למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד קכט
כתב הרא"ם ז"ל בתוס' לסמ"ג הל' שופר על מ"ש הסמ"ג ז"ל בי"ט של ר"ה שחל להיות בשבת שאין תוקעין וכו' אע"פ שהתקיעה משום שבות ומן הדין היה שתוקעין יבוא עשה של תורה וידחה שבות של דבריהם וכו' גזרה וכו' ויעבירנו ד"א בר"ה ע"ש. וכתב עליו הרב ז"ל וז"ל דבתקיעה איסור שבות מדבריהם איכא וכו' משום גזרה דשמא יתקן כלי שיר וכו' א"ק דא"כ בלא גזרה דרבה נמי לא היה לנו לתקוע וכו' דיש כח לחכמים לבטל ד"ת מפני שבות בדבריהם דשוא"ת שאני כדאיתא בפ' מי שמתו י"ל דל"א שוא"ת שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כגון ההיא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל וכו' דבעידנא דקמעקר שבות דדבריהם לא מקיים עשה דתקיעה אבל באיסור תקיעה דרבנן דאיכא הכשר מצוה דבעידנא דקמעקר שבות דדבריהם מקיים עשה דתקיעה אין להם כח לחכמים להעמיד דבריהם במקום תורה ולומר שוא"ת שאני דהא בפ"ק דיבמות תניא יכול יהא כיבוד או"א דוחה שבת ת"ל וכו' ופריך מה להנך שכן הכשר מצוה דבעידנא דקעקר לאו מקיים עשה וכו' ואע"ג דכיבוד עשה גרידא וחילול שבת עשה ול"ת שיש בו כרת וסקיל' והיינו נמי הא דפריך רבא לר' לוי בפ' בתרא דר"ה וכי מלאכ' היא דאצט' קרא למעוטי משמע דאי מלאכה היא אצט' למעוטי אע"ג דשופר עשה וי"ט עשה ול"ת עכ"ד. ונר' ברור שכונתו להק' דבלא גזרה דרבה לא הי"ל לתקוע בשבת ואיך אומר הסמ"ג ומן הדין וכו' וכ"נ מדברי הרב מ"א ז"ל בסי' תקפ"ח שכן הבין ע"ש. ונר' כי מה שלא הוק' לו דנגזור מה"ט גם בי"ט הוא משום דכיון דרחמנא אמר לתקוע אין להם לגזור לעקור המצוה לגמרי וכמ"ש הרב מ"א והרב ט"ז ז"ל ע"ש. לכן לא הוק' לו אלא אשבת גופי' דלמ"ל גזרה דרבה ת"ל משום כלי שיר ושלא כמו שהבינו הרב ט"ז והרב פר"ח ז"ל סי' הנז' שהרא"ם ז"ל מק' אי"ט אלא שהרב מ"א מפרק לה משם מהרמ"פ ז"ל שאין ס' לגזור בשבת ולא בי"ט והיא שייכא בשניהם וכ"כ הרב פר"ח ז"ל ע"ש. אך לשון הר"מ במז"ל פ"ב דשופר והסמ"ג ז"ל שכתבו ומן הדין יבוא עשה של תורה וידח' שבות של דבריהם וכו' ע"ש. יורה יורה שכך היא שורת הדין דעשה של תורה עדיף משבות דכלי שיר וי"ל דה"ק ומן הדין וכו' כך היה ראוי כיון שאין גזירה זו צודקת בי"ט דקמיעקרא וכיון דכן דין הוא שגם בשבת לא קיימא הך גזירה משום חוכא ועיין בס' מרכבת המשנ' למהר"א ז"ל שתמה על לשון זה של רבי' משם מהר"י הכהן ז"ל דהקי"ל שהעמידו דבריהם לבטל עשה של תורה בשוא"ת כדאמרי' בהאשה רבה והניח בצ"ע. ולא ראו מ"ש הרב מ"א והרב פר"ח ז"ל דקיימי ליישב מה שהק' הרא"ם ז"ל דאיהו גופיה קאי לדברי הסמ"ג שכתב ומן הדין וכו' כלשון רבי' וע"כ כדכתי' והוא פשוט:
וראיתי בתשב"ץ ז"ל בסי' רי"ג מח"ב שכתב כמ"ש הרפר"ח לקושיא אחרת ע"ש. אך מ"ש קודם לזה שם וז"ל שאין מבטלין מ"ע דאורייתא משום חשש שלא יעבור על ל"ת גרידא שאפי' לעבור עליו בידים מותר דאתי עשה ודחי ל"ת ע"ש. ק"ל עלה סדין בציצית מאי א"ל אלא ה"ט משום דלא הוה בעידנא ה"נ ל"ש וצ"ע. וראיתי לתוס' דר"פ י"ט דר"ה ד"ה רדיית הפת שנר' שהרגישו בזה בס"ד אך לא זכינו לטעמן ונימוקו וע"ש. ועיין מ"ש שם הרב חי' הלכות ובמ"ש הוא עצמו גם בתוס' חולין דף פ"ד ע"ב ד"ה תקיעת וע"ע בהר"ן פ"ק דשבת עלה ההיא דהדביק פת בתנור שכתב דאיסור תקיעה משום עובדין דחול הוא ע"ש ואפשר שזה כוונתם כאן וע"ע מ"ש הר"ן בר"ה אמתני' דאין מפקחין עליו את הגל ע"ש. ולפ"ז א"ש דברי הר"ם והסמ"ג ממה שהק' הרא"ם כמבואר. ובקונט' קרית מועדנו ה' מגילה הארכתי בעניותי ע"ש]:
ומה שתי' הגאון ז"ל והמתבאר מדבריו דהיכא דהוי בעידנא אתא עשה ודחי ל"ת ועשה וראיתי להרב יבין שמועה דף קכ"א ע"ב שתמה עליו מדאמר ר"ל כל מקום שאתה מוציא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת וע"כ דמיירי דוקא בעידנא כדאמר פ"ק דביצה דף ח' ע"ב ע"ש. וא"כ לימא רבותא כל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת ועשה וכו' ולזה י"ל דמשום רישא נקט דאי הוה קאמר הכי הו"א דבל"ת גרידא גם אפשר לקיים שניהם אתי עשה ודוחהו:
עוד הק' הרב מדאמר בפ' אלו מציאות דף ל"ב טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמורו וכו' האי עשה האי ל"ת ועשה וכו' ע"ש. והתם בעידנא הוא עש"ב. ומהא דפריך התם לעיל מניה דף ל' גבי כהן והיא בבית הקברות למ"ל והתעלמת פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ע"ש. לא ק"ל להרב ז"ל די"ל כמ"ש ה"ה ז"ל בפי"א דאבידה דבעידנא דעייל לבית הקברות לא מקיים עשה דהשבה עד דמהדר לה למרה ע"ש. או י"ל כמ"ש התוס' שם ד"ה הא אין וכו' דסמיך אותו מי דחי' איסורא וכו' ולפי מה שכתבו עוד שם וז"ל ולקמן נמי עדיפא משני דהוה דחי אפי' לאו ועשה אי לאו קרא וכו' ע"ש. א"ש מה שהק' הרב. א"ק עדיין לפי מ"ש בפ"ק דיבמות דף ה' ד"ה ואכתי ע"ש:
ומ"מ יש ליישב גם מההיא דס"פ שלוח הקן דף קמ"א דקאמר האי עשה והאי ל"ת ועשה ע"ש. ל"ק לגאון ז"ל. עיין בתוס' דפ' תמיד נשחט דף נ"ט ע"א ד"ה אתי עשה וכו' ע"ש:
אמנם לי קשה עוד מדאמרי' בפר"א דמילה דף תל"ב ע"ב לחד לישנא דתנא ה"ק מילה דוחה צרעת מ"ט דאתי עשה ודחי ל"ת הדר אמר אימר דאמר דאתי עשה ודחי ל"ת גרידא האי עשה ול"ת הוא ע"ש. ואע"ג דהוה בעידנא ואין לומר דאחרי שגילה קרא בשר ערלתו הוא דילפינן מינה דין זה שכ' הרא"ם ז"ל דליתא דלא גמרינן ממילה אלא דדחי ל"ת ועשה גרידא אך כי יש בו כרת וסקילה כמ"ש הרא"ם י"ל מי גמרינן. ולזה י"ל דס"ל כס' דמ"ל חומרא זוטא מ"ל חומרא רבה ועיין בהרא"ם ז"ל פ' משפטים גבי מעם מזבחי ע"ש. ותו דאדגמרת ממילה בצרעת נילף מכיבוד לחומרא דלא דחי ותו מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות ושכן כרת כמ"ש התו' שם ד"ה האי עשה וכו' ע"ש. ותו קשיא עליה אותה שאמרו בפ' במה מדליקין דף כ"ה ע"ב ובפ' כיצד צולין דאין עשה דשרפת קדשים דוחה עשה ול"ת די"ט ע"ש. דהוה נמי בעידנא. ותו ק' מדאמר בפ"ב דיבמות דף ך' בשלמא אלמנה מן הנישואין עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ע"ש. ונראה ליישב לזה לפי מ"ש הר"ן ז"ל בחי' לפ"ב דסנהדרין דף ך' וז"ל וכי אקשינן בגמ' בשלמא מן הנישואין וכו' לרוחא דמלתא קאמר דאפי' לא פסיקא לן דעשה הש"ב ידחה לאו ועשה שאינו ש"ב מ"מ מאי אמרת באלמנה מן האירוסין ומתרץ גזירה וכו' ובהאי תי' איתרצא קו' קמייתא וכו' עש"ב. ומעתה לק"מ והרי הוא כמבואר. א"ק מ"ש שם בדף כ"ח ע"א באלמנה מן הנישואין כ"ע ל"פ דלא פטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' ע"ש. והנרא' אלי דלא כ"כ הרא"ם ז"ל אלא היכא דלא אפשר לקיים העשה בע"א אבל הכא דאפשר בחליצה מיהא כדקאמר התם אע"ג דהשתא ס"ל דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא כדאי' שם ה"מ בעשה לגבי ל"ת אך לגבי ל"ת ועשה אהניא לן האי ס' דלא דחי כיון דמ"מ חליצה פטרה ועיין מ"ש בלימוד פ"ח ע"ש. ולפ"ז יש מקום ליישב מה שהק' התוס' פ"ק דיבמות דף ו' ע"א ד"ה שכן לפירש"י בקושיא ב' ע"ש. ומעתה מייתבא נמי ההיא דפר"א דמילה דכיון דמקיים מצות מילה אחרי שיתרפא ולא מיעקרא לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה. וא"ש נמי ההיא דשריפת קדשים דהא אפשר לקיים מצות שריפה אח"כ ובכה"ג אין דוחה ל"ת ועשה. ואחרי מופלג ראיתי בתו' פ"ק דיבמות דף ה' ע"ב ד"ה כולה שכתבו ס' זו לקושיא אחרת ע"ש. והשתא ניחא ג"כ מה שיש לתמוה להרא"ם ז"ל מהדאמרינן בפ"א דביצה דף ח' אימור דאמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת וכו' דבעידנא דקמעקר לאו קמקיים לעשה הכא בעידנא וכו' לא מקיים לעשה הא ל"ק דבהדי דכתיש קמכסי ס"ס י"ט עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' ע"ש. מפורש יוצא דאפילו בעידנא אין עשה דוחה ל"ת ועשה. אכן הדבר ברור הוא דהתם שאני כיון שאפשר לכסות לערב. ושו"ר להרב שם בכלל רי"ד שכ"כ משם הרשב"א ז"ל ע"ש. ואע"ג דלאלתר בעינן ה"מ כלפי ל"ת גרידא אבל במקום עשה ול"ת אין עשה דוחה אותם אע"ג דהוו בעידנא דמ"מ אפשר אח"כ. וראיתי אחרי כן להרב לשון למודים ז"ל בהל' ציצית סימן ח' שהק' להרא"ם ז"ל מההיא דשריפת קדשים וההיא דכיסוי ותירץ יתיב כמ"ש וישב מה שהק' הרב יבין שמועה כמ"ש ע"ש:
ולפי מ"ש בדעת הרא"ם ז"ל דהיכא דאפשר לקיים המצו' עכ"פ אפי' בעידנא אין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"נ לענין גזיר' דרבנן דלא העמידו דבריהם היכא דהוי בעידנא כמ"ש הרא"ם ז"ל ה"מ היכא דלא אפשר לקיים מצוה של תורה בע"א אלא ע"י דעקר שבות של דבריהם דומיא דשופר בשבת. דאי אמרת דאפי' אפשר לקיים של תורה אחרי כן בלא עקירת דשבות כיון דהוי בעידנא לא העמידו דבריהם היכי מייתי עלה הרא"ם ז"ל מההיא דכיבוד ודרבי לוי ע"ש. התם שאני דא"א בע"א כדכתיבנא אלא ודאי כאמור. ומעתה אין מקום למ"ש הרב ארעא דרבנן בהשמטות סימן י"ט לישב מה שהק' לפיר"ת דס' משילין לפי דברי הרא"ם הללו עס"ב דהתם אפשר לקיים אח"כ בחול וכאמור ועיין מה שהשיגו בזה בקונטרס עפרא דארעא למהר"י עייאש ז"ל רמז ל"ה ובמחילה מכבודו לא דק שכפי דבריו א"כ גם בגזרה דשמא יתקן כלי שיר בשעה שמתקן אינו מקיים המצוה אלא או לפניו או לאחריו אלא שהדבר פשוט שאין הולכין אחרי המלאכה גופה שגזרו בעבורה שמא יעשנה אלא אחרי הגזירה שגזרו אומר שלא לתקוע או שלא לדון ולקדש דהשתא מי שדן ומקדש הרי עובר על גזרתם. וע"ז פריך דלמה גזרו כיון שבשעה שעובר על גזרתם דהיינו שמקדש ודן קמקיים עשה של תורה לא הי"ל להעמיד דבריהם וכמ"ש הרא"ם ז"ל. וכבר תמה הרא"ם ז"ל מגזירה דרבה עצמה דהוי נמי בעידנא והעמידו דבריהם והניח בתימה. וכמדומה שהרב ז"ל לא ראה דברי הרא"ם ז"ל במקומן. ומה שהק' הרב לשון למודים להרא"ם ז"ל מההיא דהאשה רבה והניח בצ"ע ע"ש. כבר קדמו הרב פר"ח ז"ל סימן הנז"ל. ואיברא כבר תבריה הרא"ם י"ל לגזיזיה מגזירה דרבה גופה וכאמור ועיין בתוס' פ"ק דביצה דף ח' ע"ב ד"ה תני ע"ש:
וראיתי להרב לח"מ ז"ל פ"ב דשופר שהק' כעין מה שהק' הרא"ם ז"ל דלמה לא גזרו בשבת משום כלי שיר ומ"ש מהא דאין מפקחין ע"ש. ולכאורה י"ל לזה דהא דאין מפקחין וכו' מיירי באפשר להביאו ע"י גוי וכ"כ הרב שי למורא לדברי הטור ה' יה"כ הביאו הרב פר"ח ז"ל סי' תרי"ג ע"ש. אך מלשון הרמב"ם ז"ל פ"א דשופר אין נראה כן ע"ש. ולפי מ"ש הרב לח"מ בתי' ב' ניחא לי מה שהק' הרב שר"ח ז"ל שם על הטור ע"ש. אלא מיהו לפ"ז דינא יתיב דכי הגביהו קטן בי"ט ונתלה באילן או בנהר (א"נ) ע"י גוי מפקחין ועולין ושטין ואין זה במשמע. ומ"ש הלח"מ ז"ל לפי תי' הב' ותי' בתרא דגזירה דרבה שאני שקרובה היא בגוף השופר ע"ש. צ"ל לפ"ז דכולהו הנך נמי דפ' האשה קרובות הן בגוף המצוה ולפ"ז יתיישב דרך הרא"ם ז"ל שהוא תי' הלח"מ האחרון ול"ק לא מגזירה דרבה ולא מההיא דפ' האשה וכאמור. ומעתה ל"ק מה שהק' הרב ארעא דרבנן לפיר"ח דפ' משילין דהך גזירה דשמא יכתוב אינה קרובה וכמבואר:
אך את הדבר הקש' לע"ד להרא"ם ז"ל שהוכיח דהיכא דהוי בעידנא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה מדאמר בפרק דם חטאת דף צ"ז ע"ב רב אשי אמר יקדש עשה הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ט"ש והתם בעידנ' הוא וא"א בע"א ועוד אני תמה ממ"ש בפ"ק דיבמות דף ה' ע"א אלא הא דקיי"ל בעלמ' דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן דאיכא למפ' וכו' ע"ש את מוצא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הגם שהוא בעידנא דנזיר בעידנא הוי ואפ"ה קאמר דאיכא למפ' וכו' ואע"פ שא"א בע"א ודברי הרא"ם ז"ל צל"ע:
ואולם צריכין אנו לישב אותה שהוכיח הרא"ם ז"ל מדרבי לוי דר"פ בתרא דר"ה ואפשר דמצות שופר מצוה דרבים מיקרי דכיון דבשמיעה תליא מילתא אם כן כל ישראל יוצאין בתקיעה א' ולא דמי ללולב דדרשינן בפ' לולב הגזול שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד וא"כ עשה אלים הוא ודחי אפי' עשה ול"ת. ות"ל כדפריך בפר"א דמילה דף קל"א ע"ב מתקיעת שופר דר"ה ליכא למיגמר שכן מכנסת זכרונן לאביהן שבשמים ע"ש ועיין בתוס' זבחים דף ל"ג ע"ב ד"ה לענין וכו' ועיין במג"א סי' תמ"ו סק"א עוד נרא' דלק"מ דהו"א דדחי דיום תרועה כתיב סתמא אפילו בשבת דהא י"ט גופיה הוי עשה ול"ת וכמ"ש התוספו' שם בהדי' ע"ש וזהו דבר תימא על הרא"ם ז"ל וההיא דפ"ק דיבמות נמי לא מוכחא מידי למעיין בפירש"י ותוספות ז"ל וראיתי בספר מרכבת המשנה למהר"א ז"ל שהאריך בדברי הרא"ם ז"ל הללו ואין להאריך עיין שם: