג' המפואר לתהלה מ' ר' מרדכי עפשטיין שליט"א מווילנא אשר כבדני בספרו שערי תודה העיר להצדיק דברי הבאי"צ בתרתי א' הביא מ"ש הרמב"ם בפיה"מ ר"מ פאה אלו דברים וכו' דקחשיב התם כל הני מצות)** והנה מפורש במתני' דשלהי יומא שאין היוה"כ מכפר על עבירות שב"א לחבירו עד שירצה א"ח ויש מהמפרשים שהוסיפו עוד לומר שכ"ז שאינו מרצה א"ח אין בכח התשובה והיוה"כ למחול לו גם על החלק הנמצא בעון זה מה שעבר וחטא נגד המקום ובס' דע"ק להגאון בעל ושב הכהן כתב דהיינו מ"ש רב אדא ב"א בתענית ד' ט"ז אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה"ד לאדם שתופס שרץ בידו שאפילו טובל בכל מימות שבעולם ל"ע לו טבילה וכו' ופירש"י עבירת גזל וא"ח בה לשלם את הגזילה וכו' ומוכיח שם דע"כ האי קרא דמייתי שם ומודה ועוזב ירוחם מיירי בעבירות שב"א לחבירו דעל עבירות שב"א למקום הא כתיב אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כמ"ש ביומא פ"ו ור"א ב"א הא קמל"ן שלא נטעה לפרש כי מיד שאנו מתודים לפני הקב"ה נמחל חלק השמים גם מהעבירות שבאל"ח גם בטרם החזיר הגזילה קמל"ן דזה דומה לטובל ושרץ בידו דה"ה כאילו לא טבל מעולם ולא לבד שמטמאהו הרי גם אם לא הי' מטמא הי' חוצץ לבלי תעלה לו הטבילה וכן זה שתופס הגזילה אצלו ומתודה שחוצצת הגזילה לבלי תעלה וידוייו ונכתם עונו לפניו ית"ש עיי"ש:

אמנם עי' בס' סידורו ש"ש שורש הששי ענף ב' מ"ש בישוב הסתירה שמצינו במ"ר ר"פ אמור מלמד שהראה הקב"ה למשה דור דור ושופטיו וכו' והראהו שאול ובניו נופלין בחרב אמר לפניו מלך ראשון וכו' ידקר בחרב א"ל הקב"ה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים ב"א שהרג שהם מקטרגים אותו ע"כ וזה סותר לכאורה למ"ש בברכות י"ב ע"ב כל העושה ד"ע ומתבייש בו מוחלין לו וכו' אלא מהכא ויאמר שמואל אל שאול וגו' ומנין דאחילו לי' מן שמיא וכו' מחר אתה ובניך עמי ואר"י עמי במחיצתי הרי שנמחל לו על עון גוב עיר הכהנים בעת שדיבר עם שמואל ותי' שם עפימ"ש לפי שבעונות שב"א לחבירו נמצא שתי רעות לשמים ולבריות וכאשר נתבייש מפני שמואל נמחל לו חלק מה שחטא כנגד המקום אבל חרק הבריות נשאר לו לקבל עונשו בעוה"ז וז"ש בגמ' ברכות ומנלן דאחילו לי' מן שמיא פי' חלק הרע לשמים זה נמחל עבור בושתו וז"ש במ"ר ולי אתה אומר פי' מה אתה אומר לי הרי כבר מחלתי חלקי אמור אל הכהנים שהרג שחלקם נשאר והם מקטרגים אותו ומוכרח לקבל עונשו בעוה"ז מה שחטא נגדם בעלמא הדין וכמ"ש בפיה"מ להר"מ ריש פאה הנ"ר עיי"ש הרי מוכח מכאן דגם קודם שנמחל לו חלק שב"א לחבירו מ"מ חלק השמיימי שפיר מחול לו ע"י תשובה וכיו"ב. וכן פי' המפרשים בחטא קין במ"ש במ"ר עשיתי תשובה ונתפשרתי הייני שע"י התשובה כמו עשו אתו פשרה שנתכפר לו החלק הנוגע רשמים אבל לא החלק מה שב"א לחבירו ולכן כלפי מה שנגזר עליו תחלה נע ונד. שגם במקום שיגלה לא יהי' לו מנוחה כתיב אח"כ וישב בארץ נוד פירש"י בארץ שכל הגולים נדים שם והיינו משום שלהאדם הנרצח הא אין נ"מ כלל אם נהרג בשוגג או במזיד דמ"מ הא נהרג עי"ז וכיון שבשוגג גולה הרי דמה שדין הרוצח במזיד שחייב מיתה הוא משים שעבר והמרה את פי ד' וכיון שעשה תשובה נמחל לו המחצה השמיימי ונתחייב גלות על המחצה שב"א לחבירו ושם ישב בשלוה ומשמע גם מזה דאין זה מעכב את זה ואף קודם שנרצה עונו בהנוגע ב"א לחבירו מ"מ אפשר שימחלו לו החלק הנוגע לשמים וכנ"ל:

ועי' בחי' ענ"י ער ע"י סוף יומא מ"ש מהא דאמרו בר"ה י"ז עלבוני מחול לך לך ופייס את חבירך דמכאן מוכח ג"כ דחלק של גבוה מחול תומ"י וכתב שם ע"ר הרי"ף דראב"ע ס"ל דעבירות שב"א כחבירו מעכבין הכפרה גם על חלק של שמים והקשה שם מהא דר"ה י"ז ותי' דהגמ' שם קאי אליבא דר"ע שלהי יומא דקאמר מי מטהר אתכם וכו' דהיינו שאינו מעכב כלל את הכפרה על חרק השמיימי ולפי"ד פליגי תנאי בהאי מילתא ובאמת דמהא דר"ה לק"מ דשם י"ל הכונה דהיא כמו תנאי דהיינו שאז יהי עלבוני מחול לך אם תלך ותפייס את חבירך וכמש"כ בס' דע"ק. ועיין בעיון יעקב בר"ה מ"ש בשם המהרש"א דלרע"ק גם על של ב"א לחבירו מכפרין ור"ע לשיטתי' משו"ה לא משני שם בר"ה י"ז כמ"ש ר"ג כאן **(שב"א לחבירו ולפי ששמע לקול ד' המצוה תחשב זאת לו לצדקה לעוה"ב ובעד זה שנהג ג"כ מנהג טוב לתועלת בנ"א ימצא טובה גם בעוה"ז וחזינן דקחשב שם ת"ת כנגד כולם משום שע"י ת"ת יזכה האדם לכל הני הרי דמצות ת"ת חשובה כמו הני מצות שב"א לחבירו וכיון דס"ל להרא"ש ז"ל דמצות כתיבת ס"ת הוא למען ילמוד א"כ הוי כת"ת דחשובה כנגד כולם. ועל מה שהוספתי להטעים את דברי האיך ס"ד לומר שזה ידרוש את הכסף שמגיע לו מחבירו וזה יקיים בעדן מצות העיר הרב הג' הנ"ל דמ"מ הא ז"א שייך אלא היכי שהמלוה תובע את כספו אבל כשאיני תובע לא יצטרך לפי"ז ליתן לו ברצונו עכ"ד הרה"ג הנ"ל והשבתי לו לחזק דברי הקודמים על ראשון ראשון דלבד מה שי"ל דהסיבה הגורמת להמסובב אינה מחויבת שיהי' לה אותו הערך של המסובב וכמו שמצינו במ"ש ספ"ק דב"ק גדול לימוד שמביא לידי מעשה שפירש"י דאלמא מעשה עדיף וא"כ ודאי די"ל דמצות ת"ת עדיפא ממצות כתיבת ס"ת אף שהיא סיבה המביאה לידי ת"ת הנה גם זו"ז אם נודה למש"כ דמה"ט שוה מצות כתיבת ס"ת ממש למצות ת"ת הנה עדיין לא שמענו במתני' שם אלא דשכר ת"ת גדול כנגד כולם אבל מה זה ענין להקדים מצוה זו דת"ת למצוה אחרת ועם כל יתרון מצות ת"ת העולה על כולנה מצינו שמצותה נדחית מכל מצוה קלה הימנה וכמ"ש במקו"ח ה' מגילה סי' תרפ"ז לדחות עפי"ז הוכחת הט"ז דמדחה ת"ת לגמרי דשאני ת"ת שמפסיקין לכל המצות אף דעוסק במצוה פטור מן המצוה תורה שאני דעיקר הלימוד אינו רק בשביל מעשה ועוד כיון דעיקר חיוב ת"ת הוא ביום ובלילה ואם נאמר דבשביל שעוסק בתורה פטור ממצות בטלה)** בעבירות שב"א למקום וכו' דלדידי' שוין הן ומתכפרין ולכן משני שם שינויא אחרינא כאן קודם גז"ד וכו' ואף דפשטות דברי המפרשים הנ"ל משמע דאינהו איירי בענין אם עבירות שב"א לחבירו מעכבות הכפרה מכל עבירות שב"א למקום היינו גם מהני שאין להם שום שייכות לאלה שבאל"ח ומינה דמ"ד שאין מעכבין י"ל דרק על עבירות שב"א למקום לחוד הוא שאין מעכבין אבר באיתן עבירות גופייהו שב"א לחבירו י"ל דלכו"ע אינו מתכפר כלל כ"ז שאינו מרצה א"ח. אמנם לא נראה כלל להסתפק בזה דזה ודאי א"א לומר ולא ניחא למרייהו דלימא הכי דמה ענין זל"ז וכי ערבונא שקלי לבלי לכפר לו חטאותיו שב"א למקום אף שעשה תשובה עליהם מפני שנמצא בו עוד איזה חטא ועין מה שחטא נגד חבירו וכי דינא הכי ודאי שכר עיקר הספק אינו שייך רק בענין אותו החטא עצמו מה שנמצא בעונות שבאל"ח שני הדברים גם יחד וכמו שכתבנו דבזה שפיר י"ל דבהכי הוא דפליגי ראב"ע ור"ע דלראב"ע מעכב הכפרה נם על חרק שר שמים עד שירצה א"ח ולר"ע ס"ל דאינו מעכב והלכה כר"ע מחבירו ושפיר מוחלין להשב על חלק השמיימי גם בטרם שהספיק עדיין לרצות א"ח ונסלח להם האי פלגא מיהת וכנ"ל מהא דברכות י"ב גבי שאול דמצינו שמחלו לו משמיא ואין להאריך עוד בזה. ועמ"ש עוד בעינן זה בסיומא דמ' מכות פ"ג בהג"ה ולפי"ד הנ"ל אפשר לפרש האי פלוגתא דהני אמוראי בהא דכובש ונושא דאלו ואלו דא"ח דמר מיירי מדין עבירות שב"א למקום דעלייהו שייך לומר שהקב"ה נושא אותן לגמרי ומוחלן בחסדו מכל וכל אם שקורין הן המצות והעבירות ומ"ד כובש קאי על אלה העבירות שב"א לחבירו דעלייהו ל"ש לומר שנמחלין לגמרי שהרי חלק האדם א"א שיתכפר לו עד שירצה א"ח ובדידהו ל"ש לומר רק ענין כובש והיינו שכובש אותן לפי שמקטינם אחר שמתכפר להן החלק של שמים ואזדא להו פלגא מתקטנין ונכבשין וממילא מכריעות הזכיות אשר על כף השני וז"נ בע"ה:

ודע כי ראיתי לכמה מן המפרשים דמפרשי דגם כאן איירי בבעלי תשובה והיינו שנמחל להם רפי ששבו עליהם ולפיכך יש מן המחברים שפירשו דהא דנושא עון איירי בתשובה מאהבה וכובש איירי בתשובה מיראה שלא נמחל להם לגמרי רק שנעשו מזדונות שגגות אבל לענ"ד דבריהם לא נראין כלל שהרי אם בשעשה תשובה לית כאן מן העונות כלום ומאי בעו התם וקרא כתיב ביחזקאל ל"ג ובאמרי לרשע וגו' ושב מחטאתו וגו' כל חטאתיו אשר חטא לא תזכרנה לו וגו' וכן מפורש שם ברי"ף במקומו וקייל"ן דהני כולהו בשלא עשה תשובה ומת אבל אם עשה תשובה אין מזכירין לו שום דבר מעונותיו וכן גם ברמב"ם פ"ג מה' תשובה ה"ה עיי"ש בכ"מ מ"ש לפרש ד' הרמב"ם במ"ש ואם נמצאו זכיותיו כנגד עונותיו וכו' מעבירין כל עונותיו ראשון ראשון דהיינו כשמת בלא תשובה ומתרץ לה משה"ק דלעיל קאמר שם דהבינונים תלוים ועומדים עד יוה"כ ואם לא עשו תשובה נחתמין למיתה ח"ו דהכא בשעת מיתה מיירי שכבר מת וא"א שוב לשוב עליהן עיי"ש. ופרשו המפרשים דזה גופא נחשב לו לחטא מה שלא עשה תשובה באלה ימי הדין והמשפט ונוסף גם הוא על חטאתיו ומכריעין את הכף עיין בדבריהם. עכ"פ מדברי כולן למדנו דפלוגתת הני אמוראי בהא דכובש ונושא איירי בשלא עשה תשובה אלא שכך הוא המדה של ורב חסד שמטה כלפי חסד באם הנהו כבינוני מחצה על מחצה ומיושב אצלי עפי"ז משה"ק במהרש"א בח"א שס בר"ה י"ז א' במ"ש ריב"ח אמר נושא דכתיב נושא עון ועובר על פשע ולמה לא מייתי מהאי קרא דכתיב בתורה נושא עון ופשע עיי"ש שנדחק ולק"מ דע"כ עלינו לומר דמידת ורב חסד הוא מדה אחרת ואין זה המדה כמדת נושא עין ופשע דכתיב בהאי קרא דהא חשיב שם י"ג מדות וע"כ דחלוקות הן ותרתי מילי נינהו דהא מדה זו של נושא עון ופשע דכתיב באוריתא דמשה בשעשה תשובה מיירי וכמ"ש ג"כ ביומא ל"ו ע"ב אלא מהו שאמר משה נושא עון ופשע וחטאה אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שישראל חוטאין לפניך ועושין תשובה **(קיום המצות מכל וכל עיי"ש והארכתי בזה בחי' אלפסי מ' מגילה ואכ"מ וא"כ אי נימא כמ"ש הרה"ג הנ"ל להשוות מצות כתיבת ס"ת למצות ת"ת לפי ה"ט דהרא"ש ז"ל ודאי שהדין נותן שנדחית גם היא ממצות אחרת שב"א למקום ומכ"ש ממצוה שב"א לחבירו דאלים טובא וכנ"ל:

ובמ"ש עוד דז"א שייך רק בשזה תובע את חובו הנני לקיים את הדברים הראשונים דלבד מה שי"ל דלפי"ד הקצוה"ח ז"ל סי' ק"ד סק"ב דאם אין המלוה תובעו איני מצווה כלל לפרוע את חובו ודאי דא"ש דהא לפי"ז כל עיקר השו"ט אם למכור הס"ת בעד פירעון חוב ל"ש אלא בשזה תובעו דבלא"ה האיך נתירנו למכור הס"ת אם אין עליו עדיין שום מצוה לשלם לבע"ח שלו אלא שגם לפימ"ש בנתה"מ שם ססק"א להשיג על הקצוה"ח בזה דודאי איכא מצוה גם קודם שתובעו וכמו שביארתי בספרי ח"א דלשלם חוב קודם שתובעו דמי למצות ציצית שאין עליו חוב ללבוש את הבגד בת ד"כ ומ"מ אם לבשו מקיים מצוה אבל בשזה תובע את חובו אז הוי מצוה חיובית כמו תפילין וא"כ הא מקיים מצוה מיקרי גם כשאיני תובעו מ"מ שפיר כתבתי לתמוה בזה דהא כיון שאם הי' זה תובעו ודאי שאין סברא להתיר לזה לעשות מצוה בממון של חבירו א"כ גם אם אין הבע"ח יודע כלל מזה מ"מ הרי אין לנו להתיר להלוה שיוציא את הכסף אם אין לו כסף אחר לשלם את חובו ואם הוא לא צוח בואו ונצווח אנן על שזה רוצה להוציא כסף ש"ח על קיום מצוה ושפיר אזדא הוכחת הבאי"צ הנ"ל ובדרוש לס"ת הארכתי עוד בביאור הלכה זו בע"ה וכאן קצרתי]:)** עשה להם זדונות כשגגות ועיי"ש ברי"ף על ע"י משה"ק איך אפשר לפרש האי קרא כן שביקש משה שיעשה להם זדונות כשגגות ולמה לא ביקש יותר שיעשה להם זדונות כזכיות עיי"ש מע"כ דעד יוה"כ עדיין לא נעשו זכיות עד אחר יוה"כ וביקש משה שבשעה שחוטאים במצות ל"ת ועושים תשובה תהא מעלה העון לשגגה גם קודם שבא יום הכיפורים עיי"ש ויתיישב עפי"ד ז"ר מ"ש ברש"י שם יומא ל"ו ב' ד"ה דקא מסייע לי' קרא דוידוי יוה"כ גופי' והיינו ממ"ש ר"מ ראי' לדבריו דכתיב ואת כל פשעיהם לכל חטאתם והקשו דהא ר"מ מביא ג"כ האי קרא דנושא עון ופשע אלא שחכמים תירצו שהכונה הוא שיעשה להם זדונות כשגגות וא"כ בדרך זה גמי אפשר לתרץ האי קרא דוידוי יוה"כ ג"כ דמ"ש והתודה עליו וגו' ואת כל פשעיהם לכל חטאתם דהיינו שיעשה להם זדונות כשגגות וכמ"ש בתו"י שם במקומו בד"ה עשה. ועיין לעיל שם ברי"ף ובתוי"ט פ"ד דיומא מ"ב אלא שלפימ"ש הרי"ף בעצמו כאן א"ש בפשיטות דהאי קרא דוהתודה עליו כיון דכתיב בכפרת יוה"כ א"א לפרש כן דטפי הוי לי' לאשמועינן שהזדונות יעשו כזכיות והו"ל לכה"ג להזכיר טפי בהוידוי שלו שיעשה להם העבירות לזכיות כיון דעומד ביוה"כ שעיצומו של יום מכפר ועושה אותן לזכיות ומדוקדק היטב כונת רש"י במ"ש דקא מסייע לי' קרא לר"מ האי קרא דיוה"כ אבל לא קרא דנושא עון וכמובן כן הי' נראה לומר ע"ד החידוד:

ובפשוטו נראה ליישב קושית הרי"ף דבאמת כאן דקחשיב י"ג מדות שפיר י"ל דמונה והולך מידות חלוקות נושא עון ופשע ועושה אותם כחטאה כשוגג זהו מדה אחת ע"י תשובה מיראה. ומוסיף עוד אח"כ מדת ונקה דזהו ע"י תשובה מאהבה. שנמחל החטא לגמרי וכמ"ש בשבועות ל"ט כתיב ונקה א"א לומר נקה שכבר נאמר לא ינקה וכו' מנקה הוא לשבים וכו' ושלא תקשי מה שחשבו ונקה למדה טובה כלפי מה דמשמע פשטא דקרא דקאי על שלאחריו כמו המקור עם הפעולה וכמ"ש והצר לא הצלת וכיו"ב מפרשי לה רבנן האי קרא כל תיבה בפ"ע והיינו לפעמים ונקה וזהו מדה טובה כשעה שעושה תשובה מאהבה ולפעמים ג"כ לא ינקה היינו באם חלילה עומד ברשעו ואינו עושה תשובה. ועיי"ש בתוס' הגרעק"א יומא פ"ד אות כ"א מה שנתקשה במש"ש פי' דנושא עון ופשע וחטאה עשה להם זדונות כשגגות וכו' והאיך איפשר לומר כן והא באותו קרא כתיב נוצר חסר לאלפים דזהו מיירי בתשובה מאהבה כמ"ש בסוטה ל"א ובפשוטו לק"מ דהא מידות חלוקות הן וכן הרגיש בזה שם בתפארת ירושלים ובסוטה שם לא קאמר דמיירי בתשובה מאהבה אלא בעושים מאהבה וזה מדה אחריתא מה שנוצר הקב"ה חסדו שזכותו של זה יגן לדורותיו עד אלפים דור ומדת ארך אפים ודאי דלא איירי בשעשה תשובה אלא שהקב"ה מאריך אפו להחוטא אולי ישוב וכמ"ש בתוס' ב"ק ג' ע"ב ד"ה ארך בשסופו לעשות תשובה. וכן ע"כ גם מדת ורב חסד מיירי בשלא עשה תשובה עדיין אלא שלפי שנמצא בינוני ומעשיו הטובים והרעים שוים הם ועומד מחצה על מחצה הנה הקב"ה רב חסד ומטה כלפי חסד כמ"ש בגמ' שם ולק"מ קושית מהרש"א דמשו"ה לא מייתי שם מהאי קרא דכתיב בתורה נושא עון ופשע דזה מדה אחרת ע"י תשובה וכנ"ל. וממילא דלא קשה גם קושיא זו שהבאנו לעיל מה שפירש"י ביומא ל"ו דקא מסייע לי' קרא דוידוי יוה"כ גופי' דשפיר מדייק רש"י דהאי קרא דנושא עון ופשע דמיירי מי"ג מדות שפיר יש לאוקמי בתשובה מיראה ופירושו כמש"ש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע בשעה שחוטאין ישראל לפניך ועושין תשובה עשה להם זדונות כשגגות דגם זהו מדה נכונה אחת מי"ג מדות והא קחשיב שם נמי מדת ונקה דאיירי בתשובה מאהבה ונמצא דקחשיב ואזיל ומונה גם שניהם אבל כאן גבי וידוי יוה"כ לא ניחא לי' לר"מ לפרש כן קרא דוהתודה עליו את כל עונות בנ"י ואת כל פשעיהם לכל חטאתם דהיינו שע"י הוידוי וכפרת יוה"כ יהי' נשארין שגגות דבזה ודאי תקשי למה לא קאמר דטבא לי' שיסלח להם עונותיהם ופשעיהם לגמרי ע"י תשובה מאהבה בוידוי וחרטה גמורה עד שיבוקש עונם ואיננו וכמו מדת ונקה שינוקה העון מכל וכל ולכן מדייק מזה ר"מ שאמנם כך הוא סדר הוידוי עויתי פשעתי חטאתי ודו"ק כי זה נכון בע"ה. [ויש לדקדק לפי"ז במנין הני י"ג מדות אשר נחלקו בו רבותינו הראשונים והאחרונים בסדר מנינם אם ד' ד' שני מדות הן או אחת עיי"ש בתוס' ר"ה י"ז ע"ב וברא"ש שם ובדורל"צ שם באהבת ציון דרוש רביעי באורך ולדברי כולם נלמד דמדת וחטאה מדה בפ"ע הוא ולד' הגמ' יומא ל"ו הנ"ל הא משמע לכאורה דוחטאה אינו מן המנין אלא שמעונות ופשעים נשאר חטאים הנה יש להאריך בישוב דבר זה ובסדר מנינם לפימ"ש באה"צ שם דאם נחשוב נוצר חסד לאלפים לב' מדות וגם ארך אפים רב' מדות א"כ אייתר לן מדה אחת עיי"ש ועפי"ז יתיישב אמנם אין לנו עסק בנסתרות ומי שדעתו יפה ירחיב הדבור בזה עכ"פ הרי מפורש בש"ס דיומא כמו שכתבנו בפירושא דהאי קרא דכתיב באוריתא דמשה דנושא עון ופשע מיירי בשעשה תשובה ומתקיימין דברנו בישוב קושית מהרש"א בע"ה וז"ב]:

נשוב לדקמן למה שכתבנו לעיל אשר נושא עון יתפרש על החטאים שבין אדם למקום ואותם ישאם לגמרי וכובש קאי על אלה שב"א לחבירו שכובשם ומקטינם ע"י שמוחל את החלק השמיימי ומתמעטין מאיליהם אשר עפי"ז אמרתי לפרש היטב הני קראי דמיכה בע"ה במ"ש מי אל כמוך וגו' ונקדים עוד לפרש תחלה איזה פסוקים באיכה שאמנם כבר נדברו בהם המפרשים דקאמר מי זה אמר ותהי ד' לא צוה כי זה בלתי איפשר כי הלא הכל ביד"ש חוץ מי"ש ורק מפי עליון לא תצא הרעות והטוב היינו דרכי האדם בעבורת ד' הן הנה לא תצא מפי עליון כי נתנה לו הבחירה לעשות כרצונו ואמר הרעות לשון רבים והטוב לשון יחיד משום מ"ש ביומא ל"ח ע"ב בא לטהר מסייעין אתו ונמצא דרק התחלת הטוב תלוי בידי האדם אבל לא סוף המעשה וכן אמרו אלמלי הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו לא כן בהולך בדרך חטאים שאין מסייעין אותו כלל אלא פותחין לו ובזה הלא גם תחילת המעשה גם סופו הכל ביד האדם לבד וא"כ איפוא יאמר עוד מעתה מה יתאונן אדם חי הלא אין לו להתרעם ולהתלונן חלילה על כל אשר יאונה לו מן הדברים הנדמין לו כי לרעתו הם כי באם יחזיק באמונת אימן אשר כל אלה נגזרו עליו מן השמים בהשגחה פרטיית צריך לקברם בשמחה וכמ"ש חסד ומשפט אשירה אם חסד אם משפט אשירה כמ"ש בברכות ס' ע"ב ויחל ישראל אל ד' כי כל מה דעביד רחמנא טבא הוא וטבא ליהוי. אחת אשר באמת יש לו להתאונן ולהתקצף על מעשיו הוא אם הרע לעצמו והלך בארחות עקלקלות אשר תחת להיטיב לנפשו בחר לו להתיצב על דרך לא טוב ותעה מדרך השכל הנה ע"ז אמנם יתאונן ויתנחם כי בשקוציהם נפשם חפצה וגורם רעה לעצמו ושיעור הפסוק כן הוא כיון שהכל ביד"ש חוץ מי"ש א"כ מה יתאונן אדם חי על כל הנעשה ברצון ההשגחה העליונה רק יתאונן גבר ער חטאיו. נחפשה דרכינו ונחקורה וגו' יתפרש עפימ"ש בבל"ע דרוש ט' לפרש קראי דיונה מ"ש וישובו איש מדרכו הרעה לשון יחיד ומן החמס אשר בכפיהם לשין רבים ופירש שם דעיקר הגזירה נגזרה עליהם משום החמס והעול שעשו זל"ז כי ע"ז הי' מקפיד הוא יתברך ביותר אעפ"י שהי' בדם ג"כ מהרעות שבינם למקום להיותם ב"נ וכו' וספרה הנבואה כי האנשים האלה בשמעם הקריאה עם היות שלא נזכר בה שום דבר מהנוגע בינם לבין המקום אלא לתיקון הקבוץ המדיני מ"מ הם מעצמם שמו ער לב לשוב אליו יתברך גם מהדרכים הרעים אשר לכאו"א מצד עצמו מבלי בחינה היותו משותף עם זולתו במדינה. וזהו וישובו איש מדרכו הרעה שישוב כאו"א כפי מה שהוא איש בפ"ע ממה שהיא דרכו פרטית הרעה שהיא מה שכאו"א חוטא אליו ית"ש ואח"כ גם מהחמס אשר בכפיהם שזהו בשיתוף הרבים בבחינת היותם מדיניים עיי"ש וז"ש גם כאן בלשון רבים נחפשה דרכינו ונחקורה מהנוגע ב"א לחבירו שזה נדבר בלשון משותף לרבים ונשובה ג"כ עד ד' מהנוגע ב"א למקום וז"ש עוד נשא לבבנו אל כפים היינו מעבירות שב"א לחבירו כמ"ש בתענית ז' ע"ב ואין כפים אלא חמס שנאמר ומן החמס אשר בכפיהם. וע' מ"ר פ' בשלח ס"פ כ"ב עה"פ וייראו העם את ב' וכן איוב אמר על לא חמס בכפי ותפלתי זכה. אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו וכו' אבל איוב של"ה בעמלו גזר היתה תפלתו זכה עיי"ש. וז"ש בתהלים כ"ד מי יעלה בהר ד' וגו' נקי כפים ב"א לחבירו ובר לבב באמונה בעניני ב"א למקום [בזה הוא צדיק גמור ועליו נוכל לומר אשר לא נשבע למרמה הכונה עפ"י מ"ש בנדה ל' ע"ב על מקרא זה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ע"ש] וז"ש גם כאן נשא לבבנו אל כפים על ענינים שב"א לחבירו והדר אל אל בשמים על ענינים שב"א למקום. ומטעים את דבריו למה מדקדק כ"כ בענינים שב"א לחבירו ועושה אותם לעיקר לפי שהדברים האלה אין תשובה ויוה"כ מכפר עד שירצה א"ח וא"א לסלוח את החלק אשר בינו לבין חבירו. וז"ש נחנו פשענו ומרינו במה שפשענו איש לנגד רעהו ע"ז הנה אתה ד' לא סלחת ולכן נחפשה דרכינו ונחקורה לתקן ולרצות א"ח ואז ונשובה עד ד' המרבה לסלוח על חלקו. ועל כיו"ב המלצתי בדרך צחות נפלה נא ביד ד' בענינים הנוגעים אל המקום כי רבים רחמיו ונסלח לנו אם נשוב וביד אדם מהנוגע לבריות אל אפולה כי ל"מ לזה תשובה עד שירצה א"ח והדברים עתיקים:

ומפרש אני עפי"ז גם הני קראי דמיכה שאמר מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו. ודרשו חז"ל בר"ה לשארית נחלתו ולא. לכר נחלתו היינו הצדיקים הנזהרים במילי דנזיקין כנודע אשר שארית הוא שייך על המיעוט כמ"ש ביו"ד סי' מ"ג ס"ד ועיי"ש במפרשים וכאן נמי הא אמרינן בב"ב קס"ה רובן בגזל וא"כ הא רק המיעוט בנ"א נשמרין מן הגזל ושייך שפיר עלייהו שם שארית נחלתו היינו אלה שאין בהם חטא ועון מב"א לחבירו רק מאלה שב"א למקום אם באלה נמצאים המאזנים שקולים הקב"ה ברב חסדו נושא עון ועובר על פשע ומוחל אותם לגמרי כי חפץ חסר הוא היינו מרת רב חסר. אמנם יאמר עוד מחסדי ד' כי ישוב ירחמנו ומדבר בשם יתר העם אשר נכשלים גם בגזל וכו' מן הנוגע ב"א לחבירו דבהני הא ל"ש לומר נושא וע"ז ישוב עוד וירחמנו שיכבוש עונותינו בלשון רבים כפי"מ שהבאנו לעיל בשם הבל"ע כי עונות שבאל"ח נאמרו בלשון משותף לרבים ואותן העונות כובשן ומקטינן לפי שחלק השמיימי מוחל הקב"ה להבינוני אשר עוונותיו שקולין עם זכיותיו. ועדיין נשאר החלק הנוגע אל האדם. וכבר כתבנו כי לגבי האדם הניזק והנגזל אין נ"מ כלל אם הזיקו זה במזיד או בשוגג שהרי מ"מ החסיר את ממונו ולעומתו הי' נידון לעולם כשוגג ומה שהחמירה תורה עונש המזיד אינו אלא מפני שהמרה את פי ד'. וכאן שנסלח לו החלק השמיימי הנה הנשאר יקרא אותם בשם חטאים ואומר ותשליך במצולות ים כל חטאתם. היינו חטאתם אותן שנשארו מן העונות לכן ידבר אודותם בלשון נסתר עליהם יבקש מד' כי ישליכם במצולות ים היינו יצדיק את האדם שנכשל בהן מפני הנסיון הגדול המוטל עליו במלחמת החיים על פני תבר ארצה המכונה בשם ים זועף כמ"ש הבדרשי בבחינת עולם וכמ"ש בברכות י"ז גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב וכו' ואהני לי' צלותי' דגביא עפימ"ש בס' מש"ש שם. שורש ו' שאם עשה האדם את כל אשר בכחו לשוב כנגד השי"ת אם אין בידו לתקן הנוגע לחבירו הנה ד' הטוב מסבב ונותן בלבו של הנגזר שימחול לו עיי"ש וכבר האריך בזה בעל חובת הלבבות שער התשובה פ"י עיי"ש ועיין ג"כ בס' שו"ת שאילת יעב"ץ סי' ע"ט בח"א מ"ש בדברים שב"א לחבירו אם מקבל עליו להשיב את הגזילה וכו' ולפייס א"ח אינו מעכב את התשובה ומביא ראי' ג"כ ממ"ש במ' קידושין מ"ט ע"מ שאני צדיק וכו' שמא הרהר תשובה בלבו ומי לא עסקינן נמי גם ברשע בדברים שב"א לחבירו ג"כ וע"כ דגם בזה מהני מה שמקבל עליו להחזיר לו את שלו ולרצותו ע"ש באורך ושייך גם ע"ז לשון כובש מה שמסתירם הקב"ה לפי שעה כיון שגלוי וידוע לפניו ית"ש שסופו לקיים אשר קבר עליו להשיב ולהחזיר ומה שאינו שוב בידו מסייעין כו מן השמים שימחול לו זה וסר עונו וחטאתו תכופר וכנ"ל]:

ואמר עוד תתן אמת ליעקב חסד לאברהם וגו' יתפרש עפימ"ש בהקדמת ש"ש ליישב מ"ש בילקוט תהלים ס"ב אך הבל בנ"א כזב בני איש במאזנים לעלות המה מהבל יחד ובילקוט שם כדאי הכזבים והבלים שישראל עושים שהם בני אדם בני אברהם האדם הגדול בענקים במאזנים לעלות בחודש תשרי שמזלו מאזנים לעלות המה מהבל יחד. וצ"ב וכי אין למעלה מחטאי כזבים והבלים ופי' שם שלפי שבזכות אברהם נעשו צאצאיו כמותו זך ונקי שהאב זוכה לבנו וכו' ואף אם נתקלקל צורתם אח"כ ע"י החטאים הנה זה רק במראה החיצוני אבל ע"י רחיצה מועטת ישוב להדרו ולעצמותו הראשון **(הג"ה עיי"ש מה שמיישב ג"כ עפי"ז משה"ק בסתירת המאמרים דבנדה אמרו אפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה הוי בעיניך כרשע ובמ' אבות פ"ב אמרו ואל תהי רשע בפני עצמך ולכאורה סתרי אהדדי ומתרץ שם עפ"י הנ"ל שאמר הוי בעיניך כרשע פי' במראך כמ"ש ועינו כעין הבדולח וכו' ואז תוסיף אומץ אבל אל תהי רשע בפ"ע פי' בעצמותך כי זרע קודש אנחנו ולא ישתנה בעצמות עיי"ש ולענ"ד י"ל בסתירת המאמרים כפשוטן עפ"י הנודע מדרכי היצה"ר המתהפך בחריצותו שבתחלה בבואו לפתות את האדם שישמע לו לעבור על ד"ת מקטין לו את העבירה ומסביר לו פנים שאין כאן עול גדול אם יעשה מילתא זוטרתי הלזו. ואחר שכבר עלה בידו להכשילו ולצודו בחרמו משנה את טעמו ומראה לו חשבון חמור שכיון שעשה חטא גדול כזה שוב אין לו תקנה אחר אשר כבר מלוכלך בעונות ופשעים וכו' וז"ש הנביא ישעי' הוי מושכי העון בחבלי השוא תחלה קודם שנדרש למלא את עצתו והצעתו ואח"כ וכעבות העגלה חטאה לאמור שלשוא יחשוב לשוב ולתקן את עונו והן הן הדברים שאין תשובה מועלת להם וכן מוכיח לו שנמצא בידו מכ"ד דברים שמעכבין את התשובה ואין מספיקין בידו לעשות תשובה וכו'. וכונתו רק כדי שמי שאכל שום וריחו נודף יחזור ויאכל שום וכו' ויתייאש מן התשובה וכמ"ש ביחזקאל ל"ג ואתה ב"א אמור אל ב"י כן אמרתם לאמר כי פשענו וחטאתינו עלנו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה אמור אליהם חי אני נאם א"ד אם אחפוץ במות הרשע כ"א בשוב רשע מדרכו וחיה שובו שובו וגו' וכבר אמרו חז"ל אין לך דבר שעומד בפני התשובה ירושלמי פאה פ"א ה"א ומ"ש אין מספיקין בידו פי' המפרשים היינו שצריך שיתעורר הוא בעצמו ויתחזק לעשות תשובה כלפי מה שלחוטאים אחרים מסייעים ומעוררים אותם מן השמים שישובו וכן בהני דברים שמעכבין את התשובה מפורש ברמב"ם ספ"ד מה' תשובה וז"ל כל אלו הדברים וכיו"ב אע"פ שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן ה"ז בע"ת וי"ל חלק לעוה"ב עכ"ל ובשל"ה הקדוש מפרש ג"כ מ"ש שובו בנים שובבים חוץ מאחר דהכונה הוא ג"כ כנ"ל ששאר בנים שובבים אני מעורר אתכם חוץ מאחר שאין לו התעוררות מן השמים עיין בדבריו וזהו ג"כ הכונה מ"ש והסר שטן מלפנינו ומאחרנו כמובן והדברים ארוכים. וכבר פי' המפרשים דזהו ג"כ הכונה מ"ש בתהלים ל"ו נאם פשע לרשע בקרב לבי יאמר שרואה אני בלבי אשר כמו הפשע מדבר לרשע אין פחד אלקים לנגד עיניו כי החליק אליו בעיניו תחלה מחליק לשונו לאמור שאין כאן חומר גדול ואח"כ מתחכם למצא עונו לשנא דברי פיו און ומרמה מראה לו חשבונות איך שהוא מלא חטא ועון כדי שחדל להשכיל להיטיב און יחשוב על משכבו וגו' הכל כמובן. אמנם יאמר ד' בהשמים חסדך וגו' אדם ובהמה תושיע ד' כמ"ש בחולין ה' ע"ב אלו בנ"א שערומים בדעת ומשימין א"ע כבהמה עיי"ש ביאור הדברים וי"ל ג"כ כפשוטו אלו בנ"א שחוטאים ועושים מעשה בהמה ובכ"ז תושיע ד' ע"י תשובה מה יקר חסדך וגו' ומתפלל לד' על שני אלה הקצוות אל תבואני רגל גאוה שאתפאר בלבי כי חף אני מפשע ולא חטאתי חלילה לחשוב כזאת כי מי יאמר זכיתי לבי וגו' אמנם להיפוך ג"כ אבקש ממך ויד רשעים אל תנדני שלא יפול בלבי מחשבות זרות כאלה אשר חלקי כבר בין אלה רשעים. כי שני הדרכים מסוכנים בעד האדם שם נפלו פועלי און זה מקביל על חלוקה הראשונה על אלה הדורכים ברגל גאוה להחזיק א"ע לצדיקים אשר עי"ז אינם נותנים לב לשוב. ועל הדרך השני יאמר כי בדרך הזה תגדל הסכנה עוד יותר כי עי"ז חלילה שמתיאשים מן התשובה והתקנה דחו ולא יכלו קום שמרני ה' משני אלה הדרכים ונחני באורח מישור להודות לך כי אמנם חטאתי אבל בטח תקבל תשובתי אתה ד' הרוצה בתשובה ובך חסיתי אל אבושה לעולם. ובדרושים הארכתי הרבה בזה וכאן לקצר אני צריך:

ומה נעים ליישב עפי"ז סתירה זו שהקשה בש"ש כי לק"מ והיטיבו אשר דברו לנו חז"ל במתק לשונם שעל העבר לא יחזיק א"ע לצדיק ואפילו כל העולם כולו אומרים עליך צדיק אתה הוי בעיניך כרשע וצריך אתה לעשות תשובה. אמנם לעומת זה יאמרו לנו ג"כ שחלילה לנו להתיאש מן התשובה ואפילו אם ידענו אשמתנו שהרבינו לפשוע. וע"ז אמרו אשר בכל האופנים אל תהא רשע בפני עצמך חלילה לך לחשוב שכבר אין לך תקנה כי זה עוד קשה מן החשבון הראשון ועצומים הרוגי היאוש ר"ל ומנשה בן יחזקי' יוכיח כמ"ש בסנהדרין ק"ג א' מלמד שעשה לו הקב"ה כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדה"ד עיי"ש [ועיין מ"ר דברים פ"ב ויעתר לו ויחתר לו מלמד שהיו מלה"ש וכו'] והיינו שאף ששורת הדין הוא שלא יועיל לו שום תשובה מ"מ עושה הקב"ה גם עמדו חסד)** ומפרש שם עוד עפי"ז מ"ש בפ"ק דר"ה מתחלה אמת ולבסוף ורב חסד היינו לפי שהמע"ט הן עצמיות המתקיימים והם אמת והעברות הם כזב וכמו שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך כן המעט מן האמת דוחה הרבה מן הכזב ולכך מטה כלפי חסד ע"י האמת עיי"ש ולענ"ד לפרש עפי"ז גם המקרא הזה אשר לפנינו דז"ש תתן אמת ליעקב יאמר שתביט על המעשים טובים שעשינו רפי שע"י שהננו בני יעקב וירשנו מן האבות הקדושים אותו ההוד והזוהר העצמיי ע"ז תשים עינך ועי"ז תעשה אתנו חסד בשביל אברהם אבינו שיכריעו את הכף לטובה אשר ע"כ אתה ד' נשבעת לאבותינו מימי קדם שתזכור את הברית שכרת אתם גם לבניהם אחריהם בכל דור ודור וז"נ בע"ה:

ואפשר ג"כ לפרש עפי"ז מ"ש במדרש ע"פ את קרבני לחמי לאשי כבשים ב"ש בש"א כבשים שכובש העונות של עם בנ"י כמ"ש יכבוש עונותנו ובה"א שאם נכבשו איפשר חוזרין וצפין רק כבשים מלשון כביסה שנכבסו לגמרי ואם אמנם אנכי לא ראיתי המדרש הזה על האי קרא נאמנו לי עדותו של בעל עיון יעקב שמביאו בר"ה ד' י"ז ע"ש וי"ל בפירוש פלוגתתם עפ"י המבואר בערכין ט"ז דכמה דברים מאלה שב"א לחבירו מתכפרין ג"כ בעבודת הקרבנות ובגדי כהונה כמש"ש מכפר ער שפיכת דמים במזיד ולא אתרו בי' ער לה"ר וכו' עיי"ש וא"כ י"ל ג"כ דמ"א חדא ומ"א חדא ול"פ דב"ש דרשי לשון כבשים מענינים שב"א לחבירו שאינם נמחקים לגמרי וב"ה מפרשים לשון כבשים על עבירות שב"א למקום שהם מתכבסים מכל וכל עד שלא ישאר שום שמץ כתם ורושם כלל ודו"ק:

ופירשתי ג"כ בזה מ"ש אשרי נשוי פשע כסוי חטאה כלפי שני אלה הסוגים מאשמת העם. נשוי פשע מתפרש על עבירות שב"א למקום ועל אלה שב"א לחבירו שא"א למחול אותם לגמרי עליהם יאמר רק כסוי חטאה שאינו אלא מכסה אותם מפש"מ בטרם ירצה א"ח ובטרם יעשה ככל אשר יש לאל ידיו לעשות **(לפנים משוה"ד וימינו פשוטה לקבל שבים והיינו נמי מ"ש בפסחים קי"ט מ"ד וידי אדם וגו' ידו כתיב זה ידו של הקב"ה שפרוסה תחת כנפי החיות כדי לקבל בע"ת מפני מדה"ד עיי"ש. ומפרשים ג"כ עפי"ז מ"ש בפ"ק דחגיגה שהצדוקי הראה לו לריב"ח עמא דאהדרינהו מרי' לאפי' מיני' והוא אחוי לי' ועוד ידו נטויה דהיינו שהצדוקי הראה לו כי כ"כ רבו פשענו שהגענו עד כדי הסתר פנים ח"ו וכמ"ש בישעי' נ"ט כ"א עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם וגו' והשיב לו ריב"ח שבכ"ז אין לנו להתיאש מן התשובה כי עוד ידו נטויה אלינו גם במקום שמדה"ד מקטרג לבל יהי' לו תקנה הנה רב חסד מרבה לסלוח ונותן לו יד לקבלו וי"ל עוד בזה ודו"ק:

ומפרש אני עפי"ז גם מ"ש נעים זמירות ישראל בתהלים קל"ט ולי מה יקרו רעיך אל. מה יקר בעיני ההתחברות אליך כמ"ש חלקי ד' אמרה נפשי מה עצמו ראשיהם הנימין המקשרים אותנו כמ"ש יעקב חבל נחלתו עיין נפש החיים שער א' פ' י"ז וכו' אספרם מחול ירבון עפימ"ש בעקרים מאמר ג' פ' כ"ט בביאור פלוגתת ר"י ור"ל סנהדרין קי"א שאם נאמר שכל המצות והאזהרות שבאו בתורה הם הכרחיות בהקנאת השלמות הוא דבר זר וקשה מאוד שאם הדבר כן א"א לשום אדם שיקנה השלמות ההוא לפי שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואם יחסר לו אחת מן המצות לפי זה הדעת א"א לו לקנות השלמות האנושי ויהי' א"כ התורה שנתנה לישראל דרך חסד להביאם כולם לחיי עוה"ב היא בעצמה המונעת אותם שיזכו לטעם ההוא וכו' וע"כ כי מצוה אחת בלבד תספיק לתת השלמות האנושי ואולם מה שנמצאו בתורה מצות רבות ל"ה זה ע"צ ההכרח אבל ע"צ היותר טוב כדי שלא ימלט אדם מישראל שלא יזכה לעוה"ב ע"י אחת מהן איזו מהן שתהי' ועיי"ש מה שהוכיח כן מכ"מ ומביא מש"כ גם הרמב"ם כן בפי' המשנה שלהי מכות במ"ש רחב"ע רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך וכו' ועיין ג"כ דרשות מהר"י מינץ דרוש ב' מ"ש בזה. והיינו דקאמר שהרבה דרכים תקנת לפני לחזק את הקשר והיחס אשר ביני וביניך ע"י המדות הטובות ורוב המצות עמ"ש הגר"א ז"ל ריש מ' פאה כשלומד דף א' גמ' מקיים כמה מאות מצוות עיי"ש אספרם מחול ירבון. ועל ידיהם הנה הקיצותי כי אזכה לקום לתחי' ועודי עמך. אם תקטול אלוק' רשע וגו' אשר יומרוך למזמה האומרים כי רם ד' ועל השמים כבודו ומה אנוש כי יתפאר בחברותא כלפי שמיא הנה אלה הכופרים ינשאו כבודך ד' למזמה וגו' הלא משנאיך ד' אשנא וגו' תכלית שנאה שנאתים כ"כ הרביתי להתקוטט אתם עד כי לאויבים היו לי ואנכי על משמרתי אעמודה כי אם פקודיך שמרה רוחי לשמור מצותיך ד' הנה צור לבבי וחלקי אלקים לעולם. ואף אם חטאתי נגדך בטח כי הלא אין אדם צדיק בארץ וגו' הלא על התשובה מראש הבטחתנו ועמך הסליחה למען תורא כנודע מה שפירשו בו כי באם חלילה לא הי' תשובה מועלת על חטא הנה אם יחטא האדם שוב אין לו כל תקוה לתקן את מעשיו ואין לו לירא עוד מורא שמים ועליו רק להתעצב ולדאוג על גורלו אבל מורא לא יעלה על ראשו כי מורא שייך בדבר האיפשר עיין אפיק"י דרוש כ"ה [שפירש שם ג"כ הני קראי עפ"י דרכו אבל אין דרכנו דרכיו] וז"ש. כי עמך הסליחה למען תורא. וז"ש גם כאן חקרני אל ודע לבבי בחנני ודע שרעפי וראה אם חלילה דרך עוצב בי אם אינני מצפה לתקנה ע"י התשובה אשר עי"ז אזכה לראות באור פני מלך חיים ולרב טוב אשר צפנת ליראיך אם נטיתי מדרך הישר ורק דרך עוצב בי שהנני מתעצב אל לבי מפני היאוש שלא תועיל תשובתי ונחני בדרך עולם באופן כזה לפני שתסלקני מן העולם כמו שפירש הרד"ק אמנם מה יקרו רעיך אל. ותקותי חזקה כי אף אם חטאתי נגדך תחזירני בתשובה שלמה לפניך כי אתה א"ד טוב וסלח וגו' וי"ל עוד בזה ואכ"מ]:)** ויתבאר עפי"ז גם מ"ש בילקוט שם על האי קרא שביוה"כ בא שטן לקטרג את ישראל וכו' ואומר רבה"ע ישראל גנבים הם והקב"ה פורט זכיותיהם שר ישראל וכו' והן שוקלין אלו כנגד אלו ושתי כפות של מאזנים שוות וכו' מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפירא שלו וכו' כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו דבה"ע נשאת עון עמך כסות כל חטאתם סלה. דהיינו שהשטן מוסיף לקטרג רק ע"י אלה העבירות שב"א לחבירו משום שעליהם הא אין יוה"כ מכפר ואומר ישראל גנבים הם כמ"ש רובן בגזל. אמנם הקב"ה ברב חסדו מרבה להיטיב גם באלה אם שאינו נושא אותם לגמרי מ"מ מכביש ומכסה אותן רמי שעונותיו שקולות כנגד זכיותיו והיינו מ"ש נוטל את העונות זה נאמר על אלה שב"א למקום שנוטל אותם לגמרי וקאמר עוד מטמינם תחת פורפירא שלו היינו על אלה שב"א לחבירו שאותם אינו נושא לגמרי אלא שמסתיר את החלק שנשאר אחר שמחל להם את החלק השמיימי והיינו מ"ש נשאת עון עמך ער עניני שמים כסית כל חטאתם על חלק הנשאר וי"ר עוד וקצרתי גם בזה:

וי"ל עפי"ז גם מ"ש הנביא לישראל בתוכחת על עונם שובה ישראל עד ד"א היינו על ענינים שב"א למקום ולכן נאמרו בלשון יחיד כי כשלת בעונך ביאורו עפימ"ש בעקרים מ"ד פ' כ"ז להסביר עיקר מעלת התשובה לפי שהפעולות האנושיות שעליהן ישובח או יגונה האדם הן הנה הפעולות הרצוניות הנעשות בבחירה ושהעושה יודע מה שעושה וחפץ בעשייתה ובוחר בה וכו' אבל אם אחר שנעשה הפעל ההוא אינו רוצה בקיומו והוא מתחרט ומתנחם על מעשיו וחפץ שלא היה עשוי אף אם בתחלתו נעשה ברצון וכו' אינו מתייחס זה אל הרצון רק לאונס וטעות וכמו שמצינו בנדרים לבך עלך וכדו תהית ולפי"ז הבע"ת שמתחרט וגומר בלבו שהוא רוצה שהעבירה הנעשית ע"י לא היתה נעשית ולא יעשה עוד כמוה זה יורה שהפעל הראשון נעשה בטעות ובלי ידיעה והשכר כמ"ש בס' המדות לאריסטוטלוס שפעולת השכל לא יקבל החרטה עיי"ש בדבריו כי נעמו וז"ש הנביא שובה ישראל וגו' כי כשלת בעונך וע"י התשובה שתשוב על חטאתיך תוכיח שלא עשית אותם בהשכל ודעת ורק ע"י מכשול וטעות באו לידך ונסלח לך כי שגגה היא. אמנם אין הדברים נאמרים רק באלה העונות אשר ב"א למקום אבל על אלה הנוגעים לכם לעצמכם מתקן אותם בעצה טובה ואומר קחו עמכם דברים היינו הדברים אשר עמכם התבוננו תחלה לתקן את אשר תוכלו והתפייסו זה עם זה ואח"כ ושובו אל ד' ואז תוכלו לאמר אליו כל תשא עון כלפי מה שזו"ז הנה על החטאים האלה א"א שישא עון העדה מה שנוגע להם לעצמם ובהני ל"ש רק ענין כובש ונושא ל"ה שייך אלא על העונות שב"א למקום אבר כאשר תבואו תחלה לעמק השוה במה שביניכם ולפיכך מדבר בם בלשון רבים כמשנ"ת לעיל אז תאמרו על כולם. כל תשא עון ולא יזכר כלל ענין כובש רק כל תשא עון. ומדויק מה שמקדים תיבת כל ולא קאמר תשא כל עון כי מדייק בזה שזה קאי על מילת תשא. לא על העון רק בא למעט שלא יזכיר לנו מידת כובש מעתה רק כר תשא את העונות וגו':

ויש להטעים ג"כ מ"ש הנביא אמרו אליו ולא קאמר אמרו לו עפימ"ש בסוף ספר דרשות הר"ן לפרש מ"ש חז"ל בדיש יומא קול לו קול אליו משה שמע וכל ישראל לא שמעו וכתב בביאורו משום שמילת אליו מדייק יחוד יותר מאילו כתיב לו לפי שלו הוא כמו נח נסתר ואיליו הוא כמו נח נראה שנשמע ונרגש הוי"ו ואילו היה הכתוב מדבר לו לא הי' מורה על יחוד שלם ושהיה אפשר שיהיו ישראל שומעים עם היות שהדיבור נמשך למשה אבל באמרו אליו שהאות המיוחדת מורגשת במבטא מורה ביחוד יותר והוא שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו עיי"ש [ויש להקשות ע"ז ממש"ש ביומא ע"ג ושאר לו לו לבדו עיי"ש ואולי משום ששם מיותר כל תיבת לו הנאמר שם ודו"ק] וכאן נמי יש לדייק כן עפ"י המבואר ביומא פ"ו ע"ב כתיב כסוי חטאה וכתיב מכסה פשעיו לא יצליח כו' כאן בעבירות שב"א לחבירו וכאן בעבירות שב"א למקום ופירש"י דבעבירות שבין אדם לחבירו יגלה לרבים שיבקשו ממנו שימחול לו וכ"ה ג"כ ברמב"ם פ"ב מה"ת ה"ה וא"כ כ"ז שלא נתפייסו זע"ז היה להם לפרסם חטאתם אבל כאן אחר שכבר אמר להם קחו עמכם דברים שתרצו איש א"ח ולא ישאר דק הנוגע כלפי שמים עליהם להתודות מעתה רק בסתר וז"ש אמרו אליו ולא אמרו לו ללמדם שלא יפרסמו חטאתיהם מעתה וכנ"ל ודו"ק:

ואמר עוד כל תשא עון וקח טוב כמ"ש במפרשים עפימ"ש ברמב"ם פ"ז מה"ת ה"ז כמה מעולה מעלת התשובה אמש היה האיש הזה מובדל מד' א"ש שנאמר וכו' צועק ואינו נענה שנאמר גם כי תרבו תפלה וכו' ועושה מצות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם וגו' והיום הזה מודבק בשכינה שנאמר ואתם הדבקים בד"א וגו' ועושה מצות ומקבלין אותן בנחת ובשמחה שנאמר וכו' ועיין אהבת ציון ד"ה מ"ש שע"י התשובה שעושה מאהבה שנתהפכו כולם לזכיות הנה מצטרפות גם כל המע"ט שעשה כבר קודם ששב ועליהם חיה יחיה עיי"ש באורך והיינו דקאמר הנביא גם כאן אמרו אליו כל תשא עון שתשא לעונותינו וממילא וקח טוב אותן הטוב שעשינו כבר תקח אותם עתה לרצון ותערב לפניך כאילו עשינו אותם בכונה רצויה לשמה שאז מתקבלין גם קודם ששב וכמ"ש באה"צ שם. ונשלמה פרים שפתנו יתפרש כמו אם היה כתוב או לחלק והיינו שנשלמה או פרים בזמן שביהמ"ק קיים או שפתנו בזמן שאין ביהמ"ק קיים ויתיישב עפי"ז מה שיש להקשות הא הושע הנביא התנבא בימי יותם אחז יחזקיה מלכי יהודה ובימיהם הא הביהמ"ק היה קיים ולמה אמר ונשלמה פרים שפתנו ולהנ"ל מיושב ופירושו ונשלמה פרים או שפתנו ודו"ק.

כן יש לפרש ג"כ עפי"ז מקראי קודש בפ' השבוע מ"ש מרע"ה לישראל האזינו השמים ואדברה וגו' אשר גם בדבריו אלה מרמז על שני הענינים גם יחד וכמ"ש ג"כ בכ"ס שם שלכן קרא לעדות את השמים ואת הארץ כי למילי דשמיא אמר האזינו השמים ולמילי דארעא אמר ותשמע הארץ אמרי פי וי"ל שבעניני שמים צריך הי' לדבר אתם קשות לפי שאין הכל מודים בהם ונמצאים ג"כ הכופרים ומכחישים אשר רא צוה אותם ד' ולאו כל מוחא סביל דא מה איכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף ע' מד"ר בראשית מ"ד ובא והוכיח אותם ע"ז בלשון מדברת גדולות לכן אמר ואדברה. ועל ענינים הנוגעים לחברת בני האדם על פני תבל ארצה עליהם מסתפק בלשון נעים ואמירה רכה לכן אמר ותשמע הארץ אמרי פי כי כולם מודים בהם כי אמנם יצדק המוכיח את העובר עריהם. ולעומתם מקבילים ג"כ מש"ש עוד יערוף כמטר לקחי שאין המטר טוב לכל וכמ"ש ג"כ בתענית ח' ע"ב קשה יומא דמיטרא וכו' תזל כטל אמרתי שהוא נוח לכל ומתבקש לעולם הראשון נאמר על מילי דשמיא והשני על מילי דעלמא ואמר כי שם ד' אקרא אם אקרא שם ד' תתנו את דעתכם להיטיב את מעשיכם בהנוגע לעניני שמים ואמר הבו גודל לאלקינו י"ל הכונה כפשוטו עפימ"ש חז"ל שבזמן שישראל ערש"מ מוסיפין כח בפש"מ שנאמר באלקים נעשה חיל והוספתי עוד בזה כונה שני' עפימ"ש המפרשים ההבדל בין רם לגדול דרם הוא מה שלמעלה ולא למטה וגדול פירושו למטה ולמעלה ומפרשים עפי"ז מ"ש ד' בציון גדול שאנחנו ישראל עם קרובו מתארים את ד' בשם גדול שמאמינים אנחנו שהוא משגיח בעולם התחתון כמו בעולם העליון ורם הוא על כר העמים הם האוה"ע מכנים אותו רק בשם רם ואומרים שרק על השמים כבודו ולא לכבוד יחשב לו להשגיח על השפלים. וכמ"ש ג"כ רם על כל גוים ד' ואומרים שרק על השמים כבודו אבל טועים הם בדבריהם כי מי כד"א אשר אף כי הוא מגביהי לשבת בשמים ממעל בכ"ז המשפילי לראות גם בשמים וגם בארץ כי הלא גם בשמים ממעל מה דמות תערכו לו לאמור ששם יתכבד בהשגחתו עליהם וקרא כתיב ואל מי תדמיוני ואשוה לכל מי שתרצו להשוות אותו הלא גם הוא יאמר קדוש שהשי"ת פרוש ומובדל ואין להשיג עוצם גדולתו וא"כ הלא ג"ז ענוה ושפלות הוא מצדו אשר ד' אמר לשכון בערפל וא"כ אחת היא לו לראות בשמים ובארץ כי הלא המשפילי לראות בשמים שגם שם הוא כמו שפלות לפניו ית"ש ולכן תוכלו להאמין כי עיניו משוטטות גם בארץ ובמקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו כי אין שום מקום אשר נוכל ליחד לפניו לאמור שהמקום ההוא מכובד לפניו ית"ש וז"ש בקדושה שע"כ כבודו מלא עולם שהרי משרתיו שואלים זל"ז איה מקום כבודו איה המקום אשר עליו תוכלו לאמור כי לפי כבודו הוא שם וא"כ וראי לית אתר דפנוי מיני' וכבודו מלא עולם ומתפרש ג"כ עפי"ז מ"ש ישעי' הנביא ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי ומפרש המכשול כי כה אמר פי' עמי יאמר על כבודו ית"ש שהוא רם ונשא שוכן עד והיינו שאינו משגיח על ברואי מטה וע"ז אמר הרימו המכשול הלזה מדרך עמי כי אמנם מרום וקדוש אשכון אבל גם ואת דכא ושפל רוח וגו' והדברים ארוכים ועתיקים:

תוכן העניינים

לפלגות ראובן חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה