למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קצט
כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ט דק"פ דין ז' המאכיל כזית מן הפסח וכו' למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר ה"ז עובר בל"ת ואינו לוקה וכו' ואין מאכילין ממנו לגוי אפי' לגר תושב ושכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו והראב"ד ז"ל כ' ואפי' לישראל שאינו מומנה במו אע"פ שהוא תושבו ושכירו ולכך בא מדרשו וא"צ לגר תושב שהוא ערל עכ"ד ונראה שכונתו דלר"א דפסק רבינו כמותו בפ"ז דתרומות גם הראב"ד לא השיגו שם לדידיה מיתוקם קרא לתושב ושכיר בלא מינהו עמו ומ"מ לגופו א"צ דהא מלפי אכלו תכוסו נפקא וכמ"ש מרן הכ"מ ז"ל ליישב לרבינו ז"ל. ולע"ד היא גופה דעת הראב"ד ז"ל ובא לפ' הכתוב דמשמע תושב ושכיר ישראל דומיא דתושב ושכיר דתרומה והסמ"ג בלאוין שנ"ד כ' וז"ל לפי ענין זה אין פי' כתושב ושכיר האמור בתרומ' ע"ש וכיון דכן ק' למה לא יאכל בפסח דהא לא קני ליה רבי' מדגבי תרומה לא אכיל כדקאמר בגמרא ואי משום דאצטריך לג"ש מ"מ איך כ' שקר לאפנויי לג"ש כמו שהק' התו' שם ע"ש לפיכך מתרץ הראב"ד ז"ל דקרא מיירי בשלא נמנה עמו ומ"מ לגופיה לא אצטריך דמתכוסו קרא נפקא ואע"פ שהוא תושבו ושכירו לא עדיף מבנו ובתו הגדולים ומש"ה הוה מופנה לג"ש וכ"כ מהרש"א ז"ל בכונת הראב"ד ז"ל בתוס' שם ד"ה אלמא ע"ש אלא שמ"ש משמו שלא יאכל אלא בהמנאת רבו ע"ש אין זה בפי' הר"א ז"ל ואפשר שר"ל שלא בהמנאת רבו על עצמו אלא שצריך המנאת רבו עליו מדעתו וכמ"ש רבינו פ"ח מהל' אלו דין ח' ע"ש ונקט כן משום דהמנאת רבו שכתבו שם התו' הוא המנאת רבו לעצמו ולאפוקי המנאת אחרים וזהו שכ' כעבד כנעני ועיין להרב לח"ם ז"ל מה שהקשה להראב"ד ז"ל ע"ש. ומ"ש הר"א ז"ל וא"צ לגר תושב שהוא ערל ר"ל א"צ לידחק לאוקמי קרא לגר תושב שהוא ערל ולומר דמ"מ הוי יתירא דלא גרע מערל ובן נכר כמ"ש התו' דזה דוחק דצ"ל דתושב ושכיר דפסח אין עניינו כתושב ושכיר דתרומה כמ"ש הסמ"ג ז"ל לפי' ר"י ע"ש. ומ"ש מרן הכ"מ ז"ל לרבינו דאתא לתושב ושכיר גבעוני או ישמעאלי מהול או לגר שמל ולא טבל כדאיתא בפ' הערל ע"ש. הם דברים תמוהים דגבעוני וערבי מהול אידחיא לה בגמ' משום דלאו מולין נינהו ואפשר דשיגרת לישנא הוא ואיידי דגר שמל ולא טבל נקט אינך ולפי מ"ש הרא"ם ז"ל פ' בא דגר שמל וכו' לפי אוקמתא דערבי מהול וכו' קאמר נתישבו דברי מרן ז"ל ופש"ב. והרב לח"ם ז"ל הק' למרן ז"ל דרבינו קאמר בהיפך דאתא לעכו"ם וגר תושב ושכיר ע"ש. ולא דק דמרן ז"ל לא כ' קטן והשמיטה מלשונו בכונה מפני שלא יסבול לשון רבינו בקטן אך מרבי מהול וגר שמל וכו' יש להעמיסו בלשון רבינו אלא שקיצר. ומ"ש דרבינו קאמר דאתא לעכו"ם וכו' לא דק שהרי רבינו כ' ואין מאכילין ממנו לעכו"ם אפי' גר תושב וכו' שנאמר תושב וכו' ואי מפ' ליה רבינו בעכו"ם ממש מאי אפי' ודוחק לומר שהוא תושבו ושכירו דא"ה הו"ל למנקט בהאי לישנא אלא ודאי דמפ' רבינו תושב ושכיר במהול או שנתגייר וקיצר רבינו ונקט לישנא דקרא וכך פי' הרא"ם ז"ל בדברי רבינו ז"ל ויש לתמוה על הרב שלא ראהו. ומה שהקשה לרבינו שפ' בפ"ז דתרומות כר"א דבפי"ב מאיסורי ביאה כ' דגר שמל ולא טבל אינו גר ובפ"א דמילה כ' דקטן שנולד מהול צריך להטיף וכו' ע"ש. אפשר לי לומר דס"ל לרבינו דה"ט דכיון דלאו גר מעליא הוא לא אצטריך תושב ושכיר לכך דגוי גמור הוא וכך הקשה הרשב"א ז"ל בחי' וז"ל אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וקס' אינו גר עד שימול ויטבול ק"ל אם כן היינו גוי ואע"פ שמל הרי הוא כערל דהו"ל כערבי מהול ע"ש מ"ש. וה"נ לקטן כיון דצריך להטיף וכו' הרי הוא כערל ולא גרע מכל ערל וכו' ודקאמר בגמ' ור"א לטעמיה וכו' קושטא קאמר דהכי שמעינן לר"א בגר ומש"ה נקט נמי בקטן וקס' וכו' אך למרן ז"ל הדבר תמוה דהא לר"א קרא יתירא דתושב ושכיר לג"ש הוא דאתא ורבינו בהל' תרומות פ' כר"א וכן ק' להרא"ם ז"ל ואפשר דס"ל למרן דרבינו כר"ע ס"ל וכ"כ מהרש"א ז"ל שה דף ע"ד בתוס' ד"ה אונן וכו' ע"ש וג"ש דנקט אורחא דמלתא הוא ובפ"ב מחגיגה פ' רבינו דערל כטמא וכ"כ מרן ז"ל בפ"ג דמעשר שני ע"ש וכך יש ליישב דברי הסמ"ג ז"ל ושלא כדברי הרב לח"ם ז"ל בפ"ב דחגיגה ע"ש. ועדיין קשה מ"ש מרן דמותכוסו נפקא דהר"א ז"ל מישב זה באומרו אע"פ שהוא תושבו ושכירותו אי מהת' ל"ת מנ"ל וצ"ע. (וי"ל דס"ל דאי ללאו מאי אריא דכתביה בהדי תושב ושכיר גבי תכוסו הול"ל לאו ואנכי לא ידעתי דעת מרן בכוונת הר"א דהוי לי' להק' לו מה שהקשה לו ה' לח"ם]. ומ"ש מרן ז"ל ועוד דאזהרת ערל אתא לערל ישראל שהוא עצמו מוזהר מלאכול ותושב ושכיר אתא להזהיר ישראל שלא יאכילנו וכו' ע"ש. הן אמת שרבינו מפ' כן לקרא דבן נכר ודתושב ושכיר והדבר ברור דהשתא לק"מ דמערל נפקא אך ק' עלי לומר כן שא"כ מהו זה שאמר בגמ' ואצטריך למכתב ערל ואצטריך למכתב בן נכר וכו' והלא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי דערל אתא לערל ישראל עצמו שהוא מוזהר מלאכול ובן נכר אתא להזהיר ישראל שלא יאכילנו כמ"ש רבינו. ותו דאהאי לאו לקי ואהאי לאו לא לקי כמ"ש רבינו ולזה י"ל דה"ק כיון דהיינו ערל היינו בן נכר לכתוב תרוייהו בחד לישנא ואנא ידענא דחד לאזהר' עצמו ואידך להזהירו על אחרים מלהאכילן ומש"ה מצריך תרוייהו. עי"ל דרבינו ס"ל כמ"ש התוס' בפ' ע"פ דף ק"כ דמצו עביד צריכותא. אך את הדבר הקשה א"כ למה דחקו בגמ' אליבא דר"ע האי תושב ושכיר מאי עביד ליה לוקמה בפשיטות בגוי ערל ולא נפקא מערל כיון דאתא להזהיר שלא יאכילנו ותו ק' לר"א מנ"ל דמופנה אימא דאתא להכי. ולזה י"ל דס"ל לרבינו דדחיקא ליה לר"א לאוקמה קרא בגוי דלא הוי דומיא דתושב ושכיר דתרומ' וכדכתיבנא ומש"ה אוקמה בישראל וס"ל לרבינו דכתב שקר כדי לאפנויי ולא חש לקושית התוס'. וא"ת א"ה מאי קא' בגמ' ור"א לטעמיה וכו' לישני דלא ניחא ליה לאוקמי קרא אלא דומיא דתרומה. י"ל דאה"נ אלא דקושטא קאמר וכדכתי' וזה מוכרח דאי לא מאי פריך לר"א הא איהו קבל ג"ש וע"כ לפרשו בגוי ומופנה משום דלא גרע מערל וע"כ נר' כדכתי' ומיהו קושיא א' הא ק' וצ"ע ואח"כ ראיתי בתוס' הרא"ש ז"ל שם שכתב וז"ל לאתויי ערבי מהול וכו' דלעכו"ם ערל לא אצטריך כדדריש ליה במכילתא דלא עדיף מערל אלא אלו שהן מולין אצטריך קרא וכו' ומכאן נ"ל דקרא אתא להזהיר לעכו"ם שלא יאכל דאי להזהיר ישראל שלא יאכילנו אפי' בעכו"ם ערל מצי לאוקמי קרא ומיהו דבר תימה הוא שלא מצינו אזהרה לעכו"ם עכ"ד. וצ"ע שלא ראה הרא"ש ז"ל שזו דעת רבי' ויש לתמוה על הרא"ם ז"ל שכ' דע"כ רבי' בגר תושב מהול קאמר דאי לא מהול למ"ל תושב ושכיר השתא ישראל ערל לא אכיל גוי ערל מיבעיא ע"ש והלא לרבי' האי קרא להזהיר ישראל מלהאכילן קאמר וצ"ע. ועיין להרב מגילת ספר לאוין שנ"ד מה שתמה על מרן שכתב דכיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום אין לוקין עליו עיין שם הנה בשמים עידי שכיונתי למ"ש הוא ז"ל עיין שם:
ודע. שעל מ"ש בגמ' אלא לאתויי גר שמל ולא טבל וכו' ע"ש יש לדקדק דבפרק אין מעמידין דף ז"ך ע"א דעלה דקאמר א"ב ערבי מהול וכו' דחי לה כדדחי הכא אמאי לא קאמר א"ב גר שמל וכו' כדהכא דלמ"ד מואתה את בריתי תשמור ליכא דלאו גר הוא כלל ואסור נמי בפסח ולמ"ד מהמול ימול הרי מל ולא קרינן ביה ערל כגבעוני מהול דהא לשם יהדות קצת הוא מל וכמ"ש בחי' הרשב"א ז"ל ע"ש והא דמפיק התם מואתה את בריתי ופירש"י שם מדכתיב וזרעך אחריך ולא נכרי ע"ש בירושל' אמרו בהדיא בפרקין אתה וכל כיוצא בך ובב"ר שם אמרו ר' הונא אמר ואתה מכאן למוהל שיהא מהול ע"ש. ועיין פירש"י דפ' התכלת דף מ"ב ע"א ד"ה ואתה ע"ש. ונ"ל דנ"ל מוי"ו דואתה. וק"ק בשמעתין אמאי לא מוקי קרא דתושב ושכיר בבני קטורה להרמב"ם בפ"י דמלכים דין ח' דס"ל דחייבין במילה ע"ש ובפרק אין מעמידין נמי המ"ל א"ב בני קטורה ולפירש"י בפ"ד מיתות ניחא ע"ש. ואפשר שלא נתחייבו אלא במילה ולא בפריעה דלא ניתנה פריעה לא"א. ושו"ר להרב מהר"ש באגדות פ' חלק דף צ"ג ע"א שכ"כ ע"ש ולפ"ז מצינו למימר דערבי מהול וגבעוני מהול דקאמר בגמ' בב"ק נמי קאמר. ואהך מתני' דהנודר מהמולין וכו' דמייתי בגמרא ראיתי לרש"י ז"ל בגדרים שפי' במתו אחיו מחמת מילה ע"ש. ונראה מדבריו דהא מומר לערלות מותר בו ולפ"ז ל"ק מה שהק' התוס' בפ' אין מעמידין שם ד"ה א"ב ע"ש. ונר' שמשם למדה רש"י ז"ל ועיין להרב מש"ל ז"ל פ"י דמלכים דין ז' ע"ש ואין להאריך. ומדברי רש"י ז"ל בשמעתי' יראה דחד טעמא לתרוייהו וכן מוכח מסוגיא דפ' אין מעמידין דארישא דייק אלמא אע"ג דלא מהילי כמאן דמהילי דמו ואסיפא קאמר אע"ג דמהילי כמאן דלא מהילי דמו ועיין מ"ש שם הרב הנז' ע"ש. מה שכתבתי דערבי מהול היינו בני קטורה עתה ראיתי שזה דעת הרא"ם ד"ה הנז' שם. ובכן ל"ק קו' המש"ל פ"י דמלכים אמתני' דהנודר מהמולין דלא תנן אסור בב"ק ע"ש):