למודי ד· רבי י־הודה נג'אר
לימוד ט
גרסינן בפ' שור שנגח דף ל"א מה עלה בדעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו וכו'. ויש לתמוה והא קי"ל אין מזהירין מן הדין. והרב פ' דרכים בדרך דוד דף כ"ג ע"ב תירץ דזאת האגדה ס"ל כרשב"א דס"ל עונשין מן הדין כדאי' בפ' בן סורר ע"ש. והוא דחוק דלמ"ד אין עונשין מן הדין תקשה ליה אכתי מה עלה בדעתו של משה וכו' ועיין ברא"ם ז"ל עוד כתב הרב ז"ל א"נ אפשר דלא נאמר כלל זה דאין עונשין מן הדין אלא בישראל אבל בב"נ עונשין שהרי מצינו כמה חילוקים בין ישראל לב"נ עכ"ל והנה אמת נכון הדבר ואפריון נמטייה למרן ז"ל שמצא דעת קדושים הלא המה תוס' הרא"ש ז"ל הביאו הרב החבי"ב ז"ל בספר שיירי כנה"ג א"ח סוף דיני הק"ו ע"ש ונ"ל להביא ראי' מדאמרינן בפ"ד מיתות דנ"ח ע"א ר"א אומר אביו אחות אביו ופירש"י ד"ה אחות אביו וכ"ש אחותו עכ"ל ע"ש ועיין בג"ה בחי' להל' מלכים דין ה' ע"ש:
ועוד נ"ל להביא ראי' מדתניא בת"כ פ' צו, בני ישראל מוזהרין על החלב ואין העכו"ם מוזהרין, והלא דין הוא ומה אבר מן החי שאין חייבים עליו כרת איסורו נוהג בב"נ חלב וכו' א"ר וכו' ת"ל בני ישראל וכו' ע"ש ואם איתא למ"ל בני ישראל הלא מק"ו אין עונשין מן הדין אלא ודאי הלא זה הדבר ואין לומר דלאיסורא בעלמא ילפינן דליתא דלא מצינו איסורא בעלמא בב"נ דקי"ל אזהרתן זו היא מיתתן וכיון דכי ילפינן איסורא נהרגין עליו א"כ ענשת מ"ה קרי' ביה דאי לא היכי משכחת לה מ"ש תוס' הרא"ש ז"ל דבב"נ עונשין מן הדין וברור:
ומידי דברי בברייתא דת"כ הלזו נ"ל דהא מני ר"י הגלילי דפ' כ"ש דכ"ג ע"ב דלא ס"ל הא דפרכינן מה לחלב שהותר מכללו משום דבבהמ' קאמרינן דאלו לר"ש הא איכא למפרך מה לאמ"ה שלא הותר מכללו וכו' ע"ש הסוגיא. מיהו צ"ע שם דמאי פריך ר"ש מה לחלב שהותר מכללו דעדיין אני יכול לעשות ק"ו של מקומו ומה כרת שישנו בחלב אינו בגיד הנאה שאינ' בחלב וכו' דהשתא ל"ש כלל למימר הותר מכללו יוכיח ולא חיה תוכיח שו"ר להתוס' שם ולק"מ כמו שיראה המעיין שם ומעתה לפי דבריהם שם קושיין במקומ' עומדת וצ"ל דאתיא כר"מ דפליג אדר"י בפ' גיד הנשה דק"ב ע"ש דס"ל דאינו נוהג אלא בטהורים ואע"ג דסתם ספרא ר"י ה"מ בסתם דה"נ במשנה מצינו כמה סתמא דלא כר"מ ומ"מ עדיין פרכא קיימת מה לאמ"ה שכן אסור בחיה טהור' והיא הגורמת וצ"ע ומיהו י"ל דעבדינן ק"ו מקומו ולא פרכינן. שו"ר להרב ג"ה ז"ל כלל תפ"ו שנתעורר במה שהקשינו בגמ' דפ' כ"ש ותירץ כדכתיבנא ע"ש אלא שלא הזכיר דברי התוס' וסמך על המעיין אמנם ראיתי לו שהק' עוד שם וז"ד תו איכא למידק כיון דהכא קיימינן לר"י הגלילי דאמר לעיל חמץ מותר בהנא' אדיליף ק"ו מחלב דאיכא למפרך ליעביד מחמץ וכו' עש"ב ואני תמה עליו מה הקשה דאיכא למפרך שור הנסקל ושאר איסורי הנא' יוכיחו כמו שהקשו התו' ועכ"ל כמ"ש התו' וא"ב ליכא ק"ו כלל ומה שהק' עוד שם הר"ש מורדון שכתבו בהעור והרוטב לר"י לא לכתוב היתר הנא' בחמץ ולילף מק"ו דחלב וכו' עש"ב, נראה דאיכא למפרך מה לחלב שכן אינו עובר בבל יראה וב"י וכבר כתבנו עוד בקושיא זו במ"א. ומה שהק' עוד שם לדעת ר"ש דליעביד ק"ו מדם א"נ כי קאמר מה לחלב שהותר וכו' לימא דם יוכיח עש"ב יש להשיב ולמה לא הק' ג"כ נימא שור הנסקל ושאר איסורי הלא' יוכיחו כמו שהק' התו' ג"כ והדבר ברור דגם הר"ש מודה לדברי התו' אלא דס"ל דהא דקאמר בבהמה קאמרי' לאו מה"ט דלא ילפי' אלא שיהא בכלל נבילה אלא דבלא"ה בעלמא לא פרכי' ודייק לה הר"ש מדנקט הש"ס ה"ט דבבהמה קאמרי' והול"ל דכה"ג לא פריך וזה ברור. ומה שהק' שם עוד דמאי פריך תאמר בגיד דלא הותר מכללו היא גופה תיתי בק"ו וכו' ואפי' אמרת דיו אסוף דינא בהנא' מיהא שרי עש"ב. לא ידענא מאי קאמר דהא אף בבהמה גיד מיהא שרי בהנא' והו"ל דכיון דמפריך ק"ו עבדינן שפיר דיו ריש דינא ועיין בפירש"י פ"ק דזבחים דף י"ד ע"א ד"ה חוץ וכו' וי"ל דאמ"ה יוכיח עיין חולין דף ק"ב ול"ל היא גופה תיתי דמה לחלב שאינו מטמא:
וראיתי להרב שע"ה פ"ה מה' מ"א הל' ו' שהק' בסוגיא הלז דמאי פריך מה לחלב שהותר מכללו ג"ה נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן ואינו נוהג בשל עוף ע"ש מה שנדחק בזה ולא ראה מ"ש התו' בפ' כל הבשר דף קט"ו ע"ב ד"ה כלאי הכרם שכתבו שם דדוקא גבי חלב דכתיב כל חלב דמשמע אפי' דחיה וכו' חשיב הותר מכללו אבל בבשר בחלב לא כתיב כל עש"ב וההיא דפ' העור והרוטב דף ק"ך דקאמר נבלה נמי הותרה מכלל' וכו' ע"ש התם נמי כתיב לא תאכלו כל נבלה.
ודרך אגב ראיתי להר"ש אלגאזי ז"ל בס' זהב שבא בקונטרס סוגית פרה ורחל שכתב על דבריהם אלו וז"ל וצ"ע דנר' מדבריהם דכי לא כתיב כל לא מיקרי הותר מכללו וק' דגרסי' בפ' אלו נערות דף ל"ב מה לחובל בחבירו שכן הותר מכללו ובחובל לא כתיב כל וי"ל בדוחק עכ"ד ולי לק"מ דההיא ודאי עדיפא היא מכל דחלב דאע"ג דכתיב ביה בהדיא ה' דברים דחשבי' לי' חומרא התם אפ"ה ניתן רשות לב"ד להלקותו ולפוטרו מה' דברים ועיין בש"מ שם ע"ש. אמנם הא ק"ק הדאמרי' בפ"ק דמנחות דף ה' ע"ב מה לכלאים שכן הותרו מכללן אצל הדיוט בציצית ע"ש והא התם לא כתיב מידי. עוד ק"ל מדאמרינן ברפ"ב דזבחים מה להצד השוה שלא הותרו מכללן לגבי אונן ע"ש ומדברי רש"י ז"ל שם ד"ה שם טומאה ירא' דס"ל דהותר מכללו מיקרי אף דבר הסתום וכ"נ מדברי התו' שם ע"ש וצ"ע:
ולמאי דאתאן, עלה יש לתרץ עוד לעיקר הקושיא עפמ"ש מהרש"א ז"ל בפ"ד מיתות דס"ד ע"ב גבי הא דאמרי' התם מזרעך ולא כל זרעך שטעם אין עונשין מן הדין אע"ג דמדה היא בתורה גבי עונש איכא למימר דזה שעשה עבירה חמורה אינו מתכפר לו בעונש המפורש בקלה ממנה עכ"ל והשתא הכא לא שייך האי טעמא כלל כיון שבן לח לא יהי' אלא שהרג ממש דינו בסייף כדקי"ל דכל מיתה האמור' בב"נ אינה אלא סייף ובמדינים כתיב והכיתם אותם וא"כ מואבים שבאו להרוג ולא הרגו אהני לן ק"ו לחייבם כאלו הרגו ממש ובודאי דתסגי להו בעונש סייף דלא גרע מהרגו דאין נהרגין אלא בסייף:
ונראה לתת טעם למ"ש דבב"נ עונשין מן הדין ע"פ טעם שכ' הרב ה"ע ז"ל משום שאדם דן ק"ו מעצמו ופעמים דן ק"ו פריכא ולאו אדעתי' ועונש עונש הגוף שלא כדין ע"ש והשתא י"ל דבב"נ עונשין מן הדין משום דלא חס רחמנא עלייהו ונהי דאיכא למיחש דשמא ק"ו פריכא הוא בב"נ לא חיישי' וע' בפ' הנחנקין דפ"ט ע"א דאמרי' כיון דאתיהיב ק"ו למידרש כמ"ד וכו' ע"ש:
ומורי הרב כמהר"ר אברהם ביאט נר"ו תירץ לי בזה דהאי ק"ו גילוי מילתא בעלמא הוא כמו בתו מאנוסתו דר"ס הנשרפין כדפירש"י שם משום דבת בתו מקורבא דבתו אתיא ע"ש וה"נ בנ"ד מדינים מקורב' דמואבים אתו שלא באו אלא לעזור את מואב וא"כ איך נאמר דמדינים חייבים ומואבים פטורים שעיקר חיובם אינו אלא משום מואב ע"כ ולי הצעיר בהורמנותי' דמר לא נהירא והאי לא דמיא אלא לאחותו בת אביו וכו' דאימא דמדינים שנתכוונו לעבירה לעזור במפלתן של ישראל הוא דכתיב רחמנא להכות וגזירת הכתוב הוא דמואבים אף שבאו להרוג מתחילה פטורים דזה איסור מחמת עצמו וזה מחמת עצמו דאטו אין להם למדינים חיוב אלא עד שיתחייבו נמי מואבים דחיובם תלי במה שנתכוונו ובאו למפלתן של ישראל ואין שם מואב גורם להם החיוב אלא משום שבאו להתנכל וצוררים הם לכם:
איברא אני אומר דגילוי מילתא בעלמא הוא ולא מטעמיה דמר והוא ע"פ מה שדרשו רז"ל מנין להבא להרגך השכם להורגו שנא' צרור את המדינים וכו' כי צוררים הם לכם וא"כ כיון דקרא קפיד משום דבא להורגך וטעמא טעים א"כ מואב נמי אית בהו האי טעמא ועמ"ש בלימוד ז' בדעת הרמב"ן ז"ל ע"כ וזה ברור. אמנם לפי מ"ש התוס' שם בפדו"ה הא לא א"ש ע"ש:
וראיתי בספרי פ' מטות שאמרו שם ד"א הרוגו למה נאמר שראוי' ליבעל אמר ליהרג בעו ה עאכ"ו אם אמרת כן ענשת מ"ה לכך נאמר הרוגו ללמדך שאין עונשין מן הדין ע"כ הרי להדיא דאפי' בב"נ אמרי' אין עונשין מן הדין אבל הא מהא ל"ק כיון דקרא יהיב טעמא דהן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם אין לך גילוי מילתא גדולה מזה. די"ל דאתא לגלויי לדעלמא דאין עונשין מן הדין אפי' בב"נ היכא דק"ו גמור הוא וצ"ע: