אור ברסלב
למודי ד לימוד קלג

למודי ד· רבי י־הודה נג'אר

לימוד קלג

לימוד קלב

נסתפקתי בכהן ונזיר מצורע אם הוא מגלח בזמן הגלחתו דאע"ג דכתיב ראשו במצורע למימרא דאם הי' נזיר מגלח ואתי עשה דמצורע ודחי ל"ת ועשה דנזיר וכן זקנו אצטריך לשאם הוא כהן דאתי עשה ודחי ל"ת ועשה דכהן כדאי' פ"ק דיבמות דף ה' ע"ש ה"מ בכהן לחודיה או נזיר לחודיה אך בכהן והוא נזיר והוא מצורע מה נידון בי' מי אמרי' כיון דקפיד רחמנא שיתקיים עשה דמצורע עכ"פ לגבי ל"ת ועשה דכהן וכן לגבי ל"ת ועשה דנזיר הה"נ בבאין כאחד וכן בדין דהא כתיב את זקנו בהדי את ראשו דאיירי בנזיר ועלה קאי זקנו א"ד הא כדאית' וכו' ועשה דמצורע אין כחו אלא כעשה ול"ת גרידא ואין יכול לעמוד בפני שני לאוין וב' עשין ואין לומר דמדאצטריך זקנו דהוה יליף מראשו דגלי לן דעשה דמצורע דוחה ל"ת ועשה שמעינן דלכהן ונזיר והוא מצורע אצטריך. דליתא דבפ"ב נזירין דף נ"ח מצרכינן לתרוייהו ע"ש:

ומההיא דתניא בספרי ומייתי לה רש"י והתוס' בפרק מי שמתו דף י"ט ע"ב דאצטריך לאביו בנזיר למימר דמטמא למ"מ ולאמו לשאם הי' כהן שיש לו ב' קדושות שמטמא למ"מ ולאחיו לכ"ג ונזיר ע"ש. נרא' לכאור' דבנ"ד לא דחי שניהם דהא אי לאו לאמו ה"א דדוקא נזיר שמטמא למ"מ דעשה דמ"מ חמיר שדוחה עשה ול"ת דנזיר אבל לדחות גם עשה ול"ת דכהן בהדי הדדי לא. ומיהו נרא' דאדרב' משם למדנו דכיון דלפום קושטא חזינן דמהדר קרא אכל חומרות דשייכי. דמ"מ מת מצוה דוחה כולם ואפי' חומרות שלא באו מחמת עצמו כגון הולך לשחוט פסחו וכו' איכפל קרא לאשמעינן מינה ילפינן דכי בעי רחמנא שתהי' מצוה זו דוחה האיסור העומד כנגדה לעולם היא דוחה והולכת ואפי' הן מאה ועיין בתוס' דפ"ב נזירין שם ד"ה ולמאן וכו' שנראה מדבריהם שם כס' זו עש"ב:

שו"ר הדבר ברור ולימוד ערוך הוא בידינו ובמחלוקת ר"י ור"ע בר"פ כ"ג דנזיר היא שנויה ושם נאמר ולר"י כ"ג והוא נזיר מנלן כיון דשרא רחמנא חד לאו גבי מ"מ מ"ל חד לאו מ"ל תרי לאוי וע"ש בפירש"י והתוס' הרי דס"ל לר"י דאמרי' מ"ל חד לאו וכו' ולע"ד גם לר"ע היינו דאשמעי' קרא ומינה גמרינן וכדכתיבנא וכך נ"ל לדקדק מדברי התו' שם ד"ה ולאחותו למ"ל ע"ש:

ואחרי שובי ראיתי להרב כנה"ג ז"ל בתשובה ח"ב סי' ס"ו נשאול נשאל במילה בשבת ויש שם בהרת אם ימול בשבת וכתב שם וז"ל ובברייתא בת"כ מבואר שדוחה דתני' התם וביום הח' ימול אפי' בשבת וכו' או מקיים אני מחלליה וכו' אף במילה ומה אני מקיים וביום הח' ימול חוץ משבת ת"ל וביום אפי' בשבת. בשר ערלתו אעפ"י שיש שם בהרת ע"כ הרי מבואר דימול בשר דדרשינן אעפ"י שיש שם בהרת קאי אביום הח' דדרשינן אף בשבת א"ד ז"ל. ואיברא שכ"נ מפירש"י בפר"א דמילה דף קל"ד ע"ב ד"ה ערלתו ודאי ע"ש:

האמנם תמה אני על הרב ז"ל שא"כ מהו זה שאמר רבא בפר"א דמילה דף קל"ב ע"ב מילה בזמנה דוחה ל"צ קרא מק"ו אתיא ומה שבת חמור' דוחה צרעת לכ"ש ע"ש ומאי אריא אימא קרא אצטריך למשרי צרעת אף בשבת דבשר אביום הח' קאי כמ"ש הרב ז"ל אלא ודאי דאין זה מוכרח דקאי רבויא דבשר אריבויא דוביום אלא אמאי דכתיב להדיא הח' כדקאמר רבא מילה בזמנ' ל"ל קרא אלמא רבויא דבשר אבזמנה קאי וה"ט משום דכתיב להדיא ומ"ש רש"י ז"ל ד"ה הנז' התם מעצמו מוכרע דע"כ לדרוש כן ותו ק"ל דלמאי דמוקי רבא קרא דבשר למילה שלא בזמנ' דבינוני ע"ש. מעתה קרא דבשר ודאי דלא קאי אביום הח':

ע"כ הרב ז"ל וז"ל וכן בדין דכיון דלאו א' דוחה ה"ה ב' לאוין וממילה גופה דדחיה שבת שמעינן שדוחה אפיל הרבה לאוין שהרי כמה לאוין נאמרו בשבת א"ד ז"ל. ואיברא שכ"כ התוס' בפ"ג מינין דף מ"א ע"ב ד"ה ואי וכו' ע"ש. ולע"ד מ"מ עדיין היא צריכ' רבה דבצרעת עשה ול"ת יש כדאי' התם בפר"א דמילה ע"ש ואי גלי קרא דעשה דמיל' דוחה ל"ת ועשה דשבת ב' לאוין וב' עשין מנ"ל דדחיא וכ"נ מדברי התו' הנז' ועיין בתוס' דיבמו' דף ך' ע"ב ד"ה והתקדשתם ע"ש. והי"ל להרב ז"ל להוכיח זה ממעשים בכל יום דמילה בזמנ' דוחה י"ט שחל בשב' דאיכא תרי לאוי ותרי עשה:

ע"כ הרב שם ואם לחשך אדם לומר נהי דדחי לאו א' משם א' ואפי' יש בו לאוי יתירי כשבת אבל ב' לאוין מב' שמו' כגון שבת וצרעת לא דחיא הא נמי ליתא שהרי מצינן דעשה דוחה ב' לאוין מב' שמו' ואע"ג דאיכא בהו כרת כדאמר פ"ק דיבמו' דף ז' ע"ב דאצטריך עליה משום דסד"א תיתי מאשת אח ואע"ג דאחו' אשה תרי איסורי הואיל ואשתרי אשתרי וכו' הנה מפו' דאי לאו עליה הו"א דאתי עשה ודחי ל"ת דאשת אח ול"ת דאחו' אשה אע"פ שהן ב' לאוין ומב' שמו' ושניהן בכרת כ"ש מילה דדחי לאו דשבת ודצרעת שאין בצרעת כרת עש"ב ולענ"ד עדיין צריכין למודעי לרבא דמסיק שם דערוה גופה ל"צ קרא שאין עשה דוחה ל"ת דכרת ולית לי' הא דהואיל ואשתרי וכמ"ש התוס' שם ע"ש ותו דאפי' להך אוקמתא נשא מת ומת ואח"כ נשא חי הוא דילפינן מאשת אח כדאי' התם וה"נ בנ"ד דוקא היכא דנולד בשב' וצרעת באה לו לאחר שבת אבל היכא דנולד ובהרת עמו לא אמרינן הואיל וכו' דומיא דנשא מת ולא מת ואח"כ נשא חי דלא איחזיא לי' כלל כדאמרי' התם והרב הנז' כ' שם שאין זה מעלה ומוריד בנ"ד ע"ש ואנכי לא ידעתי למה ותו דלא דמיא נ"ד לאחו' אשה דהתם אשת אח ברור הוא להתירא הילכך אמרי' הואיל וכו' דהא לא משכחת אחו' אשה להתירא במקום מצוה בלא אשת אח אבל כאן דאיסור שבת לחודיה שרי רחמנא וכן צרעת לחודיה ומפני שבאין כאחת הוא דאתינן לאוסרו אימר דלא אמרי' הואיל וכו':

ע"כ הרב ז"ל דאף אי לא משכחינן חד עשה דדחי תרי לאוין בנ"ד פשיטא דדחי דכיון דיש כרת במילה אלימא לדחות תרי לאוי תדע דאמרי' בפ"ק דיבמו' דאתי עשה ודחי ל"ת דכרת מנ"ל אי ממילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתו' הרי אע"ג דבעלמ' אין עשה דוחה ל"ת דכרת מילה דחיא מתוך חומר שלה ה"נ בנ"ד מילה דוחה תרי לאוי אע"ג דבעלמא לא ע"ש ולע"ד התם הוא אחרי שגילה הכתוב שמילה דוחה שבת אז כי היכי דלא נילף מינה בעלמא אמרי' שהי' אפשר דמה שאמר' תורה שדוחה ל"ת דכרת הוא מפני שהיא חמור' וכן פסח ותמיד אמנם לשתהי' דוחה תרי לאוי מפני חומר זה בלא קרא ע"כ לא שמענו ותדע דבפר"א דמילה דף קל"ב אמרי' דאי לאו דגלי קרא שמילה דוחה צרעת הו"א דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש ואם איתא כיון דדחי' עשה ול"ת דשבת דיש בו כרת כ"ש שדוחה עשה ול"ת גרידא דצרעת אם הי' הטעם משום חומרא דמיל' ואף לכשת"ל דס"ל דצרעת חמור' מ"מ כיון שדוחה מיהא שבת דוחה צרעת משום חומרא דומיא דמ"ש הרב ז"ל דכיון שדוחה ל"ת ה"ה לב' לאוין אלא ע"כ ה"ט משום דהו"א דוקא שבת דקילא אבל צרעת דחמירא מנ"ל דדחיא והכי נמי שבת גרידא דחיא שבת וצרעת מנ"ל ויש לחלק אפי' לרבא דיליף התם מילה בזמנ' מק"ו דשבת דס"ל דשבת חמירא התם האי לחודיה קאי והאי לחודיה אבל לא שניהם כאחד:

ע"כ הרב ואע"ג דבגמ' ל"ק שיש בה כרת אלא שנכרתו עליה וכו' אין אנו יכולין להכחיש את המוחש שכן בא הכתוב ונכרתה וכו' ובגמ' שם אמרו תיתי חדא מתרתי ממילה ופסח שכן כרת עש"ב. ולע"ד לא איריא דאע"ג דיש בה כרת היינו לגדול אך בקטן בן ח' דאיירינן בי' אין בו כרת ובגמ' גבי חדא מחדא דבעי' פרכא חשובה עדיפא לי' הא דנכרתו עליה אבל בחדא מתרתי דאפי' כל דהו פרכי' נקט הא דשכן כרת דמ"מ צד כרת יש בה ובר"פ הערל פריך הא דענוש כרת משום דאיירי בגדול ע"ש ובפ' אלו דברים דף ס"ט ע"ב אמרינן ואי אשמעי' מילה וכו' דליכא כרת אבל פסח דאיכא כרת ע"ש וה"נ איתא בפר"א דמילה דקל"ג ע"א ע"ש בפירש"י בפ' מי שמתו אההיא דולאחותו ע"ש וז"ב:

ע"כ הרב ואפי' שבמילה לא הי' כרת עדיין יכולין אנו לומר דמילה שאני שנכרתו עליה וכו' ובספר יבין שמועה כלל רי"ז כ' שכתבו התוס' ז"ל בתמורה דף ל"ב דעשה שיש בו כרת אלים טובא למדחי עשה ול"ת וט"ס נפל שם וצ"ל בזבחים דל"ג ע"ב ואם עשה ול"ת דוחה כ"ש שדוחה ב' לאוין ע"ש. מ"ש שט"ס נפל לכאור' י"ל כן שטעו המגיהים שבמקום מ"ש בפ' כל הפסולין כתבו בפרק כל האסורין ועשו תמורה בזבחים אבל לא ראה הרב מ"ש ביבין שמועה כלל תק"ן ענין זה בשם תוס' דזבחים וכתב שכ"כ התוס' בפ' כל האסורין ויש לתמוה מהרב יבין שמועה שלא הזכיר מתו' דזבחים אלא דין עשה ול"ת ולא כתב שגם שאינו בעידנא דוחה עשה ול"ת ואפשר דלענין בעידנא אפי' חומרא אחרת דלאו כרת דוחה אותו עשה האמור אע"ג דלאו בעידנא וכמ"ש מדברי ר"י ז"ל בפ' תמיד נשחט דף נ"ט ע"ש אלא מיהו חומרא דכרת אהני למדחי עשה ול"ת מה שאין חומרא אחרת דוחה וכמ"ש בזבחים ומ"ש הרב הנזכר ואם עשה ול"ת דוחה כ"ש ב' לאוין לע"ד לא כתבו כן בזבחים אלא בעשה דכרת ממש כפסח אבל חומרא אחרת לא וכמ"ש שם להדיא דאע"ג דעשה דמצורע חמיר לא הוה דחי אלא עשה ולא ל"ת ועשה ע"ש. וכבר נתבאר דמילה בזמנה אינ' בכרת ומה שנכרתו עליה וכו' לא עדיף מחומרא דמצורע תדע דאי מילה בזמנה חשיב עשה דכרת תק' לך לפי מ"ש התוס' דזבחים דעשה דכרת דוחה ל"ת ועשה בלא קרא אלא מתוך חומר שבו והלא בפר"א דמילה דף קל"ב ע"ב אמרו שם ל"א מילה דוחה צרעת דאתיא עשה ודחי ל"ת הדר אמר וכו' האי ל"ת ועשה הוא ע"ש ומה בכך כיון דעשה דכרת הוא דחי עשה ול"ת וגם לל"ק הא ק' למ"ל קרא מה"ט ותו דהא דבעי בעידנא ממילה בצרעת יליף לה התם רב אשי ע"ש ומאי אריא הא בלא"ה עשה דכרת דוחה גם שאינו בעידנא כמ"ש בזבחים ובפ' תמיד נשחט ועכ"ל כדכתיבנא דמילה בזמנה אין בה כרת וכ"מ בחי' הרמב"ן ז"ל פ"ק דיבמו' שם וכ"כ בחי' הרשב"א ז"ל בפר"א דמילה שם ע"ש וא"ת אכתי כיון דעשה דמילה חמיר מיהא שנכרתו עליה וכו' וצד כרת מעתה גם שלא בעידנא היא דוחה כמ"ש בזבחים ובפ' תמיד נשחט גבי מצורע וא"כ היכי יליף מינה רב אשי דבעי' בעידנא וי"ל דכיון דהא מיהא גלי קרא שדוחה עשה ול"ת דצרע' משום חומרא תו לא מהניא חומריה למדחי אם הי' שלא בעידנא דוקא בעשה דכרת כמ"ש בזבחים ולפי מ"ש התו' בפר"א דמילה שם ד"ה האי וכו' דלסימנא בעלמא נקטיה ע"ש. לא מכרעא מההיא דרב אשי ול"ק מאי דאקשי'. א"ק עדיין בעיני הדבר דלמאי אצטריך בשר דכתי' גבי גדול למילה שדוחה צרעת כדאי' התם כיון דכרת ממש הוא ודוחה עשה ול"ת והנר' אצלי שלא כ"כ התו' אלא דוקא בעשה דפסח דכרת גמור הוא שאם לא עשאו חייב כרת אבל מילה אם לא עשאה בצרעת כשמל אח"כ פקע לי' כרת לגמרי ועיין מ"ש הרמב"ם ז"ל פ"א דמילה ע"ש ועיין בתו' דר"פ אלו הן הלוקין די"ד ע"א ד"ה לאפוקי ע"ש:

ולפום מאי דאמרן אין מקום למ"ש הרב מש"ל ז"ל בפ"י מה' טומאת צרעת לדעת הרמב"ם ז"ל דלרב אשי אין בצרעת אלא ל"ת ונרא' מדבריו דהשתא אצ"ל דלסימנא בעלמא נקטי' כמ"ש התוס' שם וע"ש. וקשה לפי"ז מה שהקשי' דכיון דעשה דמילה חמיר הוא אפי' שלא בעידנא דוחה ואפי' לריב"א שם בתמיד נשחט דחולק על ר"י אפשר דלגבי ל"ת מיהא מודה. עוד אני תמה לדבריו דהא רב אשי שם כרבא ס"ל דאמר התם דשבת חמירא מצרעת ולדידיה ע"כ דמפ' או אינו דברייתא כל"א שם וכמ"ש שם התוס' ומיהו אפשר לישב בזה כמ"ש הר"ן ז"ל בחי' כ"י שם דרבא מפ' או אינו דה"ק תינח מילה בזמנה דאתי' בק"ו שלא בזמנה מאי א"ל ת"ל בשר ע"ש וע"ע מ"ש הר"ש ז"ל בפ"ב דחלה בזה ע"ש אבל ק' אכתי למ"ל בשר ת"ל דעשה דוחה ל"ת לכן נ"ל דס"ל להרב מש"ל ז"ל דאידך תנא דאבל אתה עושה וכו' לא דריש בשר אלא שצ"ע דהו"ל לפ' להך תנא בשר מאי עביד לי' דהא בין לר' יאשיה בין לר' יונתן ובין לתנא דלעיל דרשי' בשר יתיר'. ואפשר לפ"ז דר"י ס"ל דרב אשי לסימנא בעלמא נקטיה מחמת מה שהקשי' אלא שהכריחו לזה מ"ש התו' מההיא דלעשות וכו' וכמ"ש הרב הנז' ועוד הכריחו לרבי' ז"ל מה שהק' שם מהרש"א ז"ל בס"ד שם ע"ש. אך דברי הסמ"ג ז"ל בעשין כ"ח הם תמוהים בעיני שכתב כלשון הרמב"ם ז"ל וכ"כ הרב החינוך ז"ל סי' תקצ"ג מ"ש אלא שהסמ"ג מסיים עוד וז"ל ותני' בת"כ ימול בשר אעפ"י שיש שם בהרת שהיל"ל ימול ערלתו ובשר מיותר לדרשא זו עכ"ד ולכ"נ דס"ל להרמב"ם והסמ"ג והרב בחינוך ז"ל דהך ל"א דבגמר' ה"ק אעפ"י שיש בהרת יקוץ דאתי עשה וכו' ולעשות אצטריך לאבל אתה עושה וכו' הדר אמר אימא דלא יקוץ ולעשות אצטריך לעשה ולא להך דרשא ומעתה אין עשה דוחה ל"ת ועשה ת"ל בשר דלהכי אצטריך שלא לטעות לומר דלעשות עשה הוא והשתא דכתי' בשר ודאי דס' הוא דלעשות למדרשו הוא בא כיון דאיכ' למדרש ולא מוקמינן בעשה יתיר' והכריחו לזה אותה שהק' התוס' מההיא דאבל אתה עושה וכו' ולפ"ז קרא דבשר אינו אלא גילוי מילתא ועיקר טעמא הוא משום דעשה דוחה ל"ת ולכן כתבו רבוותא הללו טעם זה ולזה כיון הסמ"ג ז"ל בהביאו שתיהן ומ"מ כ"ז דחוק הוא דאדרב' יותר ס' לומר דמדאצט' בשר ש"מ דלעשות עשה הוא וצ"ע:

ומ"ש מהרש"א ז"ל לקושיתו כ"כ גם אני. ועד בשחק נאמן סלה ואין להק' לפי דבריו דא"כ למ"ל לרב אשי שם ה"ט דעשה ול"ת הול"ל אף ל"ת אין דוחה מה"ט דאפשר למחר דילפי' משריפת קדשים כמ"ש הוא ז"ל. דליתא דרב אשי גופיה בפ' במה מדליקין ובפ' כיצד צולין לית לי' דרשא דבקר ב' דקאמר טעמא התם דהו"ל יו"ט עשה ול"ת ע"ש אלא שהכונה דלרב אשי דלית לי' טעמא דבקר שני לא ס"ל ה"ט דאפשר למחר גגי ל"ת גרידא אמנם בל"ת ועשה אית לי' ה"ט והרב ז"ל רוצה להביא ראיה שישנה לס' זו בעולם למאן דדריש בקר ב' ומינה לרב אשי דהכי ס"ל מס' בעשה ול"ת מיהא משום דחמירי טפי דהא אפי' למאן דדריש בקר ב' אי לאו קרא הו"א דדחי דילפי' מכלאים בציצית אע"פ שאפשר למחר וז"פ. ולפי דברי מהרש"א הללו ניחא לי מה שראיתי בס' מגן גבורים להרב המו' כמהר"א דאבילה זללה"ה בחי' בתוס' דפ' אלו מציאות דף ל' ע"א שהק' לפי מ"ש התוס' בפ"ב נזירין דף נ"ח ע"א דהא דלא ילפי' מכהן ונזיר במה הצד בעלמא דעשה דוחה ל"ת ועשה משום דאיכא למפ' מה לעשה דמצורע דאיכא שלום בית וכה"ג אמרינן בס"פ שלוח הקן ע"ש והק' הרב ז"ל דא"ה מאי פריך שם בס"פ שלוח הקן דאין עשה דוחה ל"ח ועשה נימא דאי לאו קרא הוה ילפי' מכהן ונזיר דעשה דמצורע דוחה עשה ול"ת ע"ש ואפשר ליישב לזה דנקטו התוס' פרכא דשלום בית משום דאתמר כן משמא דגמ' במסקנא דס"פ שלוח הקן שם אך למק' י"ל פרכא אחרת והוא מ"ש התוס' פ"ק דיבמות דף ה' ע"א ד"ה שכן ע"ש ולפי אותה פרכא ל"מ נמי יליף טהרת מצורע מגילוחו. א"ק עדיין מה שהק' עוד שם הרב הנזכר דמעיקרא מאי ק"ל לתו' דנילף במה הצד וכו' דאדרבא נילף משלוח הקן דלא דחי לי' עשה דמצורע דהוי לחומרא טפי. והרב הנז' דרך בזה בדרך רחוקה ולפי מ"ש מהרש"א בההיא דמילה יש מקום ליישב כאן נמי דמשילוח לא ילפי' די"ל שאני התם דאפשר למצוא אחרת דלאו בת שלוח והתוס' ק"ל דנילף מכהן ונזיר בעלמא היכא דלא אפשר דומיא דהנך ומעתה ל"מ לשנויי בס"פ שלוח הקן דאצט' קרא דלא נילף מכהן ונזיר דמה להנך שכן לא אפשר. ועוד נלע"ד ליישב מה שהק' מהרש"א ז"ל דכיון דגלי קרא במילה בזמנה שדוחה שבת ואעפ"י שאפשר לאוקמי קרא לי"ט דוקא דליכא כרת מ"מ מדכתי' סתמא שמעי' דאיירי בין בשבת בין בי"ט ואם איתא דגם שלא בזמנה דוחה י"ט אדגלי קרא במילה בצרעת דדחו טפי הו"ל לגלויי במילה שלא בזמנה (הוא) דדחייא י"ט דלא ליתי למטעי ולומר דדוקא מילה בזמנה הוא דדחיא ומעתה מילה בצרעת נילף מינה ותו דהכי עדיף טפי למימר דמילה דוחה שבת בזמנ' וגם שלא בזמנ' דהוי בשבת גופיה בחד עניינא ומדכתבי' בענין אחר דלאו שבת דהיינו במילה בצרעת ושבקיה לשלא בזמנ' ש"מ דבההיא הדרינן לכללין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ואפשר שלזה כיון רש"י בההיא דרב אשי ד"ה ואין עשה וכו' א"נ רב אשי נקט טעם הפשוט ועיקר סמיך אמאי דאמרן:

ולמאי דאתאן עלה א"צ לראיות הרב כנה"ג והדבר ברור ממ"ש מעיק'. שו"ר שהדין ברור ומפורש בדברי התו' פ"ק דיבמות דף ג' ע"ב ד"ה ל"ת שכתבו וז"ל וא"ת אמאי לא ילפי' וכו' וכ"ת דהיינו מדקאמר לקמן וכו' א"כ היכי דחי עלה וכו' הכא תרי איסורי הא לא מפלגי' בשום מקום דילפי' מכלאים בציצית אפי' תרי איסורי. ועוד דלקמן כי בעי למילף מפסח ותמיד ומילה לא פרכי' האי עש"ב. הנה מפו' יוצא דכי ילפי' דעשה דוחה ל"ת אפי' נזדמנו לאותו עשה איסורין אחרים והוכיחו ג"כ מהך סוגי' דבעי למילף אחות אשה דתרי איסורי ממילה וכו' וההיא דפריך שם הכא תרי איסורי כבר כתבו התוס' שם בתירוצם דמאשת אח לא ילפינן בעלמא שמצותו בכך ומש"ה פריך הכא תרי איסורי דאחות אשה אפשר באחרת. וכ"כ בתוס' הרא"ש שם וע"ש במהרש"א ז"ל ומעתה הדברים ק"ו אחות אשה שלא מצינו לה היתר אפ"ה הוה בעי למילפה דהוה תרי איסורי ממילה וכו' דחד איסור' מילה בצרעת בשבת שכל א' מצינו לו התיר בפ"ע דין הוא שמילה דוחה גם שניהם יחד. ואני תמה על הרב הנז' שנעלם ממנו סוגיא דר"פ כ"ג דנזיר שזכרנו וגם דברי התוס' ז"ל הללו והנלע"ד כתבתי ודוק נ"ל:

תוכן העניינים

למודי ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה