למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קלו
כתב ה"ה ז"ל בפ"ו מהל' גירושין הלכה ז' וז"ל זה שכתב רבינו בכאן שהפסול בעבירה מן התור' אין סומכין עליו בעדות הגט כלל ברור הוא שהרי אפי' בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן וכו' כ"ש בדין הגט וכו' עכ"ד וק' דמאי כ"ש בדין הגט ומהיכ' פשיטא לי' דטפי מהימנינן במת הבעל מדין הגט ואדרב' אשכחן לה' נשים שאינן נאמנות לומר מת הבעל ונאמנות להביא את גיטה כדתנן בספ"ב דגיטין דף כ"ג ע"ב ע"ש ואפשר לומר ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' שם אהא דאמרינן התם בגמ' ומה נשים שאמרו חכמים וכו' וז"ל אבל אשה עצמה מספק"ל בח"ל שהרי יש לחוש שמא עיניה נתנה באחר וגבי מת בעלה נמי אינה נאמנת אלא מתוך שאינה יכולה להכחישו וכו' אבל גבי גט דליכא למימר הכי שהרי יכולה להכחישו וכו' ולפיכך הוצרך לרבות לה מק"ו עש"ב הרי מבואר דאף שהס' הוא דכל היכא דלא מהימן מאיזה טעם אם נאמינהו במת הבעל לא נאמינהו בהבאת גט מטעמא דכת' הוא ז"ל ומש"ה אצטריך לק"ו מנשים שאמרו בהן חכמים מצד הדין שכך הוא וה"נ בנ"ד הכי דיינינן ומה במת בעלה שאינ' יכולין להכחישו אינן נאמנין בגט שיכול להכחישו לכ"ש אבל מ"מ ק' דהאיכא למפ' מה למת בעלה שאין כת' מוכיח תאמר בגט שהכת' מוכיח וכדקתני טעמא במתני'. וראיתי להלח"מ ז"ל שנתעורר בזה ומה שהק' דהאיכ' למפ' בק"ו דגמ' הס' שכת' ה"ה שיש להאמין במת בעלה יותר ע"ש אין פירכא זאת מעין הק"ו שהרי מנשים שאמרו חכמים ילפינן שאינו נאמן במת בעלה ונאמנין בגט ומ"ש שיכולין לעשו' לה הכנסת פרכא ע"ש. שותיה דמר לא ידענא אופן הכנסה איך הוא וצא ולמד הבלעת הפרכא מדברי התוס' דפ"ק דקידושין דף ג' ע"א ד"ה שכן וכו' ע"ש אבל בכאן אין בית הבליעה מחזיק ומה שהק' עוד דהאיכא פרכא מ"ש בגמ' וכו' ע"ש גם זה אינו מסוג בנין הק"ו כמו שיראה המעיין ואופן הפרכא אינה אלא ע"ד שכתבתי ומ"ש וכ"ת וכו' אינו מובן שא"כ למה נאמנות בגט אם הוא משום שנאה סוף דבר דברי הרב בזה אינם מובנים לי וצ"ע. ולישב דברי ה"ה ז"ל נרא' דס"ל דהך טעמא דהכת' מוכיח אינו אלא דוקא בנשים שאמרו חכמים דמטעם שנאה א"נ ולשקרא הוא דחיישינן אמנם גבי פסולי עבירה דטעמא הוי דחיישינן לזיוף אין כאן כתב מוכיח וז"ב: