לט
"ונתתי עשב בשדך לבהמתך" (דברים י"א): עשב ראשי תבות עושה שלום במרומיו. 'בשדך', לשון שדוד ושבירה. כשאדם מרגיש איזה רבינו עובדיה מברטנוראון, שמתגבר עליו תאות אכילה, ידע שיש לו שונאים. כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (עיין ב"מ נ"ט:) "השם גבולך שלום" (תהלים קמ"ז), ומי שיש לו רש"ים מלמטה, בידוע שיש לו רש"ים מלמעלה (סנהדרין ק"ג:). בכן צריך לשדד ולשבר הבהמיות שלו המתאוה לאכל, כי עקר הרעבון הוא לבהמיות. גם אמרו במדרש (בראשית פרשה ס"ג): 'בא זדון ויבוא קלון, דא קלונו של רבינו עובדיה מברטנורא', כמו שכתוב (יחזקאל ל"ו): "אשר לא תקחו עוד חרפת רבינו עובדיה מברטנורא בגוים". נמצא המחלקת, הינו מה שמחרפין לאדם, בא על ידי זה בחינת רבינו עובדיה מברטנורא. ורעב הזה, הינו בחינת מחלקת, בחינת חרפה, הוא בחינת ערלה, כמו שכתוב (בראשית ל"ד): "כי חרפה היא לנו". והערלה הם שלש קלפות, המסבבים הברית שלום. וכשמשברין את הערלה, אזי נתגלה ברית שלום. וכשיש שלום למטה, יש לו שלום למעלה במרומו. וכשיש שלום למעלה, אזי נתגלה ונתרבה שבע גדול בעולם, כמו שכתוב גבי יוסף (שם מ"ז): "תן זרע ונחיה":
פרוש אחר. "ונתתי עשב", רמז לבנים, כמו שכתוב (איוב ה'): "וצאצאיך כעשב הארץ". "בשדך לבהמתך", הינו אימתי יהיה לך בנים חיים וקימים, כשיהיה זווגך בקדשה, ותשבר נפש המתאוה שלך, הינו נפש הבהמיות, וידמה לך כאלו כפאך שד (נדרים כ:). וזה "בשדך", לשון שד. על ידי זה יהיו לך בני קימא. כי מיתת הבנים, זה מחמת נשמות העשוקים בטקלא כידוע (עיין זוהר משפטים קי"ג.). כי הטקלא, הינו קלפות נגה, היא קרובה אל הנפש הבהמיות, כמובא במשנת חסידים במסכת ההרכבה: גם צריך שיהא עקר זווגך בליל שבת, שאז נכללת בקדשה, ויתפרדו ממנה כל פועלי און. וזה: "ואכלת ושבעת", זה רמז על שבת, שאז השביעה, שממנו נתברכין ששת ימים: