למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קנא
תניא בריש סנהדרין דף ג' דיני ממונות בג' ר' אומר בה' ע"ש. ואע"ג דבמתני' סתם לן ד"מ בג' מה שסותם הוא לפי מה שהכריעו בו חכמים ואע"ג דליה לא ס"ל וה"נ אשכחן בריש שבועות דף ג' לא תימא ר' היא דנסיב לה אליבא דתנאי וליה לא ס"ל אלא ר' טעמא דנפשי' מפ' דתניא וכו' ע"ש. משמע דאי לאו דאשכחן דתניא שפיר אמרי' דליה לא ס"ל וה"נ מסיק התם בסוף הסוגיא דבידיעות נסיב לה כר"ע וטעמי' דנפשי' ושבועות אליבא דר"י וליה לא ס"ל. וראיתי להרב באר שבע בחי' רפ"ק דתמיד דף ס' ע"ב אמ"ש בגמ' דמתקני ומייתי וכו' שהק' שם לפירש"י וז"ל ומיהו ק"ל על ר' גופי' למה סתם כאן נגד הכרעתו ע"ש. ואישתמיט מני' מאי דכתיבנא. ושו"ר בתוס' הרא"ש כ"י למס' שבועות שכתב שם וז"ל בשבועות נסיב לה אליבא דר"י וליה לא ס"ל והאי דסתמי' אע"ג דלא ס"ל משום דבעי למתני ב' שהן ד' בהדי הדדי עכ"ד ויש לתמוה עליו מסוגיא דריש סנהדרין ותו דהו"ל לפ' כן לעיל מני' אהא דלא תימא וכו' ואפשר דהתם י"ל דעדיפא מייתי דתניא הכי להדיא טעמא דנפשיה ודפריך אח"כ אשכחן בידיעות שבועות מנ"ל לפרושי מילתיה דמעיקרא דמשמע שיש לו ראיה בתרוייהו. א"נ דהתם י"ל דליה לא ס"ל דקאמר לאו למימרא דס"ל להפך אלא דר"ל דלא תימא דשמעינהו מר"ע ור"י וסברינהו אלא סברא דנפשי' ממש אבל למסקנא דאשכחן דס"ל להדיא דלא כר"י הוק' לו להרא"ש ז"ל ותי' שפיר והוא הטעם עצמו יתרץ הרא"ש ז"ל אההיא דסנהדרין דמשום דבעי למתני ג' ג' בהדדי מיהו בריש כריתות אמרי' דהא דתנן ה' מביאין קרבן א' על עבירות הרבה דלא כר' ע"ש. ואח"כ ראיתי להרב הכריתות ז"ל הביאו הרב יבין שמועה בתחי' ספרו שכתב וז"ל ולא שנה ר' אא"כ הי' הדבר ההוא מוסכם לכמה חכמים שהי' עמו כדתניא בריש סנהדרין ד"מ בג' ר' אומר בה' ולא הזכיר ר' דבריו במשנ' מטעמא דפרישית וכן נמצא דברי ר' בכמה ברייתות שאינם במשנ' וכן מצינו סתם דלא כוותי' וכו' כדאיתא בריש שבועות וכו' ע"ש. וצ"ע ועיין תוס' דפ"ק דשבועות שם ועיין בפירש"י פ"ג דהוריו' דף י"ב ע"ב ד"ה ר' היא וכו' ע"ש:
וראיתי להרב חזו"ן ריש כריתות שכתב שם משם תוספו' הרא"ש וז"ל ומיהו מתני' לא אתיא כר' דלדידי' המ"ל יצא פורק עול וכו' כי היכי דתנא יצא פסח ומילה עכ"ד והן נסתר מחמתו וצ"ע. ועיין בירוש' סוף פ"ב דבכורים דקאמר מתני' דלא כר' ע"ש:
וראיתי עוד להרא"ש ז"ל שכתב אההיא דר' טעמי' דנפשי' מפ' וז"ל ואע"ג דבפ"ג הדר ביה מהאי סתמא ושנה הך מחלוקת והוי סתם ואח"כ מחלוקת מ"מ נ"מ דחשיב כרבים לגבי יחיד עכ"ד. ואין דבריו מובנים דמה הוק' לו ע"ז והלא בכל סתם ואח"כ מחלוקת הו"ל להק' כך ולתרץ מה שתי' וכ"כ התוס' בפרק החולץ דף מ"ב ע"ב ע"ש וכ"כ הרא"ש עצמו בתוס' שם נדפס מחדש ע"ש. ותו קשה דבלא"ה הוי רבים ר' ור"ע בשבועות. ר' ור"י בידיעו'. ותו' ק' דאמאי לא ק"ל אידיעות ג"כ דפ"ב הדר בי' מהאי סתמא ושנה הך מחלוקת ע"ש. ולקושיא א' י"ל דודאי פשיטא לי' להרא"ש ז"ל דכל סתם ואח"כ מחלוקת חשיב כרבים וכו' אלא דהתם ק"ל דכיון דהיא עצמה סברת ר' וסתמה היכי חזר בו בפ"ג ותי' דכיון דמ"מ חשיב כרבים לגבי יחיד והלכ' כרבים א"כ לא מיקרי חזר' אלא לענין סתם גמור. וראיתי להרא"ש ז"ל בש"מ לפ' הזהב דף נ"ב ע"א שכתב וז"ל אמר רבא מאן תנא טלית וכו' הק' ר"מ היאך פסק רבא לעיל וכו' והא סתם לן מעיקרא כר"ש גבי טלית ואחר כך מחלוקת גבי סלע וסתם ואח"כ מחלוקת אין הלכה כסתם דהדר בי' ר' וכו' ע"ש וכנראה דסותר את דבריו וצ"ע: