לפלגות ראובן חלק א· הרב זליג ראובן בנגיס
פתח דבר
אמר המחבר. לכבוד התורה ולומדיה מדבר. פתח דברינו יהל אור לבאר מה שמצינו לחז"ל שהפליגו בשמחת סיומא דמסכתא וכמ"ש להלכה ביו"ד סי' רמ"ו סכ"ו בהג"ה ושם בש"ך ס"ק כ"ז מביא בשם המהרש"ל ש"ל ביש"ש פ' מרובה סי' ל"ז דאפילו מי שלא סיים המסכתא מצוה רבה שישמח עם המסיים. והוא ממ"ש בשבת (דף קי"ח ע"ב) תיתי לי דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכת עבידנא יומא טבא לרבנן עיי"ש. ועיין עוד ביש"ש שלהי מרובה סס"י מ"ו מ"ש ג"כ שלכן עושין סעודה בעת שמסיימין כמ"ש שלהי תענית על ט"ו באב שהיה יו"ט משום שפסקו בו מלכרות עצים למערכה כו' והיינו משום שפסקו אותו היום להשלים מצוה גדולה היו שמחים ונחשב להם ליו"ט ומביא ג"כ בשם הר"ן שמהא שמעינן שמנהג ישראל הוא לשמוח ולעשות יו"ט בהשלמת המצוה יעו"ש:
ולכאורה צריך להבין מה שתקנו חז"ל לשמוח אחר שהשלים וגמר את המצוה דמחזי כמו ששמח הוא מה שכבר נפטר ממנה (ע' ברכות (דף ו' ע"ב) ובשו"ע או"ח סי' צ' שמה"ט אסור לרוץ מביה"כ ע"ש]. ולהסביר הדברים כפשוטן. נקדים לבאר מ"ש רז"ל בשבת (דף פ"ח ע"א) ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית וכו' אראב"י מכאן מודעא רבה לאורייתא א"ר אעפי"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש דכתיב קימו וקבלו וכו' קיימו מה שקבלו כבר. וכבר נתקשו בזה רבותינו הקדמונים ז"ל. א) הקשה הרשב"א ז"ל א"כ קודם אחשורוש למה נענשו שעדיין לא קבלוה אז ברצון. ומש"כ לתרץ שמ"מ הארץ לא ניתנה להם אלא ע"מ שיקיימו את התורה ולפיכך כשחטאו גלו. הנה כבר הקשו ע"ז המפרשים ז"ל שהרי לא הגלות לבד נגזר עליהם ועוד נענשו בארבעה שפטים חרב ורעב וחי' רעה ודבר כמ"ש ביחזקאל י"ד והדר תיקשי למה נאנסו כיון שאנוסים היו. עיין אפיק"י ד' מעין ובור מש"כ לתרץ עפ"י המדרש איכה שלא נענשו דק משום חטא עכו"ם וזה כבר קבלו עליהם ברצון בימי יהושע כמש"ש בתוס' ולענ"ד עדיין אינו מספיק לפימ"ש חז"ל בריש פתיחתא דאיכה מצינו שויתר הקב"ה על ע"ז ועל ג"ע ועל ש"ד ולא ויתר על מאסה של תורה דכתיב על עזבם את תורתי הרי לפניך שנענשו משום ביטול תורה וע"ז ודאי תיקשי כנ"ל הא אנוסים היו:
ב) הקשו התוס' ממ"ש במגילה (דף ז') ללמוד מהאי קרא דקיימו וקבלו דאסתר ברוה"ק נאמרה ודרשו מזה קיימו למעלה מה שקבלו למטה וכבר ראיתי מתרצים בשם הגאון ר' ארי' ליב אבד"ק בריסק ז"ל דכאן בשבת ילפינן מן הכתיב דכ' קימו וקבל לשון יחיד וקאי על מרע"ה שקיבל את התורה מסיני ברצון גמור ובזמן מרדכי קבלו כולם ברצון ולכן אמרו כאן דכתיב קימו והיינו שקיימו כולם עתה מה שקיבל מרע"ה כבר ובמגילה שם יליף מן הקרי דקרינן וקבלו ולכן אמרו שם לשון שנאמר קימו וקבלו קיימו למעלה וכו' ודפח"ח. ואולי י"ל ג"כ עפי"ז מ"ש במד"ר פ' תשא שבשעה שעשו ישראל את העגל הי' משה מפייס את האלקים וכו' כך אמרת בסיני אנכי ד' אלקיך לי אמרת וכו' והיינו משום שהוא קיבל ברצון אבל המה הלא יש להם טענת אונס וי"ל עוד בזה אכן עדיין אינו נוח לי דע"כ חזינן מהא דנענשו גם קודם אחשורוש שגם לכולם נחשבת היא לקבלה גמורה וכנ"ל וממעשה העגל גופה יש להוכיח כן שהרי אין לומר ה"ט דנענשו משום שע"ז. הוא משבע מצות ב"ג למ"ש בסנהדרין (דף ס"ג) שחטא העגל ל"ה אלא שיתוף וב"נ אינו מצווה על השיתוף ואכן עיין שו"ת ש"א סי' כ"ד דגם ב"נ מצווה על השיתוף וקצרתי]:
ג) הקשו התוס' על עיקר הכפי' מה צורך הי' בזה הא אמרו תחלה נעשה ונשמע ותי' שמא יהיו חוזרים בהן כשיראו האש הגדולה. וקשיא לי מ"מ מה יענו במה שמצינו שאמרו שנית נעשה ונשמע גם אחר מ"ת לפימ"ש רוב מפרשי התורה מרבותינו הראשונים ז"ל בפ' משפטים דמש"ש ואל משה אמר וגו' הי' אחר מתן תורה עיי"ש בא"ע ורמב"ן וא"כ הדר הוי קבלה ברצון אחר שסר הפחד והכפי' ואי נימא דכיון דזה הי' אחר המעשה ובשעת הקבלה הא לא נתרצו לכן ל"מ ואין זה נחשב לקבלה ברצון גמור א"כ איפוא צריך להבין למה נחשב קבלתם בימי אחשורוש לקבלה גמורה שלא בעת נתינתה וכגון דא צריכה רבה לכאורה:
ובישוב אלה הדברים עלינו להזכיר נושנות כי היטיבו אשר דברו המפרשים ז"ל לבאר כי באמת לגבי ישראל נידון זה לקבלה ברצון אף שנתרצו רק ע"י כפי' וכמ"ש הרמב"ם פ"ב מה"ג ה"ב מילתא בטעמא גבי גט מעושה משום שרצונו האמיתי הוא לעשות כל המצות וכו' ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר עשה לרצונו עיי"ש. ולפי"ז ודאי דאין להם שום טענת אונס מעיקר הדין על עצם קבלת התורה דהוי קבלה גמורה מרצון ואדרבא צריך ישוב מ"ש ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא דאין זה אונס כלל:
וראיתי בס' לוית חן פ' יתרו מש"כ דעיקר מה שהיו מחויבים מן הדין לקבל התורה הוא משום שהוציאן ממצרים מבית עבדים וכמ"ש רש"י בפסוק אנכי ד"א ונמצא לפי"ז דחיובן הי' רק בפני הבית שהיו בני חורין אבל לאחר החורבן שחזרו לגלות ונעשו עבדי אחשורוש דהשתא הוי אנוסים בכפיית ההר הוי מודעה רבה לאורייתא אלא שקבלוה אח"כ בימי אחשורוש עיי"ש. ולענ"ד ז"א דאי נימא דהקבלה הוי כדין ומשום שהוציאם לחירות וכו' ודאי דשוב לא נתבטלה אח"כ משום שגלו כי הלא בחטאם גלו משום שעברו על התורה שקבלוה ברצון ואיך יתבטל עי"ז הקבלה. גם מש"ב שמשו"ה נקרא זה רצון לפי שהיו מחויבים מן הדין לקבלה על שהוציאם ממצרים אין הדבר מוכרח לפי שגם זו"ז נכספה הנפש למצות התורה ולעולם הוי זה רצון גמור וביותר למ"ש המפרשים ז"ל דמשו"ה נחשב הוא לגבי ישראל כרצון גמור משום חזקתן הקודמת שקיימו השבע מצות תחלה וביארו בזה ג"כ מ"ש בריש ע"ז על טענת או"ה כלום כפית עלינו וכו' והשיב להם הקב"ה הראשונות ישמיעוני ז' מצות שקבלתם היכן קיימתם ע"ש והיינו דמשו"ה ל"מ אצלם כפי' וכן למ"ש עוד טעמא אחרינא לבאר חזקתם הטובה משום יחוס האבות וכמ"ש בילקוט ר"פ במדבר כלפי מה שנתקנאו אוה"ע בישראל ואמרו מה ראו אלו להתקרב כו' השיב להם השי"ת הביאו לי ספר יוחסין שלכם כו' דלהני מעמי ודאי דנחשב זה לקבלה גמורה לעד לעולם:
וע"כ דלפי"ז עלינו לומר דבאמת אין כאן טענת אונס כלל ורק שהמה ברצונם לפעמים לפרוק עול ניסו לפטור א"ע בטענת אונס ומודעא וכמ"ש בס' דע"ק לפרש מ"ש (ביחזקאל כ) והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים וגו' לשרת עץ ואבן חי אני נאום ד"א אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם והיינו שהם העמיקו עצה לאמור נהי' כגוים והיתה כונתם הנשחתה שלא יהי' אפשר לכוף אותם על קיום התורה וז"ש והעולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' כגוים [ויומתק עוד ביותר עפימ"ש בילקוט יחזקאל שם רמז שנ"ט שטענו אז עבד כהן מהו שיאכל בתרומה א"ל יאכל א"ל חזר ומכרו לישראל לא יצא מרשותו א"ר הן א"ל אף אנו יצאנו מרשותו נהי' כאוה"ע עיי"ש ובסנהדרין (דף ק"ה) והיינו כנ"ל שבקשו לבטל קבלת התורה משום טענת אונס ורק שאפשר שמ"מ מחויבים הם לקיים את התורה בשבתם על הארץ וכמ"ש לעיל בשם הרשב"א א"כ עתה שגלו חזרו להיתרן וכנ"ל] אפס חי אני נאום ד"א אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם כי לא כמחשבותיבם מחשבותיו וד"א יודע אשר אם ישפוך זעמו עליכם סופכם להתרצות אליו ולעשות מצותיו וגלוי וידוע לפניו כי רצונכם האמיתי להיות מישראל ע"כ ייסר אתכם עד שתתרצו אליו עיי"ש. הרי דבאמת רצו לפטור א"ע מכל וכל בטענת אונס ושפיר י"ל דהיינו מ"ש ראב"י מכאן מודעא רבה לאורייתא דהיינו שהם רצו לפטור א"ע בטענה זו אבל באמת מן הדין ודאי די"ל דאין זה טענה כלל. וע"ז אמר רבא דהדר קבלוה בימי אחשורוש דהיינו שאז בעובדא דאחשורוש נוכחו לדעת שאין זו טענה כלל ואונס בישראל לגבי תו"מ מיחשב רצון גמור וחזרו והודו לראשונות וכמו שנאמר בע"ה:
ונקדים לזה מ"ש בכ"ס עה"ת פ' תצוה לפרש ד' המד"ר הה"ד זית רענן וגו' וכי לזית לבד נמשלו ישראל כו' מה זית כותשין אותו ומוציאין שמנו כך ישראל וכו' וביאר שם עפימש"ש ליישב ד' הגמרא מגילה (דף י"ב) במה ששאלו תלמידיו את רשב"י וכו' מפני שנהנו מסעודתו וכו' מפני שהשתחוו לצלם וכו' וכי משוא פנים וכו' אלא הם ל"ע אלא לפנים וכו' וכתב שם דבאמת הלא שבו אז בתשובה ותענית ואין לך דבר שעומד בפני התשובה ואין זה נשיאות פנים כלל. עוד הרבה להקשות על המאמר הנ"ל בשם המפרשים ומביא ליישב עפ"י הנ"ל דבאמת תשובה בזאת הבאה אחר שכבר נתייסר בפורעניות ר"ל ה"ה באונס רק מ"מ אצל ישראל נחשב זאת כמו לרצון ועפי"ד הרמב"ם הנ"ל בה' גירושין אבל כ"ז אינו אלא בשארי עבירות גשמיות הכאות מחמת התאוה שמאמין בד' ויודע נ"כ שענוש יענש רק שמ"מ איננו שליט ברוחו לכבוש את יצרו אבל הכופר בעיקר ועע"ז אצלו כבר נשתנה הרצון וצריך תשובה מעולה לא מחמת האונס ולכן למ"ש תחלה מפני שנהנו כו' ל"ק וכי משוא פנים וכו' דלזה מהני גם תשובה כזאת רק אחר שא"ל מפני שהשתחוו לצלם שפיר פריך וכי משוא פנים וכו' דבזה שוב ל"מ תשובה כזאת ומשני הם ל"ע אלא לפנים היינו שלא האמינו בע"ז כלל ולבם הי' שלם עם ד'. והיינו מ"ש במד"ר שבזה נמשלו לזית שכותשין אותו ומוציאין שמנו היינו שאין השמן נעשה ע"י הכתישה רק שאגור בתוכו והפרי מפסיק וצריך לזה כתישה להוציאו כך ישראל לבם טהור ונקי ותשובתם רצוי' אלא שהחומר מפסיק וכשחובטין אותן נותנין שמנן הטוב עיי"ש באריכות דברים נחמדים מאוד:
**(הג"ה ובדרושים לתשובה הארכנו הרבה דלפי"ז הנה לכאורה לעולם ל"ש תשובה מיראה בישראל דממילא)**
הא מיהת קבלת התורה ודאי הי' ברצון גמור כאשר כן העיד עליהם היודע מחשבות ואמר מי יתן והי' לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים והוי קבלה גמורה מן הדין אף שהיתה נראית לאונס מבחוץ. ופירשתי בזה גם כן מה שכתוב בשיר השירים משכני אחריך נרוצה אף שמשכני על ידי כפי' בכ"ז הנה באמת אחריך נרוצה והוי רצון גמור ועיין בדברינו שלהי מו"ק מה שפירשנו הני קראי לענין קבלת התורה ורק כלפי מה שנמצאו מאלה שרצו לפרוק עולם וטענו טענת אונס נהי' כגוים ועלה על דעתם לומר דגם בישראל אין זה נחשב כרצון גמור מכיון שבא ע"י כפי' ע"ז אמר רבא הדר קבלוה בימי אחשורוש והיינו **(נחשבת כמו תשובה מאהבה ורצון אף אם באה בראשיתה ע"י יראה ותמיד הזדונות נעשו כזכיות בישראל העושים תשובה כמ"ש שלהי יומא. גם הסברנו הדברים במק"א מ"ש דנעשו זכיות עפימ"ש הראשונים ז"ל דתשובה ווידוי הוי מ"ע גמורה וא"כ כשעושה עבירה ועשה תשובה, הא מקיים מ"ע וכבר נראה לומר למשל במצות קימה והידור אם יקום מפני כמה ת"ח וזקנים בפעם אחת דגופים מחלקים ומקיים בזה כמה מ"ע לפי מספר החכמים וכמו אם ישיב אבידה לכמה שותפים בפעם אחת כמ"ש כה"ג בכריתות (דף ט"ו) לענין איסורים [וכן במכות (דף כ' ע"ב) לענין קרחה שרט שריטה אחת על ה' מתים חייב חמש. וע' תוס' כריתות (דף ט' ע"ב) מ"ש והוא תימא דהכא בעינן לחלק וכו' ובפ' או"ב חולין (דף פ"ב) כו' משמע דפשיטא דחייב גבי שחטה ואח"כ שחט בניה משום דגופין מחלקין עיי"ש ונפלאים מאוד מ"ש התוס' רי"ד בקידושין (ד' ע"ז) לחדש דגם בבהמות אמרינן גופין מחלקין כשהן חיין והרי מתני' מפורשת היא בחולין הנ"ל שוב מצאתי בתוס' הגרעק"א פ"ג דכריתות אות י"ג שהעיר בזה. ולפלא מה שבמל"מ ז"ל פ"ו מה' שגגות ה"ב הקשה על התוס' רי"ד הנ"ל ממ"ש בשוחט ה' זבחים בחוץ בהעלם א' א"ח אלא אחת ובשעה"מ פי"ז מה' אי"ב בסה"ד שם מתרץ לה דשא"ה שהחיוב לא בא לו אלא בגמר שחיטה ומשו"ה ל"ח גופין מוחלקין דל"ח אלא בבע"ח דוקא עיי"ש ומה יענו למתני' דחולין הנ"ל גבי או"ב דג"כ אינו מתחייב אלא בגמר שחיטה ומ"מ חייב ב' וע' ג"כ סנהדרין (דף כ"א ע"ב) לעבור בל"ת על כל סוס וסוס ובתוד"ה סוסים דאי ה"כ סוס הו"א דאף בהרבה סוסים א"ע אלא חד לאו הרי דגם בחיים בעינן קרא לחלק ול"א גופין מחלקין. ועיין שעה"מ שם מ"ש במה דסתרי ד' התוס' בהאי ענינא ממ"ש בסנהדרין (דף נ"ד ע"ב) ד"ה הנרבע למ"ש בקידושין (ד' ע"ז) ד"ה הרי. וכתב שם דאמוראי פליגי בזה ואנן קיימא לן כסתמא דתלמודא דקידושין דס"ל שם דגופין מחלקין וי"ל עוד וקצרתי] וא"כ ודאי די"ל כמו כן דאם עשה תשובה בפעם אחת על הרבה עבירות שעשה דאמרינן נמי לאוין ואיסורין מחלקין וכמו שמחלקין לענין קרבן בשאכל חלב ודם ונותר ופיגול בהעלם אחד דאיסורין מחלקין ע' שבת (דף ע"א). ונמצא שמקיים הרבה מ"ע של תשובה לפי חשבון העבירות שעבר. והיינו דאמרינן דנעשין זכיות היינו שנתרבו מהן הרבה מ"ע דתשובה. ולאו דעצם הזדונות נעשין זכיות רק אחר שנמחלו הזדונות ע"י התשובה שוב נתוספו לו במקומן .ש) אלה המצות של התשובה לפי מספר כל העבירות שעשה:
ונעים לי להזכיר מה שפירשתי בזה ד' המ"ת פ' אמור ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות שנתקשו בזה המפרשים ז"ל ולפי"ז א"ש דעדיין אין לדעת אם תשובתו היתה מאהבה עד יו"ט שאז עלול הוא לבוא לידי עבירה מתוך משתה ושמחת יו"ט וכמ"ש באו"ח סי' תצ"ב דמה"ט נוהגין להתענות בה"ב אחר יו"ט והלא מגדרי התשובה הוא שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה וביו"ט הוא כור הבחינה מזה שאם גם בימי החג הי' נזהר מלחטוא אות הוא לטובה שמאהבה שב ואז הזדונות נעשו לו זכיות וטוב לו שמחשבין עונותיו ולפיהן יתרבו זכיותיו ולהיפוך למי שעבר וחטא ביו"ט איגלאי מילתא למפרע שתשובתו היתה רק לפנים וחזרו וניערו כל עונותיו ואצלו הוא ראשון לחשבון עונות כפשוטן. אשר לא כן אצל השב. ראשון הוא לחשבון עונות להרבות ע"י זכיותיו. וב"כ וב"כ לגבי כולם הנה זה היום נקרא ראשון לחשבון עונות וא"ש. וקצרתי גם בזה:
קדמוניות נתבונן ליישב לפי"ז מה שהערנו דהאיך שייך בישראל תשובה מיראה לפי"ז ולעולם נחשב לכאורה כמו מאהבה. אמנם הנראה לומר בזה עפימ"ש עוד להקשות שם בכ"ס הנ"ל על הני קראי דירמי' דלעיל שם כתוב ואתה אל תתפלל בעד העם הזה וגו' כי אינני שומע בעת קראם אלי בעד רעתם. וכן אחריו שם וד"צ וגו' דבר עליך רעה וגו' וא"כ מה זה שקראם שם בשם זית רענן יפה פרי תואר דדרשינן זה לשבח עיי"ש מ"ש לפרשם עפ"י דבריו משום דמיירי בחטא ע"ז. ולענ"ד נראה בפשוטו לומר דבאמת לאו כללא הוא לומר דתמיד אמרינן דע"י האונס נחשב לרצון דזה ל"ש רק אצל ישראל שהדיין לא יצא מחזקתו)** שאז התבוננו לדעת איך שמן השמים נתקבלה תשובתם אף שהי' ע"י אונס ומיראת הגזירות אשר מזה נתברר אצלם כי אצל ישראל נחשב גם זה לרצון גמור וחזרו והודו על הראשונות דקבלת התורה הוי קבלה גמורה למפרע והיינו קיימו מה שקבלו כבר ולא שקבלו עליהם קבלה חדשה דזה לא מצינו רק שנתאמת אצלם שאין לטעון מעתה טענת אונס על קבלת התורה וכנ"ל והבן בדברים:
ומה מאוד יתיישבו מעתה לפי הנ"ל כל מה שהבאנו לעיל משה"ק בהאי סוגיא דשבת הנ"ל דהיינו מה שנענשו קודם זמן אחשורוש דבאמת היתה קבלה גמורה גם תומ"י דק שאצלם עדיין לא הוסכם עד ימי אחשורוש שזהו קבלה גמורה אף שבאה ע"י כפי' ומיושב ג"כ קושית התוס' מהא דקיימו וקבלו דדרשינן מזה דרשה אחרינא דבאמת לפי דברינו הנה דא ודא אחת היא ולפי שקיימו מלמעלה מה שקבלו למטה ונתקבלה אז תשובתם למעלה אף שהי' ע"י הפחד והגזירות מזה נתברר אצלם קבלת התורה שאמנם נחשבת לקבלה מרצון וקיימו מה שקברו כבר וכנ"ל וא"ש ג"כ מה שהקשינו לעיל ממה שמצינו שאמרו ישראל נעשה ונשמע גם אחר מ"ת דזה לא נחשב לקבלה מכיון שלא הי' בשעת קבלתם אלא שא"צ כלל לקבלה מחדש כי הראשונות ישמיעונו ומה שקבלו בסיני קיימים ונאמנים לעד לעולם על אבותינו ועלינו וכמשנ"ת:
ויתפרש ג"כ עפי"ז מ"ש בברכות (דף ל"א) גם אלה תשכחנה שאשכח לך מעשה עגל כו' הואיל ויש שכחה לפניך שמא תשכח לי מעשה סיני כו' ואנכי לא אשכחך. ולהנ"ל תלואים המה זה בזה בי במעשה עגל יש להם התנצלות וטענת אונס ממה שהרגו לחור שלא שמע להם וכמ"ש חז"ל וע"ז אמרה כנ"י הואיל ויש שכחה לפניך והיינו משום שהי' ע"י אונס א"כ שמא תשכח לי ג"כ מעשה סיני שהי' באונס ומעשה באונס לאו מעשה הוא ע"ז השיב להם הקדוש ברוך הוא ואנכי לא אשכחך וכנ"ל דל"ד ורק גבי עבירה שייך טענת אונס דפטור אבל לא לענין קיום מצוה וקבלת התורה דבזה גם אונס נעשה רצון גמור:
**(וכשעושה עבירה מתנחם הוא בלבו וכמ"ש תיסרך רעתך וכן כתוב בפשע איש רשע מוקש. כי אחרי שובי נחמתי וכיו"ב. והרמ"ע מפאנו בס' חקור דין ח"א י"ג פי' בזה מ"ש כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם היינו ע"י מעשה המצות שעושים ילכו ויחליפו כח ורשעים יכשלו בם במעשיהם הם כמ"ש באיוב ט"ו כל ימי רשע הוא מתחולל. וכן אמרו חז"ל בברכות רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וכו'. ואצל אדם כזה המרגיש רגשי נוחם אחרי עשותו המזימתה עליו שפיר שייך לומר דלהיפוך לעשות טוב ולקיים חו"מ אף אם עשה ע"י אונס מ"מ גם זה מיקרי רצון גמור. לא כן בא לה השמחים על רעתם ומכוונים להכעיס את בוראם במעשיהם הם. אצלם אדרבה אמרינן חזקתם להיפוך וכמ"ש ג"כ בשו"ת מהרי"ק שורש ס"ג ענף ג' דבמומר לעכו"ם לא מהני כפי' לגרש עפי"ד הרמב"ם הנ"ל עיי"ש. והיינו דקאמר הנביא שם לישראל ואתה אל תתפלל וגו' כי אינני שומע בעת קראם אלי. עשותה המזימתה וגו' כי רעתכי אז תעלוזי וזהו אות ומופת שכבר נשתנה רצונך וחזקתך לגמרי. ומוסיף ואומר אף כי זית רענן יפה פ"ת קרא ד' שמך ואצלך מהני ג"כ תשובה באונס שנמשלת לזית שמוציא שמנו ע"י הכתישה וכנ"ל. אבל לא כן אתה שכבר יצאת מחזקתך הטובה וד"צ דבר עליך רעה בגלל רעת בית ישראל וגו' אשר עשו להם להכעיסני וגו':
ופירשנו ג"כ בזה מ"ש בהושע שובה ישראל עד ד"א היינו שאצל ישראל מהני התשובה אף שכבר שלטה בך מדה"ד כלפי מש"ש תחלה תאשם שומרון וגו' בחרב יפלו וגו' שכבר בא העונש ע"ז אמר שובה ישראל עד ד"א אף שכבר מתוחה עליך מדה"ד כי כשלת בעונך שעונך הוא רק מכשול שנכשלת בהם אבל ידעתי כי מ"מ עוד לא תשמח בהם ח"ו ולזאת הנני אומר לך קחו עמכם דברים ושובו וגו' ואמר בשם ד' ארפא משובתם אוהבם נדבה וגו' ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו היינו כנ"ל שע"כ נמשלו ישראל לזית שמוציא את שומנו האגור בתוכו ע"י הכתישה כך ישראל אף שכותשין אותו ובכ"ז נחשבת תשובתם כמו תשובה מאהבה אף שבאה ע"י אונס. ובכ"ז וריח לו כלבנון. עוד הארכתי בביאור הפסוקים ואכ"מ:
והיוצא לנו מזה דלאו כללא הוא שלעולם האונס יהי' נחשב לרצון ובאלה המורדים והפושעים השמחים גם בלבותם על שמטים עקלקלותם ל"ש כלל לומר כן ובכ"ז מכיון דרובא דרובא גם מאלה החטאים בנפשותם ע"י התאוה מתחרטים הם אחרי עברם לכן אזלינן בתר רובא ומהני כפי' בישראל לעולם ונחשב לרצון אבל מ"מ קמי שמיא גליא ובוחן לבות ד' ולפניו גלוים יצרי מעללי איש ושפיר אמרו לפי"ז לחלק ביומא שם בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה ודו"ק:)**
עוד פירשתי בזה מ"ש במגילה (דף ט"ו) כיון שהגיעה אסתר לביה"צ נסתלקה הימנה שכינה אמרה אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ואונס כרצון ובמדרש תהלים מוסיף עוד אלי בים אלי בסיני עיי"ש ולהנ"ל י"ל שמן הים וכן מסיני הוכיחה שמעשה באונס לא נחשב לעון כמ"ש במ"ר בשלח פ' כ"א כלפי מ"ש שר של ים הללו עובדי ע"ז והללו וכו' א"ל הקב"ה שוטה שבעולם כו' אתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון הרי מוכח מזה שעבירה באונס לאו כלום הוא והיינו שבאמת רצון האמיתי של האיש הישראלי לעשות רצונו של מקום ולא להמרות פי ד' ח"ו אשר מה"ט גופי' נחשב אונס לרצון לגבי קיום מצוה. וז"ש אלי בים אלי בסיני למה עזבתני שמא אתה דן כו' על אונס כרצון והרי מים ומסיני מוכח להיפוך וכנ"ל ודו"ק:
ומה מאוד יומתק לפי"ז מ"ש ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור והיא הגזירה והצרה ולא קראו אותן ע"ש הנס וההצלה למען ידעו כולם ויהי' להם לזכרון אשר ע"י הצרות התבוננו לקיים קבלת התורה לקבלה גמורה וז"ש ע"כ קראו לימים האלה פורים ע"ש הפור וגו' ומה ראו על ככה ומה הגיע אליהם ע"י הצרות והגזירות שקיימו וקבלו כו' קיימו מה שקבלו כבר ולכן קראוהו בשם הזה שיהי' להם לזכרון נצח וכנ"ל:
ונפלאים הם בעיני מ"ש בלבוש או"ח סי' תפ"ז הטעם מה שביו"ט א"א באהבה מקרא קודש ורק ביו"ט שחל בשבת אומרים אותו וכתב שם הטעם משום שקבלו את התורה באונס ולא קבלו באהבה. רק שבת שנצטוו במרה ל"ה באונס אלא באהבה עיי"ש. ובאחרונים הקשו ע"ז דא"כ למה אומרים בתחלה גם ביו"ט ותתן לנו ד"א באהבה ועיין אלי' רבה מ"ש לתרין זה. ואנכי לא אבין עיקר קושיתם ונראה ברור כמשנ"ת שבאמת איגלאי מילתא למפרע שקבלו כל התורה באהבה וברצון וכמ"ש לעולם ותתן לנו ד"א באהבה וכו' בין בשבת ובין ביו"ט דק ביו"ט שחל בשבת תקנו לומר ב"פ באהבה הא' משום שבת כמ"ש ותתן לנו ד"א באהבה שבתות למנוחה ואב שאב יו"ט כמ"ש תנים וזמני' וכו' באהבה מקרא קודש וזה פשוט מאוד ולחנם נתלבטו בזה
והנה כבר הבאנו בדברינו מש"כ המפרשים ז"ל ההבדל הטבעיי שבין העושה מצוה ופעולה טובה לבין העובר על אחת ממצות ד' אשר לא תעשנה אשר אף כי בשעת מעשה הלא גם העובר ירגיש נועם וערבה לו פעולתו אמנם סגולה נפלאה היא אשר אחרי עברו מתחרט הוא בהזכרו ממנה וקול פחדים באזניו לא כן המקיים מצוה ודבר טוב כי תמיד ינעם לו הדבר הזה כאשר יעלה זכרו לפניו ופירשו בזה מ"ש בשבת (דף קנ"ג) על מ"ש איזהו בן עוה"ב א"ל ואזניך תשמענה דבר מאחוריך לאמור זה הדרך לכו בו. היינו שלאח"ז ידע בעצמו אם טוב עשה ומן העבר ישפוט על העתיד כי ממעשה עבירה הנה אעפ"י ששמח הוא עכשיו מיצר הוא לאחר זמן. וכן שמעתי ג"כ לפרש עפי"ז מ"ש בשמואל א' כ"ד בשעה שקרע דוד כנף שאול שעשה זאת לבחינה אם טוב הדבר מה שרוצה לנקום בשאול ואם לא יתנחם אח"כ במעשיו וז"ש ויהי אח"כ ויך לב דוד אותו על אשר כרת את כנף אשר לשאול ויאמר לאנשיו חלילה לי מד' אם אעשה את הדבר הזה וגו' כי משוח ד' הוא וז"ג:
ועיין בס' בל"ע (ד' מ"ו) מ"ש לפרש עפי"ז מ"ש בקהלת אמרתי אני בלבי לכה נא אנסכה בשמחה וגו' והנה גם הוא הבל ואח"כ אמר ושבחתי אני את השמחה. אשר לכאורה המה כסותרים אהדדי אמנם כן בדברי הרשות ותענוגים הגשמיים קודם בואם מרבה הוא בשמחה כשהוא מכין א"ע לכך אבל אחר שהשלים למלאות חפץ תאותו הנה לבו בקרבו המס ימס וכמ"ש הרשעים מלאים חרטות. וז"ש אנסכה בשמחה תחלה ואח"כ וראה בטוב והנה הוא הבל שזהו שחוק של הוללות, ורק ושבחתי אני את השמחה היינו שמחה של מצוה (ודבריו מתאימים עם מ"ש חז"ל כן בשבת (דף ל' ע"ב)] אשר אין טוב לאדם יותר לאכול ולשתות ואח"כ ולשמוח שגם אח"כ שמח הוא במעשיו שזהו סימן והוראה גמורה אשר מעשיו רצויים לש"ש ושם (בדרוש י"ז) פי' עפי"ז מ"ש וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלקים לכן גם אח"כ וישישו תמיד בשמחה ששמחו מכבר ע"ש:
הנה כי כן מה טוב ומה נעים אשר קבעו חז"ל לחוק אשר זה היום שפסקו והשלימו איזה מצוה יהי' להם לשמחה ויום טוב והוא למען ידעו כולם כי גם אחרי קיומם שמחים המה במלאכתם מלאכת שמים. ובזה אמנם מראים לכל שמתענגים הם בתענוג רוחניי ממעלת הנפש ושקבלו את התורה באהבה וברצון לאשרם ולהצלחתם. וכן מצינו ס"פ משפטים דכתיב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ובכ"ס שם מפרש כי בזאת הראו לכל כי קבלוה ברצון כי האנוס בדבר לא יערב לו אכול ושתה ולכן אמרו חז"ל ה"מ בעצרת דבעינן נמי לכם להראות חדוה ושמחה בקבלת התורה וה"ט מה שתקנו ג"כ בימי מרדכי משתה ושמחה ויו"ט להראות ששמחים הם במה שהוחלט אצלם קבלת התורה למפרע ברצון ושקיימו וקבלו אותה עליהם בלב שלם ובנפש חפיצה וי"ל עוד וקצרתי:
ואשר ע"כ מלפנים עוד בישראל לשמוח בסיומא דמסכת אשר בזה מגלים את לבם כי עדיין חביבותה גבן כמו שקבלוה מסיני בחבה יתירה וכמ"ש באבות פ"ג חבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה [ולדברינו י"ל דהיינו החבה יתירה מה שניתן להם בכפי' ומ"מ נחשב לרצון משום שנקראו בנים למקום כמש"ש תחלה ורצונם לעשות רצון אביהם שבשמים]. ומים דבים לא יוכלו לכבות את האהבה ומשבחים ומודים למרי' עלמא אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו לחיותנו כהיום הזה. וביותר בשעה שבני החבורה מסיימים איזה מסכת בדיבוק חברים כנהוג בכל תפו"י בהתאסף ראשי עם יחד גם אלה אשר מרובי טרדותם אין בידם עתותם לשמור את קביעותן דבר יום ביומו כי בכ"ז גם חלקם לא יגרע כי לבד יתר המעלות המפורסמים מלימוד תורה בחבורה ממ"ש חז"ל בברכות (דף ס"ג) חרב אל הבדים וכו' שעוסקין בד בבד כו' ולא עוד אלא שמטפשין וכו' וכן גם במתן שכרן כמ"ש רש"י פ' בחקותי ע"פ ורדפו מכם חמשה מאה וגו' שאינו דומה יחיד העושה מצוה לרבים העושין את המצוה לכן יצדק מ"ש ומאה מכם רבבה ירדופו עיי"ש אשר בזה פי' ג"כ בס' ג"מ מ"ש בשמואל א' י"ח שאמרו הנשים הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ויחר לשאול ויאמר נתנו לדוד הרבבות ולי נתנו האלפים אשר אם אמנם לא שקרו הנשים בכ"ז חרה לו משום מ"ש חז"ל במו"ק (דף ט"ו) כי שאול הי' יותר צדיק מדוד ורק בהיותו הוא לבדו תחלה לא הועיל זכותו רק לאלף וכמ"ש איכה ירדוף אחר אלף ובהצטרף עוד גם זכות דוד מזה נצחו לרבבה וכ"כ י"ל ג"כ להיפוך כי זכותו של דוד לבד ג"כ רא הי' מועיל ליותר מאלף בלא זכותו של שאול ואשר לזאת חרה לו מה שנתנו לדוד הרבבות ולו נתנו האלפים וז"ג מאוד. הנה נוסף ע"ז י"ל דחשוב כמו ענין שותפות לפימ"ש ביו"ד סי' דמ"ו ס"א בהג"ה דאפשר להקנות חלק לחבירו בתלמודו עיי"ש ומשתתפין מתחלה לדעת כן שיהי' לכ"א חלק בשל חבירו ואף אם יטרד מי מהם באיזה פעם לא יגרע חלקו ואיידי דבעי למיקנא גמר ומקני, וכמ"ש בכתובות (דף צ"ג) בשנים שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים השבח לאמצע וע' חו"מ סי' קע"ו ס"ה ואשר ע"כ גם אלה הבאים לסירוגין לפרקן נמנים לדבר מצוה לשמוח כשמחת הסיום יחד עם יתר החברים העומדים על משמרתן תמידין כסדרן ואחד המרבה ואחד הממעיט כי בכ"ז דעתן עלייהו ולבם שלם עם ד' ותורתו. אף כי כבר כתבנו בשם היש"ש כי סיומא דמסכת שמחה כוללת היא לכל רבנן ותלמידהון. ומנהג ישראל תורה לברך על המוגמר ברב עם. ובשמחת לב ועונג נפש יטו אזנם להקשיב לקח מהני מרנן ורבנן אשר יכבדום לדרוש מענינא דיומא. פלפולא חריפתא על החתימה מעין הפתיחה כאשר כן מצינו עוד בספרי רבותינו הגאונים האחרונים ז"ל ובעקבותיהם החזיקו ללכת גם הרבה מגאוני דורינו הי"ו:
ואשר דין גרמא לי להביאני עד הלום לסדר את ספרי זה קטן הכמות ורב האיכות הכולל בקרבו חילוקי דרבנן על כל הש"ס כסדר המסכתות אשר נתכבדתי לדורשם ברבים עוד בימי טל ילדותי בשבתי על שולחן מד חותני הגאון הגדול ר' חיים צבי ברודא שליט"א בהיותו עוד אבד"ק שוועקשנא יע"א ונעתרתי לבקשת חכמים וסופרים להרחיב דברים לכבוד התורה פעם בהלכה פעם באגדה ות"ל עלה בידי להמשיך את הענינים בדרך קרובה וישרה. וכמ"ש במדרש חזית ע"פ צוארך בחרוזים אבל אית דידע למיחרז [פי' לחבר ולסדר] ולא ידע למיקדח [פי' לנקוב ולירד לעומקן של דברים ואית דידע למיקדח ולא ידע למיחרז ברם אנא הוינא חרוזא ואנא הוינא קדוחא עיי"ש:
ולהיות כי ת"ל מצאו הדברים חן בעיני השומעים ומילתא אלבישייהו יקירא אמרתי להוציאם לאור כראשית ביכורי ימי עלומים אם אמנם מהולל שם ד' כי חנני בחידושים רבים יקרים ונפלאים להלכה ולמעשה וכן בחיבור נחמד ונעים ת"ל מסודר על הרי"ף והר"ן אשר רבות עמלתי בו ראוהו רבים ויהללוהו אך באשר מעטים המה בימים האלה החפצים לרכוש להם ספרי הלכה. הבאים בארוכה. ותכבד העבודה לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל לכן נמנעתי כעת מלהביאו צבית הדפוס ולא כן אחשוב בספרי הנוכחי בתקותי כי יתקבל בספ"י בעיני מביני מדע כי ת"ל לא אלמן ישראל ומרבים בני חבורה ללמוד ברבים שיעורים קבועים בכל אתר ואתר דבר יום ביומו ודבר בעתו מה טוב לדרוש קבל עם בהגיע תור סיומא דמסכתא ואם אזכה כי ימצאו הדברים חן בעיניהם להזכיר איזה ח"ת בשמי ולשאת וליתן בהם והי' זה שכרי ותקותי כי לא למשא יחשב על המעיין אשר לפעמים הארכתי הרבה מענין לענין עם כל חפצי לקצר. כאשר כן נסדרו הדברים בפלנים לבדנה וגורעין ומוסיפין ודורשין. ומפני גודל ההוצאה נאלצתי להדפיס כעת רק את החלק הראשון ותקותי לד' למהר אחריו גם את חלק השני ע"ס נשים וכן להוציא לאור גם את יתר החלקים בע"ה הגומר עלי:
ולמזכרת נצח אמרתי לזכור לטוב את שם כבוד מר אבא היקר באדם מופלג בתורה. ומצוין ביראה טהורה. איש חמודות. במעלות ומידות. כש"ת מו"ה ר' "צבי הירש בענגיס" זללה"ה מנכבדי עיר "שניפישאק" יע"א אשר עם היותו עתיר נכסין וטרוד בעסקיו הרבה יגע ועמל בתורה וכותלי ביהמ"ד הקבוע בחצירו המה יוכיחו צדקותיו אשר הרבה לעשות ועלה למרום אור לי"ב צו"ג שנת יושב בסת"ר עליון. יהי זכרו ברוך ותנצב"ה. ותבדל לחיים מרת אמי הכבודה וחשובה מנב"ת מ' שיינא תי' אשר רבות עמלו לגדל את בניהם לתורה ולתעודה והיתה צו לעזר לכל דבר טוב ומועיל. יאריך ד' ימיה ושנותיה בנעימים. בטוב לה כל הימים:
ומחזיקנא טיבותא לעיר כבודה מקום שבתי זה כשתים עשרה שנה היא עיר "באדקי" הנודעת לשם ושפיר שומענה מקדם קדמתה המחזיקים גם אותי בדרך כבוד ומקשיבים לקול דברי הן במילי דמתא והן במילי דשמיא ככל אשר אומר אליהם. יהי נועם ד' עליהם. וישלח ברכה בכל משלח ידיהם. ישפות שלומם והצלחתם לדור דורים. עד יעמוד הכהן לאורים. אכי"ר:
ובצאתי מפתח השער בברכת תודה לשעבר לצורי וקוני. כעל כל הטוב אשר גמלני. ואשר בין תופסי התורה נתנני. הנני בתפלה בידים פרושות למעלה. כי ישים עלי עין לחמלה. יאר עיני בתורתו הקדושה והמהוללה. ולא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וכו' עד עולם סלה. הכ"ד המחבר ברוח שפלה. מיצר בצרת עמו אשר נפשם נבהלה. ומיחל לישועת ד' הקרובה וכבודו עליהם יגלה. ועיננו תראינה עיר על תילה. וארמון על משפטו ישב כבתחלה:
כו"ח יום ה' לס' "ואקד ואשתחוה לד'" כ"ה מ"ח "ורב שלום בניך" לפ"ק פה עיר באדקי. זעליג ראובן בלאאמו"ר צבי בעננים זללה"ה החופ"ק: